תוספות יום טוב על אהלות יז
<< · תוספות יום טוב · על אהלות · יז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הרי זה עושה בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. כדתנן בפרק דלקמן מ"ב וטומאת בית הפרס מדברי סופרים. הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות טמא מת:
בית הפרס. מה שכתב הר"ב. מפי אחרים שמעתי על שם שפרסות כו'. אני מצאתי שפירשו כך התוס'. בסוף פרק ז דנדה [דף נז ד"ה בית הפרס]:
מלא מענה. פי' הר"ב ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו וכו'. וכ"כ הר"ש. וכן כתב הר"ב בספ"ז דנדה. ודלא כשטת רש"י שהחזיק בה הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה:
מענה. הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על אורך השדה. אמר הנביא [ע"ה] על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. הרמב"ם. [*ואע"פ שזה הפסוק בתהלים קכט. ולא נמנה ספר תהלים אלא עם הכתובים ברוח הקודש. אעפ"כ לא נמנע הרמב"ם לקראו נביא. כי גם רוח הקדש מכלל מדרגות הנבואה הוא. ואע"פ שהמדברים ברוח הקודש אינם נביאים. אפילו הכי בקצת העתים יהיו נקראים נביאים. כמ"ש הרמב"ם בספר המורה בפמ"ה מהחלק הב']:
רבי יוסי אומר בית חמש. וזה מאה וי"א אמה וג' רביע אמה ברבוע בקירוב. הרמב"ם. וכשתדקדק בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דערובין [משנה ה] משם תראה. וכן תעשה כל האמות לרביעיות ויהיו בין הכל תמ"ז עם השלשה רביעיות הקדומים. וכשתכה אותם ותצרפם כאשר הראת לדעת משם. תמצאם קצ"ט אלף תת"ט רביעיות. הוא השטח כולו המרובע אשר גדרו וצלעו מאה י"א אמה ג' רביעיות. וכשתוציא כל ט"ז ממנו כי כל ט"ז מאלו החלקים הן האמה בתשבורת זה השטח שחלקיו רביעיות. שכן ד' רביעיות הכאתם עולה ט"ז כמבואר. ותמצא בזה השטח שנים עשר אלף תפ"ח פעם ט"ז ועוד אחד חלק מחלקי ט"ז. וידעת ששטח חמשים על חמשים שהוא שטח הסאה שעולה ב' אלפים ת"ק. שכן רבוע חמשים פעם חמשים. ויהיה א"כ שטח חמש סאין. ה' פעם ב' אלף ת"ק. שהוא י"ב אלף ת"ק הרי שלא יחסר לך כי אם י"ב אמה פחות חלק אחד מחלקי ט"ז בכל השטח הזה. והוא שאמר הרמב"ם בקירוב:
על בורך המחרישה. וכן גירסת הר"ב והרמב"ם. אבל מהר"ם גורס עד בורך כו'. וכתב נ"ל עד עומק בורך המחרישה שהיא נכנסת בקרקע ג' טפחים טמא העפר. וכדתנן לקמן פ' בתרא [מ"ה] במטהר בית הפרס נוטל ממנו ג' טפחים. ולהכי קאמר הכא דעד עומק בורך המחרישה טמא. והיינו לענין העומק. ולאורך עד מקום שיצמחו ג' כרשינים. פירוש נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהם וכל שהיא הולכת. היא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין. ע"כ:
שלשה כרשינין. דשיעור השעורה [*שמוליך המחרישה] ג' כרשינין. כדאמרינן בבכורות. הר"ש. [*ולא מצאתי שם]:
זה בצד זה. לא שמתחלה הם נופלים זה על זה. שהרי אין בנקב אלא כשיעור גרעין אחד. אבל בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה. ולא יותר. ולשון הרמב"ם. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות [מועט] מאלו הגרעינים. הנה הם לא יפלו בצד אחד [אלא אחר נענוע] הרבה. אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו ג' גרעינין זה בצד זה שם יכלה בית הפרס. ע"כ. ופירוש מהר"ם כתבתי לעיל:
[*עד שם כו'. כתב הר"ב אפי' תוך שש אמות או חמש. ופי' הר"ש אפי' תוך י' אמות או חמש. ונ"ל שם ט"ס [וצ"ל ו'] ואכתי לא ידענא למה להו לכתוב ו' כיון דאפי' ה' סגי]:
רבי יהושע אומר פעמים עושה כו' כיצד חרש חצי מענה כו'. כלומר. ואע"פ שלא חרש בפעם אחד. כשהשלים חרישתו הרי נעשה בית הפרס. וכשחזר אחר כך והשלים עד מאה. נמצאת אומר שבית הפרס שהיה כבר עושה עוד בית הפרס והיא תשלום המאה. ולפי שאינו מיושב כ"כ לכך אתא רב דימי בפ"ק דתמורה [דף יג] לאסבר' לה בשלש שדות. דהשתא שייך שפיר. בית הפרס עושה בית הפרס. כיון דלשדה אחר הוא שעושה בית הפרס. וכמו שכתבתי בשם הר"ש שם משנה ה [ד"ה אין בין]:
[*מלטימיא. פי' הר"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז"ל הרמב"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר"ב ג"כ מורכב מפי' הרמב"ם ומפי' הר"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע"פ שהנו"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ"פ לא נתכוין הר"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא"כ ז"ש הר"ב כך. הוא מפי' הרמב"ם. ואם לפירושו של הרמב"ם לבד היתה כוונתו. ה"ל לכתוב בתחלה ג"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ"ש [הר"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע"כ]:
[*מצבירות עצמות. פי' הר"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע"ג הקרקע וז"ש הר"ב אח"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז"ל הרמב"ם בפ"י מהט"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע"ג קרקע ע"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג"כ הר"ש ז"ל]:
וכן עובד כוכבים שחרש. קבר בשדהו. הרמב"ם פ"י מה' טמא מת [הלכה ו']:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שדה שאבד קבר בתוכה. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג:
עלייה טהורה. פי' הר"ב ממ"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב"ם בנא"י. ומ"ש הר"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב"ם. וכ' מהר"ם נ"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה"נ עלייה טהורה לכל צד. ע"כ:
ועפר ח"ל. עיין בפי' הר"ב במשנה ג פ"ב:
כחותם המרצופין. פי' הר"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה [דף כב] הר"ש:
ולא חשו להם חכמים. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב"ם בפרק י"א מהט"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה:
משנה אהלות, פרק י"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב