תוספות יום טוב על אהלות יב
<< · תוספות יום טוב · על אהלות · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
טהורים. כתב הר"ב טעמא דמתניתין דכלים נעשים אהלים כו' הלכך חדש דלאו כלי הוא מציל כו'. עיין בפירוש הר"ב בסוף משנה יג פרק ט וכתב מהר"ם דכלים שתחתיו בכל מקום טמאים. כיון דעודף טפח מכל צד מביא הטומאה לכל צד. ואפי' כלים בתנור אינן נצולין מידי דהוה אאוכלים שגיבלן בטיט כיון דלא הוסק. כן נראה לי לפרשה. ע"כ:
טמא. פי' הר"ב התנור. וכ"כ הר"ש. וכתב מהר"ם. ונ"ל הטעם דכל כה"ג שהטומאה מתפשטת סביב לתנור מכל צד אמרינן אפילו מן הצד אדם וכלים כמאן דליתנהו דמי לטמא ולא לטהר. ומתפשטת הטומאה כל תחת הנסר. אפי' כנגד פי התנור. וכיון דתנור פתוח. נכנסת הטומאה לתוכו. ע"כ. ועיין פט"ז משנה ב:
רבי יוחנן בן נורי מטהר. כתב הר"ב דוקא בתנור. דאין הטומאה נכנסת לו. כיון דאין בין פי התנור לנסר טפח. דהויא לה כמגדל או כוורת שבפתח. ואין בין פיהם לשקוף טפח. דאין טומאה נכנסת להם. דהא דבעי צמיד פתיל היינו היכא דאיכא טפח בין פי הכלי לגג שעליו. אבל בכלים. מודה דטמאים דנעשה אהל לטמא ולא לטהר. ות"ק ס"ל דגזרו גם בתנור. דלא לימרו התנור מפסיק בין הטומאה שלא לעבור לצד אחר. עכ"ל מהר"ם:
הם טמאים. פי' התנורים עצמן טמאים. וכ"ש כלים שתחת הנסר מכל הצדדים. דבעודף מכל הצדדים [טפח] מיירי. הראב"ד פי"ב מהט"מ [הלכה ד']:
סרידה. פי' הר"ב כמין סבכה כו'. ועיין עוד פי' אחר במ"ג פ"ח דכלים ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב והיא חלקה כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיק דטעמא דכשיש לה לזביז. הוא דחשיבא לחוץ וחוצצת. אבל כשאין לה לזביז לא חשיבא. ואינה חוצצת. ע"כ. ותמיהני דבמ"ו פ"ה משוינן סרידה שאין לה גפיים. לנסר חלק. דחוצץ. ואע"ג דהתם בכלים שאין מקבלים טומאה. מ"מ שמעינן מינה דסרידה שאין לה גפיים חוצצת. ולא כשיש לה גפיים. והרמב"ם פי' ע"פ התוספתא דביש לה לזביז (טפח). והתנה גם כן בשם התוספתא שעודפת ע"פ התנור כל שהוא. גם בחבורו ספכ"א מהט"מ כתב. שיש לה שפה והיא עודפת ע"פ התנור. ומדלא כתב עודפת טפח כמ"ש בפי"ב [שם]. ש"מ דכל שהוא קאמר. וצ"ל דהכל טמא. היינו כל שכנגד הטומאה ולא כל הסביב לתנור. ונמצא כיוצא בזה להרמב"ם שם בפי"ט. גם [עיין מ"ש] במשנה ד פ"י. אבל קשיא א"כ עודפת כל שהוא למה לי [*ואפשר דלאו מכל צד קאמר. אבל במקצתו ששם הטומאה תחתיו. וא"נ לרבותא דאין כל סביביו טמא] ועכשיו באו לידי דברי מהר"ם שכתב וז"ל. בתוספתא מוכח דמיירי בסרידה שאין לה לזביז. דחזיא לשכיבה ומקבלת טומאה. דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. [*בפ"ו דנדה מ"ג] להכי לא חייצא בפני הטומאה. אבל יש לה לזביז דלא חזיא לשכיבה וטהורה. וחייצא בפני הטומאה. וכגון שאין לה לזבזין מד' רוחותיה דלא מטמאה מטעם כלי קבול. וק"ל והא אפי' נדבך הנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. תנן לעיל [ריש] פ"ו טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים. טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים. וא"כ ה"נ הרי נתון על כלי חרס. וא"כ כי אית ליה לזבזין אמאי גרע מנדבך הנתון על כלים הטהורים. וצ"ל כיון דהכלי חרס מוקף צ"פ. שאין לו פתח. ואין ראוי להשתמש בו כך. ה"ל כנתון על אבנים דאמרינן לעיל [שם]. טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים. טומאה ע"ג כלים שתחתיו טהורים. וכן היה הדין בנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה המוקפים צ"פ. כאילו נתון על אבנים שאינן כלים. וחוצץ. ע"כ:
טומאה תחתיו. או על גביו. בנוסחת מהר"ם. טומאה תחתיה. או על גבה:
הכל טמא. הא דקתני הכא הכל טמא. וברישא קתני ובישן טמא. ולא קתני הכל טמא. נ"ל משום דבעי למימר וכנגד אוירו של תנור טהור שייך למתני ברישא הכל טמא. כלומר הכל טמא. חוץ מכנגד אוירו. מהר"ם:
כנגד אוירו של תנור. הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור. לא על אויר העגול היוצא מפי התנור. הרמב"ם.
הבטח. לשון הר"ב יש ספרים שגורסים אבטח. והוא בנין עשוי כעין אמבטי כו'. גם הר"ש בשם הערוך פירש שהוא אמבטי כו'. ועוד ראיתי בערוך. ס"א הבטח חלון של מאור. מבפנים רחב. ומבחוץ צר ע"כ. ולשני הפירושים לא אתפרש טעמא. ומהר"ם כתב וז"ל היה בו זיז. נראה שיש בבטח זיז לצפון ולדרום. והנסר עודף למזרח ולמערב [וללשון הר"ב איפכא והיינו הך] אע"פ שאין הזיז סביב כל הבטח. כיון דיש בליטה לכל צד גזרו שהבטח לא יפסיק לר' יהושע. א"נ י"ל כיון דהזיז עשוי להחזיק חום האמבטי. בטל האמבטי לגבי דידיה טפי מלגבי נסר. ע"כ. והראב"ד בפי"ז מהט"מ [הלכה ג'] כתב על המפרש אינו מביא את הטומאה חוצץ. שהם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן. והרמב"ם שם מפרש שהוא בנין היוצא לפני החלון [שהמשקיף] נסמך עליו בשעה [שמשקיף] וכתב הכ"מ בשם הרא"ש שהטעם שאינו מביא את הטומאה מפני שהוא מודבק לחלון. ואין אויר שתכנס בו טומאה. ע"כ. ויראה לי לדבריו. דאע"ג דמלתא דפשיטא הוא סיפא אצטריך ליה היה בו זיז כו' דלרבי יהושע הבטח כאילו אינו וכו' והלכה כוותיה. ומ"מ כתב הראב"ד על דברי הרמב"ם שהפליג לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם. ואחרי שהשיג על הפירושים כתב אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמו הם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה. והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנו זיז לקבל עליו את הטיט [שטופלים] בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר. והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו. לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה. שלא היו יודעים שיותיר. ועל הזיז נחלקו. ר' אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ור"י סבר הזיז מיהו בכוונה בא שם הלכך מביא. ומודה [*ר"א] [כדאיתא בתוספתא] שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח. בית טיחה מקום קבוץ הטיט ע"כ:
סנדל כו'. פי' הר"ב רגילים להניח תחת רגליה כו' לנוי כו'. ומסיים הר"ש דבערוך פי' כשאין רגליה שוין מניח חתיכת לוח תחת הרגל ואותו לוח נקרא סנדל ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בשם מהר"ם בסוף משנתינו:
עריסה. לשון הר"ב עריסה של תינוק. ול' הרמב"ם ערס הוא המטה [לשון] הנה ערשו ערש ברזל (דברים):
שפחתו בתוך הבית. לשון הר"ב שנפחת הגג של עלייה. משמע שמאליו נפחת. ותמיהני דבפ' דלקמן מחלקים בין עושה חלון לנפחת מאליו ונעשה חלון. והרמב"ם וכן הר"ש הביאו תוספתא סנדל של עריסה שפחת מעזיבה שעורו בפותח טפח נפחת' הבית מאליו שעורו מלא אגרוף. וכ"כ מהר"מ דמתני' דוקא בפחת' ולא בנפחת' מאליו:
הכל טמא. ר"ל העלייה וכל מה שבה מכלים לפי מה שקדם בפרק עשירי הרמב"ם. ובנ"א מביא את הטומאה וכן העתיק הר"ב. ואין ביניהם אלא שינוי הלשון:
ואם לאו מונין בו וכו'. לשון הר"ש. ואע"ג דתנן לעיל פ"י [משנה ב] גבי ארובה שאין בה פותח טפח טומאה בבית נתן את רגלו טהורה. הכא מיירי כשהסנדל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מטה דנדונית מחצה על מחצה כדתנן לעיל בפ"ו [משנה ד] ע"כ. והיינו נמי דדייק הר"ב לפרש ברישא שנראה סנדל העריסה בתוך הבית וכו' וטומאה בתוך הבית. אבל יש עוד פנים לפרש דמיירי שהטומאה תחת הפחת וכשקדם הטומאה לסנדל כי ההיא דפרק עשירי משנה ב. אליבא דרבנן. וכן דייק הכ"מ מפירוש הרמב"ם בפט"ז מהלכות טמא מת [הלכה ד]. וכתב [עוד] וא"ת מאי שנא מהא דתנן התם משנה ה הטומאה כנגד הארובה ונתן דבר שהוא מקבל טומאה הכל טמא. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל. שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשוב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק הרמב"ם לכתוב והית' רגל הערש סותמת את הארובה ע"כ. ובאו לידי דברי מהר"ם שכתב דע"כ מיירי דטומאה בבית שלא כנגד הנקב דאי כנגד הנקב אפי' אם הנקב פחות מטפח מביא את הטומאה. כדתנן לעיל [רפ"י] נתן דבר המקבל טומאה עירב את הטומאה הלכך בעינן לאוקמי כשהסנדל בחצי המעזיבה של צד הבית. וצריך לומר דשאר כל העריסה מחצי המעזיבה ולמעלה של צד העליה והשתא ניחא האי דנקט מונין בו כדרך שמונין במת. דסנדל חשיב כאילו הוא באהל המת ושאר העריסה הוי דיקרב בדיקרב וטמאה טומאת שבעה. והנוגע בעריסה טמא טומאת ערב דהסנדל והעריסה הוי כשני כלים ואינן חבור כדתנן בסוף מסכת פרה [משנה ח]. המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והיינו סנדל של עריסה אלא דשל מטה גדולה קרוי מלבן כי ההיא דמסכת כלים פי"ח [משנה ג] אין טמא אלא מטה ומלבן. ובפרק המוכר את הבית [דף סט] מלבנות המטה וכו' ושל עריסה של תינוק מקרי סנדל ע"כ:
שאין עליהם מעזיבה. ולא נסרים. ומעזיבה לאו דוקא נקט. אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא תקרה. רש"י פ"ב דסוכה דף כב. וכתב מהר"ם משום דבעי למתני בסיפא היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן כולן טמאות. מש"ה קתני שאין עליהן מעזיבה דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות ושורות תחתיהן טמא ותו לא. דהתקרה והמעזיבה חוצצים. ע"כ. [*ולי ברישא ומציעת' נמי צריכא. וקל להבין]:
כבין התחתונות. פי' הר"ב כנגד אויר התחתונות ורחבן כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה כו' וכבר קדם לך בשבת [דף קא] וסוכה [דף ד] וערובין [דף פז] שמן השרשים שנאמר גוד אחית מחיצה. וגוד אסיק מחיצה. ושזה הלכה למשה מסיני וכבר התבאר בתוספתא שזה כולי בשני תנאים. שיהיה ברוחב כל קורה פותח טפח. וביניהן אויר ג"כ פותח טפח. הרמב"ם:
מביאה את הטומאה תחת כולה. אע"פ שאין כולה שוה וקצתה פחותה מטפח. מפני שקצתה מקצת אהל הוא. הרמב"ם פי"ב מהט"מ [הלכה ז']. דאלת"ה ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. הכ"מ בשם הר"י קורקוס:
הקיפה ג' טפחים. כי' הר"ב דכל שיש ברחבו טפח כו'. כדתנן במשנה ה פ"ק דערובין ועיין מ"ש שם [דאין החשבון מדוקדק]. ומ"ש הר"ב שכן מנינו בים שעשה שלמה כו'. וכך כתב הר"ש משום דלא סגי בטעמא שהמרובע כו' ראיהו גופיה תקשה מנלן. וצריך תלמוד אהכי מייתי להו מקרא [*אך ז"ש הר"ב בדברי הימים תמיהני שלא כתב במלכים א ז [כג] דקדים]:
בזמן שהיא מרובעת ד'. קשיא לי דלגופי' לא אצטריך שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין כשמדדתי צד הא' ל"ל למדוד עוד הג' צדדין. ולאשמעינן שהמרובע יתר כו' אינו במשמע דאם כן הרי זה בא ללמד ונמצא למד:
שהמרובע יתר על העגול רביע. דהא כל עגול שרחבו אמה יש בו היקף ג' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות. אמה לכל רוח נמצא מרובע (רב) [יתר] על העגול רביע רש"י פ"ק דערובין דף יד. ותוספות פ"ה דף נו [ד"ה כמה] האריכו לבאר ג"כ שיש כן בשטח עצמו לפי שאין הוכחה מן ההיקף אל השטח עצמו כמו שבארו זה בפ"ק דסוכה ד' ח ובכאן אין להאריך בזה לפי שאין אנו צריכין לדעת אלא ההיקף:
אם יש בהקיפו כ"ד טפחים מביא את הטומאה תחת דפנו. פי' הר"ב שיש כאן לצד החוץ מתחתיו רום טפח כלומר ממקום אמצעו שמשם מתקצר והולך ונעשה מקום חלול. ומ"ש הר"ב דנדון כשפועי אהלים. כלומר ואע"פ שהטומאה אינו במקום שיש טע"ט. וכדתנן בפ"ז משנה ב [*ואדרבה מוכרח שיהיה יותר מטפח על טפח כפי שיעור הטומאה. כמ"ש במשנה ז פ"ג] [ד"ה טפח]. ומ"ש הר"ב דיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח כו'. וזו היא הצורה* ומ"ש הר"ב דכל אמתא ברבוע. אמתא ותרי חומשי באלכסונה כו' עד ומשום חומש אחד לא דק. וכ"כ הר"ש ויראה לי דהיינו תנא דמתניתין הוא דלא דק לצמצם בחשבון ולקח לו חשבון שלם שהוא כ"ד שאם יש בו כ"ד טפחים. ודאי שיש כאן מתחת דפנו מקום רבוע טע"ט. אבל אה"נ שאע"פ שלא יהיה כ"ד ממש. ובאת לדקדק בחשבונו ותמצא בו תחת דפנו רבוע טע"ט. שהוא מביא את הטומאה תחת דפנו אלא דתנא לא דק ונקט חשבון קרוב. דאין לפרש דלא דק על הפחות ואינו מביא את הטומאה אלא דוקא בכ"ד ולא בפחות. דא"כ האי דלא דק להקל הוא ולא אמרי' הכי בשל תורה וכמ"ש בפ"ק דערובין משנה ה [ד"ה כל שיש]. ומיהו לפי מה שכתבתי שם בשם הרמב"ם שעגול טפח הקיפו ג"ט ושביעית בקרוב. נמצאת למד שעמוד העגול כ"ד טפחים. אי אתה מוצא בעביו ז' אמות שלמים [צ"ל ח' טפחים שלימות] לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב ונמצא שהרבוע ז' על ז' בקרוב שאלכסונו עודף י"ד חומשים. ואין מהן לכל קרן וקרן אלא ז' חומשים בלבד שהוא אלכסון של טע"ט ממש. ומה שכתב הר"ב דאמתא ותרי חומשי אלכסונא. אינו מכוון לגמרי שחסר ממנו מעט. וכ"כ הר"ש. איכא למידק שיש להוכיח בהפך. וכמו שכתבו התוספ' פ"ק דסוכה דף ח [ד"ה כל אמתא] וז"ל. אין החשבון מכוון. דלא דק דאיכא טפי פורתא שאם תעשה רבוע של י' על י' ותחלוק אותו שתי וערב נמצא בתוכו ארבע רבועים של ה' על ה'. חזור וחלוק אותם רבועים לאלכסונים ההולך לצד אמצע של רבוע גדול [כזאת הצורה] ). תמצא ברבוע הפנימי נ' אמה. שהרי הוא חציו של חיצון. שהרי חלקת הרבועים של ה' על ה' כל אחד לאלכסונו [וכבר נעשה מופת על זה כתבתי בפירושי לפי' הערוגה דלהרמב"ם] ואם לא היה בו אלא לפי החשבון אמתא ותרי חומשי. דהיינו ז' על ז'. נמצא דאין בו חציו של חיצון. דרבוע של ז' על ז' אין בו אלא מ"ט רצועות של אמה על אמה. וראוי להיות חמשים. דהא הוא חציו של י' על י' דעולה למאה רצועות של אמה על אמה ע"כ. אלא שכבר נמצא גם בהפך מזה. בצורה שבערוגה להרמב"ם שאמר שמרחק בין שני צלעים הוא גדר ג' ורביע [ע"כ] שהרצון בזה שהמרחק הזה הוא צלע לשטח מרובע שבתשברותו הוא ג' ורביע. ובאותה צורה עצמה נמצאים ד' מרחקים הללו מקיפים בעצמם לשטח מרובע ואין באותו שטח אלא ג' בלבד וכל מרחק מאלו מרחקים הוא אלכסון ממרובע אחר ומקיפים מרובע פנימי כדמות מרובעים ואלכסונים שציירו התוס' שכתבתי כאן. אלא שבצורת התוספות במרובע אמתי ושם במרובע ארוך. אבל מ"מ מצאנו שם בהפך מזה שהרי לפי מדת האלכסון שלשם הנה השטח שארבעה כמותו מקיפים בו יהיה ג' ורביע. ונמצאים שהוא חסר רביע ואינו אלא ג'. והכלל שכל אלו החשבונות לא יוודעו על אמתותם מצד טבע עצמם לא מחסרון השגה. כמו שזכר הרמב"ם באלכסון העגולה במ"ה פ"ק דערובין:
מודבק לאסקופה. ל' הר"ב מן השקוף ולחוץ כו'. כ"כ הר"ש וכתב דדמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי לעיל בפי"א [משנה ז] בכלב שאכל בשר המת ומוטל על האסקופה כמסקנא דגמרא [דחולין דף קכו] שכתבתי שם דפליגי בתרתי ע"כ ופי' שקוף כתבתי שם בפי"א [סד"ה רי"א]:
ידון מחצה למחצה. כמו אם היתה הטומאה בתוך כותלי הבית. לפי מה שהתבאר [בו'] [מ"ד] מזו המסכת. הרמב"ם:
מודבק למשקוף. פירש הר"ב תחת המשקוף מן השקוף ולחוץ כו' כ"כ הר"ש. ומכאן מוכח דלעיל בפי"א מ"ז גרסינן נמי שקוף:
ר"י מטהר. פי' הר"ב דלא חשיב ליה כבית. וז"ל הר"ש. ר"י לטעמיה דקאמר לעיל בפי"א גבי כלב מכנגד השקוף ולחון הבית טהור. דלא חשיב ליה כבית ע"כ. ואע"ג דהשתא רבי [*יהושע] דרישא ור' יוסי דהכא בחדא שיטה מ"מ ר' [*יהושע] כי אמר למלתיה אמודבק לאסקופה אמרה ורבי יוסי כי אמר למלתיה אמודבק למשקוף אמרה. ולפיכך שנאן רבי למר מאי דקאמר ולמר מאי דקאמר:
רבי יהושע אומר מטפח ולמטן כו'. וכיוצא בזה מצאנו לו במשנה ט"ו פ"ט:
משנה אהלות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב