תוספות יום טוב על אהלות יא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

כלים שבפנים טהורים. עיין במשנה דלקמן [בדבור המתחיל] נתן את רגלו וכו':

בית הלל אומרים כל שהוא. כתב הר"ב בתוספתא מפרש כו' ובלבד שיהא כחוט המשקולת. וכתב מהר"ם צריך לומר דאין יכול לקבל מעזיבה בינונית. דאי יכול לקבל. אפי' סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה בינונית. לרבנן דר"מ מביאין הטומאה מזו לזו לעיל פ"ח. או שמא התוספתא אתיא כר"מ. דבעי שיכולין לקבל מעזיבה רכה ע"כ. והרמב"ם בפט"ז מהט"מ [הלכה ו'] פסק לדתוספתא:

משנה בעריכה

אכסדרה שנסדקה כו'. פי' כל אכסדרה היא פרוצה מרוח רביעית וסתומה משלשה רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר השני. הכ"מ פי"ו מהט"מ [הלכה ז']. ומהר"ם כתב וז"ל הכא לא פליגי משום דהיא פתוחה מג' צדדין או מב' צדדין ואין דרך טומאה להכניסה. אלא להוציאה דרך פתח הסמוך לה. ע"כ. ועיין [בפי' הר"ב] במשנה י פ"ק דסוכה:

נתן את רגלו כו'. נראה דקאי נמי אבית שנסדק דמאי שנא:

עד שיהיה גבוה מן הארץ טפח. דאי גבוה טפח. אמרי' גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא. אבל השתא דאין גבוהה טפח ה"ל טומאה רצוצה. מהר"ם:

משנה געריכה

סגוס עבה וכו'. שנויה עוד ברפט"ו. וע"ש [*הסגוס בערבי כתב הר"ב במשנה ו פ"ז דמקואות]:

[*קפולין. פי' הר"ב כמו טלית מקופלת. דפרק חבית דף קמז]:

ב"ש אומרים אינו מביא את הטומאה. עיין במשנה דלקמן [בד"ה] *)ומודים וכו':

משנה דעריכה

היה משקיף בעד החלון. כן הוא בס"א. וכן הוגה בנוסחת מהר"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה:

ומודים. פי' הר"ב ב"ש כו'. ואשכחן כה"ג וכמ"ש ברפ"ג דפאה:

משנה העריכה

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. לשון מהר"ם דלא אמרי' כיון דטומאה על גביו אינו מפסיק בין הטומאה ובאה טומאה תחתיו כדאמרינן [רפ"ו] דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר. וכיון דבאה טומאה תחתיו יביא הטומאה לבית דהא ודאי אינו מביא ע"כ. וכלומר משום דס"ל דחלל גופו לא חשיב חלל:

ב"ה אומרים מביא את הטומאה. דכיון שהאהילה טומאה עליו הרי זה כמאהיל עליה ומביא את הטומאה. הרמב"ם פי"ח מהט"מ [הלכה ב'] ועי' מ"ש ברפ"ג:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה זעריכה

ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:

[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:

רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:

רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:

כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:

ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:

משנה חעריכה

החדות. פי' הר"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר"ש. ומ"ש הר"ב] והוא בבנין. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ד דב"ב:

והפרח שלה יוצא. ומכסה פי החדות. הרמב"ם פכ"א מהט"מ:

וכפישה נתונה עליו. לשון הרמב"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ"ה:

החדות טהור. כלומר כל מה שבחדות. וכ"כ הר"ב במשנה ו פ"ה. וז"ל הרמב"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות:

והמנורה טמאה. כתב הר"ב וא"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ"כ הר"ש אלא שהוא כתב ע"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ"ש ברפ"ק. דלאו דוקא של מתכות דה"ה לכל הכלים. ועיין מ"ש ברפט"ז [ד"ה וטימאוהו]. ומ"ש הר"ב די"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ"כ הר"ש וכתב מהר"ם וז"ל ודוחק נ"ל זה אלא נ"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה"ג כשהיא בחדות עכ"ל. ומיהו להרמב"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ"ש בפ"ה מהט"מ [הלכה י"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ"ש בסוף פ"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע"כ. עיין בסוף פט"ו:

אף המנורה טהורה. אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב"ם שם:

משנה טעריכה

כלים שבין שפתי כפישה וכו'. פי' שהכפישה מכסה חלל החדות. ושפתי הכפישה מכסים עובי כותלי הדות. והשתא קאמר **)כלים שבעובי כתליו או שלמעלה על עובי הכותל עד התהום טהורים וקמ"ל דאע"ג דאין בהם טפח על טפח. במקום שמונחים הכלים לא אמרינן דהוי כביב שהוא קמור תחת הבית ואין בו טפח דטמא [לעיל פ"ג מ"ו] דשאני הכא כיון שיש טפח בדות וטהור אינהו נמי בטלי לגבי דות וטהורים. ולא אמרינן דטומאה בוקעת כנגדן עד התהום. ונ"ל דלהכי אצטריך למתני עד התהום ולא קאמר סתמא טהורים. דסד"א דוקא כלים שבכתליו טהורים דהכתלים בטלי לגבי חלל הדות. אבל כלים שתחת הכותל עד התהום שאינן כנגד חלל הדות יהיו טמאים. דטומאה בוקעת עד התהום דאע"ג דכלים שבכתליו טהורים. לאו משום דלא הוי טומאה רצוצה אלא משום דבטילי לגבי חלל הדות וכיון דלעולם טומאה רצוצה היא כלים שתחת הכותל דלא בטילי לגבי חלל הדות ליטמו משום טומאה רצוצה דבוקעת קמ"ל דכיון דאינה בוקעת בכותל אינה בוקעת תחתיו. מהר"ם. [*ומ"ש מהר"ם דלא הוי טומאה רצוצה אשגרת לישנא [הוא] דהכא הטומאה בבית והכלים רצוצים]:

טומאה שם הבית טמא. פי' הר"ב דאין צמיד פתיל לטומאה. וכ"כ הר"ש וכלומר שאין צמיד פתיל מציל מיד הטומאה שלא תצא. אבל תמה אני מה ענין צמיד פתיל לכאן ול' הרמב"ם בפכ"א מהט"מ [הלכה ח'] הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומאה ועמ"ש ברפ"ד. ולשון מהר"ם טומאה שם בין שהטומאה בחדות בין בכתליו הבית טמא אפי' יש במקום הטומאה פותח טפח כביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח וכ"ש הכא שהוא פתוח לבית ע"כ:

טומאה בבית. כ' הר"ב השתא מיירי בדות פתוח וכו'. וכ"כ הר"ש וכתב עליו מהר"ם דלא נהירא לו כלל אלא במכוסה בכפישה. ואפ"ה כלים שבכותלי הדות טמאים ולא דמי למגדל בתוך הבית דטומאה בבית כלים שבתוכו ושבכתליו טהורים דשאני הכא דכותלי הדות הן קרקע הבית. ונהי דכלים שבתוכו טהורים כלים שבכתליו טמאין. כמו כלים שתחת שאר קרקעות הבית שאין במקומן טפח על טפח ע"כ: