שער הכוונות/דרושי כוונות קריאת שמע/דרוש ו
דרוש ו'
עריכהכונת יחוד ק"ש בארוכה
עריכהבענין כונת יחוד ק"ש בארוכה בתכלית הביאור לגמרי. ונתחיל מן ברכת אהבת עולם.
דע כי הנה ענין ברכת אהבת עולם הוא בהיכל אהבה שהוא בחי' החסד. ונודע מה שאמר הפסוק "והוכן בחסד כסא" וגם הפסוק אומר "ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או כו' חסד הוא", לפי שמדת החסד הוא המתקן לזו"ן והמזווג אותם. והנה כבר ידעת כי כונת התפלות הם לחבר ולזווג זו"ן. ובזמן שהיה בית המקדש קיים היו המוחין שלהם תדירין ולא היו מסתלקין, אבל אחר החורבן המוחין באים לפרקים וחוזרין ומסתלקין מהם. וזהו הטעם שנקרא זו"ן 'נופלים' ו'אובדים'. וזהו סוד תפלותינו כדי להחזיר בהם המוחין שנסתלקו מהם.
והענין הוא כי הנה כונתינו היא כדי לזווגם שיולידו שפע ונשמות בעולם. והנה הורדת השפע הוא מן המוחין, ואם אין להם מוחין - איך יולידו, כי כן מצינו כי ביאת הקטן אינה נקראת ביאה עד שיגדל, והטעם הוא לפי שאין המוחין באים בו עד היותו בן י"ג שנה. ולכן צריכין אנו לתת מוחין לזו"ן.
והנה המוחין הם בשני בחינות: או מוחין דג' ראשונות או מוחין דו' קצוות, וכמו שיתבאר בעזרת השם. והנה קודם שנזווגם בעמידה בתפלת י"ח צריך שיהיו להם מוחין, ולכן בהיותינו עתה בהיכל אהבה אשר בו סוד הימין המכין בחסד כסא -- נעשין בו בחי' המ"ן לעורר זווג עליון דאבא ואמא שבעולם האצילות כדי שע"י זווגם יולידו וימשיכו מוחין לזו"ן כדי שגם אלו יזדווגו אח"כ בעת תפלת י"ח. ונמצא כי ענין ק"ש הוא זווג אבא ואמא והורדת המוחין אל זו"ן, ואח"כ ענין העמידה הוא זווג זו"ן.
וזהו הטעם גודל חומר הק"ש מהתפלה. כי הנה רשב"י וחבריו שהיתה תורתם אומנתם לא היו חוששים להתפלל בזמנה אבל כשהיה מגיע זמן ק"ש היו נזהרין מאד לקרות ק"ש בזמנה (דהיינו פסוק ראשון של שמע ישראל, כי בו הוא סוד זווג אבא ואמא. אבל שאר הק"ש הוא תיקון אל רמ"ח איברים דז"א כמשי"ת בע"ה). וזהו הטעם שצריך למסור נפשו בד' מיתות ב"ד כשאומר "אחד", משא"כ בעמידה. ומן הראוי היה לקום מעומד בעת הק"ש להיות סוד זווג עליון דאצילות, אבל להיותינו עתה עדיין בעולם הבריאה -- אין אנו חייבין לאומרה מעומד (כמו תפלת י"ח; לפי שאז אנו בעולם האצילות). אבל עתה בק"ש שאדרבא להיותו זווג עליון ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותינו למעלה בעולם האצילות אלא בהיותינו למטה בעולם הבריאה -- ולכן אין אנו צריכין לקרות ק"ש בעמידה. וזהו טעם סברת בית הלל שאמרו כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב. ולכן אנו צריכין לומר פסוק שמע ישראל שהוא מפסוקי התורה שבכתב בעולם הבריאה לפי שפרשת שמע אינה אלא באצילות, אמנם נעשה הזווג הזה ע"י התעוררות מ"ן דהיכל אהבה שבבריאה.
ונמצא כי סוד ק"ש הוא לזווג את אבא ואמא ולתת מוחין אל זו"ן, ואלו המוחין ירדו עד מקום היכל אהבה שבבריאה ואז תוכל המלכות לעלות בעולם האצילות להעשות פרצוף גמור מי' ספירות. וסוד ענין זה הוא במה שנודע כי המלכות נתמעטה (בסוד חד נקודה בלבד) וירדה עד עולם העשיה, אבל ז"א לא נתמעט ממנו רק ג"ר (שהם בחי' המוחין שבו) ולא נשארו לו אלא ו' קצוות (כמספר ו' של הויה הרומזת אליו). ולסיבה הנזכר הם יורדין אלו הבחינות של זו"ן שנמשכו אליהם מן הזווג הנעשה ע"י הק"ש מן אבא ואמא וירדו עד הבריאה וע"כ יש בהם כח ויכולת לעלות אח"כ בעולם האצילות להזדווג שם. ולהיות כי כונתינו היא להמשיך ההמשכות האלה בבריאה -- לכן אין אנו ממשיכין עדיין רק המוחין דו' קצוות (כמו שיתבאר עניינם), ואחר כך בתפלת י"ח בברכת אבות נמשכות ג"ר עצמן אל ז"א ג"כ (כמו שיתבר שם).
ודע כי קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין לקיים מצות עשה שנצטוינו לקרות ק"ש ב' פעמים בכל יום, ובכח מצוה זו תכוין כי ע"י כן תוכל להעלות המ"ן אלו ולהוריד המוחין כמו שיתבאר בעזרת השם.
גם דע כי ד' פעמים תקנו לומר ק"ש בכל יום והם ב' בבקר, וא', בערבית וא' על המטה. וכבר נתבאר עניינם לעיל עיי"ש. גם כבר הודעתיך כי יש לז"א שני בחינות דמוחין -- אחד מסטרא דאבא ואחד מסטרא דאימא.
גם כבר הודעתיך כי כל בחינת מוחין הלא הם מתפשטין בכל הז"א -- בג' ראשונות ובג' אמצעיות ובג' אחרונות.
- וכאשר הם מתחילין לכנס בו בתחילה נכנסין ג'-פרקין-תתאין שלהם דנה"י דאימא תוך ג' ראשונות דז"א.
- ואח"כ יורדין שלשה-פרקין-אמצעים בגג' ראשונות דז"א, וע"י זה יורדין הג'-פרקין-תתאין בג' אמצעיות דז"א. ובהיות אשר אלו הו' פרקין ירדו ונתלבשו בגג' ראשונות דז"א ובג' אמצעיות דידיה -- אז הם נקראים מוחין דו' קצוות, לפי שאין אלו אלא הו' פרקין תתאין של המוחין. ועוד כי הלא אלו עתידין אח"כ לירד יותר למטה בו' קצוות דז"א כמ"ש בע"ה.
- וכאשר אח"כ יורדין גם הג'-פרקין-עלאין בז"א -- אז יורדין ג'-פרקין-תתאין בג' תחתונות דז"א, וג' אמצעים בג' אמצעיות, וג' עליונים בג' עליונות -- ואז הז"א שלם במוחותיו ונק' גדול ודעתו שלימה בכל המוחין הראוים לו.
והרי זה בבחינת המוחין דאימא וכן על דרך זה בבחי' המוחין דמסטרא דאבא.
והנה בזווג ק"ש אין נכנסים בז"א רק המוחין דו' קצוות דאימא בלבד, אבל כל המוחין דאבא וגם ג"ר דמוחין דאימא אינם נכנסין עד ברכת אבות (כמו שיתבאר שם בע"ה).
והנה כל זה שביארנו הוא בבחינת המוחין דגדלות (שהם מוחין דהויות), אבל נודע כי קודם שיכנסו אלו צריך שיקדימו לכנס בז"א המוחין דקטנות (שהם מוחין של שמות 'אלהים'). ונודע מ"ש כי יש ג' מיני מוחין: אחד מוחין דזמן העיבור ואחד מוחין דזמן היניקה. וב' בחינות אלו הם שמות 'אלהים'. והשלישי הוא מוחין דגדלות שהם של הויות. ונמצא שעתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דגדלות דו' קצוות בלבד.
גם הודעתיך כי יש בכל בחי' מוחין ענין המוחין הפנימים והמקיפין; הן במוחין דעיבור, הן במוחין דיניקה, הן במוחין דגדלות. גם דע כי כמו שיש מוחין מסטרא דאבא ומסטרא דאימא בזמן הגדלות -- כך יש מוחין דאבא ואמא בזמן העיבור והיניקה; אמנם הם שמות 'אלהים' כנזכר, ועיי"ש.
ונבאר עתה ענין הק"ש. כי הנה בזמן הק"ש עדיין אין הז"א שלם בכל בחי' המוחין דיניקה כולם ולכן צריך בתחי' להשלים בו המוחין דיניקה ואח"כ צריך להשלים לו המוחין דו' קצוות דגדלות. אמנם יש שינוי בין הד' פעמים שאנו אומרים ק"ש בכל יום כנזכר ואין כולם שוים. וטעם הדבר הוא במה שנתבאר לעיל כי לסבת גלות וחורבן בית המקדש היה שינוי ופגם ח"ו במוחין עלאין דז"א, מה שאין כן בזמן בית המקדש שאז תמיד היו זו"ן שלמים במוחין דגדלות שלהם. אבל אחר החורבן נחסרו. אמנם אין הזמנים שוים, כי הלא פשוט הוא שמדת החסד יותר מתפשטת בעולם בבקר מבערב לפי שבערב הם דינין תקיפין. ונמצא שהד' ק"ש הם משונים זו מזו.
וגם לסבה זו נמשך שינוי אחר, כי גם ענין הזווגים אינם שוים; כי כפי המוחין שיש בזמן הזווג ההוא כך יהיה כחו ופעולתו. והנה שינוי הזווגים הם ד' כנגד ד' ק"ש וגם לסיבה זו גם התפלות אין ענינם שוה. והנה טעם היותם ג' תפלות ולא ד' הוא כנגד ג' זווגים כי הזווג הרביעי איננו צריך אל התפלה כמו שיתבאר בעזרת השם.
והנה נמצא כי עתה בק"ש אנו צריכים להשלים בתחילה המוחין דיניקה ואח"כ להמשיך בו המוחין דגדלות. גם אנו צריכין לדבר אחר שני והוא מש"ל כי כל המוחין דזו"ן, בני אבא ואמא, נמשכין מאבותיהם אשר על כן אנו צריכים בתחילה אל זווג אבא ואמא וע"י זווגם ימשיכו לזו"ן מוחין הצריך להם. גם אנו צריכים אל בחי' שלישית והוא להעלות מ"ן אל אבא ואמא כדי שיזדווגו. וג' בחינות אלו נעשות בבת אחת, ולכן נבאר ג' בחינות אלו על הסדר.
דע כי זו"ן נקראים 'בנים דאבא ואמא', ואנחנו עם בני ישראל נקראים 'בנים לה' אלקינו' -- שהם זו"ן. והנה המ"ן אשר מעלה המלכות אל ז"א היא בחינת נשמות הצדיקים (שהם הבנים שלהם כנזכר), והמ"ן אשר מעלה אימא לאבא הוא סוד המוחין הפנימים דזו"ן (בני אבא ואמא). ואלו המוחין שלהם הם סוד הנשמה הפנימית שלהם.
ודע כי יש לאדם התחתון ד' בחינות והם:
- נשמה-לנשמה מצד אבא
- ונשמה מצד אימא
- ורוח מצד הת"ת
- ונפש מצד הנוק'.
והנה הנפשין והרוחין של הצדיקים הם המ"ן ומ"ד בזו"ן. והנשמה ונשמה-לנשמה שלהם הם מ"ן ומ"ד לאבא ואמא (יען כי משם נחצבו וכמבואר אצלי ביחוד מכ"י מורי ז"ל על ענין השתטחות על קברי הצדיקים לדבר עמהם). ונמצא שכאשר מזדווגים אבא ואמא ועולים מ"ן דזו"ן לגביהם -- הנה גם הנשמה ונשמה-לנשמה של הצדיק עולה עמהם בסוד מ"ד ומ"ן שלהם. אבל עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי פרטי ב' בחינות אלו דנשמה ונשמה לנשמה. אבל דרך כללות אמר לי שאכוין להעלות הנשמה של האדם ביחוד ק"ש ולא הזכיר לי בחינת נשמה לנשמה.
והנה כונתינו היא להעלות זו"ן בסוד מ"ן לגבי אבא ואמא. אמנם מפני היות זמן הגלות והחורבן אין בהם כח לעלות עד שנמשיך להם תחילה איזה הארה מלמעלה כדי שיהיה בהם כח אחר כך לעלות ואז אחר כך יזדווגו אבא ואמא. ואמנם ההארה הזו העליונה אי אפשר לקבלה מלמעלה בלתי זווג עליון, וכיון שאין עדיין העלאת מ"ן אי אפשר אל זווג עליון ולכן לדעת הענין הזה איך אפשר להיות צריך לבאר לך הקדמה והיא זו --
דע[1] כי למעלה באבא ואמא יש ב' מיני זווגים.
- האחד הוא כדי לתת קיום וחיות ומזון אל כל העולמות ולקיימם קיום ההכרחי להם. אמנם זווג הזה הוא תדירי ואינו נפסק שום רגע; כי אם יפסק רגע אחד יתבטלו כל העולמות מקיומם והוייתם.
- והשני הוא כדי להמשיך ולתת מוחין לזו"ן כדי להוליד נשמות בני אדם התחתונים בעוה"ז. ונודע כי נשמות של הצדיקים הם פנימיות העולמות והזיוג הזה איננו מוכרח להיות תדירי ולפעמים נפסק.
- ובזה יתבאר לך שינוי מאמרי רז"ל, כי במקום אחד מהזוהר משמע שפגם התחתונים מטי האי פרודא עד אבא ואמא, וכדוגמא זו מצינו בדברי רז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה (והוא סוד זווג אבא באימא הנקרא 'ירושלם של מעלה') עד שיכנס בירושלם של מטה (והוא סוד זווג ז"א בנוקבא הנקראת י'רושלם של מטה'). ומצינו בזוהר במקום אחר דלעילא באבא ואמא לא מתפרשן לעלמין וזווגייהו תדיר בסוד ונהר יוצא מעדן יוצא תדיר ולא פסיק. אך אמנם זה הזווג דלא פסיק הוא זווג חיות העולמות כנ"ל.
והנה המ"ן דאימא (אשר הם לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות) הנה הם זו"ן העולים בסוד מ"ן לצורך הזווג הנ"ל, ואם הם אינם עולים -- אין הזווג נעשה למעלה. ולכן בזמן החורבן אשר זו"ן נופלים למטה -- נפסק לפרקים הזווג העליון הנזכר, וכמ"ש בע"ה.
וכבר הודעתיך במקום אחר בענין מציאות מ"ן מה עניינם והוא כי בעת בעילה וביאה ראשונה שביק בה בעלה באתתיה "רוחא חדא דיליה", וההוא רוחא אשתאר תמן בה תדיר. וזהו הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, לפי שבתחילה בביאה ראשונה צריך לעשותה כלי לקבל הטיפה העליונה, ולכן בביאה ראשונה עושה אותה כלי ומשם והלאה כל שאר הבעילות הם מצטיירות ונעשות בחי' נשמות וולדות על ידי ההוא רוחא דשביק בה בביאה קדמאה. וזהו מה שאמרו רז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והוא ההוא רוחא דשבק בה.
והנה כל הבנים הנולדים משם ואילך הם נעשים בכח ההוא רוחא דשבק בה בעלה וכולם לוקחים דבר מועט ואיזה ניצוץ מן ההוא רוחא עד שנשלם ההוא רוחא. וכיון שנשלם ההוא רוחא ולא נשאר באשה כלום מן ההוא רוחא -- אין האשה יולדת עוד. וזהו הטעם שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול כמו שאמרו רז"ל "את" -- לרבות אחיך הגדול. והטעם הוא כי הנה אחיו הגדול הוא לוקח בתחלה עיקריות ההוא רוחא. והאח השני נוטל מה שהשאיר אחיו הגדול. ונמצא שהשני טפל לראשון. ועל דרך זה האח השלישי טפל לשני אחים הראשונים לפי שלוקח השיריים שנשארו ממה שלקחו.
והנה זו"ן הם ב' אחים הגדולים, וכל הנשמות הטהורות היוצאים מן זווג העליון דאבא ואמא הנה הם אחים אל זו"ן. וזהו סוד "למען אחי ורעי", שקראם הקב"ה לישראל אחים ורעים. ולכן אל תתמה מגדולת מעלת נשמות הצדיקים כמה גבוה לאין קץ, ואין כאן מקום ביאורו. ואמנם זו"ן הם אחים הגדולים אשר כולנו חייבים בכבודם.
והנה כשנאצלו זו"ן ויצאו ממעי אימא -- נשאר תוך אימא השרש של ההוא רוחא דשבק אבא גו אימא. אמנם עיקריות ההוא רוחא הם זו"ן ולסיבה זו כאשר רוצים אבא ואמא להזדווג לצורך הנשמות (שהם פנימיות העולמות) אין זווגם רק ע"י עליית זו"ן עד אבא ואמא בסוד מ"ן. וזאת היא עיקר כונתינו בענין התפלות והמצות לתקן את זו"ן כדי שיכלו לעלות בסוד מ"ן אל אבא ואמא עתה בזמן החורבן אשר הם נופלים ואובדים בעונותינו הרבים ואנו צריכים להקימם ולהעלותם ע"י מעשינו הטובים. אבל הזווג החיצון (אשר הוא לצורך חיות העולמות ולכן אינו נפסק) -- אין לו צורך אל עליית מ"ן של זו"ן, כי אין זה נקרא זווג גמור לפי שאינו אלא בבחינת חיצוניות. ולכן אין צורך לזו"ן שיעלו שם בסוד מ"ן על ידי מעשינו כנ"ל אבל הוא נעשה מעצמו.
גם יש טעם אחר למה זה הזיווג החיצון אינו נפסק והוא כי אם היה מוכרח וצורך אל עליית זו"ן לא היה יכול להיות תדירי לפי שכאשר החטא גורם ואז נופלים זו"ן לתתא אז היו אבא ואמא מתבטלים מן הזווג הנזכר ולכן כיון שאינן צריכין אל עליית זו"ן בסוד מ"ן לזה הטעם לא פסיק. ואמנם אותו השרש של ההוא רוחא הנשאר בתוך אימא הוא המעלה את המ"ן אל צורך הזווג החיצון הנזכר שלא ע"י זו"ן. וכבר הודעתיך מה הוא ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כי הנה הוא שם הויה דמילוי ההין שהוא בגי' ב"ן. וזהו סוד "ויהי בצאת נפשה כי מתה". ועיין ענין זה באורך בשער הפסוקים בפ' וישלח.
ועתה נבא אל הכוונה לבאר ענין יחוד ק"ש. הנה כונתינו בתחילה היא לזווג זווג חיצון דאבא ואמא. אמנם לפי שהוא נעשה מעצמו -- שלא ע"י העלאת מ"ן של זו"ן כנזכר -- לכן אין אנו מכוונים אותו בענין היחוד דק"ש כי הנה הוא זווג תדירי ואינו נפסק ונעשה מעצמו. אבל כונתינו היא להוריד הארה ושפע מן הזווג ההוא אל זו"ן לשיהיה בהם כח לעלות בסוד מ"ן אל צורך זווג האחר של הפנימיות במלת 'אחד'.
פירוש תיבת שמע
עריכהפירוש תיבת שמע. ונתחיל לפרש שמע ישראל כו'.
תחילה תכוין להמשיך הארה מן אבא אל ז"א ומן אימא אל נוקבא-דז"א (הנקרא 'מלכות'). וזהו ענין "שמע ישראל" -- 'שמע' לנוקבא ו'ישראל' אל ז"א. ובתחילה תכוין דרך קיצור כי שמע היא שם ע'. פירוש: כי המלכות הנקראת 'שם' היא המקבלת עתה הארה מן השבע תחתונות דאימא אשר כל אחד מז' כלולה מי' ונמצא שהם ע'. (ולכן ע' זו של 'שמע' הוא ע' רבתי לרמוז שהיא רומזת באימא. כנודע שאלפא ביתא רבתי באימא, ובינונית בת"ת, וזעירין ביסוד כנזכר בתיקונים, וע"ש).
וביאור הענין הוא כי הנה המלכות נקרא 'שם'. והטעם הוא במה שהודעתיך כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים שמתו -- הנה אותם הביטולים שנתבטלו הם בחי' המ"ן שאנו מעלים תמיד לתקנם (כמבואר אצלינו), וכל האחוריים ההם ירדו למטה עם המלכות ועתה עולים הם עמה. וחיבור אלו הבחינות הם הנקרא 'שם' לפי שהאחוריים כולם הם במספר רפ"ח (שהם הויה דיודין בגי' ע"ב, והוי"ה דס"ג אשר עם עשרה אותיותיה היא ע"ב, והויה דמ"ה עם מספר ההויה עצמה שהיא כ"ו - הרי ע"ב עם הכולל, והאחוריים דהויה דב"ן דההין -- י' יה יהו יהוה -- הרי ע"ב; וסך ד' פעמים ע"ב ד' פעמים ע"ב שווה 288 הם רפ"ח ניצוצין הנזכר), ואם תחבר בחי' הפנים דהויה דב"ן דמילוי ההין -- שהיא גם כן גי' ב"ן -- יהיה הכל גי' ש"ם, כי אלו הפנים הם הפנים של המלכות אשר גם הם ירדו.
והנה כל אלו הבחי' הצריכות להתמתק -- כולם מתחברים במלכות ונקרא 'שם' על שמם. ותכוין להמשיך אל זה השם אור מן הע' העליונה הגדולה (שהוא סוד הז' תחתונות דאימא). והטעם הוא לפי שמלכות נקרא שביעית בערך הז' קצוות ולכן היא צריכה לקבל מן ז' תחתונות דאימא שאח"כ תוכל להזדווג עם ו"ק ז"א (שהם סוד אות ו' כנודע). אבל ישראל שהוא ז"א איננו צריך לקבל רק מן שיר אל (שהם חו"ג דאבא שהם ב' קצוות הראשונים), כי כבר יש לו ו"ק, ולכן יספיק לו במה שיקבל שפע מן ב' קצוות ראשונות, אבל המלכות שהיא שביעית צריכה לקבל מכל השבע קצוות.
והנה ביאור זה הע' יותר מפורש יובן במש"ל כי היא מקבלת עתה מזווג אבא ואמא שהוא לחיות העולמות. הנה מ"ן של הזווג ההוא הוא שרש אל שם ההויה בגי' ב"ן אשר מקומה בז' תחתונות דאימא, ומן ההויה ההיא דב"ן היא מקבלת עתה כדי שיהיה לה כח אח"כ להעלות מ"ן. ולכן גם ההארה שלוקחת עתה היא מן מ"ן דוגמתה ג"כ כפי מה שהיא עתה צריכה להעלות, כי כיון שהיא צריכה להעלות מ"ן לכן צריכה לקחת הארה מן שרש מ"ן העליונות. וכבר הודעתיך בשער הפסוקים (בפסוק וארבע הידות יהיה לכם לאכלה כו') כי ה' ידות הם נרמזות בשם ב"ן. וזהו סוד מיעוך באצבע שהיו הראשונים נוהגים למעך באצבע ולהוציא הבתולים כמבואר אצלינו במקומו.
והנה היד כלולה מה' אצבעות שהם חמש אותיות מנצפ"ך (שהם המ"ן עצמן), וכל אחד כלולה מה' -- הרי הם ה' פעמים ה' (שהוא ה' ידות ובהם חמש אצבעות בכל יד). וא"כ נמצא שכולם נרמזות בשם הוי"ה דב"ן שהיא המעלה מ"ן והוא באופן זה:
- כי כאשר תצייר הוי"ה דב"ן בציורו יהיה כך. כי יוד במלואה יש בה ב' אותיות י'ד' ונשאר בה אות ו'.
- ואח"כ תקח ב' הההין במלואם -- שהם ד' ההין, וכל אות ה' צורתה ד' י' כנודע -- הרי ד' ההין הם ד' פעמים י"ד.
- ועם הי"ד ראשונה -- הרי ה' ידות.
- נשאר משם ב"ן ג' ווין, (שהם אות ו' דמילוי יו"ד וב' הווין האחרים -- הרי ג' ווין).
והנה ה' ידות הם בגימטריה ע' וזהו סוד ע' רבתי ד"שמע ישראל" שהוא סוד ה' ידות דמ"ן דאימא עלאה. וג' הווין הנשארים עם ההוי"ה-דב"ן-דההין עצמה (שהיא בגי' ב"ן) -- הרי ע' שנית.
וזהו סוד "ותרב משאת בנימין ה' ידות" -- הם ה' ידות הנזכר דהויה דב"ן (שהוא סוד בנימין) שהם המ"ן. והסוד הזה נרמז בפסוק "ובניהו בן יהוידע כו'" והוא במה שביארנו כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון. יוסף הוא צדיק עליון -- שהוא יסוד דדכורא הנותן מ"ד, וצדיק תחתון הוא יסוד דנוקבא הנותן מ"ן, וגם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון, והוא סוד בנימין הצדיק לפי ששרשו מן הזכר. כי הנה ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה הנה הוא הוא, ולכן גם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון. והוא סוד בנימין הצדיק, פירוש: בן ימין. כי ב"ן -- ר"ל שם הויה דב"ן הנזכר במילוי ההין (שהיא בגי' ב"ן). ואמנם הוא נקרא 'ימין' לפי שניתן לה מן הזכר הנקרא ימין בביאה ראשונה (כנודע כי דכורא מימינא ונוקבא משמאלא שהיא עיטרא דגבורה). ועל ענין זה רמזו בפר' ויצא בענין רחל דיתבא בין תרין צדיקים בסוד וצדיקים ירשו ארץ כו'.
והנה כל הצדיקים אשר הם מעלים מ"ן נקראים על שם בנימין ואחד מהם הוא "בניהו בן יהוידע". וזהו סוד ובניהו -- ב"ן יה"ו; כי יה"ו הם שלשה אותיות ראשונות (שהם ע"ב ס"ג מ"ה) ואות הד' -- ה"א תתאה -- היא שם ב"ן. וזהו ובניהו -- ב"ן יה"ו. וכבר ביארנוה במקומו עיי"ש. ואומרו בן איש חי -- פירוש, כי הוא ב"ן (שהיא הויה דמילוי ההין שהיא בגי' ב"ן), והוא 'בן איש חי' פירוש: שהוא נמשך מן היסוד צדיק עליון הנקרא 'חי'. וגם הוא נקרא 'חי' כמוהו; צדיק תחתון. והנה ב"ן ח"י הוא גימטריה ע' שהם ג' ווין הנשארים משם ב"ן העשוי בציורין כנ"ל (והם בגימטריא ח"י), ועם ב"ן -- הרי ע'.
עוד תכוין באות ע' פירוש שלישי, והוא אל כללות ז' תחתונות דאימא. והנה הם רמוזים בשם ס"ג, כי גם הוא סודו ע', דהיינו ס"ג עם י' אותיותיו -- הרי ע"ג. תסיר ג' -- ישאר ע'.
והרי נתבאר ג' כונות בסוד הע'.
- האחד היא בסוד מ"ן בעצמן שהיא ציור ה' ידות,
- והב' הוא בשם הויה-דמלוי-ההין המעלה את המ"ן; כמו שהודעתיך כי המ"ן הוא דבר אחד ויש ג"כ כח אחר המעלה אותם וכל אחד הוא דבר בפני עצמו,
- והג' הוא בז' תחתונות דאימא אשר המ"ן עומדים בתוכם ובפנימיותם, אבל מן הז' תחתונות עצמן צריך ג"כ לקבל הארה, והוא סוד הויה דס"ג אשר בז' תחתונות שלה ועם י' אותיותיו הם ע"ג. ואם תסיר ג' -- ישאר ע'.
- וביאור הדבר במה שהודעתיך כי עיקריות הויה דס"ג הוא שם 'אל' היוצא ממנה, שהם ג' יודין וא' שבו (שהם בגי' א"ל) כמבואר אצלינו בדרוש הציצית ועיי"ש. והנה עתה בתחילה אשר עדיין איננה מעלה מ"ן -- אינה צריכה לקבל הארה מן עיקריות ההויה שהוא שם א"ל אלא משארית ההויה. והוא כי כאשר תסיר ג' יודין וא' אשר בכללותם אינם אלא ד' אותיות, ואע"פ שבמספרם עולים לחשבון גדול, אל תכוין להוציאם אלא בחשבון אותיותיהם שהם ד' אותיות בלבד, ונשארו ס"ט. ועם הכולל -- הרי ע'. ואמנם ארבע אותיות הנזכר נמשכים אח"כ בעת העלאתם מ"ן וזהו סוד ד' רבתי ד'אחד' כמו שיתבאר בע"ה.
פירוש תיבות "ישראל השם אלקינו השם"
עריכהישראל -- עתה מקבל הז"א מן אבא הארה כדי שיוכל אחר כך להעלות מ"ן כדוגמת מה שביארנו במלת 'שמע' לצורך נוקביה. והנה בזוהר במקומות רבים וגם בפר' ואתחנן אמרו כי 'ישראל' זה היינו ישראל סבא, וכבר הודעתיך כי כמו שז"א מתחלק לב' פרצופים (והם יעקב וישראל), וכן גם נוקביה נחלקת לשנים (והם לאה ורחל), והנה גם על דרך זה מתחלקת אימא עלאה לב' -- בינה ותבונה, וגם אבא נחלקת לב' והם אבא וישראל סבא. והטעם שנקרא 'ישראל סבא' הוא משום דאיכא ישראל זוטא, והוא הז"א.
והנה עתה במלת 'ישראל' מקבל ז"א (הנקרא 'ישראל זוטא') הארה מן ישראל סבא (פרצוף התחתון דאבא כנזכר), ולא מכולו אלא מבחי' חסד וגבורה שבו הנקרא שי"ר א"ל -- 'שיר' משמאלא, 'אל' מימינא כנזכר בתיקונים -- וכבר ביארנו לעיל במלת 'שמע' למה נוקביה מקבלת מכל הז' תחתונות דאימא וז"א מן חו"ג דאבא לבד.
והנה הארת ז"א אינה כהארת נוקביה, והוא מה שנתבאר לעיל שעדיין אנו צריכים להשלים לו מוחין דיניקה (שהם שמות 'אלהים'). ואמנם יש הפרש בין הארבע קריאות שמע אשר אנו קורים בכל יום; כי אין הזמנים שוים כנ"ל, וכבר נתבאר לעיל באורך עניינם. ואמנם עתה נבאר הק"ש דשחרית דיוצר ונחזור לענין.
הנה בהכרח הוא שבקטנותו של ז"א (שהוא זמן היניקה) גם אז יש לו מוחין אלא שאינם שלימים. וכבר ביארנו לעיל כי לעולם אי אפשר שיחסרו לו לפחות המוחין הפנימים דשמות 'אלהים' מצד אימא. והאמנם במה שיהיה יותר ממדרגה זו יש ארבע מדרגות ואלו הם:
- הא' שיהיו בו מוחין פנימים דאימא דקטנות.
- הב' הוא שיהיה בו גם מוחין מקיפין דקטנות מצד אימא.
- הג' שיהיו בו גם מוחין פנימים דקטנות מצד אבא.
- הד' שיהיה בו גם מוחין מקיפים דקטנות מצד אבא
וכל הד' בחינות אלו הם במוחין דקטנות בשמות 'אלהים'.
והנה סדר מעלתם היא זו:
- שבתחילה נכנסין מוחין דאימא הפנימים
- ואח"כ הפנימים דאבא
- ואח"כ מקיפין דאימא
- ואח"כ מקיפין דאבא. [ ואני מסופק בזה אם שמעתי להיפך ממורי ז"ל אם מקיפין דאימא קודמין אל פנימים דאבא ].
והנה עתה בעת הק"ש דשחרית דיוצר יש בו כל ג' מדרגות הראשונות ועדיין חסר ממנו המדרגה הרביעית הגדולה מכולם והיא מקיפין-דאבא-דקטנות. והנה אלו המקיפים הם הנתנים בו עתה במלת 'ישראל', וכבר עתה נשלם בכל הד' בחי' דמוחין דקטנות.
ואח"כ נעשה בחי' מ"ן למעלה במלת 'אחד' ואז מקבל המוחין דו"ק דגדלות. וסדר רמיזת וכונת אלו המוחין המקיפים-דאבא-דקטנות איך נכנסים במלת 'ישראל' הוא באופן זה:
- שתכוין שהם ב' אותיות -- י"ה -- מן אלהים, ואלו הם המקיפין דאבא, והם מקיפין אל הג' מוחין --
- האחד הוא שם י"ה במלוי יודין והוא ע"י הכאה באופן זה
יוד פעמים ה"י יוד פעמים ה"י שווה 300 הם בגימטריא ש' מן 'ישראל'. וזהו מקיף של מוח חכמה.
- הב' הוא שם י"ה במלוי ההין והוא ע"י הכאה באופן זה
יוד פעמים ה"ה יוד פעמים ה"ה שווה 200 הם בגי' ר' מן 'ישראל' וזהו מקיף של מוח הבינה.
- הג' הוא שם י"ה במלוי אלפין והוא שם בלתי הכאה. והטעם הוא לפי שבמוח הדעת שבימי הקטנות אין בו כח כדי להכות ולהרבות אורות לפי שבזמן העיבור לא היה בו עדיין מוח הדעת כלל ועתה בזמן היניקה נתוסף בו הדעת אלא שאין בו כח להכות ולהרבות אורות. והנה הוא בגי' כ"ו, ועם שם י"ה עצמו אשר הוא שרש אל כל הג' מלויים הנזכר הנה הם בגי' מ"א והם בגי' ג' אותיות אל"י מן 'ישראל'.
- ודע כי אני לא שמעתי ענין זה בפרטות ממורי ז"ל רק בדרך כללות באופן זה: יו"ד פעמים ה"י הם ש' מן ישראל, ויו"ד פעמים ה"ה הם ר' מן ישראל, ויוד ה"א עם י"ה הם אל"י מישראל. ואלו הם מקיפי אבא. אבל הנלע"ד לפרשו על דרך הנזכר אע"פ שלא קבלתי בפירוש לפי שכבר נתבאר לנו שהג' מוחין דאלהים במלוי שלהם הם על דרך יה"א, ביודין בההין באלפין, בחכמה בבינה ובדעת. וגם נלע"ד על דרך שאמרנו בענין ד' כוסות דליל פסח (שהם המוחין דקטנות עצמם) והם ד' -- חו"ב וחו"ג -- והם משונים זה מזה וכנזכר שם עיי"ש. וכן נלע"ד כאן כי היודין בחכמה וההין בבינה והאלפין-בלי-הכאה הוא בחסד כי אינו מתגלה כל כך כמו הראשונים היותר מעולים. וי"ה הפשוט בלתי מילוי הוא בגבורות כי הגבורה נבלעת ונכללת בתוך החסדים כנודע כי היסוד דאימא יש בו חו"ג וגבורות נעלמים בתוך החסדים ואינם ניכרים שאל"כ היה מוכרח להיות תרין חללין לתרין עטרין שבדעת.
והרי נתבאר מה היא ההארה שנתוספה עתה בז"א והוא כי נקרא 'ישראל' על שם הבחינה הנזכר. והנה ההארה זו (שהם אלו המוחין המקיפין דקטנות מצד אבא) הוא מקבל עתה הז"א מן ישראל סבא, מן הזווג דחיצוניות העולמות כנ"ל, כמו שהודעתיך כי שם 'אלהים' הוא כללות כל חיצוניות העולמות ושם 'הויה' הוא פנימיות העולמות, וכן המוחין דגדלות הם שמות של הוי"ה.
יהו-ה אלהינו יהו-ה -- אחרי שקבלו זו"ן הארה מן זווג דחיצוניות שהוא לחיות העולמות "בשמע ישראל" כנ"ל, הנה עתה אנו מכינים ומזמנים את אבא ואמא שיזדווגו זווג הפנימי בבחינת נשמות לצורך מוחין דגדלות דזו"ן; כי הזווג הזה איננו תדירי וצריך הוא אל מעשה התחתונים. ולכן ע"י הזכרת ג' שמות האלו אנו רומזים ומכוונים שיוכנו ויזדמנו לצורך הזווג הזה. והנלע"ד בזה הוא כי הנה זווג חיצוניות העולמות הוא מישראל סבא ותבונה, וזווג הפנימיות מן חכמה ובינה, ולכן ב"שמע ישראל" אנו מכוונים אל ישראל סבא ותבונה וג' שמות אלו הם בחכמה ובינה. ודבר זה קבלתי בפי' ממורי ז"ל כי המוחין דגדלות דז"א (הנקרא "עיבור שני") הוא ע"י שנכללים חכמה עם ישראל סבא ונעשים פרצוף אחד, ונכללת בינה עם התבונה ונעשים פרצוף אחד, ואז שני פרצופים אלו מזדווגים לצורך המוחין דגדלות.
ונחזור לענין הנזכר. כי הנה
- יהו-ה הוא אבא,
- ואלהינו הוא אימא,
- ויהו-ה הוא הדעת המזווגם לאבא ואמא (כנזכר בזוהר ובתיקונים), והוא בחי' מזלא עלאה דדיקנא דא"א המזווג לשניהם ויורד אור ממנו אל הדעת דאבא ואל היסוד דאבא ואז מזדווג עם אימא (כמבואר אצלינו באדר' האזינו כי מזלא קדישא הוא המזווג לאבא ואמא ואין כאן מקום ביאורו).
ותכוין כי הויה זו הוא במילוי יודין ג"כ והוא באבא, ו'אלהינו' הוא שם אהיה במלוי יודין והוא באימא, ו'יהו-ה' הוא הויה דע"ב דיודין ג"כ והוא בדעת המזווגם.
והנה ההכנה וההזמנה הזאת הוא סוד גדול. והענין הוא דע כי כל הי' ספירות כולם הם מזדווגות יחד ואין התחתונות יכולות להזדווג זב"ז עד שיזדווגו גם העליונות זו בזו ויאירו בתחתונות כדוגמת מה שנתבאר לעיל כי אנו מקדימים זווג אבא ואמא בק"ש ואח"כ נעשה זווג זו"ן בשים שלום. והנה א"כ יש לדעת כי גם אבא ואמא צריכין גם הם אל זווג גבוה ועליון מהם כדי שיקבלו אור משם בתחילה -- הלא הוא הזווג העליון הנעלם והסתום של אריך אנפין. ובכח מה שמקבלים מאותו הזווג יש כח בהם גם הם להזדווג. וכן על דרך זה הולך סדר המדרגות זו למעלה מזו עד שאין הפה יכולה לדבר; עמוק עמוק מי ימצאנו.
וסוד הענין הוא כי הנה זווג החיצוניות של העולמות הנה הוא נמשך ממוחין דאבא ואמא עצמם, בלתי שיקבלו אור עליון, כי כיון שכל המדרגות אשר תחתם נמשך מהן -- פשוט הוא שיש בהם כדי לחיות את כולם. אבל הזווג דאבא ואמא של פנימיות העולמות -- כדי להמשיך נשמות חדשות של התחתונים -- צריכים לקבל הארה וכח מלמעלה מהם. וזכור כלל זה. ונמצא שעד עתה לא הוצרכו לקבל הארה אבל עתה שרוצים גם הם להזדווג צריכים הכנה והזמנה. וההכנה היא ענין קבלתם אור עליון מא"א כדי שאח"כ יזדווגו במלת 'אחד'.
והנה מה שהם מקבלים ממנו הם ג' הויית במלוי יודין ושלשתם רמוזים ג"כ בג' שמות יהו-ה אלקינו יהו-ה. וכבר ביארנו עניינם בביאור ק"ש שעל המטה. ושם נתבאר כי הוא סוד י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא, והם י"ג חוורתי דרישא דעתיקא, ואין כאן מקום ביאורו. ואמנם לפי שזווג א"א נעלם מאד -- כי הרי אין בחינת נקבה נזכר אצלו בפירוש אלא בהעלם גדול -- וע"כ נעלם זווג אריך אנפין במקום הזה ואין אנו מזכירין רק זווג דאבא ואמא לבד.
פירוש תיבת אחד
עריכהאחד -- אחרי אשר נזדמנו והוכנו אבא ואמא אנו מעלים עתה להם את המ"ן כדי לזווגם במלת 'אחד'. והנלע"ד שצריך לכוין להעלות עתה את ז"א לצורך מיין דכורין לחברם ולשלבם יחד ולהעלות לנוקבא לצורך מיין נוקבין כדי להוריד אח"כ טיפת הדכורא בנוקבא ע"ד הנז' ביחוד כתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על קברי הצדיקים. אמנם לא קבלתיו כאן בפירוש. וזהו מה שקבלתי כאן.
כי הנה צריך שבמלת 'אחד' יכוין לג' דברים.
- הא' הוא להעלות תחילה מ"ן
- והשני הוא לזווג אח"כ את אבא ואמא
- והשלישי הוא להוריד אח"כ מוחין אל הזו"ן.
וזה סדרן.
- יכוין תחילה במלת אחד אל שני אותיות א"ח כנגד ז"א (הנקרא א"ח של המלכות), ובאות ד' תכוין אל נוקבא. ותכוין להעלות את שניהם.
- גם תכוין ששניהם זו"ן הם אחדות גמור אחד, וזה תכוין בשטחיות פשט מלת "אחד".
- גם תכוין כי 'אח' הוא הז"א הכולל ט' ספירות כמנין 'אח'. והמלכות היא העשירית הנקרא ד' על שם שמקומה הוא כנגד שיעור ד' ספירות דז"א (שהם תנה"י) ועומדת עמהם אחור באחור כנודע.
- גם תכוין באותיות א'ח' בז"א אשר הוא שם הויה דמלוי אלפין שהוא בגי' מ"ה, ובאות ד' תכוין בנוקבא אשר היא שם אדני במילואו עולה תרע"א כי עתה נתמלא שמה. ודע כי זו המלכות שאנו מכוונים בד' דאחד הוא בחינת רחל לפי שהיא הספירה העשירית מן הי' ספירות עצמן והיא מכללן. כי לכן נקרא רחל 'עקרת של הבית', עיקרא של בית, ולכן ויאהב יעקב את רחל. משא"כ בלאה שהיא בחי' האחוריים שנפלו מן אימא עלאה כנודע.
ודע כי הנה ע"י תפלתינו ומצות שאנו מקיימים לקרא ק"ש יש כח ותוספת גבורה ברחל לעלות עד מקום ז"א דאצילות מן המקום אשר היא עומדת בו עתה (שהוא בהיכל אהבה דבריאה) עד ז"א דאצילות. ואח"כ עולים שניהם יחד עד אבא ואמא להעלות להם מיין נוקבין. לפי שז"א ונוקביה רחל הם בניה ממש דאימא (מה שאין כן בלאה כנזכר). והנה בזמן הגלות אין כח ברחל לעלות כיון שהיא למטה בהיכל אהבה של עולם הבריאה כנזכר, ולכן אנו צריכין למסור נפשינו על קדוש השם באות ד' דאחד וצריך לכוין ולקבל עליו ד' מיתות ב"ד -- סקילה שרפה הרג וחנק -- מן ד' אותיות אדני (כמבואר אצלינו בק"ש שעל המטה), וכבר ידעת מ"ש בתיקונים כי ד' מיתות ב"ד שרשם בד' אותיות אדני, ולכן תכוין לקבל מן ד' אותיות אשר כיוונת בהם בד' דאחד, וגם תכוין בד' של אחד בד' מיתות כנזכר, ושאתה מוסר נפשך בד' מיתות אלו לקדש את השם בכל לבבך ולקבל עליך עול מלכות שמים הזה אשר בק"ש.
וטעם הדבר הוא במה שנתבאר לעיל כי הנה אין כח ברחל לעלות עד כאן אלא ע"י מסירת נפשך כנזכר. וטעמו של דבר הוא במה שהודעתיך בענין היחוד של כתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על קבר כי יש באדם נשמה-לנשמה ונשמה ורוח ונפש.
והנה נשמה-לנשמה באה מן אבא ונשמה מן אימא, ורוח מן ז"א, ונפש מן נוקבא. ונמצא כי הנשמה-לנשמה ונשמה הם בנים לאבא ואמא עצמם, והם אחים גמורים לז"א ונוקביה. וזש"ה "למען אחי ורעי" וארז"ל קראם הכתוב אחים ורעים, והוא בבחינת נשמה-לנשמה ונשמה. אמנם הרוח והנפש הם בנים גמורים של ת"ת ומלכות וכנגדם נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", שהם בבחי' הרוח והנפש.
והנה עתה אנחנו בזווג העליון דאבא ואמא וכונתינו עתה להעלות מיין נוקבין אליהם מן בניהם -- שהם זו"ן וגם נשמות הצדיקים. וכל אלו צריכים להעלות מיין נוקבין לאימא עילאה. והנה הכתוב אומר "תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו" -- פירוש, כביכול השי"ת צריך עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים. והנה המלכות נקרא "סוכת דוד הנופלת" כי בעונותינו נפלה ע"י מעשינו הרעים. וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו ומעשינו הטובים; כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה. וא"כ עתה אי אפשר לה לעלות אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהם קדושות וטהורות שיש להם כח לעלות עד מקום אימא ועל ידיהם תעלה המלכות (כנזכר בתיקונים כי ישראל נקראו 'גדפין דשכינתא' להעלותה למעלה). ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו; כי אם יהיה בינינו מי שיוכל לעלות שם נשמתו היה מעלה גם את המלכות והיה הזווג נעשה כתיקונו -- היתה מתמהרת קץ הגאולה. אך עתה בזמנינו בעו"ה אין יכולת לעשות זווג כתיקונו למעלה ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו.
אמנם עם כל זה יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב כי ע"י כן אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא -- הנה ע"י מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם, ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה כמ"ש חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כו'" -- כי ענין התשובה מעלה את האדם ומגיעתו עד 'כסא הכבוד' (שהיא אימא עלאה הנקראת 'תשובה'), ועי"כ תוכל המלכות לעלות עמנו, כי אנחנו גדפין דשכינתא כנ"ל, ואז יעלו זו"ן ונשמותינו למעלה בסוד מ"ן אל אימא עלאה. והו סוד על קדוש השם שהיא אימא אשר למעלה על ז"א הנקרא השם.
האמנם בזווג התחתון דזו"ן אין צריך למסירת נפשינו להריגה רק אל נשיאות נפש בסוד מיתה טבעית בלבד (כמו שיתבאר לקמן בעזרת השם בענין נפילת אפים). והנה צריך לכוין בהויה דס"ג -- כי הוא המעלה את הנשמות ואת המ"ן של אימא עלאה כנודע, כי שם ההויה דההין דב"ן מעלה מיין נוקבין למלכות, והויה דס"ג מעלה מ"ן דאימא. ואע"פ שגם באימא יש הויה דב"ן כנזכר אצלינו -- עם כל זה ההויה דס"ג היא המעלה מיין נוקבין (כנזכר ביחוד מכתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על הקבר) ולכן אחר שמסרת נפשך וקבלת עליך ד' מיתות ב"ד -- תכוין להעלות זו"ן ונשמתך אל אימא עלאה בסוד מ"ן על ידי הויה דס"ג.
ותכוין כוונה זו באות ד' דאחד באופן זה: כי הנה נת"ל כי ע' דשמע תכוין בה אל הויה דס"ג עם עשר אותיותיה שהם ע"ג. וביארנו שאז עדיין לא היה זמן העלאת מ"ן ולכך לא קבלה הארה אלא מחשבון ס"ט ועם הכולל הרי ע'. וחשבון הד' הנשארים מן ע"ג לא קבלה הארה מהם להיותם יותר גבוהים והם סוד(?) ד' אותיות המעולות שבהויית ס"ג, והם ג' יודין וא' (שחשבונם א"ל). ועתה, אשר היא ממש מעלה מ"ן, צריכה לקבל הארה מארבע אותיות ייאי שחשבונם אל וע"י הארה זו תוכל לעלות. ואלו הד' אותיות ייאי תכוונם במלת 'אחד' באות ד' ד'אחד'.
ונבאר ענין זו ההארה אשר מקבלת עתה מחדש מאלו הד' אותיות. והוא, כי תחילה לא היתה היא רק שם 'אדני' פשוט, ועתה נמלאת בסוד מלוי -- אלף דלת נון יוד (כמו שכתבנו שצריך לכוין בד' דאחד אל שם אדני במלוי כנזכר), וצריך לכוין כי זה המלוי נתוסף בה עתה ע"י זו ההארה הנמשכת אליה מן ארבע אותיות ייאי שבהוית ס"ג הנזכר.
וביאור ענין זה יותר בביאור הוא כי הנה המלכות היא דינין וגבורות. וזהו סוד מה שאמרו חז"ל תמר בתמרוריתה עומדת ובקשו חכמים למתקה כולי, והענין הוא כי המלכות נקראת 'תמר' לפי שהיא בחי' הש"ך דינין כפולים. כמו שהודעתיך כי יש דינים באחוריים דז"א ובאחוריים דנוקביה, והם ש"ך ש"ך, ואמנם כשננסרת המלכות לוקחת כל שני בחינות הש"ך דינין הנזכר ונעשית 'תמר', ולכן אמרו כי בתמרוריתה היא עומדת. ואמנם כדי למתקם צריך להמשיך אליה שם ייאי הנזכר מהויה דס"ג הנזכר אשר באימא עלאה העולה בגי' א"ל; כי היא בסוד "חסד אל כל היום". ובהתחבר א"ל עם תמר יהיה הכל בגי' תרע"א שהוא סוד שם אדני במלואו. והרי איך אין לה שם הזה במלואו עד שנמשך אליה שם ייאי כנזכר; כי מקודם היתה תמר. ולכן ד' זו דאחד הוא רבתי בסוד אותיות גדולות כי היא בסוד אימא. והרי נתבאר ענין העלאת מ"ן במלת 'אחד'.
ענין הזווג במלת אחד
עריכהועתה נבאר ענין הזווג במלת אחד. הנה אחר שכונת להעלות המ"ן אל אימא עלאה, תכוין לחבר יחד אבא ואמא ותכוין בסוד יהו"ה אהי"ה -- יהו"ה באבא, ואהי"ה באימא. ותכוין לשלבם ביחד כזה יאההויה"ה, ועי"כ מזדווגים ונעשים אחד.
אח"כ תכוין בסוד הורדת טפת הזווג מן אבא אל אימא, ושהטיפה ההיא היא הויה אחד ביודין דע"ב, כנודע כי הויה דיודין הוא באבא ולכן גם הטיפה הנמשכת ממנו היא דיודין. וכח זה נמשך אליו מן אריך אנפין כנזכר לעיל.
והנה עדיין הטפה הזו ברדתה ממוח אבא אין בה ציור והיא בסוד כללות 'אחד'. ולכן תכוין כי אח"כ ברדתה תוך מעוי דאימא אז היא מקבלת הציור ומצטיירת ונעשים ממנה ד' מוחין אל ז"א (שהם חו"ב ודעת כלול מתרוייהו והוא סוד חסד וגבורה). ותכוין כי ד' מוחין אלו הם סוד ד' אותיות דהויה דיודין הנזכר;
- כי מן אות יו"ד נעשית מוח חכמה
- ומן אות ה"י נעשה מוח בינה
- ומן אות וי"ו נעשה מוח החסד
- ומן אות ה"י אחרונה נעשית מוח גבורה.
והנה עתה אשר הם מוחים גמורים יש להם ארבע שמות גמורים. וכבר הודעתיך כי אלו המוחים הם בחי' אור פנימי של המוחין דז"א (כי המקיפים אינם נכנסין עד תפלת י"ח וכמו שיתבאר שם). גם הודעתיך כי אלו המוחין הם מבחי' פנימיות ז"א אשר נקרא בחינת הנשמות, ואינם מבחי' חיצוניות הנקרא בחינת העולמות. וב' בחי' אלו נתבאר בדרוש א' של שני ימים טובים של ר"ה ועיי"ש. גם תעיין בביאור ברכת אבות שביום ר"ה בתיבת "אלקינו ואלקי אבותינו".
גם הודעתיך כי עתה בק"ש אינם נמשכין כל המוחין דאור פנימי רק בחינת הו"ק שבהם בלבד. והענין הוא כי המוחין הם בחינת פרצוף אחד כלול מי' ספירות המתלבשים תוך נה"י דאימא. כי הנצח דאימא נחלק לג' פרקים -- והם כנגד קו ימין דז"א שהם חח"ן שבו, והוד דאימא נחלק לג' פרקין -- והם מתלבשים בקו שמאלי דז"א והם בג"ה שבו, ומן היסוד דאימא נעשה ממנו קו האמצעי דז"א והם דעת-תפארת-יסוד שבו.
והנה כאשר מתחילין לכנם תוך ז"א ולהתפשט בתוכו נכנסים תחילה הפרקים תחתונים דנה"י דאימא בג' ספירות עליונות דז"א, ואח"כ נכנסין ג' פרקים אמצעיים דנה"י דאימא בג' ספירות עליונות דז"א ונדחין הג' פרקים תחתונים בג' ספירות אמצעיות דז"א. וזהו מה שנעשה עתה בעת הק"ש. אבל מה שנכנס אח"כ בעת תפלה י"ח הוא כי נכנסין ג' פרקים עליונים דנה"י דאימא בג' ספירות עליונות דז"א וג' אמצעייו בג' אמצעיות וג' תתאין בג' תחתונות והרי נשלמו המוחין דאימא.
ואח"כ על דרך הנזכר נכנסין גם המוחין דאבא. ופשוט הוא כי הבחי' העליונות אינם שוים אל מדרגות תחתונות מהם ולכן אלו הט' פרקים שיש במוחין אין שמותיהם שוים. אמנם ג' פרקים תתאין יש להם ג' שמות, וג' פרקים אמצעיים יש להם ג' שמות אחרים, ולשלשה עליונים ג' שמות אחרים. וכל זה במוחין דאימא וכן יהיה במוחין דאבא. וכל זה הוא בבחינת הלבושים של המוחין שהן נה"י דאימא או דאבא וגם במוחין עצמן המתלבשים בתוכם יהיה כן.
והנה בדרושי הציצית ביארנו זה היטב ועי"ש, אבל מה שצריך לך לכוין עתה בקצרה הוא זה: הנה כבר הודעתיך כי בד' אותיות ההויה יש ד' הויות אחרות (והם: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן) ומתחלקים באופן זה: ע"ב באבא, ס"ג באימא, מ"ה בז"א, ב"ן בנוקביה. והנה גם אלו הד' מוחין דז"א הם על דרך זה כי מוח חכמה כנגד אבא ומוח בינה כנגד אימא ומוח חסד כנגד ז"א ומוח גבורה כנגד נוקביה (כנודע כי תרין עטרין חו"ג הם החסד לז"א והגבורה לנוקביה). ונמצא כי אלו הד' מוחין הם ד' הויות עסמ"ב. אמנם להיותם מוחין מצד אימא אינם הויות גמורות כל אחד מד' אותיות אבל הם כל הויה משלשה אותיות בסוד יה"ו (כנודע כי יה"ו הוא בבינה שהיא בגי' אהיה וגם כל אהיה הוא בבינה). ולכן תכוין כי ד' מוחין אלו הם ד' שמות יה"ו במלוין כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. וזה הענין תכוין בד' דאחד איך עתה מוריד את הד' מוחין האלו הנזכר אל ז"א הנקרא 'אח'. וזהו כללות מלת אחד -- אח ד; כי הז"א הנקרא א"ח מקבל הד' מוחין האלו עתה.
והנה נתבאר איך הם באים מלובשים תוך נה"י דאימא ולכן תכוין ג"כ בעניינם, והנה הם ד' שמות אהיה, כנודע כי כל אהיה הוא בבינה. אבל עתה לא תכוין בהם אלא בד' שמות אה"י, כל אחד מג' אותיות בלבד, ותכוין לחבר כל מוח עם לבושו כזה:
- יוד הי ויו אלף הי יוד.
- יוד הי ואו אלף הי יוד.
- יוד הא ואו אלף הא יוד
- יוד הה וו אלף הה יוד.
והרי הורדנו אל הז"א ב' מוחין הנקראים חכמה ובינה שבו שהם סוד שני שמות יה"ו ואה"י במלואם כנז"ל בדרושי הציצית. אבל השני מוחין האחרים הנקראים חסד וגבורה הם שמות של אהוה כנזכר שם. ולכן צריך לכוין ג"כ אחר כך בד' אותיות אהוה ב-ד' ד'אחד', ותכוין בהם במלוייהם דיודין -- אלף הי ויו הי, ותכוין כי השם הזה הוא כללות החו"ג כי שניהם נקראים בשם הזה.
- [ ואני מסופק מעט בענין זה הנזכר אם הד' שמות אה"י הנזכר הם מוח בינה והד' יה"ו הם חכמה. והראי' לזה הוא כי הרי שמות אהוה האלו הם בחו"ג והרי נזכר כל הד' מוחין אבל היותר מוסכם אצלי ששמעתי ממוז"ל הוא כי הד' יה"ו הם ד' מוחין בכללותם והד' אה"י הם ארבעה לבושים בכללותם. ועי"ל בפסוק והיו הדברים האלה כו' כי שם יתבאר ענין זה של החו"ג. ]
אח"כ תכוין להמשיך ג"כ מוחין אל נוקבא דז"א במלת אחד. והנקבה הזו כבר ביארנו עניינה לעיל כי המעלה עתה מ"ן במלת אחד היא רחל ולא לאה. אמנם מצאנו ראינו בזוהר כי הד' דאחד היא מלכות הנקרא 'קשר של תפילין של ראש', גם אמרו כי בשכמל"ו הוא במלכות, וצריך לבאר הדברים האלה באר היטב שלא יחלוקו יחד:
והענין הוא דע כי ב' נקבות יש לז"א -- לאה ורחל -- והם סוד תרין נשין דיעקב דאיהו ז"א. ומצינו כתוב ויאהב יעקב את רחל ותמיד הוה דיוריה ומשכניה באהל רחל. וקצת טעמו של דבר נתבאר לעיל והוא לפי שרחל נקרא עקרת הבית, עיקרו של בית, כי היא מכלל הי' ספירות והיא ספי' עשירית שבהם ויש לה בחי' פרצוף גמור. והפרצוף הזה יש לו פנים ואחור ויש לו פנימי וחיצון כמו שאר הפרצופים שיש באצילות. אבל לאה אינה רק האחור דאימא לבד. וזהו הטעם שלאה היא כולה דינים תקיפין לפי שאפילו אימא דינים מתערין מינה ומכל שכן באחוריים שלה.
וזהו טעם למה שביארנו בענין דרוש התפילין, כי גם שם נרמזו ב' הנקבות האלו. והוא בחי' קשר תפילין של ראש בסוד לאה דכתיב "וראית את אחורי" שהיא עומדת באחור עם ז"א בחציו העליון באחורי ראשו בסוד קשר תפילין של ראש. אבל רחל נרמזה בסוד תפילין של יד כי היא עומדת מחציו ולמטה של ז"א מכנגד הלב. ושם ביארנו טעמו של דבר כי רחל שהוא פרצוף גמור יש לה בחי' תפילין של יד -- בפרשיות ובבתים כדמיון ז"א ממש שיש לו תפילין של ראש, אבל לאה -- שאינה רק אחוריים דאימא -- אינה רק בחי' קשר דתפילין של ראש שהיא עור לבד בלתי בתים ופרשיות כלל.
והנה על דרך זה ג"כ נרמזו שתיהן לאה ורחל בענין הק"ש. כי הנה ענין הק"ש הוא בחי' כניסת המוחין בז"א. ונודע כי התפילין יוצאין מן המוחין כנזכר במקומו. ולכך כמו שבתפילין אנו מחברין לאה עם ז"א בסוד תפילין של ראש עם הקשר שלו (אבל רחל היא בפני עצמה בסוד תש"י) -- כך עתה אנו בק"ש בפסוק ראשון של שמע אנו מחברים את לאה (שהיא ד' דאחד, שהיא קשר תפילין של ראש) עם יחוד ז"א עצמו אשר הוא תפילין של ראש בפסוק הראשון דשמע ישראל. ואח"כ בבשכמל"ו הוא יחוד בפני עצמו לרחל, והוא לסיבת הטעם הנזכר בענין תפילין, כי להיות שרחל היא פרצוף גמור בפני עצמו -- לכן יש לה יחוד בשכמל"ו בפני עצמה. אבל לאה שאין לה אלא הארה מועטת מן הד' מוחין של ז"א -- לכן היא טפלה אליו.
ובזה הטעם יובן ג"כ למה אנו מתחילין בלאה קודם רחל; לפי שלאה היא עומדת למעלה במקום אחורי הראש, כי זהו הטעם שבזוהר קוראים אל לאה 'עלמא עלאה' והראשונה המקבלת הארת המוחין, היא לאה.
גם לסיבה זו נקראת ד' לפי שהיא יוצאה ממש מאחורי הד' מוחין דז"א.
גם נקראת דל"ת לסיבת היותה דלה ועניה, כי היא דינין תקיפין לסיבת היותה אחוריים דאימא עלאה.
גם נקרא דלה ועניה לפי שאינה פרצוף גמור כמו רחל כנזכר ואיננה רק עור בלבד בסוד עור דקשר דתפילין של ראש כנז"ל.
גם לסיבה זו היא ד' רבתי לפי שכל אלפא ביתא רבתי היא באימא עלאה ולאה היא אחוריים דאימא עלאה ולכן היא ד' גדולה.
ונחזור לענין, כי בד' זו דאחד תכוין להמשיך הארה מן ד' מוחין דז"א אל לאה. וסוד הענין הוא במה שביארנו כי רחל היא עומדת עתה בהיכל אהבה דעולם הבריאה אלא שעתה עלתה למעלה בסוד מ"ן. ונודע כי בהיותה למטה בבריאה עומדת שם בסוד נקודה קטנה, ר"ל כי כאשר תעלה באופן ההוא אל האצילות לא תראה שם רק בחינת נקודה קטנה ואז היא צריכה לקבל מן הז"א הארה אחר הארה מדרגה אחר מדרגה עד שתחזור להיות פרצוף גמור כבראשונה (כמשי"ת בברכת אבות) ונמצא כי עתה אשר עלתה למעלה בהכרח כדי להעלות מ"ן עלתה בבחי' נקודה קטנה. וכאשר עתה בק"ש ירדו המוחין דז"א אינה יכולה עדיין לקבל המוחין שלה כי אפילו בחי' גופא אין לה ואיך תקבל המוחין עתה? ואי אפשר לקבלם עד ברכת אבות כמו שיתבאר, אבל לאה יכולה עתה לקבל את המוחין שלה. לפי שכבר נתבאר שרחל ירדה עד עולם הבריאה, אבל לאה (שהיא אחוריים דאימא) לא נפלה אלא בעולם האצילות ונפילתה היתה שירדה למטה ממדרגתה דהיינו שירדה עד מקום רחל נוק' דז"א. ולכן כאשר עולה ז"א בסוד מ"ן למעלה -- גם לאה היא עולה למעלה עד מקומה ועלייה זו הוא התיקון שלה, ולכן יכולה לקבל בק"ש את המוחין שלה. אבל רחל אשר ירידתה ונפילתה הוא למטה בעולם הבריאה -- לכן היא מתמעטת בבחי' נקודה קטנה וצריכה תיקון מחדש כדי שתעשה פרצוף כמתחילה. ולכן עתה בק"ש שעדיין לא נעשית פרצוף -- אין בה כח לקבל אח המוחין שלה עדיין.
וא"ת א"כ מה הוא התיקון שאנו מתקנים אותה עתה ביחוד בשכמל"ו? והתשובה היא כי אין זה רק הכנה אל העתיד כאשר נאמר ברכת אבות בתפלת י"ח שימצא הכל מוכן ומזומן ותקבלם. וזהו סוד מ"ש רז"ל הביאו לה עבדיה בחשאי (פסחים נו, א). ומ"ש אם תשאל גנאי הוא לה כו' -- הענין הוא כי בהיותה בלתי תיקון יש לה גנאי אם תשאל, ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי כמשי"ת בע"ה.
ואחר אשר ביארנו בדרך כללות בקיצור איך תכוין בד' דאחד ללאה ובבשכמל"ו אל ו"ק דרחל -- נבאר עתה יותר בפרטות מה שצריך לכוין. דע כי על האמת הוא כי גם לאה יחודה היא בבשכמל"ו עם רחל אלא שלהיותה נוקבא עלאה עליונה יש לה ג"כ יחוד למעלה בראש הזכר בסוד ד' דאחד. ונמצא כי בד' דאחד אנו מכוונים אל כתר דלאה בלבד, ושאר התפשוטתה נרמז בבשכמל"ו עם רחל ג"כ. ונבאר עתה ענין הכתר הזה דלאה שאנו מכוונים בו בד' דאחד.
דע כי בחינת לאה אינה רק אחוריים דאימא עלאה כנז"ל אשר לכן איננה רק בחי' קשר דתפילין של ראש שהיא של עור בלבד. וכבר ביארנו ענין מלת עור מה עניינו, ואמרנו שהענין הוא שאין לאה לוקחת הארה מן המוחין עצמן דז"א אלא מן הנה"י דאימא אשר הם הלבוש של המוחין דז"א כנודע. אבל רחל לוקחת הארה מן המוחין עצמן לפי שהיא במקום החסדים המגולים והחסדים הם מכים במוחין ומוסיפין בהם הארה ומוציאים אותם לחוץ, משא"כ בלאה העומדת מכנגד מקום החסדים הסתומים.
וכבר ביארנו כי הלבושין של המוחין הם ד' שמות אהיה. ונמצא כי כל קבלת לאה הוא מאלו הד' שמות אהיה. ובתחלה היא מקבלת כללותם בלבד ולוקחת הד' אלפין אשר בארבע שמות אהיה אשר אלו הד' אותיות הם היותר מעולות ומשם נעשה כתר שלה. וזה תכוין בד' דאחד שהם ד' אלפין הנזכר, אבל תכוין כי היא ד' גדולה -- פירוש: כי כל מוח מאלו הד' מוחין כולל כולם (כמבואר אצלינו בדרוש הציצית), ונמצא שד' זו כלולה מן ארבעה והם ד' פעמים ד' הם י"ו מוחין. ודבר זה נרמז בהיות ד' זו גדולה. וכן היה מורי ז"ל אומר שצריך לכתוב בתפילין ובמזוזה שיעור ד' זו דאחד גדולה ועבה כשיעור עובי ד' דלתין קטנות. ולפי שעתה הם סוד הכתר דלאה ונודע כי כללות ד' מוחין כלולים בכתר ובארבע מוחין כלולים כל הי' ספירות ונמצא כי מוכרח הוא שיהיה בכתר כללות כל הארבע מוחין:
פירוש בשכמל"ו
עריכהתיקון בשכמל"ו. הנה היחוד הזה נכלל בו יחוד תרין נוקבין, לאה ורחל, וכמו שכתבנו בע"ה וזה ביאורו:
ברוך שם כבוד -- אחר שנתבאר כי בד' דאחד תכוין אל בחינת הכתר דלאה, תכוין עתה בד' מוחין דלאה עצמן אעפ"י שאינם אלא בסוד הארת עור בלבד כנ"ל. וכבר נתבאר בזוהר כי ברוך רומז אל החכמה ושם אל הבינה וכבוד לחסד וגבורה; והוא עצמו הד' מוחין עצמם שאמרנו, יען כי דעת כלול מחו"ג.
גם תכוין כי אלו הם מסוד ד' אהיה הנזכר. ותכוין כי ג' תיבות אלו ברוך שם כבוד רומזים אל המוחין שהם ג' והם ד'. פירוש -- כי הם ג' חב"ד, והם ד' לפי שהדעת נכלל מחו"ג. ולכן עם היותם המוחין ד' נרמזו בג' תיבות "ברוך שם כבוד" בלבד.
גם תכוין כי ג' תיבות אלו עולים בגי' ת"ר והוא כי ד' שמות אהיה -- ב' הראשונים במלוי יודין, והג' באלפין, והד' בההין -- הם בגי' תרי"ו. והנה בד' דאחד רמזנו אל הכתר שלה אל מספר הי"ו לפי שהיא ד' רבתי והיא בגי' ד' פעמים ד' -- נשארו ת"ר לד' מוחין שלה:
גם ר"ת ב'רוך ש'ם כ'בוד הם שכ"ב והם בגי' כמספר שני שמות אהיה הראשונים דמלוי יודין להורות כי כל אלו הב' הראשונים הם העיקרים, ולכן ניתנו בר"ת, והם ב' מוחין חו"ב. ושאר האותיות של ג' תיבות דברוך שם כבוד הם בגי' כמספר שני שמות אהי"ה עם ו' כללות דמוחין האחרונים דאלפין וההין אשר הם בחו"ג הכלולים בדעת.
מלכותו -- תכוין לעשות הכתר דלאה כתיקונה ותכוין כי מלכותו היא נוקבא דז"א הנקראת מלכות כנודע. ותכוין לנעוץ סופו בתחילתו; כי עתה נעשה כתר מלכות בראשה (והם ד' אלפין מן ד' אהיה אשר לקחתם פשוטים בד' דאחד), ועתה במלת 'מלכותו' הם מתמלאין ואז הם בגי' תמ"ד. וכבר ידעת כי לאה נקראת מדת ימיו של דוד המלך ע"ה בסוד מ"ש "ומדת ימי מה היא" (כמבואר אצלינו).
גם תכוין עתה ברחל שגם היא נוק' דז"א והיא מלכות האמיתי שהיא הספירה העשירית שבאצילות. והענין יובן במש"ל כי אעפ"י שעלתה רחל בסוד מ"ן אין בה כח עתה לקבל המוחין שלה עד ברכת אבות כנ"ל. אמנם עם כל זה מוכרח הוא שיורדת לה עתה איזה הארה מן הזווג הזה של אלו המוחין אשר באצילות עד היכל אהבה שבבריאה אשר היא עומדת שם וזו ההארה קראוה רז"ל בלשון ציקי קדרה שהביאו לה עבדיה בחשאי, והוא סוד י' פעמים שם אהיה י' פעמים שם אהיה שווה 210 שהוא בגי' ציקי. והענין הוא כי כבר נכנסו המוחין בז"א ונכנם בו סוד הדעת הנכלל מן הה"ח וה"ג רק שהיו מבחי' התפשטותם בו"ק, כי הג' ראשונות לא נכנסו עד ברכת אבות כנ"ל. וכבר ידעת כי אלו ה"ח וה"ג כשנכנסים להתלבש ביסוד דאימא הנקראת אהיה (כנודע כי כל אהיה הוא באימא) ואז הם לוקחים משם עמהם הארת י' פעמים אהיה וכשיוצאים ומתפשטים למטה אע"פ שכבר נגמר יסוד הבינה במקום החזה דז"א -- עם כל זה אותם ההארות הם יורדות ומתפשטות עם החו"ג:
והנה עתה רחל אינה יכולה לקבל הארה מן החו"ג עצמן רק מן העשר לבושים שלהם שהם י' פעמים אהיה (שהם בגי' ציקי קדרה) ואלו ההארות הם שמביאים לה ישראל עבדיה בחשאי למטה עד היכל אהבה שבבריאה ע"י תפילתם. וזווגם בחשאי הוא כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, יען לא נגמר פרצופה. ובהיותה בבחינת נקודה חסירת התיקון יוכלו החיצונים להתאחז בה וע"כ הביאו לה בחשאי כנ"ל. ואמנם המוחין האמתים העיקריים שלה -- הם נשארים ועומדים למעלה בלאה עד שיבא זמן תיקון רחל בברכת אבות ותטלם.
והנה ענין המוחין שלה הם מה שנשאר מד' שמות אהיה הממולאים כנ"ל; כי אחרי אשר לקחה לאה הד' אלפין מהם במלויים (שהם עולים בגימטריה מדת) נשאר בחינת עק"ב אורות לרחל; לפי שהד' אהיה במלוייהם כנ"ל הם בגי' תרי"ו וכשתסיר מהם מד"ת אורות ללאה ישארו עק"ב אורוות לרחל. ואלו העק"ב הם מתפשטים בכל קומת רחל, כנודע כי רחל נקראת 'יראת השם' דכתיב עקב ענוה יראת ה', ונמצא כי רחל (הנקרא יראת ה') היא עקב אל לאה הנקראת 'ענוה' (כמבואר אצלינו בשער הפסוקים בפסוק ותגנוב רחל כו', עיי"ש). ונמצא כי במלת 'מלכותו' תכוין לב' כוונות: ( א ) האחד הוא להמשיך כתר אל לאה, ( ב ) וגם תכוין אחר כוונה זו אל עק"ב אורות הנמשכין אל רחל. וכ"ז הם הכנה בלבד עד ברכת אבות, אבל מה שנמשך עתה ממש אליה הם עשרה אהיה הנקרא ציק"י קדר"ה.
לעולם -- כאן תחזור לכוין להשלים פרצוף לאה והם ז' תחתונות שלה. כי כבר נעשה הכתר שלה דרך כולל במלת ד' דאחד, והמוחין שלה נעשו בברוך שם כבוד, ובמלת מלכותו נעשה הכתר שלה לגמרי (ומשם נשארו עק"ב אורות לרחל), ועתה במלת לעולם נעשים ז' תחתונות אל לאה הנקראת 'עולם'. ותכוין להמשיך בהם סוד הויה דס"ג דאימא בבחי' אחוריים שלה (לפי שבחי' הפנים שלה לוקח אותם ז"א ואחוריים לוקחתם לאה). והנה הם בגי' קס"ו ועם י' אותיותיה -- בגי' קע"ו כמנין לעולם. ואלו נמשכין בו"ק שלה:
ועד -- כאן תכוון להמשיך המלכות של לאה וזהו ועד -- דתמן ויעודא דכלא כנזכר בזוהר (ח"א לד, א), ר"ל מקום בית ועד וכניסת כל האורות. ולכן נגמר ומסתיים ג"כ היחוד בד' של 'ועד' כנגד המלכות (של) רחל שנקראת ד', כי היא דלה ועניה, אספקלריא דלא נהרא מגרמא. ובמקום אחר ביארתי יותר באורך כונת לעולם ועד ועיי"ש.
גם תכוין כי מלת ועד רומזת אל לאה בסיומא שהוא במלכות שבה כנזכר אשר שם הוא התחלת פרצוף רחל ולכן עתה אנו מכוונים במלת 'ועד' לתקן ג"כ כתר דרחל ולהכינו מעתה. והענין הוא במה שנודע בפסוק "עקב ענוה יראת ה'" כי כתר דרחל הם העקביים של רגלי לאה ועל כן אנו מוכרחים לתקן מעתה כתר דרחל לפי שעדיין לא נגמרו ליתקן עקבי הרגלים של לאה, אבל שאר הפרצוף של רחל איננו נזכר עתה כלל. והנה כתר דרחל נרמז במלת 'ועד'. והענין הוא כי אחר אשר במלת 'מלכותו' נרמז דרך כללות להכין ולהניח שם עק"ב אורות לצורך רחל (שהם ג' אותיות אחרונות שבכל שם אהיה מן הד' אהיה הנז' אשר הם בגי' עק"ב כנ"ל). והנה כל עק"ב האורות מתפשטים בכל קומת פרצוף רחל כדוגמת ד' אלפין (העולים מד"ת) אשר הם כללות כל פרצוף לאה מראשה עד סופה, אבל הכתר שלה איננו רק הד' אלפין פשוטות אבל המלויים הם בשאר פרצוף אלא שלהיות כי הכתר כולל הי' ספירות שלמטה ממנו לכן אמרנו כי הכתר שלה נרמז במלת מלכותו בסוד מד"ת, אבל עיקרו של דבר אינו אלא שהד' אלפין פשוטות הם בכתר של לאה כנרמז בד' דאחד והמלויים שלהם הם בשאר פרצוף.
וכן הענין ברחל -- כי ד' פעמים הי"ה ד' פעמים הי"ה שווה 80 הנשארים מן לאה בכל שם 'אהיה', ונמצאים ד' פעמים הי"ה בפשוטם הם בגי' ועד. והם בחי' הכתר דרחל. אבל במלויים בגי' עק"ב. והם מתפשטים בכל פרצוף רחל הנז'. והרי כי גם במלת 'ועד' נרמזו בה לאה ורחל. והענין הוא שרומז ברחל שהיא שם 'אדני', ואם תחבר עמהם י"ו אורות שלוקחת כתר לאה כנ"ל בד' דאחד -- הרי הם בגי' ועד:
- ^ [שער כ"ג סוף פ"ו]