שער הכוונות/דרושי כוונות קריאת שמע/דרוש ח

דרוש חעריכה

בענין הג' פרשיות עצמם בכללותם ובפרטותם, ובענין מה שצוו חז"ל ליתן ריוח בין הדבקים, ושיש בהם ס' אותיות, ויש בכל הג' פרשיות רמ"ח תיבות כו'.

בתחילה נבין מ"ש בתיקונים בענין לשום ריוח בין הדבקים ושהם ס' אתוון בקריאת שמע דעלייהו אתמר ששים גבורים סביב לה כו'.    הענין הוא כי זו"ן דבוקים יחד אחור באחור, ונודע שהנסירה שלהם הוא ע"י החסדים הנמשכים בז"א. והנה החסדים יורדים בו עתה בעת הקריאת שמע ואז מתחילין הזו"ן להפרד איש מעל אחיו קצת וניתן ריוח בין הדבקים. ואח"כ בברכת אבות -- אז נגמרים ליפרד לגמרי. ונראה לע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי ענין היותם ס' אתוון הוא בהיותה דבוקה בו"ק דז"א וכל אחד כלולה מעשר הם ס' בסוד ששים גבורים סביב לה.

ענין שלשה פרשיות שמע כו'עריכה

  • דע כי בחינת החסד המתפשט בת"ת דז"א הנה הוא מתפשט בראש המלכות, ולכן ראוי לכוין בפסוק "ואהבת" כי פסוק זה הוא בחסד דז"א בסוד "ואהבת חסד". ותכוין שעל ידי החסד הזה נמשך אל ראש הנקבה בשיתוף הדעת של ז"א ונמצא שהדעת וחסד דז"א הם מכוננים ומתקנים איברי הראש של הנקבה.
ובזה יובן איך פסוק "ואהבת" הוא בראש והוא בחסד כנזכר בתיקון ע'. ולכן תמצא בפרשה זו ה' פסוקים וכל פסוק מתחיל ב-ו' ומסיים ב-כ', כמנין כ"ו, שהוא שם ההויה. והנה ה' הויות בגי' ק"ל לרמוז אל דעת הנקבה שהוא ק"ל הנתקן ע"י דעת וחסד דז"א.
  • ובפרשת והיה אם שמוע כו' -- תכוין שהיא גבורה דז"א ועל ידו נתקן החסד שבה שהוא במלכות, ובהיות חסד וגבורה ביחד נכלל גם הגוף באמצעיתם. ולכן הפרשה הזאת היא כללות שם ע"ב שהוא גופא ותרין דרועין (כנזכר בתיקון ע').
  • מן "ושמתם" עד פרשת ציצית תכוין להוריד כל שאר בנין הת"ת מן הטבור ולמטה עד טבורא דמלכות ולתתא.
  • ובפרשת ציצית תכוין לב' פרקין תתאין דנ"ה דז"א שבהם נתקנו כללות נצח-הוד של הנקבה וגם היסוד שלה אשר בתוכם.


והנה אלו הה' הויות הנרמזות בראשי תיבות וסופי תיבות של ה' פסוקים שיש בפרשת "ואהבת" -- עניינם הוא כי הדעת שבין החסד וגבורה (הנקרא ב' עטרין שבדעת דז"א) יש בו עשרה הויות (ה' מצד עיטרא דחסד וה' מצד עיטרא דגבורה), והם ה' חסדים וה' גבורות. וצריך לכוין כי בפרשה זו יש בה מ"ב תיבין בסוד הראש. וצריך לכוין כי הם ה' הויות של חסדים בראשו ומהם מתפשטים ה' הויות דגבורות בראש הנקבה.

עוד דרוש נוסףעריכה

עוד דרוש אחר קצר על הנזכר נוסף ביתר שאת.

דע כי בתחילה היו זו"ן שני פרצופים דבוקים אחור באחור גופא בגופא, אמנם הזרועות והשוקים שלה בלבד היו נפרדים מאותם שלו (וכנזכר בתיקונים). והטעם הוא משום שהזרועות שלו יש להם מכריע המייחדם אבל הזרועות שלה אין להם מכריע לפי שאין להם דעת. וכן השוקיים שלה אין להם מכריע בה.

ועוד כי הנצח הוד שלו ג"כ אינם דבוקים לפי שמן ג' פרקים דנ"ה שלו הוא פתוח מלפניו וסתום מאחוריו. והנה בפרקים הראשונים שלו הם חכמה ובינה שלה, ובפרקים האמצעים הם חג"ת שלה, ובאחרונים -- נה"י שלה. והענין הוא כי הנה הנצח-הוד שלו הם חכמה ובינה שלה וביסוד שלו מתחיל חסד שבה‏[1] ועולה לה לדעת ולגבורה ולחסד שבה בבחינת דעת הוי חסד ובבחינת חסד הוי גבורה -- הרי שזו בבחי' דעת עולה וזו בבחינת גבורה יורדת ועל כן לא אתדבקן. ות"ת שבה יש בה בחי' זרוע וגבורה ובחינת גוף ת"ת. ועל כן בקריאת שמע שהיחוד הוא להנחיל להם עטרין לצורך הזווג שבעמידה בברכת שים שלום ושם ביחוד לא נמשכו אליו אלא המוחין בלבד.

מן 'ואהבת' עד 'ובשערך' יש מ"ב תיבות. ואע"ג דפר' שמע היא חסד (שהוא ע"ב - אהבת חסד) -- היינו שמאיר בה מחסד שבו לחסד שבה דהוי דעת וע"ב הוי מ"ב בסוד הראש דהוי חסד ודעת -- הרי מ"ב וע"ב. ובפרשה זו יש בה ה' פסוקים מתחילין בו' ומסיימים בך' ועולים ק"ל לפי שהמ"ב הם בסוד דעת ק"ל דהוי חסד ודעת כנזכר באופן שהוא חסד ע"ב והוי דעת ק"ל והוי מ"ב.     גם תחלת הפרשה מתחלת באות ו' ומסיימת באות ך', וכשתמלא כך -- וי"ו ך' -- יעלו בגימטריא מ"ב.

בפרשת "והיה אם שמוע" עד תיבת "ושמתם" (והיא בכלל) יש ע"ב תיבות. ואע"פ שפרשה זו היא גבורה שלו המאירה בגבורה שלה -- עם כל זה כיון שהגבורה שלה היא מבחינת הדעת הוי חסד שהוא ע"ב. ולא הוזכר גופה מפני שיש לה בחי' זרוע מבחי' הדעת. ועוד מפני שחסד וגבורה -- שלא היו לה וצריך להמשיך לה מהם -- לכן הוזכרו, אבל הת"ת -- אשר היא היתה שם בראשונה בבחי' נקודה -- אין צריך להמשיכו לה, כי שם ביתה ומקומה ואין צריך לזוכרו.

ותחילת הפרשה ו' (דו'היה), וסוף הפרשה מ"ם (מן ושמת'ם) -- הרי מ"ו; ועם כ"ו דפרשה ראשונה -- הרי ע"ב.

ומן 'את דברי אלה' עד 'הארץ' יש ן' תיבות כנגד נ' שערי בינה

  • כי שם הוא מקום הבטן בסוד 'מבטן מי יצא הקרח'. [ וזהו סוד בטנך ערימת חטים -- כי חטה בגי' כ"ב דהיינו הכ"ב אותיות הנרמזות בבטנו, כי שם נרמזים הרל"א שערים בסוד הגלגלים שהם בבטן. והכ"ב אותיות הם מן בינה הנקרא מי ועל כן יש ן' שערים בבטן הנזכר בספר יצירה. ]
  • ועוד כי בינה עד הוד אתפשטת -- ר"ל עד הוד דז"א. ודע כי בינה יש לה ב' בחינות. אחת בחינת ס' -- והוא כד אסתלקת מעל בנין ואז מזדווגת עם אבא, והבחינה השניה היא בחי' ם' סתומה והיא כד יתבא רביעא על בנין, כי אז רישא דילה הוא בין ב' דרועין דאבא, ולכן אין לה אז זווג עם אבא. והנה כשהיא מסתלקת מעל הבנים ע"י עון התחתונים נאמר על זה "לא תקח האם על הבנים" -- כי אז מתגלית ערותה; לפי שכאשר היא רבוצה עליהם נכנם היסוד שלה ומתלבש תוך ז"א ופתחה סתום. וכשמסלקת מעליו נמצא פתחה פתוח ומתגלית ערותה ואז הדינים מתערין ולא נמצא אז הזווג להנחיל העיטרין לבנייהו.
והנה כשאימא מתפשטת למטה -- כמו שנוקבא דז"א רחל, עומדין י' ספירות שלה כשיעור ד' תחתונות דז"א -- כך הז"א, שהד' תחתונות דאימא מתפשט שיעורן בכל קומת ז"א עד ההוד שבו ואז נקראת ם' סתומה (שהוא סוד ד' תחתונים שלה שהם נעשין מוחין לז"א) ופתחה נסתם. ועל כן אימא עד הוד דז"א אתפשטת שהוא שיעור ד' תחתונות שלה. ומכח אור דאימא הה' דיליה הם הה' דילה ולכן חג"ת נ"ה שלה הם נ' שערי בינה.
  • ועוד כי בינה עד הוד אתפשטת והוי הנצח-הוד שלו חכמה ובינה של הנקבה. והנה מן ההוד שלו (שהוא הבינה שלה) עד הוד שלה הם ן' שהם בחי' ן' שערי בינה, ר"ל להוד שלה.

ופרשת ויאמר יש בה ע"ב תיבות מזולת תיבת "ויאמר", גם עם ג' תיבות אלו -- ה' אלקיכם אמת -- שכופל הש"ץ, ואלו הם בנה"י של הנקבה.

סדר רמ"ח תיבות ק"שעריכה

ענין סדר רמ"ח תיבות שבקריאת שמע כאשר נתחלקו בס' התיקונים בסוף תיקון ע'.

כבר נתבאר עתה איך נגדל ז"א ונעשים לו רמ"ח איברים שלמים

  • כי פרשת שמע יש בה מן ואהבת עד ובשעריך מ"ב תיבין כנגד רישא דז"א והוא בחי' עיטרא דחסדים דדכורא כי הם רישא דנוקבא לפי שמהם נעשים חו"ב דנוקבא כמו שנתבאר
  • ופרשת והיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב תיבין כנגד חג"ת דז"א, שהם ג' פעמים -- כ"ד כ"ד כ"ד -- ועולים ע"ב. והוא עיטרא דגבורה דנוקבא כמש"ה וחרה אף ה' כו' ומשם כח התפשטות ה"ג בגופא דנוקבא
  • ומן ושמתם עד פרשת ציצית ן' תיבין כנגד שני שלישי הת"ת דז"א
  • ובפרשת ציצית ע"ב תיבין כנגד נה"י דדכורא אשר גם הם ג' פעמים כ"ד כ"ד כ"ד ומהם נעשה כל בנין גוף הנקבה.

והנה המוחין הראויים אל נה"י דז"א עדיין לא ירדו למקומם עד ברכת אבות שיכנסו ג' ראשונות ואז יתפשטו במקומם כל אחד כפי הראוי להם. אבל עתה המוחין של שלשה אמצעיות הם בג' ראשונות ושל ג' תחתונות בשלש אמצעיות. ונמצאו ג' תחתונות נה"י ריקניות מבלי מוחין שלהם. וכבר הודעתיך פי' מ"ש בזוהר כי נצח-הוד נקראו "לבר מגופא", ושם נתבאר הענין שהוא לפי שאלו הג' הם באים בסוד תוספת ואינם נגמרים ונתקנים אלא ע"י ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא המתפשטים ויורדים שם, והנה עתה אין להם מהם רק הארה בעלמא לבד לפי שעדיין לא נתפשטו למטה במקומם, ולכן צריך לכפול פעם שנית ג' תיבות "ה' אלקיכם אמת" להוריד אותה הארה נה"י דאימא אל נה"י דז"א אשר אנו עסוקים בהם עתה בפרשת ציצית כנזכר כדי שעל ידי כן יושלמו כל הרמ"ח איברים דז"א.

וביאור זה יותר בפרטות הוא, כי הנה נודע איך הבינה נכנסת תוך ז"א; כי מן הנה"י שלה נתקן הז"א; כי הנה"י שלה הם מתפשטים בכל פרצוף ז"א הכלול מן רמ"ח איברים. והנה עתה הם חסרים ממנו ג' איברים (שהם נה"י שלו. כמו שנתבאר לעיל כי חג"ת שלו עלו ונעשו חב"ד, ונה"י שבו עלו ונעשו חג"ת, ונשאר ז"א בלתי נה"י) ולכן הוצרכה אימא עילאה להיות "כונן שמים (שהוא ז"א) בתבונה". ונמצא כי אמת הוא שיש לז"א תשלום רמ"ח איברים ע"י הבינה שנתפשטו נה"י שלה בתוכו, אבל עדיין אין בו רמ"ח איברים מצד הנה"י שלו עצמו שאין בו עדיין, ולכן חוזר הש"צ וכופל ג' תיבות אלו של "ה' אלקיכם אמת" בסוד שלשה נה"י שבו החסרים ממנו. והנה אם היו חסרים ממנו לגמרי -- ודאי שהיו חסרים ממנו איברים רבים מאד הכלולים בנה"י שלו, אמנם כיון שישנם בו מצד אימא -- לכן אין אנו מחשבים כל פרטות האיברים החסרים ממנו באלו הנה"י ואינם מונים אותם רק במספר ג' איברים לבד עם היות שחסרים ממנו איברים רבים הכלולים באלו הנה"י שבו.


עוד נכתוב כונה כוללת מראש קריאת שמע עד סוף בפסוקים ובאותיות כאשר עיניך תחזינה משרים בע"ה.

הנה בפסוק "ואהבת" תכוין לקיים מצות עשה שנצטוינו לאהוב את השי"ת והיא מכלל הרמ"ח מצות עשה. גם תכוין בפסוק זה להוריד ב' פעמים אור בכתר דרחל נוקבא דז"א; כמבואר אצלינו שהכתר דז"א הם ג' פעמים -- אור אור אור -- כמנין כתר עם הכולל, והכתר דנוקבא אין בו רק שני פעמים -- אור אור -- בלבד והם עולים בגימטריא ואהבת לפי שמכאן מתחיל כתר רחל נוקבא דז"א וזהו סוד ואהבת את השם, ר"ל שתאהב לרחל הנקראת 'את'. ואהבה זו תהיה בהשפיעך ובהמשיכך אליה ב' פעמים אור אור שהם כמנין 'ואהבת' אל הכתר שבה.

ושמעתי בשם מורי ז"ל שיכוין להוריד אליה ב' מוחין כי אין לה רק תרין מוחין בלבד כנודע דדעתן קלה. אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל אלא כפי מה שאמרתי לעיל. והדעת נוטה כן למה שכתבתי לפי שאין מלת 'אור' שייך אלא בכתר כנ"ל; כי ג' פעמים אור הם בגי' כתר -- והוא כתר דדכורא, כי כתר דנוקבא אין בו רק ב' פעמים אור אור (כמבואר אצלינו במקומו).

גם תכוין בפרשה הזה בעיטרא דחסד הנקרא 'אהבה' כנ"ל. וכבר הודעתיך בדרוש הציצית וגם לעיל במלת 'אחד' כי עיטרא דחסד ועיטרא דגבורה נקראו אהו"ה -- ולכן תכוין עתה בר"ת של ו'היו ה'דברים ה'אלה א'שר אל שם 'אהוה' כנזכר שהוא עיטרא דחסד.    והכונה היא כי לעיל במלת אחד ירדו המוחין והיו כלולים החסדים במוח החכמה והגבורות במוח הבינה ושם לא היו מתגלים כלל, אבל אח"כ התחילו לירד ולהתפשט במקומם, כי בפרשת ואהבת כו' והיו הדברים כו' יורדים החסדים מן מוח החכמה אל מוח הדעת אשר שם הם מקומם. וכבר ביארנו לעיל כי יש ה' פסוקים בפרשה זו והנה הם כנגד ה' חסדים והם ה' הויות דב"ן-דמלוי-ההין, ולכן תכוין ג"כ כי ר"ת וס"ת של ה' פסוקים אלו הם ה' פעמים כ"ו שהם ה' הויות של החסדים.

גם תכוין שה' הויות אלו הם במלוי ההין והם כנגד ה' פעמים ב"ן שנרמזו בפרשה זו. והם:

  • בכל לבבך. כי 'בכל' בגי' ב"ן -- הרי ב"ן אחד.
  • ו'בכל מ'אדך ו'היו -- ר"ת ב"ן בגימטריה -- הרי ב"ן שניה.
  • ה'אלה א'שר א'נכי מ'צוך ה'יום --- ר"ת ב"ן -- הרי ב"ן ג'.
  • ב"ם ב'שבתך ב'בתיך ו'בלכתך -- תכוין כי ב"ם גי' מ"ב ועם הר"ת ב'שבתך ב'ביתך ו'בלכתך -- הרי ב"ן רביעי.
  • ה'דברים ה'אלה א'שר א'נכי מ'צוך -- ר"ת ב"ן -- הרי ב"ן חמישי.

והרי נשלמו ה' פעמים ב"ן.

[ וטוב מאד לכוון באלו ה' פעמים ב"ן בקריאת שמע שעל המטה בסוד מ"ן. ועיקר הכוונה הזאת היא בקריאת שמע שעל המטה ולא בקריאת שמע הזאת. ]

ובכל מאדך -- תכוין כי מאד גי' מ"ה והוא הויה-דמלוי-אלפין (שהוא גי' מ"ה). ותכוין בה אל הדעת, שהם החסדים, שהם הוי"ה דמ"ה דאלפין כנודע. ויען כי כל נשמות בני אדם יש מהן נמשכות מן זכר ויש מן הנקבה כנודע -- ולכן כאשר דברה תורה בלשון יחיד (שהוא בזו הפרשה) הזכיר בה "ובכל מאדך", כי כבר ימצא איזה בחי' פרטית יחידי שתהא נשמתו מן דכורא הנקרא 'מאד' (שהוא הוי"ה דמ"ה כנזכר). אבל בפרשת והיה אם שמוע שהיא מדברת בלשון רבים -- לכן לא הזכיר בה "ובכל מאדכם" לפי שרוב הנשמות באות מן הנקבה ולא מן הזכר (הנקרא 'מאד' כנזכר). ובפרט טעם אחר לפי שפרשת והיה אם שמוע היא בגבורה שהיא עיטרא דנוקבא אבל פרשת שמע היא בחסד שהיא עיטרא דדכורא.

ובאומרך וקשרתם לאות על ידך תמשמש בידך בתש"י ובתש"ר כנזכר בספרי הפוסקים.

והיה אם שמועעריכה

והיה אם שמוע תשמעו כו' -- תכוין כי ר"ת א'ם ש'מוע ת'שמעו -- אשת; לרמוז שפרשה זו היא עטרא דגבורה שהיא נוקבא. גם מלת א"ם היא נוקבא כנודע. והכונה היא כי עיטרא דגבורה זו הנמשכת מאימא עילאה הנקרא 'אם'. ולפי שהנקבה היא נמשכת מעיטרא דגבורה -- לכן נרמזה יציאתה והוייתה בפרשה זו במלת 'והיה'. והענין הוא כי מקום יציאתה הוא במקום החזה דז"א.

וכבר נתבאר לעיל כי בפרשה זו יש בה ע"ב תיבין שהם בחג"ת דז"א ויציאת המלכות הוא בת"ת שלו שהוא במקום החזה. וענין זה יובן בדרוש המזוזה ועי"ש. והענין הוא כי אות ו' של והיה הוא החזה דז"א (שהוא הת"ת אשר ה"ס ו' של ההויה שבו) ושם מוצא הנקבה הנקראת היה; כי המלכות היא ה' אחרונה של ההויה ולכן הכתר שלה שהוא ספירה ראשונה שבה נקרא ה'. וזהו ו"ה של והיה; כי אות ו' הוא הת"ת דז"א אשר שם יוצא כתר הנקבה הנקרא ה'. וב' אותיות י"ה של והיה הם סוד תרין מוחין דידה, חכמה ובינה. וזהו והיה -- ו' הי"ה. ולכן פרשה זו היא עיטרא דגבורה שהיא בנין הנקבה.


והנה אחר אשר נתגלו החסדים בדעת (שהוא מקומם) בפרשת ואהבת כנ"ל -- הנה עתה גם הגבורות מתגלות במקומם וכנגדם נרמז שם אהו"ה שהוא ג"כ עיטרא דגבורה הנרמז בר"ת א'ת ה'שמים ו'לא י'היה. כי ר"ת הם אהו"י אבל תכוין שהוא שם אהו"ה; ויש בו מספר ה' יתירה לרמוז כי שם אהו"ה הם ה' חסדים וצריך לכוללן עם החמשה גבורות למתק את הגבורות, ונמצא כי שם אהו"ה עם כללות הה' חסדים הוא שם בגי' אהו"י.

ולהבין זה אודיעך הקדמה אחת. דע כי לפי שאנו עומדים עתה בקריאת שמע -- אשר עדיין לא ירדו רק המוחין דו' קצוות -- לכן אין כח בחו"ג להתפשט במקומם עד שיכנסו הג' ראשונות של המוחין ואז יתפשטו החו"ג במקומם (כי אין יכולת להתפשט במקומם עד גמר כניסת כל המוחין), אבל הם מחוברים למעלה עם שני מוחין חכמה ובינה כנ"ל. ונמצא כי מה שהם מתפשטים עתה אינו רק הארה בעלמא בלבד. ולכן נרמזו בבחינת ר"ת בלבד כנזכר, ועדיין שרשם עומד למעלה כנזכר עד ברכת אבות. ולכן בפרשה והיה אם שמוע אנו ממשיכין הארת החסדים עם הגבורות כדי למתקם יחד כנ"ל משא"כ אם כבר ירדו יחד כולם אל מקומם כי אז אין צורך אל הנזכר לפי שכבר הם מחוברים יחד.


ובאומרך וקשרתם לאות כו' -- גם כן תמשמש בתש"י ותש"ר על דרך הנז"ל.


פרשת ציציתעריכה

ובהגיעך אל פרשת ציצית -- תכף בתחילה תקח כל ארבע ציציות בידך הימנית. פירוש: כי כבר ביארנו לעיל שבהגיעך אל "מהר והבא עלינו ברכה ושלום" תזקוף שני צדדי הטלית על שני כתפותך באופן שישארו שני הציצית מאחור ושני ציציות לפנים ואח"כ תקבצם יחד שרשי ארבעתם בידך השמאלית ותניחם על לבך עד עתה. וכשתתחיל פרשת ציצית -- אז תאחוז כנפי הציציות גם בידך הימנית ושרשיהם יהיו בידך השמאלית ותבט ותסתכל בהם בכל פרשת ציצית ותכוין בהם הכונה הנ"ל שידעת בדרוש הציצית עיי"ש.


ובהגיעך אל פסוק וראיתם אותו וזכרתם -- אז תכוין כוונה אחרת והיא זו: כי הנה תסתכל בהם בפרשה זה ב' פעמים, פעם אחר פעם, ובכל פעם תכוין בהם אל שם ק"ל שהוא בגי' עין, והוא סוד הרבוע של שם הויה דאלפין דמ"ה העולה ק"ל. ותכלית כונה זו היא כי רחל נקראת עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (כמבואר אצלינו בתחלת הסבא דפ' משפטים). והנה התכלת שבציצית הוא סוד החשך שאין בו בחינת העינים והארה המכלה את הכל והוא בחי' הדין. ולכן צריך לכוין כשמסתכל בציצית כאילו יש שם תכלת שבציצית ותסתכל כשתאמר "וראיתם אותו" ותכוין להמשיך שם בחי' העינים העליונים והראיה שבהם. ותכוין בשני פעמים ק"ל שהם סוד ב' עיינין עלאין, להמשיך משם בחי' הארת ראיה עליונה אל התכלת החשוך הזה (שהוא סוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כנזכר). וזה עצמה היא הכונה שתקנו בכוס ברכת המזון באומרם ז"ל "ונותן עיניו בו" כמבואר במקומו. וזה הטעם שאין הציצית נוהגת אלא ביום לפי שאז יש כח בידינו להמשיך אליו ראיה העליונה משא"כ בלילה שאז הדינין גוברין ואין כח בידינו להמשיך שם ראיה העליונה.

ובהגיעך אל ולא תתורו אחרי לבבכם כו' -- אז תנשק הציציות בפיך ותשימם על גבי העינים שלך. והנה צריך שיהיו ב' ידים אוחזים בציצית על דרך הנזכר עד הגיעך אל "ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים כו'" כמו שיתבאר לקמן בע"ה.

ובאומרך ועשו להם ציצית -- תכוין אל אותו יחוד של הציצית שביארנו לעיל בדרוש הציצית, איך יש ארבע מיני יחודים רמוזים בד' אותיות של הויה ויחוד הג' הנרמז באות ו' הוא יחוד הציצית והוא לחבר ב' אותיות י"ה אל אות ו', ואח"כ לחבר אות ו' עם ה' תתאה, ועיי"ש היטב.

ובאומרך ונתנו על ציצית -- תכוין בד' שמות יה"ו במלוים כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ובד' שמות אה"י. וב' שמות הראשונים יהיו במילוי יודין, והג' במילוי אלפין, והד' במילוי ההין. וכולם בגי' ציצית ויוסף כמבואר אצלינו לעיל בדרוש הציצית.

ובמלת הכנף -- תכוין אל שם אהיה במלוי ההין שעולה בגי' כנ"ף עם הכולל‏[2]. והד' כנפות הם ג"כ גי' ציצית.

מלת פתיל -- תכוין גם כן אל מ"ש שם בדרוש הציצית כי חוט התכלת הוא סוד המלכות והנה היא כלולה מי' ספירות אשר בה, והם עשרה הויות כולם במלוי ההין שכולם בגי' פתי"ל.

ובמלת תכלת -- תכוין שהמלכות מקבלת מן ז' שמות הרמוזים בשם מ"ב (שהוא אהי"ה יה"ו העולים מ"ב) ובו רמוזים שבעה שמות שהם: יהו-ה, ויהו-ה בניקוד אלהים, ומצפץ, ויה, ואדני, ואל, ואלהים ומצפץ וז' שמות אלו הם בגי' תכלת[3]. וענין ז' שמות אלו נתבאר עניינם בזוהר ברעיא מהימנא פ' יתרו דף צ"ב (זהר חלק ב צב, א). גם יתבאר לקמן בדרוש קבלת שבת ועי"ש עניינם.


ובפסוק אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים -- תכוין אל הזכירה הרביעית מן הד' זכירות שביארנו לעיל בדרוש אהבת עולם ועי"ש. והנה זכירת מצרים מ"ע מן התורה ולכן תכוין בפסוק זה לקיים מצוה זו של זכירת יציאת מצרים בקריאת שמע דשחרית ובקריאת שמע דערבית.

ענין ה' אלקיכם אמת אשר כופלה הש"ץ פעם שנית כנזכר בזוהר רות -- כבר ביארנו עניינם לעיל בדרוש ענין סדר רמ"ח תיבין שבסדר קריאת שמע, ועי"ש.


גם נתבאר פה כונה אחרת והיא זו. הנה פסוק ויאמר היא כנגד נה"י דז"א (כנז"ל בדרוש הנזכר), והנה הם יצאו ונעשו מסוד אימא עילאה; לפי שז"א הוא סוד אות ו' של הויה (והטעם לפי שאין בו רק ו' ספירות בלבד והם ג' מוחין חב"ד וחג"ת). אמנם אח"כ האריכה אימא עילאה והמשיכה את שוקיה נה"י שלה עד למטה והאצילה בחי' נה"י דז"א כי הנ"ה יצאו מב' ירכין שלה. ולפי שאימא עלאה נקראת עלמא דדכורא (כנזכר בזוהר פ' ויצא) אבל יש בה סיומא דנוקבא ולכן יצא ממנה גם בחינ' היסוד ואז נעשו נה"י בז"א. [ וזהו סוד מ"ש בתיקונים ומבינה נביאים. גם זהו סוד פסוק ה' בחכמה יסד ארץ כי אחר הת"ת נעשה רישא דנוקבא הנקרא ארץ ע"י החכמה ואח"כ כונן שמים שהם נה"י דז"א הנקרא שמים והם נק' מכוניה כמש"ה יסד ארץ על מכוניה כי השוקיים הם מכוני הגוף וכונניות זה נעשה ע"י התבונה ]. ואז אלו הנה"י ששמשו לב' בחינות -- אם בבחי' נה"י דז"א ואם בבחי' ג' מוחין דנוקבא (כי הם הם מוחין דילה כמבואר אצלינו). ולהורות שני בחינות אלו אנו כופלים בפסוק ה' אלקיכם אמת שהם בחי' נה"י הנזכר אשר בתחילה נעשים בחינת נה"י דז"א עצמו ואח"כ על ידי הש"ץ שכבר ידעת מי הוא הנה ע"י נכפלים ונעשים גם הם ג' מוחין אל הנקבה ע"י חזרתו לכפול פעם שני. ולהורות כי אלו הנה"י עצמם הם הם משמשים להיותם מוחין אל הנקבה -- ולכן אין בפרשה זו רק ע"ב תיבות על ידי חזרת ג' תיבות אלו.


ענין ד' פעמים 'אמת' שנתקנו קודם עזרת אבותינו וד' פעמים 'אמת' אחרים שנתקנו אחר עזרת אבותינו כנזכר בזוהר פרשת ויקהל.    הענין הוא כי הם סוד ד' מוחין הנקבה הנעשים לה על ידי הנה"י דז"א ובאים ונמשכים אליה מבחינת הזכר עצמו. וזהו ד' פעמים אמת הראשונים. אמנם אחר כך הם ד' מוחין שלה עצמם בסוד היסוד שגם הוא כולל ו' אחרת (כמו הת"ת בסוד ו"ו כפולה), ומזו הוא"ו השנית שהוא היסוד נעשים בה ארבע מוחין אחרים. והב' הנשארים באות ו' הם אל היסוד בעצמו. באופן כי הו' דיסוד נחלקת לו' חלקים -- הארבע מהם אל המוחין דנקבה, והשנים הנשארים מהם אל היסוד בעצמו.    גם ביארנו בזה כונה אחרת לעיל בדרוש קצר ביחוד קריאת שמע עד עזרת אבותינו ועיי"ש איך שהם סוד ההיכלות הכלולים בהיכל הרצון הכולל שית היכלין בגויה. עיי"ש כי שם נתבאר כונה זו.

ונבאר עתה כונה אחת עם שגם היא נקשרת עם הכונה הנזכר והכל עולה לסגנון א', וזה גורם את זה.    הנה נתבאר לעיל שעדיין עתה רחל עומדת למטה בעולם הבריאה בבחינת נקודה קטנה, ואמנם בעת הקריאת שמע העלינו אותה לצורך מ"ן כדי שעל ידי זה תקבל אור עליון, ועל ידי כן יתוקן פרצוף ז"א (ויושלם בי' ספירות גמורות אשר בתחילה לא היה אלא בסוד ו"ק לבד), וגם נוקבא דז"א תשתלם בפרצוף גמור מי' ספירות גמורות. ואמנם כבר ז"א נתקנו רמ"ח איבריו מרמ"ח תיבין דקריאת שמע כנ"ל.

וכבר הודעתיך כי ד' מיני זווגים הם והיותר מובחר שבהם הוא זה הזווג דשחרית שהוא זווג יעקב ברחל. ונודע כי יעקב ורחל עומדים אחור באחור וז"א הנקרא 'ישראל' מפסיק בין ב' אחוריים שלהם, ובברכות אבות חוזרים יעקב ורחל פב"פ כמשי"ת שם. והנה עתה אנו צריכים להמשיך הארה אל יעקב ורחל כדי שיוכלו לעשות אח"כ בברכת אבות פרצוף גמור. והנה ב' מיני מוחין היו בקריאת שמע -- הראשונים הם במוחין עצמם שהם ד' פעמים יה"ו במלוי עסמ"ב. ותכוין להמשיך ולהוריד מהם הארה למטה. והם סוד ד' פעמים אמת שיש מן אמת ויציב עד עזרת. ונמצא כי באמת הראשון תכוין אל יה"ו דמלוי ע"ב. וכבר נודע כי יה"ו פעמים יה"ו בגי' אמת. ובאמת הב' תכוין אל יה"ו דמלוי ס"ג. ובג' אל יה"ו דמלוי מ"ה. ובד' אל יה"ו דמלוי ב"ן.

אמנם ד' אמת האחרונים שיש מן עזרת אבותינו ואילך הם מבחינת הלבושים של המוחין הנזכר -- שהם ד' פעמים אהיה -- אשר גם הם באו עם הד' מוחין הנזכר בקריאת שמע. והנה גם אהי"ה פעמים אהי"ה הם גי' אמת. ונמצא כי באלו ד' פעמים אמת האחרונים תכוין בהם אל ד' שמות אהיה פשוטים ולא במלואם לפי שכיון שהם עצמם אינם רק בבחינת לבושים אין יכול לירד מהם הארה רק בבחינת פשוטים ולא מלויים.

עוד יש כונה אחרת באלו ח' פעמים אמת. והוא, כי ארבע פעמים 'אמת' הראשונים הם כנגד ד' דאחד שהיא למעלה בלאה הנקרא ד', קשר של תש"ר; והארבע 'אמת' האחרונים הם למטה בד' תחחונה רחל.

והרי ביארנו כמה כונות באלו הח' פעמים אמת. ולקמן נחזור לבאר דרך פרטות ועיי"ש למטה.


ענין ט"ו ווין שיש באמת ויציב כו' -- תכוין בהם אל שם ההויה היוצא מהם באופן זה: כי הנה הם ט"ו ווין כמנין י"ה. ואם תכה י"ה פעמים ו' הם כמנין ט"ו ווין הנזכר. ועם ה' שבר"ת 'הדבר הזה' -- הרי נשלמה יהו"ה אחד.

גם קבלתי כונה זו הנזכר באופן אחר והוא כי הנה ט"ו ווין הנזכר הם ו' פעמים י"ה שהם תשעים. והרי לך שתי אותיות י"ה בכל הו"ק כמנין ו'. והוא סוד שם יה"ו. ועם ה' שבר"ת הדבר הזה כו' -- הרי יהו"ה. ולכן צריך לקשר מלת 'הדבר' עם ט"ו ווין הנזכר ולא להפסיק ביניהם כלל.


גם יש כונה אחרת והיא נקשרת עם הכונה הנז"ל, והכל ענין א', והוא כי ענין זאת ההויה הנזכר שרמזנוה בט"ו ווין ובה' של הדבר הנה מקומה במלכות. והענין הוא כי כל אלו הארות אנו מורידין עתה אותם אל המלכות העומדת עתה בהיכל הרצון כדי שתוכל לעלות אח"כ בברכת אבות אל האצילות. ונודע כי ההויה במלוי ההין היא במלכות. וכיון שלעולם כל בחינת מלוי ההין הוא במלכות -- אם כן גם בחי' ההין שבהויה זו יהיו מכוונים אליה בפרטות, ולכן אנו לוקחים אלו הד' ההין שיש בהויה זו דמלוי ההין ואנו מציירים אותם בציור ווין (על דרך זה כי כל אות ה היא צורת ג' ווין). ונמצא שהד' ההין הם י"ב ווין ותחבר עמהם ג' ווין שיש בהויה זו. הרי הם ט"ו ווין בהויה זו דההין הנזכר.

והנה גם אות הדל"ת אשר בזו ההויה היינו יכולים לציירה בציור ב' ווין אחרים ויהיו י"ז ווין. אבל הטעם שאין אנו מציירים גם את הדלת הוא לסיבה הנזכר כי עיקר מה שאנו מציירים עתה הם אותיות ההין לפי שהם עיקרה של המלכות הנקרא ה' בכל מקום. והנה כונה זו קשורה עם הכונה הראשונה הנ"ל כי ענין הכאת אותיות י"ה באות ו' להיותם בגימטריה צ' כמנין ט"ו ווין הוא הגורם אל הציור הנזכר לצייר הההין הנזכר בציור ווין כדי שיהיו בין כולם ט"ו ווין כנזכר.


וצריך שנבאר עתה ביאור אלו הט"ו ווין מה עניינם.    הנה נתבאר כי כל בנין המלכות נעשית ע"י הויה דמילוי ההין הנ"ל. ואנו עתה מתחילין להאיר אליה מן הגלגלתא והקדקד שלה. והנה בגלגלתא דילה אית בה ג"כ נימין ושערין כמה דאית ברישא דז"א (כנזכר בב' האדרות). והנה מספר הנימין אשר בראשה הם ט"ו נימין כמנין ט"ו ווין אלו הנזכר פה (כנודע בתיקונים תיקון ע' דכל נימא איהו שיעור אות ו'). ונימין אלו נמשכין בראשה על ידי הציציות אשר קדמו בפרשת ציצית. וכבר הודעתיך איך בחינת הציציות הם נמשכין מן הנימין והשערות דברישא דז"א אשר מהם נמשכה הארה אל רישא דנוקביה דז"א ומחמת ההמשכה ההיא נמשכו בה ט"ו נימין אלו בראשה.

ונלע"ד כי טעם היותם ט"ו נימין הוא לפי שהנימין יוצאין מן המוחין שבה ואין בה רק תרין מוחין (כנזכר באדרא זוטא בסופה) והם חכמה ובינה שבה שהם י"ה. ולכן מספר הנימין הם ט"ו כחושבן י"ה.

והנה אחר שהמשכנו אליה אלו הט"ו נימין אחר כך נתקנה הקדקד שלה; לפי שהנימין הם משני מוחין והקדקד הוא עצם הגלגלת אשר מוח הדעת ושאר המוחין הם בתוכו. והנה כמו שהנימין נמשכו מן הויה דההין הנזכר גם הקדקד (שהוא הגלגלת עצמו) נעשה בהוית ההין. כי הנה הויה דההין הוא בגי' ב"ן וקדקד הם ד' פעמים ב"ן. והטעם הוא כי הקדקד שלה נעשה מהגבורות ולכן יצחק שהוא נמשך מהגבורות נקרא יצחק כי הוא בגי' ד' הויות ב"ן כמנין קדקד ויובן זה עם מה שביארנו בהגדה כנגד ד' בנים דברה תורה גם ביארנוהו בדרוש הארבה שהוא ג"כ גי' יצחק ואמרנו כי הה"ג נעשים ארבעה בנים לפי ששלשה מהם בלבד מתמתקות ביסוד דז"א ע"י הג' חסדים אשר שם וכל אחד מן החסדים או מן הגבורות הוא הויה אחת. ונמצא כי הג' הגבורות המתמתקות עם הג' חסדים שהם ו' הויות שעולים בגי' ג"פ ב"ן נשארו שני גבורות שלא נמתקו והנה הם שני הויות שהם בגי' ב"ן והרי הם ארבעה בנים ואין להאריך כאן בענין זה.

והנה מכח עיטרא דגבורה נעשה הקדקד שלה, כי חסדים אין בה. ומאותם ד' בנים נעשה הקדקד שלה.

גם צריך שתכוין כי קדקד זה נעשה ג"כ מן הויה דההין בציורה על דרך הנזכר בענין הט"ו ווין, וזה ביאורה: כי תצייר ד' ההין שיש בזאת ההויה בבחינת ווין -- יהיו י"ב ווין; ועם ג' ווין שיש בזאת ההויה -- הרי ט"ו ווין. ונשארו בזאת ההויה ב' אותיות י"ד, ותחבר י"ד עם ט"ו ווין ויהיה הכל בגי' ק"ד. והנה מהויה אחרת דההין יהיו ק"ד שני על דרך הנזכר. נמצא כי מב' הויות דההין נעשה קדקד שלה שהוא כנגד ב' מוחין שבה שהם ב' הויות.

וענין ב' הויות אלו ששתיהם בציורן הם בגי' קדק"ד תכוין אליהם בשני פעמים לעד שנזכר כאן והם אלו: ( א ) הראשון "ומלכותו ואמונתו לעד קיימת", והב' הוא "ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לע"ד" -- הם בגי' קדק"ד, שהם שני הויות דההין שכל אחד מהם בציורה הוא בגי' ק"ד כמנין לעד.

והנה אחר שאמרת "ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד כו'", שאז כבר נשלם הקדקד שלה שכל זה נעשה ע"י הציציות. וזהו הבנת פי' ודבריו חיים וקיים כו' כי הם חיים בסוד היסוד וקיים בסוד נ"ה תרין קיימי גופא ונודע כי מג' נה"י אלו נבנית המלכות הנקראת 'דבר' ולכן נה"י האלה נקראים 'דברים' וזהו ודבריו חיים וקיימים כו', ואלו הם סוד הציציות כמש"ל כי פרשת ציצית היא בנה"י דז"א.

ונמצא כי מן הציציות הנזכר נעשו הנימין והקדקד שלה ולכן בהגיעך כאן תנשק הציציות בפיך ותשימם על עיניך ותתירם ותניחם מידך, יורדין ומשולשלין מאליהן. ואל תאחזם ותקחם עוד בידך.

ובאומרך פודינו ומצילנו מעולם הוא שמך תכוין לשני שמות אלו; כי פ'ודינו ו'מצילנו ר"ת הוא בגי' אלהים, ור"ת מ'עולם ה'וא ש'מך הוא מה"ש, והוא שם אחד קדוש משמות ע"ב דויסע ויבא ויט כנודע.

גם באומרך עזרת אבותינו תכוין כי הויה פעמים הויה הם בגימטריא עזרת.


אמת ויציב וכו'עריכה

ונחזור לבאר ענין ח' פעמים אמת שנזכרו מן אמת ויציב עד התחלת העמידה. וכבר נתבאר לעיל בדרך כללות. ונשלים עתה ביאורם.    דע הקדמה אחת כוללת בענין כל העולמות של הקדושה - כי כל בחינה אשר בהיותה למטה היא גדולה, הנה בעלותה למעלה תהיה קטנה. המשל בזה בענין המלכות דאצילות -- אשר בהיותה למטה היא גדולה -- הנה בעלותה למעלה היא קטנה. והענין הוא אשר בהיותה למטה בעולם בי"ע היא שם בבחינת פרצוף שלם, הנה כאשר תעלה במעלה בעולם האצילות באחורי ז"א (כי שם ביתה ומקומה האמיתי), ושם איננה אלא בבחינת נקודה קטנה. כי כל בחי' פרצופה בהיותה למטה איננה מספיק לה להיותה נקודה בהיותה למעלה וצריכה פעם אחרת להעשות פרצוף שם‏[4] בהיותה אחורי ז"א ואח"כ תוכל לחזור עמו פנים בפנים. ואחר שתחזור עמו פב"פ תחזור היא אז פעם אחרת להיות נקודה קטנה; לפי שאור הפנים הוא גדול מאד לאין קץ על אור האחוריים ואז צריכה פעם אחרת להעשות פרצוף אחר כדי שתוכל לעמוד עמו פב"פ כנגד נה"י שלו כנודע. ואם תרצה לעלות מדרגה אחרת עד חג"ת שלו (אשר זה סוד ענין חזרת העמידה שחוזר הש"צ בקול רם כמו שיתבאר במקומו בע"ה) -- הנה אז גם הזכר צריך לעלות עמה בהכרח ואז היא צריכה לחזור עמו אחור באחור פעם אחרת מפני גבהו ומעלתו של ז"א. ואז חוזרת לחזור פעם אחרת פנים בפנים ולהעשות פרצוף אחר מחדש.


ובזה תבין היות בשחרית דשבת ארבע תפילות, ב' בקול רם וב' בלחש (שהם תפלת שחרית ומוסף, כל אחד כפולה לשתים). ובכל עמידה מהם עולה הז"א מדרגה אחת, ובכל עליה מהם צריכה לחזור ולהיות נקודה קטנה ואח"כ חוזרת להעשות פרצוף גמור מחדש בכל עליה ועליה. וצריך בכל עמידה מהם לומר ברכת אבות כדי לחזור ולתקנה בבחינת פרצוף בהיותה אחור באחור ואח"כ להחזירה פנים בפנים ולעשותה פרצוף שלם. אמנם לא ראי זה כראי זה, כי לא התפלות שוות, כי כפי עליית המדרגות כך יהיה סדר ההארות וכונת הפרטיות לכל אחת ואחת ושמותם הפרטיות בכל אחד ואחד. ולכן בכל עמידה יש כונה מיוחדת בפני עצמה -- בשחרית או במוסף או במנחה או בערבית או בחול או בשבת או ביו"ט או בחנוכה או בפורים או בר"ח. ובזה יש חילוקים רבים לאין קץ.

ואחר שהקדמנו לך הקדמה הנזכר נחזור למקומנו. כי הנה עתה יושבת המלכות בהיכל הרצון של עולם הבריאה ושם הוא סוד הנשיקין (כנזכר בהיכלות דפר' פקודי) כי להיות היכל הרצון מכונה אל יעקב בסוד הת"ת בסוד וישק יעקב לרחל ולכן שם הם ענין הנשיקין -- ולכן מכאן הוא מתחיל הארת המלכות להעשות פרצוף שלם בכאן כדי שעל ידי כן תוכל לעלות אל עולם האצילות לעמוד שם עמו אחור באחור. והלואי שם תהיה בבחי' נקודה קטנה ואז תצטרך לחזור להעשות שם פרצוף שלם בהיותה אחור באחור. ואם לא הקדימה להעשות כאן בהיכל הרצון פרצוף שלם -- לא היה לה מציאות כלל לעלות אל עולם האצילות כיון שהיא עתה נופלת למטה בעו"ה; אבל כיון שהתחילה להאיר ולהעשות כאן פרצוף שלם -- יש לה יכולת לעלות בברכת אבות באחורי ז"א בעולם האצילות ותהיה שם בבחי' נקודה קטנה כנזכר.

ונמצא שעתה אנו צריכין להמשיך לה הארה מן המוחין עלאין דז"א שנמשכו לה ע"י הקריאת שמע כדי שתעשה כאן פרצוף שלם ותוכל על ידי כן לעלות אח"כ אל עולם האצילות. ולכן אנו מורידים עתה אלו ההארו' שהם ח' פעמים אמת שהם ענין הד' מוחין והד' לבושים שלהם כנ"ל והענין הוא כי אנו מורידים אלו ההארות מלמעלה מז"א הנק' ישראל אשר בעולם האצילות למטה בהיכל הרצון דבריאה ואיננו ישראל עצמו היורד אלא ההארות הנמשכות ממנו והיא בחי' הנק' יעקב שה"ס האחוריים דאבא שנפלו ממקומם בעת מיתת המלכי' עד מקום מלכות דאצילות כמבואר אצלינו. ואע"ג שאמרו בזוהר פ' ויקהל דנחית ישראל לקבלה בהיכל הרצון בעת שאומרי' ישראל תהלות לאל עליון גואלם כו' כמשית"ל בע"ה איננו ישראל עצמו אלא זו ההארה הנזכר.

וביאור אלו ההארות הוא באופן זה: כי הנה הם ח' פעמים 'אמת' -- ד' קודם עזרת אבותינו וד' אחר עזרת אבותינו. וכבר נת"ל כי הד' ראשונים הם ללאה וד' אחרונים לרחל. גם נתבאר כי הד' ראשונים הם כנגד ד' מוחין וד' אחרונים כנגד ד' לבושים דמוחין. והכל א'. כי הנה ארבע אמת הראשונים הם ארבע אורות ראשונות הנמשכות מן ד' שמות יה"ו במלוי עסמ"ב ונמשכות אל לאה שהם המוחין עצמן. וד' 'אמת' האחרונים הם ד' הארות שניות הנמשכות מן ד' שמות 'אהיה' פשוטין שהם לבושי המוחין ונמשכות אל רחל. ואמנם בתחילה כל ח' הארות אלו נמשכות כולם אל יעקב ואח"כ מחציין יוצאת לאה ומחציין יוצאת ונעשית רחל. והרי כל הכונות נקשרות ביחד.

ונמצא כי ע"י הארות של ח' פעמים 'אמת' נתקנה רחל; כי בתחילה היתה סוד נקודה בלבד (בהיותה למטה בהיכל הרצון דבריאה) ועתה ע"י אלו ההארות נתקנת ונעשית פה בחינת פרצוף גמור אחור באחור עם יעקב. ואחר כך בתהלות לאל עליון גואלם חוזרת להיות עמו פב"פ למטה בבריאה כמו שיתבאר בעזרת השם.


ובאומרך עוזר דלים העונה לעמו ישראל כו' -- תכוין לעשות עצמך עני עם השכינה (הנקראת 'עניה'), בהיותה כאן למטה, כדי שבהעלותה תזכה לעלות עמה, כנזכר בזוהר פ' בלק וצריך למעבד גרמיה עני בהדי שכינת' כו' . ובאומרך תהלת לאל עליון גואלם צריך להגיה ולומר תהלות בלשון רבים כמ"ש בע"ה, והוא מנהג אשכנז. גם צריך לקום מעומד כשמתחיל לומר תהלות כו'. וטעם שני דברים האלה יתבאר בכלל דברינו אלה.

והענין הוא כי כבר נתבאר שבתהלות לאל עליון מתחלת הכלה ליתקן ולחזור פב"פ עם יעקב. וכבר נתבאר בברכת אבות שהתחלת בנין המלכות במלת אל עליון גומל כו', כי שם מתחיל להעשות בנין הכתר שלה ע"י שם זה הנקרא 'אל עליון'. והנה ע"י שם זה 'אל עליון' הנזכר נחית מלכא לקבל הכלה ולתקנה כנזכר בזוהר, ולכן באומרו עתה "תהלות לאל עליון גואלם" צריך לקום מעומד לכבוד מלכא קדישא המתגלה ונחית לקבל הכלה ולתקנה לפי שעתה בתהלות לאל עליון גואלם אז הוא התחלת עליית יעקב עם לאה ורחל בהיכל ק"ק דבריאה, ועתה מתחילין לעלות שם וחוזרים אפין באפין ונשקין דא לדא (כנזכר בזוהר פ' פקודי). ואח"כ באדני שפתי תפתח אז הוא גמר כניסתם בהיכל קה"ק.


ונבאר עתה ביאור מלות תהלות לאל עליון כו'.    הנה בזוהר אמרו שבתהלות לאל עליון כו' כדין נחית מלכא לקבל כו' . וביאור דבר זה הוא במה שנתבאר אצלינו לעיל כי לא נכנסו בקריאת שמע רק המוחין דו"ק בלבד והג' ראשונות נשארו למעלה בראשו דז"א בסוד אור המקיף. והנה פשוט הוא שהיסוד דאבא המלובש בתוך דעת דז"א -- כיון שהוא זכר -- הוא ארוך, ומתפשט יותר למטה ממה שמתפשטת יסוד דאימא הנתון ג"כ שם, והוא יושב במקום המוח הנקרא 'דעת' בין תרין מוחין חו"ב. והנה קצה היסוד בעצמו כיון שהוא ארוך -- הנה הוא מתפשט ונמשך עד תרין פרקין אמצעיים דנצח-הוד. ואל תשיבני ממה שביארתי במקום אחר כי שיעור היסוד דאבא הוא מתפשט עד סיום יסוד דז"א -- כי הנה אין זה אלא אחר גמר כניסת כל המוחין, כי אז יורד ומתפשט היסוד דאבא עד סיום יסוד דז"א. וכמ"ש בחזרת העמידה איך מתגלים ג' אמצעיות חג"ת דז"א. ושם נתבאר שאין היסוד דאבא מגיע למטה רק כאשר האם רובצת על האפרוחים. אמנם כאשר איננה רובצת עליהם אלא זקופה ועומדת עליהם -- מבשרינו נחזה אלוה שאין היסוד מגיע רק עד מקום שבין ב' פרקין עלאין דנ"ה בלבד.

והנה עד עתה עדיין לא נכנס היסוד דאבא ברישא דז"א כלל, אמנם עתה מתחיל היסוד ההוא (לסבת היותו יותר ארוך משל אימא) ליכנס קצת בתוך הדעת דז"א. והארה הזאת נמשכת דרך קו האמצעי דז"א עד היסוד שבו, ומשם מאיר אל המלכות העומדת עתה בבריאה כנ"ל. וזהו שמובא בזוהר דכדין מלכא עלאה נפק לקבלא כו' -- כי יוצא ממחיצתו ויורדת הארתו אל הכלה העומדת בבריאה, ועל ידי כן יש בה יכולת לעלות לנגדו.

ובתחילה מכח זו ההארה חוזרת עם יעקב פנים בפנים למטה ומתחלת לעלות עמו אל היכל קה"ק שבבריאה מכח ההארה הנזכר. וכבר ידעת כי כל תכלית הזווגים אינם אלא להמשיך החסדים וגבורות שבדעת הזכר אל הנקבה -- ולכן בהראות עתה היסוד הנזכר דאבא יש יכולת ביסוד דז"א להעלות אותה (בסוד החסדים וגבורות אשר בו בסוד והוכן בחסד כסא כו'). ונמצא כי מלכא עלאה הנזכר בזוהר דנפק לקבלא הוא היסוד דאבא, כי הוא נקרא 'מלכא עלאה' באמיתות.

וזהו סוד תהלות לאל עליון גואלם -- כי תהלות הם ב' תהלות, לאה ורחל, והם סוד שתי הארות של ד' פעמים אמת הראשונים וד' פעמים אמת האחרונים שביארנו, כי ב' הארות האלה מתחברין יחד ועולים כנגד 'אל עליון'.

ופירושו: כי 'אל עליון' -- 'אל' -- שהוא היסוד דבינה אשר היא הויה דס"ג שבה נרמזת שם ייא"י שהיא גימטריא א"ל (כמבואר אצלינו במקומות רבים), ו'עליון' הוא יסוד דאבא המתלבש תוך יסוד דאימא, ובערך היסוד דאימא נקרא 'עליון'. וחיבור אלו היסודות הנקרא 'אל עליון' -- בהם תלוי סוד הגאולה. וזמ"ש גואלם, כי הוא המעלה אותם וגואל אותם מיד החיצונים אשר למטה בבי"ע שלא יתאחזו בהם, ועל ידי כן יכולים לעלות. ונודע כי כל גאולה הוא ביסוד.

גם תכוין במלת 'גואלם' שהוא חיבור ג"ו אל"ם -- ר"ל תוך אלם. והענין הוא כי האותיות אשר תוך מלוי אותיות 'אלם' הם ל"ף מ"ד ם' והם בגי' צדק שהיא המלכות שנזכרה במלת תהלות הנקרא ג"כ 'צדק', וכמ"ש בפסוק (תהלים נח, ב) "האמנם אלם צדק תדברון כו'", כי 'צדק' הוא אותיות מלוי אל"ם ועיי"ש.

וזהו שאומרים ג"כ ברוך הוא ומבורך כו' -- כי תיבות 'ברוך' הוא כנגד יסוד דאבא (לפי שכל 'ברוך' הוא ביסוד כנזכר בזוהר, ובפרט ביסוד דאבא הנקרא 'ברוך' מצד עצמו ונקרא 'הוא' לשון העלם, יען כי הוא נעלם תוך היסוד דאימא) אבל היסוד דז"א -- הוא המקבל ברכה ממנו -- נקרא ומבורך כנ"ל, כי להעלות את הכלה למעלה צריך להוריד הארת יסוד דאבא ביסוד דז"א ויסוד דז"א הוא המעלה אותה מן הבריאה אל האצילות. וכנגד שני יסודות הנזכר נאמר "ברוך הוא ומבורך". וכבר הודעתיך שרש משה רבינו עליו השלום שהוא ביסוד דאבא, וזהו מה שאומרים כאן תכף -- משה ובני ישראל לך ענו שירה כו' -- כי משה הוא יסוד דאבא ובני ישראל הם נצח הוד.

והנה בזה יובן ענין סמיכות גאולה לתפלה הנזכר בדברי רז"ל. כי דבר זה צריך ביאור לפי שנודע כי כל 'גאולה' הוא ביסוד וכל 'תפלה' במלכות -- וא"כ קשיא היאך אפשר לומר שהגאולה (שהיא ביסוד) היא למטה בהיכל קה"ק (אשר עתה הוא מקומו בתהלות לאל עליון כנזכר) והתפלה (שהיא המלכות) היא למעלה באצילות (כי כל עמידה היא באצילות)?

אמנם ביאורו יובן עם הנז"ל. כי הגאולה הזו היא למעלה באצילות ביסוד הנזכר אמנם הוא מוריד הארתו למטה בבריאה אל המלכות הנקרא 'תפלה' אשר שם למטה, ועל ידי סמיכות הזה עולה המלכות הנקראת 'תפלה' מן הבריאה אל האצילות כנ"ל.

והנה העליה הראשונה של המלכות הנקרא תפלה היא במלת 'ברוך' שבברכת אבות כמו שיתבאר. והנה זה הברוך הוא ביסוד דז"א (כמו שיתבאר שם). והרי נתבאר היטב ענין סמיכות גאולה לתפלה ממש.

ועוד כי הנה גם היכל קה"ק דבריאה נקרא 'ברוך' ברבוייא דברכאן כנזכר בזוהר פר' פקודי וכמשי"ת בע"ה כי נתרבה בברכאן ע"י הברכות הנמשכות שם מן יסוד דז"א דאצילות הנקרא ברוך ג"כ. ובזה יובנו דברי רז"ל שאמרו כל הסומך גאולה לתפלה כו' והיה צ"ל כל הסומך תפלה לגאולה שכן הוא האמת שצריך לסמוך ולעלות ולחבר את התפלה שהיא המלכות למעלה עם הגאולה שהוא היסוד. אמנם יובן עם הנזכר שהנה בתחילה אנו מורידין הארת היסוד הנקרא גאולה למטה אל המלכות הנקרא תפלה העומדת בבריאה וזהו ממש סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפלה למעלה עם הגאולה באצילות ואז איננו סמיכות והארה בלבד רק גאולה עצמיות ולא סמיכות לבד וכבר נתבאר לעיל בדרוש הקדיש של הודו לה' כו' ענין סמיכות גאולה לתפלה היטב ושם נתבאר כי לסיבה זו לא נתקנו לומר קדיש כאן כיון שהוא באמצע הבריאה אל עולם האצילות וא"כ היה ר"ל קדיש ע"ד שתקנו לומר קדיש בין עולם ועולם ושם נתבאר באורך טעמו של דבר. וקיצור של דבר הוא כי בכל עולם ועולם המלכות ש"ע העליון מתלבשת החלק העשירי התחתון שבה שהיא המלכות של המלכות בכתר שבעולם שלמטה ממנו אבל המלכו' שבעול' האצילות כל הי"ס שבה כולם יורדים ומתלבשים בכסא הכבוד שהוא בראש הבריאה בהיכל קה"ח שבה ואין לך סמיכות גדולה מזה. ולכן אין צ"ל כאן קדיש כדי להעלות את הבריאה בעולם האצילות כי הרי היא נקשרת עם המלכות דאצילות לגמרי וז"ס סמיכות גאולה לתפלה שהיא עולם הבריאה במלכות דאצילות:


  1. ^ עיין בספר יפה שעה שם ביאר דברים אלו באריכות -- ויקיעורך
  2. ^ אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה. כאן הגהתי. ובדפוס נפל טעות סופר של הכנף - ויקיעורך
  3. ^ יהו-ה, יהו-ה, מצפץ, יה, אדני, אל, אלהים מצפץ שווה תכלת -- ויקיעורך
  4. ^ אולי צ"ל שלם -- ויקיעורך