פתיחת התפריט הראשי

<< · שערי קדושה · ב · ד · >>

השער הרביעי

בעונש מדות הרעות ובשכר קנין הטובות:

הגאוה היא שורש להרבה עבירות אם בין אדם למקום ואם בין אדם לחבירו, כי גורם להזיק לחבירו ולשנאתו ולדבר לשון הרע עליו, וכאלה רבות, ואם בינו למקום שכן כתיב (דברים ח' י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה דף ה' ע"א) כל שיש בו גסות הרוח נקרא תועבה שנאמר (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב. ואמרו (שם) בשמתא מאן דאית ביה, וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער ושכינה מיללת עליו ושקול כעובד עבודה זרה וככופר בעיקר, וכאלו בא על כל העריות כולם וכאלו בנה במה, ואפילו שיקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו שלא ינקה מדינה של גהינם וסופו מתמעט ונאסף מן העולם שלא בזמנו, ואפילו ירבעם, שכל חכמי דורו היו לפניו כעשבי השדה (סנהדרין דף ק"א ע"ב), ולא היה בתורתו דופי והיה שונה ק"ן פנים בתורה לא נענש ונטרד מן העולם הזה והעולם הבא אלא מפני גסות הרוח וכאלו דוחק רגלי השכינה ומסתלקת מן העולם ואומרת אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם, ומורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנאמר בו (תהלים ל"ג א') ה' מלך גאות לבש, ובמה יתגאה האדם והויתו מטפה סרוחה ויצירתו בדם נדה ובחייו טנוף וסרחון ואחר מותו רמה ותולעה ואחרית גופו גוש עפר ונפשו יורדת לגיהנם.

אמנם הענוה והשפלות, אין מדה גדולה ממנה כי משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים בתורה ובמצות ויראת חטא לא נשתבח אלא בענוה שנאמר (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד, צא ולמד מן הקב"ה שהניח שמי מרום ויורד לשכון אצל השפלים שנאמר (ישעיה נ"ז ט"ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וכתיב (תהלים ל"ד כ') קרוב ה' לנשברי לב, וכתיב (תהלים ט"ו א') מי יגור באהליך וכו' נבזה בעיניו נמאס, ואף על פי שהיראה כתיב בה (איוב כ"ח כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה, וכתיב (ישעיה ל"ג ו') יראת ה' היא אוצרו, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) כי היא עקב אל הענוה כמו שכתוב (משלי כ"ב ד') עקב ענוה יראת ה', ומי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר (תהלים נ"א י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת וכו' ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר (סוטה דף ה' ע"א) שנאמר (ישעיה ס"ו כ"ג) והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות וגו', וכתיב (ישעיה ס"ו ב') ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. וכל מי שהוא ענו גורם להשרות שכינה על האדם בארץ, שנאמר (שמות כ' י"ח) ומשה נגש אל הערפל, מי - גרם לו זה ענותנותו, שנאמר (במדבר י"ב י"ג) והאיש משה ענו מאד.

ותנא רבי פינחס בן יאיר אומר (סוף סוטה) זהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות לידי קדושה, וקדושה לידי ענוה וכו' וענוה גדולה מכלם, שמביאה לידי רוח הקדש, שנאמר (ישעיה ס"א א') רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים.

ושלחו מתם (סנהדרין פ"ח ע"א) איזהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שיף עייל ושייף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. (מגילה דף ט"ו ע"ב, סנהדרין דף ק"א ע"ב) ועתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וכו', יכול לכל תלמוד לומר (ישעיה כ"ח ה') לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשירים.

ובספר הזוהר פרשת שלח (דף קס"א) הכי פתח רב מתיבתא, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בההוא עלמא, מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, עוד שם פרשת תרומה (דף קס"ו) אמאי אקרי יחזקאל בן בוזי, על דהוה מבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מיניה, ועל דא זכה לאתקרי בן אדם מה דלא אקרי הכי בר נש אחרא ואקרי רם כדכתיב (איוב ל"ב ב') ברכאל הבוזי ממשפחת רם וכו', [תרגום - בספר הזוהר פרשת שלח, כך התחיל לדרוש ראש הישיבה, צדיק הוא מי שמקטין עצמו בעולם הזה כמה הוא גדול בעולם הבא. מי שהוא קטן הוא גדול, ומי שהוא גדול הוא קטן. עוד שם בפרשת תרומה. למה נקרא יחזקאל בן בוזי על שהיה מבזה עצמו לפני מי שגדול ממנו. ועל זה זכה להקרא בן אדם מה שלא נקרא כך בן אדם אחר. ונקרא רם כמו שכתוב ברכאל הבוזי ממשפחת רם]:

ואמרו רבותינו ז"ל (תענית דף ז' ע"א) למה נמשלה התורה למים, מה המים אינם הולכים אלא למקום נמוך, כך אין התורה שורה אלא במי שרוחו נמוכה. אשרי מי שאינו קוצף ורוחו נמוכה ושפלה הרבה, וכן הוא אומר (תהלים נ"א י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה. אשרי מי שמאריך הכל ונושא הכל לרצון בוראו ועושה עצמו כשירים וכן הוא אומר (מיכהז' י"ח) נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו שיריים, אשרי אדם שישים עצמו עפר שהכל ירמסוהו ויהיה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה וכיתד הנמוכה שהכל נתלים בה וכו'.

הכעס הוא ענף הגאוה ושקול כמוהו. ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים דף כ"ב ע"א) כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב) המקרע בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כלים בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (תהלים פ"א י') לא יהיה בך אל זר, ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים דף כ"ב ע"ב) כל הכועס אין שכינה חשובה כנגדו ומשכח תלמודו ומוסיף טפשות ובידוע שעונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר (משלי כ"ט כ"ב) ובעל חימה רב פשע, ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף ס"ו ע"ב) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן ממשה ומאלישע וכו', ואמר ליה אליהו זכור לטוב (ברכות דף כ"ט ע"ב) לרב יהודה לא תרתח ולא תחטא, ובזוהר פרשת תצוה (קפ"ב א' רס"ג ב') אי בר נש כעיס עקר מניה נשמתא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסיר לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טורף נפשו באפו, דטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אקרי, ומאן דאשתעי עמיה כאלו אתחבר לעבודה זרה ממש, דעבודה זרה ממש שריא בגויה, ואסיר לאסתכלא באנפוי ועליה כתיב (ויקרא י"ט ד') אל תפנו אל האלילים, ועל דא כתיב (שמות ל"ד י"ז) אלהי מסכה לא תעשה לך. וכל מסאביא אתדכיין בר מהאי, בגין דמסאיב גופא מגו ומבר, ונפשא כולא מסאב. ואפילו כד אתי האי בר נש ועקר לההוא זר מגויה מכל וכל לעלמין ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא ההיא קדושא דנשמתא קדישא עליה, כדין, ולואי דאתקדש דכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד די תיתוב לאתרה:

[תרגום - בזוהר פרשת תצוה אם בן אדם כועס עוקר ממנו נשמה עליונה קדושה להשרות במקומה סטרא אחרא וזה הוא בן אדם שמורד באדונו ואסור להתקרב להיות עמו וזה הוא טורף נפשו באפו דטורף את נפשו ומשרה במקומה אל זר. כי במה נחשב הוא, ונקרא עבודה זרה, ומי שמדבר עמו כאלו מתחבר לע"ז ממש. דעבודה זרה ממש שורה בתוכו. ואסור להסתכל בפניו ועליו כתוב אל תפנו אל האלילים ועל זה כתוב אלהי מסכה לא תעשה לך. וכל טומאות יש להם טהרה חוין מזה, בעבור שמטמא גופו מבית ומחוץ. ומטמא את כל הנפש, ואפילו כאשר יבא בן אדם זה ויעקור לסטרא אחרא מתוכו מכל וכל לעולם ואחר כך ישתדל להתקדש ולהמשיך אותה נשמה של הקדושה עליו, אז הלואי שיתקדש, וכיון דנעקרא ממנו פעם אחת כמה יעשה הבן אדם עד שישוב למקומה:

הקפדנות היא ענף מן הגאוה ומן הכעס. ואמרו ז"ל (ר"ה דף י"ז) מאן דקפיד קפדין ליה ואין מוחלין לו עונותיו, שנאמר (מיכה ז' י"ח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, אבל המעביר על מדותיו וכו'. אמרו ז"ל (שבת דף ל"ב ע"א) לעולם יבקש אדם רחמים בכל יום ובכל עת, יתן בעפר פיהו, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, אשרי מי ששומע חרפתו ואינו משיב, וכן ישעיה אומר (ישעיה ג' ו') גוי נתתי למכים. כך אמרו חכמים (ר"ה דף י"ז ע"א) כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר (מיכה ז' י"ח) נושא עון ועובר על פשע וכו', ואמרו בחופת אליהו ז"ל (סוף ראשית חכמה שער ג') שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם, מי שאינו מתכעס ומי שאינו משתכר ומי שאינו עומד על מדותיו:

ושאל רבי עקיבא (מגילה כ"ח ע"א) לרבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים ואמר לו מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי. ואמרו ז"ל (ר"ה דף י"ז ע"א) רב הונא בר יהושע חלש אמרו ליה מאי חזית אמר להו הכי אמר קב"ה הואיל ולא מוקי במילתיה לא תוקמו בהדיה שנאמר (מיכה ז' י"ח) נושא עון ועובר על פשע ואמרו ז"ל רב נחמן חפר תל אחד והיה רב אחאי בר יאשיה קבור וראהו קיים בעצמותיו אמרו ליה מאי האי אמר להו מימי לא עמדתי על מידותי ולא תפסתי בלבי קנאת חברי שנאמר (משלי י"ד ל') ורקב עצמות קנאה. ואמרו ז"ל (תענית דף כ"ה ע"ב) מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ולא נענה וכו', ירד רבי עקיבא ונענה ויצאה בת קול ואמרה מפני שזה מעביר על מדותיו. ואמרו ז"ל (חולין דף פ"ט ע"א) אין העולם מתקיים אלא במי שבולם פיו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כ"ו ז') תולה ארץ על בלימה, רבי אבהו אומר על מי שמשים עצמו כמי שאינו וכו', ותנו רבנן (שבת דף ס"ח ע"א) הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה' ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ואמר אליהו זכור לטוב (אליהו זוטא פ"ד) לעולם הוי עלוב לבני אדם ולבני ביתך יותר מכולם. ואמר אבא אליהו זכור לטוב (כלה רבתי ספ"ה) לעולם אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן ואף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן:

העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות ובטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גרוי הסתת היצר הרע אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורים עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות באמור לו איך יעלה בדעתך עפר רמה ותולעה להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם, וכמו שכתוב (משלי כה, ז) ראמות לאויל חכמות וגו' וכמו שכתוב (איוב לה, ז) ואם צדקת מה תתן לו:

גם גורמת סלוק רוח הקודש מעליו, וההפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה כמו שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה", כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך וכתיב (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה". כי העצבון הוא נמשך מזהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה כמו שכתוב באדם (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה" וכתיב (שם, טז) "בעצב תלדי בנים", ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו:

והראיה מיעקב בחיר האבות שנתסלקה ממנו שכינה ורוח הקדש עשרים ושתים שנים שפרש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו נתיב ותחי רוח יעקב, ששרתה עליו רוח הקדש. ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, א) אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים דכתיב (מ"ב ג, טו): "והיה כנגן המנגן" וכתיב (ש"א י, ה): "ולפניהם תוף וחליל וכנור והמה מתנבאים", ואפילו בכל עבודת מצוה ותהלה צריך שיהיה בתכלית השמחה כמו שמצינו באביי (ברכות ל, א) דהוה בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא. וכן (שם ט, ב) רב ברונא משום דסמך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא:

שנאה, על ידי כך חוטא לחבירו להרע לו בכל מיני רעה. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקדוש ברוך הוא על שברא אותו, והנה כולנו בנים לה' אלהינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה. והנה כל הנשמות נאחזות בשם יתברך וצורך גבוה הם, אשר בהם יתפאר ואיך תשנאהו:

ואמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חנם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חנם בלב, היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט)

ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה שמות פ"א) על וירא בסבלותם, ועל פסוק (שמות ל"ב ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיה ס"ג י"א) ויזכור ימי עולם משה עמו:

הקנאה, היא גרמא לבא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה כי מורד על הקדוש ברוך הוא למה השפיע טובה לחבירו יותר ממנו, ואמרו ז"ל (אבות פ"ד כ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, צא ולמד כי כל הראשונים לא נענשו אלא בשביל הקנאה, כי הנה קין המדבר פה אל פה עם השם יתברך נטרד מן העולם הוא וזרעיותיו על שקנא לתאומתו של הבל ועל ידי כן עבר כל אותם העבירות, ועשרת השבטים לא גלו למצרים אלא בעון ויקנאו בו אחיו וסוף סוף נענשו בעשרה הרוגי מלכות, וירבעם שכל חכמי דורו לפניו כעשבי השדה נטרד מן העולם בקנאתו ממלכי בית דוד, גם שאול בחיר השם כבן שנה שלא טעם טעם חטא ולא היה במלכותו שום דופי כמו שאמרו ז"ל (יומא דף כ"ב ע"ב), נטרד ממלכותו ונהרג הוא ושלשת בניו ונהרגו נוב עיר הכהנים וגלו ישראל ביד פלשתים ונחרב משכן שילה, והכל על שקינא לדוד בענין גולית סרה מעליו רוח הקדש ונחה עליו רוח עועים:

ואין בן דוד בא עד שתוסר הקנאה כמו שכתוב (ישעיה י"א י"ג) אפרים לא יקנא את יהודה, ולא עוד כי אפילו מלאכי מרום נפלו מקדושתם על זה כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ג-י"ד) על סמא"ל שהיה גדול מן השרפים שאין להם רק שש כנפים והוא היו לו שנים עשר כנפים ונעקר מן הקדושה בשביל קנאה על האדם, וכן הנפילים עז"א ועזא"ל נטרדו מן העולם על שנתקנאו באדם, וכל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, ולכן ראוי לאדם להיות שמח בחלקו אף אם מעט הוא, כי לא טוב הוא מהלל הזקן ורבי חנינא בן דוסא ורבי יהודה בר אלעאי ורבי אלעזר בן פדת וזולתם:

החמדה, אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה ומביאה לידי גזל ושבועת שקר ולידי רציחה, והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר כעין הנחש שנאמר בו (ישעיה ס"ה כ"ה) ונחש עפר לחמו, וכתיב (משלי כ"ח כ"ב) נבהל להון איש רע עין וגו', ואמרו רבותינו ז"ל התאוה מוציאה את האדם מן העולם כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצותיה, והוא כופר בהשגחה שאינו מאמין שהכל על ידי השגחת השם יתברך וכמו שאמרו ז"ל (סוטה דף מ"ח ע"ב) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה ועליו אמר (זכריה ד') כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנן לעתיד לבא, קטנות אמנה שהיתה בהן:

אבל הבטחון אין מעלה כמוהו וכמו שכתוב (תהלים ב' י"ב) אשרי כל חוסי בו, כי מאמין שיש בעולם אלוה יכול ומשגיח, וכתיב (ירמיה י"ז ז') ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומובטח הוא שלא יחסרו מזונותיו כמו שכתוב (תהלים נ"ה נ"ג) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, ובתנאי שיהיה באמת ובכל לבו בלי שום פקפוק, ועוד כי בהיותו בוטח בה' יעסוק בתורה ובמצות בכל לבו בלי הרהור כלל:

תאות התענוגים, רעה מכל הנזכרים לעיל, כי בהיותו גרגרן יבא לידי חמדה וגזל, שבועת שקר, שנאת הבריות, וקנאה, ודומה לעשו שנאמר בו (בראשית כ"ה ל') הלעיטני נא, ועליו נאמר (משלי כ"ג ב') ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, כי על ידי כן יאכל נבלות וטרפות וכל מאכלות אסורות, וכתיב (קהלת ו' ז') כל עמל האדם לפיהו, וכתיב (משלי י"ג כ"ה) ובטן רשעים תחסר, וכתיב (דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישורון ויבעט, ויטוש אלוה עשהו כי מביאו לכחש בשם יתברך, כמו שאמר הכתוב (משלי ל' ט') פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ועל כל העבירות אין הקטן נענש ובן סורר ומורה שאכל תרטימר בשר וחצי לוג יין, נסקל. ואמרו רבותינו ז"ל (תענית דף י"א ע"א) מנהג הרשעים אכול בשר ושתה יין וכו' וכתיב (ישעיה כ"ב י"ד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואמר אליהו זכור לטוב לרבי יהודה (ברכות כ"ט ע"א) לא תרוי ולא תחטא:

אבל המסתפק בהכרחי נקרא צדיק כמו שאמר הכתוב (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ודוד אמר (תהלים קי"ט ע"א) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך, ולא שאל יעקב אלא (בראשית כ"ח כ') ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וכתיב (בראשית מ"ט י"ד) יששכר חמור גרם וכו' ויט שכמו לסבול. ואמרו ז"ל (אבות פ"ו משנה ד') כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' אם עשית כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ואמרו ז"ל (ברכות ס"ג ע"א) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואמרו ז"ל (אבות פ"ב משנה ז') מרבה בשר מרבה רמה. ואמרו רבותינו ז"ל (תענית דף י"א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש בתוך מעיו שנאמר (הושע י"ב ט') בקרבך קדוש, ולא זכה משה רבינו ע"ה לקבל התורה עד שהתענה ארבעים יום וארבעים לילה, ולא עלה אליהו זכור לטוב למרום עד שהתענה ארבעים יום וארבעים לילה, ולא זכה רבי אלעזר ורבי עקיבא ורבי ישמעאל לכל אותה החכמה והנבואה בעליתן לפרד"ס עד אשר התענו ימים רבים בכל מיני סגופים ופרישות. ולא זכה שלמה שנאמר בו (מלכים א' ה' י"א) ריחכם מכל האדם עד שהתענה ארבעים יום וארבעים לילה, כמו שאמרו על מ' של משלי שהיא מ"ם רבתי:

ובספר הזוהר (ח"א דף י"א ע"א) אמר רבי שמעון בר יוחאי לרבי פינחס כד חזייה דגופיה מלא חלודין בצאתו מן המערה אלו לא חמיתני בכך לא הייתי בכך. ובפרשת תרומה (קמ"א ע"א) גופיהון דצדיקייא דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאות דההיא קליפה, לא שלטא עלייהו רוח מסאבא כלל, דכיון דלא אתענגו בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה שבתין וחגין ההוא רוח מסאבא לא יכול לשלטאה עלייהו כלל כיון דלא אתענגו מדיליה כלום, ואי אתהני מדיליה ביומין דחול עליה אתמר (מלאכי ב' ג') וזריתי פרש על פניכם. ותנא דבי אליהו (א"ר פכ"ו) לא זכה אדם לתורה יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תבא לתוך מעיו:

[תרגום - אמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי פנחס כאשר ראה שגופו מלא פצעים בצאתו מן המערה, אילו לא ראיתני בכך, לא הייתי כך. ובפרשת תרומה גופם של הצדיקים שלא נמשכו בעוה"ז אחר הנאות דאותה קליפה, לא שולטת עליהם רוח טומאה כלל לפי שמאחר ולא התענגו בעוה"ז אלא מתענוגי מצוה שבתות וחגים אותו רוח טומאה לא יכול לשלוט עליהם כלל כיון שלא נהנו משלו כלום. ואם נהנה משלו בימות החול עליו נאמר וזרתי פרש על פניכם]:

השררה והכבוד היא קשה מאד כי היא מביאה לאדם לידי הגאוה שהיא הקשה מכלם. ועל ידי כן יטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אשר סופו נעקר מן העולם וזרעו לא יצליח אחריו כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף ק"א), וכמו שמצינו בירבעם החכם הגדול שעל ידי בקשת השררה נטרד הוא וזרעו מן העולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, ושאול בחיר ה' כבן שנה במלכו שלא טעם טעם חטא והיה נחבא אל הכלים בורח מן השררה וסופו נלכד ברשתה, ואמר (שמואל א' ט"ו ו') כבדני נא נגד זקני עמי, ורדף אחריה ואבד המלוכה ונהרג הוא ושלשת בניו, כנזכר לעיל במדת הקנאה:

ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד משנה כ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף נ"ה ע"א) הרבנות מקפחת וקוברת בעליה כי מביאתו לרום לבבו על קונו. כמו שכתוב (דברים י"ז ז') לבלתי רום לבבו וגו' למען יאריך ימים על ממלכתו. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא דף פ"ו ע"ב, וסנהדרין דף ז' ע"ב) רב כד הוה נפיק לדינא הוה אמר ברעות נפשאי לקטלא נפיק וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל (מד"ר שמות פכ"ז) בני אם ערבת לרעך (משלי ו' א'), רב הונא פתר ליה במי שמתמנה פרנס על הצבור, מה כתיב בתריה, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת איפה בני והנצל, ואם לאו עליו כתיב (שם ל"ב) נואף אשה חסר לב משחית נפשו וגו' ואין מרחמים עליו בגיהנם, אמר הקדוש ברוך הוא אני קדוש אני חסיד וכו' אם יש בך כל המדות האלו קבל עליך שררה ואם לאו אל תקבל. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קל"א א') ה' לא גבה לבי וגו' נפשי כגמול עלי אמו:

לכן הוי בורח מן השררה עד קצה האחרון וכמו שהארכתי במדת הגאוה, וכמו שאמרו בספר הזוהר (ח"ג קס"ה ע"א) זכאה איהו מאן דאזער גרמיה בהאי עלמא, ומי לנו גדול ממשה רבן של כל ישראל שסרב עם הקדוש ברוך הוא שבעת ימים ולא רצה ואמר (שמות ד' י"ג) שלח נא ביד תשלח עד שנאמר בו (שם י"ד) ויחר אף ה' במשה, ועשה בו רושם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה פ"ג) ואחר כך נתרצה ולסוף נענש בעבורם במי מריבה ולא הועילו לו כל זכיותיו. כי כל המשתרר על הצבור אפילו לשם שמים כמשה סופו ליענש כי הוא ערב על כל מעשיהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי דברים פיסקא י"ג) על ואשימם בראשיכם. קל וחומר ליתמי כמונו שחס ושלום לא תהיה לנו תקומה:

הוראת מעשיו לבריות. ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א) ענין אותה האשה שהיתה נענשת בגיהנם על שהיתה מספרת לחברתה היום התעניתי וכו'. ולא די שאינו מקבל שכר אלא שנדון בגיהנם כי הרי מגלה דעתו שאין מעשיו כלל לשם שמים והוא מכלל הפרושים (סוטה כ"ב ע"ב) פרוש נקפי, פרוש קזאי, ואמרו רבותינו ז"ל (אליהו רבא פכ"א) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיו כל דרכיו לשם שמים ואם יכול אדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים ולא יפרש לבריות אפילו אחד מהם, שכרו כפול ומכופל מפני שכבוד אלהים הסתר דבר:


<< · שערי קדושה · ב · ד · >>

[הועתק מלמעלה: אבר אחד פנוי ממנו שאינו שורה עליו צריך בעבור אותו אבר לחזור בגלגול לעוה"ז עד שישתלם בכל האברים בדיוקן דצלם ה', שאם חסר אבר אחד אין הוא בצלמו. סוף סוף כל מה שישתדל הבן אדם בעבור קב"ה ושכינתיה כאשר עושה מצותיו, כך מדה כנגד מדה ישתדל הקדוש ברוך הוא בעבורו ובעבור בת זוגו באותו עולם. ]