משנה טבול יום א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק א · משנה ד | >>
הצרור שבככר, וגרגר מלח גדול, והתורמוס, והחרחור יתר ו מכאצבע, רבי יוסי אומר, כל שאינו נאכל עמו, טהורים באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום.
נוסח הרמב"ם
הצרור שבכיכר,
- וגרגר מלח הגדול,
- והתורמוס, והחרחור - יתר מכאצבע.
- רבי יוסי אומר: כל שאינו נאכל עימו -
- טהורין באב הטומאה, ואין צריך לומר בטבול יום.
פירוש הרמב"ם
בעלי בתים רושמין פיתם בסימנים כדי שלא יתערב בתנור עם זולתו, ורושמין אותו בגרעין פול או בגרעין תורמוס ובחרחרת חרש, וכיוצא בו.
אמר כי אלו כולן טהורין, ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הכיכר.
ורבי יוסי עזב כוונתו והפך הוראתו הנקדמת ואמר, כי כל מה שאינו נאכל עם הפת, אבל הפרידם אותן ממנה ואז יאכל, אינו חיבור ואפילו באב הטומאה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבינו שמשון
תניא בתוספתא (שם) התבלין והשנונית חיבור בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות רשב"ג אומר ר' מאיר היה אומר במה דברים אמורים בככרות של בעל הבית אבל בככרות של נחתום אינו טמא [ד] אלא הקצח והשום והשנונית בלבד. פירוש בעל הבית לא קפיד למשקלינהו כמו נחתום. קצח ושום עושין על הלחם בארץ יון. שנונית מין בושם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
צרור שבככר - שרגילים לשום צרור אבן בתוך הככר לסימן שלא יתחלף באחר, ופעמים שמשימין גרגיר של מלח גדול או תורמוס. כל הני לא חשיבי חיבור בלחם, ואם נגע אב הטומאה באחד מהן, לא הוי כאילו נגע בלחם עצמו. וכל שכן טבול יום שלא נפסל ככר של תרומה בכך:
והחרחור יותר מכאצבע - וכן כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע, ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם:
ר' יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו - לא הוי חיבור. ולא משערינן בעובי אצבע כתנא קמא. ואין הלכה כר' יוסי:
פירוש תוספות יום טוב
והתורמוס. ל' מהר"ם. נ"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע"כ. ופי' תורמוס ברפי"ח דשבת:
יתר מכאצבע. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב"ם בפ"ח מהט"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם. וצ"ע. ומצאתי למהר"ם שכתב די"ל דה"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע"כ. ומהר"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על המשנה) יתר. יש לומר דהכי קאמר, כאצבע נעשה כיתר מאצבע ואינו חיבור. מהר"ם אי נמי, כאצבע הוי חיבור בשאר טומאות ולא הוי חיבור בטבול יום מוהרר"ז וורמיז"א ואתי שפיר הדיוקים דלא ליקשו אהדדי
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
(א) וחרחור יותר מכאצבע: כמו שרושמין הבעלי בתים פתם בפול או בתורמוס כן רושמין ג"כ בחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולם טהורים ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כוונתו והיפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל מפרידין אותם ממנו ואז יאכל אינו חיבור ואפילו באב הטומאה הרמב"ם ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
הצרור שבככר: אבן שבו. לסימן:
וגרגר מלח גדול והתורמוס: מין באהנע שמדבקין בככר לסי':
והחרחור יתר מכאצבע: והוא הדין בעובי אצבע. דא"א לצמצם דאף למאי דקיי"ל בידי אדם אפשר לצמצם עכ"פ לחם ספוגיי הו"ל ככלי חרס דאית ביה גומות וא"א לצמצם [כבכורות די"ז ע"ב] כך נ"ל:
ר' יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו טהורים באב הטומאה: אינן חבור אפילו הן פחות מאצבע. ודלא כת"ק דמחלק בכהאי גוונא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת