שער הכוונות/דרושי כוונות קריאת שמע/דרוש ז
דרוש ז' עריכה
בענין ק"ש על פי דרך מ"ש בזוהר במאמר הנקרא קו המדה[1], וז"ל: הנה מורי ז"ל רצה לבאר לנו כוונת ק"ש על פי הזוהר במאמר הנקרא קו המדה ונמצא אצלינו בכ"י והתחיל לבארו ולא זכינו לסיומו, ועם כל זה לא אאסוף ידי מלכתוב זה המעט אשר קבלתי בו.
הנה נתבאר אצלינו איך בעת לידת התבונה את המוחין דגדלות דז"א -- מתקררין ומצטננין ירכותיה בסוד מה שאמרו רז"ל אין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה. ושם נתבאר צינון והתקררות ירכותיה שהוא בחינת הסתלקות הארה פנימית שבהם למעלה בת"ת שבה ועל ידי כן נשארים נה"י שבה (שהם ירכותיה) בלי הארה הפנימית שבהם, ונשארים בחינת חיצוניות שבה בלבד. וכאשר יולדת המוחין ההם הנה הם חוזרין המוחין ההם לכנס בתוך נה"י דתבונה הריקניים (והאור האמיתי הפנימי שהיה בתוכם נסחלק למעלה בת"ת שבה כנזכר), ואז -- בהיות חיצוניות נה"י דתבונה מלבישים את המוחין דז"א -- הם נכנסים הכל ביחד תוך רישא דז"א ואז נחשבים הנה"י דתבונה בז"א כאילו הם גופא דז"א עצמו ובכח הזה נעשית הגדלת ז"א כמבואר במקום אחר.
ובזה נבוא אל ביאור שמע ישראל. הנה נתבאר לעיל כי במלת 'שמע' נרמז ענין המלכות המקבלת אור מן היסוד דאימא (אשר שם הם בחי' המ"ן שלה) וזהו סוד שמע -- שם ע' כנ"ל. והנה צריך שתכוין כי במלת 'שמע' מתחלת התבונה להכין עצמה לצורך המוחין דז"א ומתחיל להסתלק מתוך נה"י שבה המוחין וההארה הפנימית שבתוכה ועולים עד הת"ת שבה כדי להכין מקום פנוי וריקן לצורך הכנסת המוחין דז"א בתוכם כנזכר. ובתיבת 'שמע' מצטנן היסוד שלה ואור פנימי שבתוכו מסתלק ממנו ועולה אל הת"ת שבה (כי מן היסוד שבה הוא התחלת הצינון והתקררות והסתלקות האורות).
וכדי שתבין הענין היטב נקדים ונאמר כי הנה ביארנו לעיל שעתה בק"ש אינם נכנסין רק המוחין דו"ק דגדלות דז"א בלבד. ונמצא שעתה נכנסין אותם המוחין הראוים להיותם אח"כ בחג"ת ונה"י דז"א, והם נכנסין ומתלבשים עתה בחב"ד וחג"ת דז"א. והנה כמו כן בענין הלבושים של המוחין (אשר הם הנה"י דתבונה) -- אינם נכנסין עתה רק הלבושים הראוים אל חג"ת נה"י דז"א. והענין הוא כי הנה
- נצח-דתבונה אית ביה ג' פרקין והם כנגד חח"ן, קו ימין דז"א,
- וג' פרקין בהוד-דתבונה אשר הוא כנגד בג"ה, קו שמאל דז"א,
- והיסוד-דתבונה אין בו רק ב' פרקין שהם היסוד והעטרה שבו והם כנגד קו האמצעי דז"א, שהוא כנגד הדעת וכנגד שליש העליון דת"ת דז"א.
- ואמנם כנגד היסוד דז"א לא יש שום לבוש מצד התבונה בפרטות. והטעם הוא לפי שגם בחי' מוחין אין לו; כי הרי הה' חסדים המתפשטים בגופא דז"א -- הנה הם מתפשטים עד ההוד שבו בלבד (בסוד מ"ש בתיקונים בינה עד הוד אתפשטא), אמנם כבר נתבאר כי עם כל זה מן הארת התפשטות ה' חסדים מתקבצת הארתם ביסוד ונקרא 'כל', ושם נתבאר כי כמו שמתפשטות בו הארת הה' חסדים -- כמו כן הארת הלבושים שלהם (שהם מבחינת נה"י דתבונה) -- גם היא מתפשטת ביסוד שבו. ונמצא כי מכח היסוד דאימא (אשר בתוכו מלובשים הה' חסדים ברישא דז"א בסוד הדעת) -- הנה ממנו ומן העטרה שבו נמשכת ויורדת הארתם עד היסוד דז"א.
והנה עתה בק"ש נכנסין ב'-פרקי-תתאין-דנצח-דאימא בחכמה ובחסד דז"א, וב'-פרקין-תתאין-דהוד בבינה ובגבורה דז"א, ופרק שני דיסוד (שהוא העטרה) -- בדעת דז"א. ואותה הארה שביארנו לעיל שנמשך משם אל היסוד דז"א -- הנה הוא נכנס עתה בשליש ראשון דת"ת דז"א. ונשארים ג' פרקין עליונים דנה"י דאימא למעלה בבחינת אור מקיף על ראש ז"א. וכבר ביארנו כי בברכת אבות נעשה זווג שני באבא ואמא כדי להמשיך עוד ג' מוחין ראשונים דז"א בתיבת "אלקינו ואלקי אבותינו" כמבואר שם. ונמצא כי זאת הלידה דתבונה אינה עתה אלא בבחי' הו"ק התחתונות דמוחין דז"א, וכל הסתלקות האור והצינון והקרירות דנה"י דתבונה איננו אלא בחלק אשר הוא לבחינת ו"ק דמוחין בלבד.
ובהקדמה זו נבאר עתה יחוד שמע ישראל:
- "שמע" -- היא ההארה הנמשכת מן העטרה לצורך היסוד דז"א ואמנם עתה הוא לצורך ת"ת שבו.
- "ישראל" -- הוא עטרת היסוד דתבונה בדעת ז"א. והרי נגמר עתה קו האמצעי אשר בו מתחיל הצינון והקרירות.
- "יהו-ה" -- הוא פרק-תחתון-דנצח-דאימא לחסד ז"א.
- "אלהינו" -- הוא פרק-האמצעי-דנצח לחכמה דז"א; כי בתחילה מתקרר פרק התחתון ואח"כ העליון והרי נגמר קו ימין.
- "יהו-ה" -- פרק-התחתון-דהוד-דאימא לגבורה דז"א.
- "אחד" -- הוא פרק-אמצעי-דהוד לבינה דז"א. והרי נגמר קו שמאלי דז"א גם כן.
"בשכמל"ו" -- הנה גם זה היחוד צריך לבארו בדרך הנזכר. ויובן במש"ל בענין הכנת התחלקות נה"י דתבונה הנכנסים בז"א אע"פ שאינן נכנסין עד מלת אחד ואין זה רק הכנה וצינון כדי שיהיו מוכנים לכנס במלת אחד. ועתה בבשכמל"ו צ"ל סדר כניסתם בז"א וצריך לחלק ו"ק אשר בו.
ויובן הענין במה שהודעתיך כי ז"א מתחילת אצילות לא היה רק ו"ק בלבד (כי לכן נרמז באות ו' של הויה) אבל הד' הראשונים חסרים ממנו ואינם נכנסים בו אלא ע"י מעשה התחתונים.
גם ביארנו ענין גדלותו איך נגדל ונעשה בן י' ספירות גמורות באופן זה: כי הנה בתחילה לא היו בו רק חג"ת נה"י בלבד וכל ספירה מאלו מתחלקת לג' פרקין. ונתחיל לבאר מן קו הימין -- שהם חסד ונצח -- אשר בכל א' מהם יש שלשה פרקין -- שית פרקים בתרוייהו, ושית פרקין בקו שמאלי (שהם גבורה והוד), ושית פרקין בקו האמצעי. ואופן הגדלת ז"א הוא באופן זה: כי הו' פרקין שיש לו בקו ימין שבו נחלקים אל ג' בחינות;
- כי ב'-פרקין-עלאין-דחסד שבו -- מהם נעשית חכמה שבו, כי מתחברין ב' פרקין אלו עם פרק העליון דנצח דאימא והרי הם ג' פרקין ונעשית חכמה שבו.
- ומן הפרק-התחתון-דחסד שבו מתחבר עם פרק עליון דנצח שבו -- הרי הם תרין פרקין, ומתחברין עם פרק-אמצעי-דנצח-דתבונה -- הרי הם שלשה פרקין, ומהם נעשה חסד דז"א
- וב'-פרקין-תתאין-דנצח-דז"א מתחברין עם פרק תחתון דנצח דאימא הנכנס בהם והם ג' פרקין ומהם נעשה נצח דז"א.
והרי נגמר קו ימין דז"א.
ועל דרך זה נעשה בקו שמאל ובקו האמצעי, כי כבר ביארנו טעם אל הנזכר כי מאחר שהתבונה המיתה את עצמה (שהם הנצח הוד יסוד שבה) בשביל ז"א -- שהוא הסתלקות אור פנימי שבהם, ונכנסים במקומם אור פנימי אחרים (והם המוחין דז"א), ואח"כ הכל יחד מתלבשים תוך ז"א -- אם כן מוכרח הוא שזה החיצוניות-דנה"י-דתבונה נעשים עצם מעצמו ובשר מבשרו ממש וכגופו דמי ונגדל על ידו ממש. והנה עתה כשמתחילין המוחין דו"ק לכנס בו -- מוכרח הוא שכבר התחיל להגדיל אלא שעדיין אין לו בחינת הראש (שהם ג' ראשונות של הגדלות), ועדיין החג"ת שלו הם עתה רישא דיליה, ובהכרח הוא שבזה הראש (שהם החג"ת שלו) יהיה ניכר בהם הגדלות לפי שכבר התחיל להתחלק החילוק הנזכר באופן זה.
ונתחיל לבאר קו ימין. כי הנה הנצח שלו התחיל להתחלק, והפרק העליון שלו עלה ונתחבר עם הג' פרקין דחסד שלו, ולא נשארו בנצח שלו רק ב' פרקין בלבד אשר עם הפרק התחתון דנצח דאימא נעשים ג' פרקין. ונמצא כי הו' פרקין שהיו בנצח וחסד דז"א נתחלקו באופן זה -- ד' פרקין בחסד ושני פרקין בנצח. וכן על דרך זה בגבורה ובהוד בקו שמאל, וכן על דרך זה בת"ת ויסוד בקו אמצעי שבו.
והנה אלו הד' פרקין שיש בכל א' מאלו הג' שהם חג"ת דז"א -- הנה הם עתה אליו בבחי' רישא דיליה וכבר יש כאן רושם הגדלת הראש דז"א כי כבר הם כאן בכללות אעפ"י שאינן בפרטות, כי הרי יש כאן ד' פרקין אשר הם מוכנים. כי כאשר יכנסו ג' עלאין בברכת אבות כבר אלו הם כאן מוכנים עתה כדי שיתחלקו וינתנו ב' פרקין עלאין אל החכמה ותרין תתאין אל החסד אבל עתה שלא באו ג' מוחין עלאין הם עדיין כלולים בחסד נמצא שכבר יש לו בחי' ראש אלא שאינו ניכר להיותו מתערב בחסד וכן על דרך זה בגבורה. וכן על דרך זה בת"ת. ונמצא עתה שצריך לחלק ולתת ד' פרקים לכל אחד מאלו הג' (שהם חג"ת דז"א), וב' פרקין לכל אחד מאלו התתאין (שהם נה"י שבו).
גם צריך שתדע כי ז"א כמו שיש לו בהיותו קטן בחינת מוחין והגדלה מצד אימא -- כן יש לו מוחין והגדלה מצד אבא, ונמצא שיש לו בקטנותו מוחין דאבא ואמא כנודע, ואם כן כמו שאנו מתחלקים כח הז"א מצד אימא -- כן צריך לחלקו מצד כח אבא אשר בו. ונמצא שצריך לחלקו גם כן --
- ד' פרקין מצד אבא וד' מצד אימא; בחסד שבו, וכן בגבורה שבו, וכן בדעת שבו.
- וב' פרקין מצד אבא וב' פרקין מצד אימא בנצח שבו, וכן בהוד שבו, וכן ביסוד שבו.
אבל צריך שתדע כי זה מה שהיה ראוי להיות. ואמנם עתה אין הדבר כן. והטעם הוא לפי שיחוד בשכמל"ו הוא יחוד הנקבה כנ"ל, וצריך לתת ג"כ חלק אל רחל נוקבא דז"א אשר היא חלק ממנו עצם מעצמיו ובשר מבשריו כי הנה היא לוקחת אבר מן איברי ז"א ממש ולוקחת מבחינת צד אבא שבו ומבחי' צד אימא שבו. וזהו סוד בשכמל"ו שהביאו לה עבדיה בחשאי.
וצריך לבאר מהיכן היא לוקחת. דע כי המלכות אינה נבנית אלא מן השמאל שהוא עיטרא דגבורה, ואין לה חלק בקו ימין כלל; אם לא בעת הזווג, כי אז לוקחת טיפת הה' חסדים. ואין לה בקו ימין דז"א חלק כלל, לא מצד אבא ולא מצד אימא כלל. וכל אחיזתה בקו שמאל היא. ולהיות כי אימא בצד שמאל היא -- ולכן החלק הזה אשר היא לוקחת מצד שמאל דז"א הוא מצד אימא שבו, ולא מצד אבא שבו. [גם יש טעם אחר לזה והוא לפי שאבא אתכסי תדיר גו אימא.]
גם יש אל הנקבה אחיזה בקו האמצעי שבו ביסוד שב (כי שם עיקר יניקתה כנודע), ולפי ששם מגולה כח אבא כנודע -- לכן אותו החלק שלוקחת משם הוא מצד אבא שבו כנודע.
וכללות הענין הוא שהמלכות לוקחת חלק שלה מן כח ההוד שבז"א מבחינת כח אימא אשר בו, ומן היסוד דז"א מכח אבא אשר בו. והרי איך הז"א בגדלותו מסתלקין ממנו ב' פרקין תתאין דהוד שלו מצד אימא ונותנם אל הנקבה לפי שההוד הוא עיקר קו השמאלי בסוד "כל היום דוה" (היפוך 'הוד' כנודע), ולא נשאר אליו רק ב' פרקין תתאין מצד אבא; וגם מסתלקין ממנו מן היסוד שלו ב' פרקין תתאין דמצד אבא ונותנם לנוקבא, ולא נשאר אליו רק תרין פרקין תתאין דמצד אימא.
ונבאר עתה סדר הנזכר בבשכמל"ו, אבל דע כי בשכמל"ו אינו על דרך 'שמע ישראל' -- כי שם ביחוד 'שמע' היה מתחיל הצינון והקרירות מן קו האמצעי וגם שם היה מתחיל ממטה למעלה (כי כן דרך להצטנן התחתון ואח"כ העליון ממנו). אמנם בבשכמל"ו -- שאינו אלא הגדלה והתחלקות הפרקין -- לכן כאן מתחיל ההגדלה להגדל דרך מעלה ואח"כ נשאר השארית אל התחתון. ועוד חילוק אחר כי כאן מתחיל ההגדלה מן קו ימין ואח"כ בקו אמצעי ואח"כ בקו שמאל על דרך חג"ת. וזה ביאורו:
- ברוך -- הם ד' אותיות כנגד ד' פרקין עלאין דחסד ותכוין שהם כפולין, ר"ל ד' מאבא וד' מאימא.
- שם -- הם ב' אותיות שהם כנגד ב' פרקין מאבא וב' מאימא אל נצח. ובזה תבין ג"כ איך כל 'ברוך' הוא בחכמה שהוא קו ימין כנגד החכמה הכלולה בחסד כנז"ל אשר לכן יש בו ד' פרקין:
- כבוד -- אמרו בזוהר שהיא בינה והוא סוד ארבע פרקין עלאין דגבורה אשר שם כלולה הבינה. אמנם כאן לא תכוונם כפולים רק פשוטים שהם ד' מצד אימא, כי להיותם חסרים ב' פרקין תתאין של ההוד שלקחתם הנקבה כנ"ל -- לכן אינן מתערבין עם של אבא ולכן אנו אמרים אחר כך -- מלכותו -- לרמוז אל ההוד דז"א אשר החלק הנוגע אל ההוד הזה לקחתו המלכות הנרמזת במלת 'מלכותו'. גם תכוין כי יש בו ו' אותיות כנגד ו' פרקין מצד אבא; ד' לגבורה וב' להוד.
- לעולם -- הוא הת"ת דז"א. וד' אותיות לעו"ל הם כנגד ד' פרקי מצד אימא.
- ועד -- שני אותיות ע"ד הם ב' פרקין דאימא שביסוד דז"א. והרי הוא שלם בקו אמצעי שלו מצד אימא, כי מצד אבא לקחתו המלכות כנ"ל לפי ששם עומד אבא מגולה כי גלויו דאבא הוא מן החזה. נמצא כי אין מקום סתום ומכוסה מאבא אלא השליש העליון דת"ת דז"א וכל השאר מגולה אשר שם מקום אצילות המלכות מן החזה עד סיום היסוד, ולכן כאן לוקחת כל הד' פרקים שבז"א מצד אבא ואינם נשארים אליו מצד אבא רק ב' פרקים לבד וניתנים בו בת"ת וביסוד שבו.
ואלו הם שתי אותיות הנשארות -- ם' של 'לעולם' , ו' של 'ועד', שהם ב' אותיות מ"ו הסמוכות זו לזו; אות מ' אל הת"ת, ואות ו' אל היסוד. וכבר ידעת כי מ"ו הוא בגי' מלוי ההויה דע"ב דיודין אשר הוא באבא כנודע. והענין הוא כי מילוי אבא בלבד (שהם שתי אותיות מ"ו) נשארים בת"ת ויסוד דז"א אבל ההויה עצמה לוקחתה המלכות. ולכן תכוין בשני אותיות 'מו' הנזכר אל מלוי הויה דע"ב דיודין.
והרי איך רחל לוקחת ב'-פרקין-תתאין-דמצד-אימא-שבהוד-דז"א וד' פרקין מת"ת ויסוד ז"א דמצד אבא שבו. והרי הם ו' פרקין שהם מדה אחת, כי כל מדה יש בה ג' פרקין מצד אבא וג' פרקין מצד אימא. ונמצא כי מה שהיתה רחל בתחילה בסוד נקודה אחת קטנה הרי הגדילה היא עתה ונעשית מדה אחת שלימה. אבל עדיין זה הוא בכח ולא בפועל, כי שם בברכת אבות אז נגמרת ונעשית תחילה מדה אחת שלימה בפועל ואח"כ נעשית פרצוף שלם כמבואר שם.
עד כאן, ולא זכרתי תשלום הדרוש הזה.
- ^ אולי הכוונה אל (זהר חלק ב רלג, א) -- ויקיעורך