ברטנורא על אהלות יא

(א)

הבית שנסדק - גג הבית שנחלק על פני כולו לשני חלקים:

טומאה בחוץ - לצד החיצון שבו הפתח:

כלים שבפנים טהורים - שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת:

ובית הלל אומרים כל שהוא - בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת . והלכה כבית הלל:

(ב)

אכסדרה שנסדקה - תקרת האכסדרה שנחלקה לשנים:

כלים שבצד השני טהורים - שאויר הסדק מפסיק, וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני:

עירב את הטומאה - לפי שנסתם האויר:

בארץ - ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה:

(ג)

סגוס - בגד צמר עב מאוד:

וכופת - קורה עבה. אע"פ שגובה עוביין יותר מטפח, אינן מביאין את הטומאה. אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת האכסדרה, אלא אם כן יש תחתיהן חלל טפח:

קפולין - כמו טלית מקופלת. בגדים הרבה מקופלים זו על זו:

עד שתהיה העליונה גבוהה מן הארץ טפח - ואע"פ שהבגדים נתונים תחתיה העליונה מביאה את הטומאה, הואיל וגבוהה מן הארץ טפח:

היה אדם נתון שם - בארץ כנגד הסדק:

חלול - חלל הגוף נחשב חלל אע"פ שבני מעיו לתוכו:

(ד)

והאהיל על קוברי המת - היינו שהאהיל על המת:

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה - בית שמאי לטעמייהו, דחלל גופו לא חשיב חלל, הלכך אין מביא את הטומאה לבית. ובית הלל לטעמייהו דחשבי ליה חלל, הלכך אע"פ שגופו דבוק בחלון, צד עליון שבו מביא את הטומאה לבית, דהא איכא חלל גופו דהוי טפח:

ומודים - בית שמאי באדם לבוש:

(ה)

היה מוטל על האסקופה - מקצתו בתוך הבית ומקצתו חוץ לבית:

אינו מביא את הטומאה - דאין כאן חלל:

(ו)

והאהילו עליו טהורים - על מקצת גופו שבחוץ:

בית שמאי מטהרין - דאין באה תחתיו טומאה שבבית, דאין כאן חלל:

ובית הלל מטמאין - דסברי אדם חלול הוא ובאה תחתיו טומאה, ואותן שהאהילו עליו בחוץ נטמאו:

(ז)

ומת הכלב - דאילו חי אפילו כולו בבית, הבית טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האסקופה - וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח - רוחב הצואר טפח. ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים:

מביא את הטומאה - דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:

ואם לאו - דאינו פותח טפח:

אינו מביא את הטומאה - דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

רבי יוסי אומר רואים את הטומאה - בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה. אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע"פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה, ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כר' יוסי:

פיו לפנים - ונקב זנבו מבחוץ:

הבית טהור - אם טומאה מבחוץ . דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי:

פיו לחוץ - ושוליו לפנים:

הבית טמא - שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת:

בין כך ובין כך - בין פיו לפנים בין פיו לחוץ, בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ, בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה:

כמה תשהה - בשר המת. במעיו. של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל:

שלשה ימים מעת לעת - משעה שאכלה. כדאמרינן [שבת דף קנ"ה] גלוי וידוע לפני הקב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים:

בעופות ובדגים - אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף:

ר' יהודה בן בתירא אומר וכו' - והלכה כרבי יהודה בן בתירא:

(ח)

החדות - כמו הדות. והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין:

ומנורה בתוכו - בתוך הדות:

והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן - כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן:

על פי החדות - שאינה נופלת לתוכו:

טהור - דניצול עם דופני האוהל, כדאמרינן לעיל בפרק ה' [משנה ו']:

והמנורה טמאה - מפני הפרח היוצא מן הדות, ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו, כדפרישנא בפרק קמא:

אף המנורה טהורה - דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות:

הכל טמא - בין הדות בין המנורה. כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:

(ט)

טומאה שם - בתוך הדות, אע"פ שהכפישה על גביו:

הבית טמא - דאין צמיד פתיל לטומאה:

טומאה בבית - השתא מיירי בדות פתוח שאין עליו כפישה :

טהורים - הכלים. כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח, דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בפרק ג' [משנה ז'] טומאה בבית מה שבתוכו טהור:

רחבים משל בית - כגון שחלל הדות מרחיב והולך תחת כותל הבית וכותל הדות בנוי מחוץ לכותל הבית והכלים שם:

בין כך ובין כך - דאפילו דאין במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורין: