תוספות יום טוב על בבא בתרא י
<< · תוספות יום טוב · על בבא בתרא · י
גט. כתב הר"ב כל שטר קרוי גט. ועיין מ"ש בריש מסכת גטין:
מקושר מאחוריו. לשון הר"ב כותב שטה אחת כו'. ועד אחד חותם על הכרך כו'. ומסיים הרשב"ם ואלו הכפילות כל כפל בפ"ע ונראה מבחוץ בין כל כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה ע"כ. וזה לשון הרמב"ם מקושר שטר מקופל כעין אותם כלים המקופלים העשוים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים. ע"כ:
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. וא"ת והא במקושר יש חלק בין שטה לשטה. וא"כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי"ל שהיה כתוב כסדר פשוט. והכי מוכח מרבי חנינא בן גמליאל שאומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהוא מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק. תוספות:
גט פשוט עדיו בשנים. מי שרוצה לעשות שטר פשוט א"צ להחתים בו אלא שני עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים. הרשב"ם. ועמ"ש בספ"ח דגיטין:
פשוט שכתוב בו עד אחד כו'. כתב הר"ב ה"ק כשם כו' כך מקושר פסול מדאורייתא. גמרא דף קס"ה. ופירש הרשב"ם הטילועלו חכמים פסולא דאורייתא ע"כ ועמ"ש במ"ה פ"ח דגטין [ד"ה היה במזרח] :
כסף זוזין כו' כסף סלעין כו' דרכונות כו'. צריך עיון למאי צריכי. אף ע"ג דזוזי מטבעות קטנים וסלעים גדולים ושניהם כסף. ודרכונות זהב. מ"מ שמעינן להו מהדדי. ולא היה צריך למתני. ומש"ה הטור סתם וכתב בסימן מ"ב. כתב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו ע"כ. והרמב"ם בסוף הלכות מלוה השמיט הכל וסמך על דינים אחרים שכתב בהן דיד בעל השטר על התחתונה:
אין פחות משנים. ויתר נמי לא. דיד בעל השטר על התחתונה. נ"י:
דרכונות. עי' ריש פ"ב דשקלים:
הכל הולך אחר התחתון. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם. לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו'. הרמב"ם סוף הל' מלוה. ועמ"ש משנה ח' פ"ח דב"מ. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה. כ"כ הרשב"ם וטעמא כדאמרינן בגמרא דף קס"ב שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן. ויכול אדם לזייף: ולהוסיף בינתים שטה אחת. וכתב נ"י דלאפקועי מבעל השטר למדין משטה אחרונה. והאי תנאה ובלבד וכו' לא קאי. אלא אכתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים. אבל איפכא לא:
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין. פירות נכסים שמכר בעלה. בין כתיבה לנתינה. [כדתנן במשנה ב' פ"ב דגטין] שהרי כל אשה צריכא להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה. הרא"ה ז"ל. כ"כ נ"י. ועיין מ"ש במשנה ז' פרק קמא דב"מ. ותוס' תירצו דמסתמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה. והביאו ראיה לדבריהם. ועיין מ"ש בגיטין שם:
והשובר לאשה וכו'. עיין מ"ש במשנה ז' פ"ק דב"מ:
אף ע"פ שאין בעלה עמה. כתב הר"ב דזכין לאדם שלא בפניו וכ"כ הרשב"ם. וכלומר ואין צריך מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו. דהא לא הויא דומיא דגט. שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועוד למאי נ"מ פירשו כן. ועוד דהרשב"ם מסיים וז"ל והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ע"כ:
ובלבד שיהא מכירן. לשון הר"ב האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. גמ'. דחששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד [איש] ששמו כשם בעלה. [ותפסיד כתובת אשתו] אבל כשמכירין שניהם לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ולוה ומוכר ולוקח דלקמן. כתב המגיד בפכ"ד [הלכה ג'] מהלכות מלוה דלא הצריכה משנתינו להכיר את שניהם [דהא תנן במשנה ז'] דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכ"ש שטר מכר. ע"כ. וכלומר מה שאין כן שובר דמפטיר נפשיה. יכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שירצה:
והבעל נותן שכר. שכר הגט. מפרש בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. ל' הרשב"ם. וכתב המגיד פכ"ד מהלכות מלוה בשם הרשב"א דדוקא במקום שאין כותבין כתובה. א"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. הא כשכתב ואבדה. היא תתן שכר השובר. דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי [ליה] כתובתה. ואינה בידה ע"כ:
כותבין שטר ללוה. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. אמר רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה. גמ' בפ"ק דב"מ דף י"ב [ע"ב]:
ואין כותבין למלוה וכו'. יש שהקשו למה לי פשיטא. ותירצו דמשום רישא נשנית. ול"נ שכך פירושה שאם בא מלוה לעדים ויאמר להם אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם. ואם יבא לוה היום [דאל"כ הוה ליה מוקדם. מהר"ר ואלק כה ן] ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי. ואם אין תקרעוהו. אעפ"כ אין כותבין לפי שבשעת כתיבה הוא שקר. ויש לחוש אולי מערים הוא. כ"כ המגיד פרק כ"ג מהלכות מלוה. והכריח הב"י סי' ל"ט דכולה קפידא בחתימה הוא דאיכא למיחש שהוא מערים דשמא יפול מידם. או יגנבו קודם שיבא הלוה:
והלוה נותן שכר. כתב הר"ב ואפילו. היא עסקא וכו'. דאל"כ פשיטא. גמ'. וטעמא נראה בעיני משגם דמסתמא מקבל העסקא הוא המבקש ורוצה בעסקא יותר מן הנותן ודומיא דאריסות וקבלנות דבמשנה דלקמן:
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. לפי שאינו מפסיד ללוקח. שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. כ"כ הטור סימן רל"ח בשם הרמב"ן ונ"י מצריך שיהא מפורש בשטר שקבל המעות וכ"כ הטור בשם הר"י הלוי. ופירש מהר"ר ואלק כהן משום דשמא יטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם:
ואין כותבין ללוקח וכו'. כתב הטור [ח"מ] בסי' רל"ח וז"ל. כתב הרמב"ן האי מלתא דפשיטא. אלא מיירי שקט מן המוכר שהקנה לפלוני. שלא בפני הלוקח. ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. ע"כ. ובב"י סי' ט"ל כתב בשם נ"י שהרשב"א והרא"ה סבירא להו דסתם קנין לכתיבה עומד אפי' שלא בפניו. לדידהו נ"ל דמתרצים משנתינו בחד מהני אנפי שכתבתי בשם המגיד גבי מלוה והב"י תמה על הטור שלא הזכיר דברי הרמב"ן סי' ט"ל גבי סתם קנין וכו'. והוא עצמו לא נשמר מזה בספרו ש"ע. [שאע"פ שכתבו שם סוף סעיף ד' ה"ל לכתבו בתוך סעיף ג' כשכתב סתם קנין לכתיבה עומד]. ומהר"ר ואלק לא העיר בזה:
והלוקח נותן שכר. גמרא. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. פירש הרשב"ם מום גדול שבה. או רחוקה ממנו וסלקא דעתך אמינא יתן הוא שכר. דהנאה דידיה הוא וכדכתיב (יחזקאל י) הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל [קמ"ל] כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד:
שטרי אירוסין ונשואין. מפרש באלו מגלחין [דף י"ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב"ם:
שטרי. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ"ק דב"מ:
והחתן נותן שכר. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ"י. ובגמ' פשיטא. לא צריכא. דאפי' [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת"ח. וסד"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ"י דמתני' כשכתבו הכל בשטר א' אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו:
והמקבל נותן שכר. גמ'. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל:
שטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וכו' וכותבין וכו' וטענותיו וכו' וכן פי' הרמב"ם. אבל בסוף פ"ק דב"מ. וכן בפרק בתרא דמ"ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ' מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל"א וזבל"א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז"ל הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב"ג אפרש בס"ד:
וכל מעשה ב"ד. מפורש בספ"ק דב"מ:
ושניהם נותנים שכר. בשטרי בירורין. הרשב"ם. וכ"נ מל' הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב"ד:
שניהם כותבין שנים. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב"ם:
לזה לעצמו ולזה לעצמו. מפרש בגמ' דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז"ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ"כ המגיד פכ"ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ' בטעמא דרשב"ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב"ם והר"ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל"א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ"ע מודים. ואפי' האומר דשטרי בירורין היינו זבל"א וזבל"א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל"א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ"ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ"מ נמי דלמ"ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל"א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע"פ שלא כתבו דזבל"א וזבל"א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב"י סי' י"ג בשם נ"י. אבל מ"מ למ"ד זבל"א ס"ל דטענותיו נמי. דאלת"ה לדידיה מאי טעמיה דרשב"ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב"ג. דהא בגמ' דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב"ם והר"ב דשטרי בירורין זבל"א וטענותיו וכו'. ואפ"ה בב"מ ובמ"ק לא פירשו אלא זבל"א דנקטי לישנא דמ"ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב"ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב"ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל"א. שהוא מבואר ביותר בל' בירורין. ומפני זה ג"כ הרמב"ם בחבורו כתב או טענותיו וכו' לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל"א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב"ג אע"ג דכל מקום ששנה וכו'. עיין מ"ש בפ"ח דעירובין (משנה ז'). ונ"י פוסק כרשב"ג:
ואמר לו אם לא וכו'. אמר לשליש אם לא וכו'. נ"י:
רבי יוסי אומר יתן. כתב הר"ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו' וכ"כ הרשב"ם ונ"י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו' והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו'. ועוד דעל מנת שיעשה וכו'. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו'. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו' שיוכל וכו' ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ"ע. ולשון הרמב"ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו':
רבי יהודה אומר לא יתן. כתב הר"ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב"ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו'. והא דבמשנה ג' פ"ה דב"מ כתב הר"ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו' דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב"ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו' יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא"ש שם. והב"י סימן ר"ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר"ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות:
מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים. וכן הגרסא בגמרא וז"ל הר"ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו' ) מעידין וכו'. ובס"א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי"ף]. וכן העתיקו הרשב"ם ונ"י. גם הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות מלוה והטור סימן מ"א.
ובא לפני בית דין. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ"ש נ"י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה:
ועושין לו קיום איש פלוני וכו'. כל זה כותבין המקיימין ואח"כ כותבין את שמותם בסוף. נ"י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב"ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי:
נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב"ן סימן ק':
אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו'. פירש הר"ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו' דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ"ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט"ז ע"ב:
שני אחין וכו'. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור' יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי"ף:
קח לך עבדים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג וכו' גוד וכו' כלומר מכור וכו' או אמכור וכו'. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו' והול"ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש"י כתב ל' שאין העני יכול לומר אגוד וכו' בפ"ק דף י"ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ"ש בשמו בספ"ק. וכ"כ הר"ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב' פירושים מאיזה ל' הוא גוד ולדברי הר"ב דהכא יהיה גוד מל' קוץ דמים ומכור וכו':
ועשם בבית הבד. ונרא' לי שהוא מלשון א)ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ"ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע"א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ"ב דטהרות שנינו כמו כן לא ב) יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר"ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות:
אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. פירש הר"ב דכל אחד יכול לטעון וכו' אני החזרתי וכו'. וכן פירש הרשב"ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ"ש במשנה ג'. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע"ג:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו:
יכתבו סימן. פירש הר"ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר"ב במשנה ו' פרק ז' דבכורות:
יכתבו כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע"ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב' דכתובות דף כ"ד ע"ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי:
האומר לבנו. מצוה בשעת מיתתו. הרשב"ם:
ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב"ם:
המלוה את חבירו על ידי ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מג) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ"ש הר"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב"ם דף קע"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה:
ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע. כתב הר"ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו'. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו' ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב"ם. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז"ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא"כ יש נכסים ידועים ללוה. ע"כ:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו:
וכן היה רשב"ג אומר. כלו' כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ"י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ"ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ"ש] סוף פרק שני דמכות:
הערב לאשה בכתובתה. כתב הר"ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי' אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ"ש הר"ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו' פטור. וכ"כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ופירש הרשב"ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע"כ. אלא דהר"ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא"ה סי' ק"ב היה כתוב לפני הב"י כלשון הר"ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי' יש וכו'. ומתחייב אפי' אין וכו'. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר"ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ"ש הר"ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ' ופירש הרשב"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע"כ. ומ"ש הר"ב וקבלן דכתובה כו' ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות אישות:
שמא יעשו קנוניא. לשון הר"ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו'. וז"ל נ"י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע"כ. ופירוש קנוניא במשנה י' פ"ק דב"מ שם תמצאנו:
גובה מנכסים משועבדים. ועיין במ"ז פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב"מ:
על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [ועיין לקמן דקנין כמו שטר]:
מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין. וכתב הר"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב"י בסי' קכ"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו:
הרי החונק וכו'. כתב הגאון ז"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ"י:
פטור שלא על אמונתו הלוהו. וגם בחנוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ"י דאף ע"ג דחנוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחנוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו':
משנה בבא בתרא, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב