שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (ראב"ע)/פתיחה

[הקדמה]

דקדוק מר' יהודה חיוג ספר אותיות הנוח חיבור ר׳ יהודה בר דוד נוחו עדן המכונה חיוג שתירגם אותו בלשון [עברי] מר׳ ר׳ אברהם בר מאיר י״ץ הידוע עזרא ממדינת קורטבה.

הודות לאלהינו, שהוא ראשון בלי ראשית, ואחרון בלי אחרית, בורא הכל מאין, ומלכותו בכל משלה; השם הקים לכל, ומנהיג הכל ברצונו, אשר ברא האדם נכבד בדעות שחננו, ובניב שפתים, ובכבוד הזה הטיב אליו, ושת נעמו עליו, על כן אודנו. יהי שמו מבורך וזכרו מפואר. אולי אפיק רצונו ויוסיף להטיב אלי, ואשאל ממנו שיורני בדרך הישרה להכון ולהבין.

נאום יהודה בר דוד נ״ע: עיקר חפצי בספר הזה לבאר דרכי אותיות הנוח והמשך בלשון הקדש, ואורח תחליפותיה והצטרפם, כי נעלם סודם מרבים בעבור נוחם ושאינם שלומים וסתר ענינם ועומק דברם, ולא ידעו איך יצטרפו הפעלים שהם עם אותיות הנוח, ומדברים בהם באיגרותיהם ושיריהם הפך הנכון, ולא ידרכו בם על דרך אמת, באשר אמר אחד מהם בספרו: "הן נמצא האדם נודע טרם הבראו ומקודש טרם צְרוֹתוֹ", והוציא צְרוֹתוֹ בפי מחשבתו מן יָצַר, יָצַרְתִּי, ולא ידע כי שם הפועל שהוא ראש הפעלים לא יהיה על זה המשקל, כי אם מהפעלים שלמ"ד שלהם אוח נח נעלם כאשר אבאר. ועוד אמר: "מה לבני פרחח לָעוּד נזם וחח", לָעוּד כפי דעתו מן וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג, מ), תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו סא, י), ולא ידע כי כמוהו לא יהיה כי אם מהפעלים שאינם נח נעלם, כאשר אבאר במקומו. ורבים חשבו כי שורש וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (שמואל א כח, כד) הפ"א לבדו, ולא הרגיש בו ולא הבין כי האל"ף במלת אָפָה נהפך ו"ו נח במלח ותופהו. ורבים אמרו כי שורש הוֹבִישׁ ב"ש לבדו, ולא חששו בו"ו נח השוכן שהוא יו"ד במלת יָבְשָׁה הָאָרֶץ (בראשית ח, יד), יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ (יחזקאל לז, יא), ונהפך לו"ו נח שוכן במלת הוֹבִישׁ. ורבים אמרו עוד, כי שורש קָם, יָקוּם – ק"ם לבדו, ושורש יָרוֹשׁ ר"ש לבדו, וכן שָׁתָה, שָׁתִיתִי, יִשְׁתֶּה – ש"ת לבדו, ומלות רבות כמוהם. ופעלים רבים שנו בנינם והפילו מהם מה שאיננו נופלים. ואם אמת בי שורש ותופהו הפ"א לבדו, שורש הוֹבִישׁ – ב"ש, ושורש קָם, יָקוּם – ק"ם לבדו, ודָשׁ יָדוּשׁ – ד"ש לבדו, וכן שָׁתָה, יִשְׁתֶּה – ש"ת לבדו; א ם כן יוכלו לאמור וַתְּפֵהוּ ובהפלת הו"ו, ויאמרו מן הוֹבִישׁ – בָּשׁ, יָבוּשׁ, או בָּשׁוֹתִי, בָּשָׁה; וכן יוכלו לאמור מן קָם – יָקַם, יָקַמְתִּי, יֵיקִים, או קָמָ֫ה, קָמִיתִי, יִקְמֶה; ומן דָשׁ, יָדוּשׁ – יָדַשׁ, יָדַשׁתִּי, יוֹדִישׁ, או דָּשָׁ֫ה, דָּשִׁיתִי, יִדְשֶׁה, וכן יוכלו לאמור מן שָׁתָה, שָׁתִיתִי – שָׁת, שַׁתִּי, או יָשַׁתִּי, נִישַׁתִּי, יוֹשִׁית. ואם כפי רצון כל איש כן ידברו, אז יהרסו בניני הלשון, וישחת גבולם ויפלו חומרתם [צ"ל חומותם]. כי הפועל שהפ"א שלו אות נח וכן ["וכן" מיותר] ישוב פועל עי"נו (או הלמ"ד) שלו אות נח נעלם, וכן הפועל שהלמ"ד שלו אות נח נעלם ישוב פועל הפ"א מן העין שלו אות נח נעלם. וכאשר ראיתי זה השנוי הנופל באותיות הנח לבדם, וחברתי בם בעזרת אלהי זה הספר שפירשתי בו דרכיהם ומיני הצטרפם ומקום חסרונם והתהפכם בפעלים, אחרי שאבאר למה נקראו 'אותיות הנוח והמשך' ומקום בילוע השוכן הנח הנעלם, וכל דבר שיש צורך איליו ויועיל, ועיקרי כל הנמצא כתוב, ואלמוד מהנמצא מה שאינו נמצא, כי נמצא במקרא קצת פועל מצטרף ולא מצאתי רק קצתו, או מה שאינו נמצא או הנמצא, אם לא יהיה שם דבר ממנו. וחברתי כלל הפעלים בעלי אות הנח הנמצאים במקראינו ושמתים במערכותי, וקבצתי כל מין שבכל למין גבור (?) וכל איש למינו להיות שלם בבאור חפצי ומה שקויתי להועיל בספרי אם חפץ אלהי לעזרני. ולא חברתי זה הספר ללמוד לשון צחות בלשון קדר, ולא להורות מערכות הדבורים, רק חפצי שיבינו התלמידים דברי ועניני מאמרי בכל אלה שתתכוין לי, ואולי כל הקורא בספרי לא יפקוד עלי עון בכל שגגה שימצאו בו. וחייבים אנחנו המתאוים לדעת לשון הקדש, שנרדוף אחרי דברי הקדמונים נולדו בימי הלשון, וכן היו מדברים מיום היותם על אדמתם, ואף כי שעת הנבואה ודברי החזון [עברה] על כן נצא בעקבותם ונרדוף בדרך אשר דרכו, כה נתקן דבורינו במעגלותיהם.

וחלקתי ספרי על שלשה חלקים. החלק הראשון אזכיר בו מה שהצרכתי להזכירו, ולבאר בתחילה מה שהוא ראוי לדעת סבות תהלוכות אותיות הנח, קודם שאזכור הפעלים שהפ"א שלהם אות נח נעלם. והחלק השני שהעי"ן שלהם אות נח נעלם. והחלק השלישי בפעלים שהלמ"ד שלהם אות נח נעלם.

העתקת רבי משה גיקטליא

הערת ויקיעורך: במהדו' דוקעס הובאה ההקדמה והשערים הראשונים גם בתרגום ר' משה בן גיקטילה (שטרם הודפס אז). ניתן למצוא אותם בוויקיטקסט גם בתוך המהדורה השלמה של תרגום רמב"ג, ללא שינויים משמעותיים, אך למען השלמות הם לא הושמטו כאן.

ואחל בראשית דברי ואומר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. הוא אלהים חיים ומלך עולם. חי מאין תמותה, וכל חי זולתו ימות. חכם בלי סכלות, וכל חכם בלעדיו יסכל. גבור באין חלושה, וכל גבור מלבדו יחלש. יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה. הוא גלא עמיקתא ומסתרתא. ידעי מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. אך אין לחדול מהתבונן והבין, ולא ימנע מהזהר והזהיר כפי היכלות והשגת הכח ומצוא היד, ומה' מענה לשון. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ובשמו הגדול אחל אני משה הכהן לתרגם הספר הזה. וזאת תחלת דברי המחבר בהודות ה' אדונינו והלל אלהים קוניו, וכן אמר.

תהלה לאל לו נאוה תהלה, היה באין תחלה, ויהיה עד לאין תכלה, בורא עולם ומושלו, גוזר אומר ויקם לו, אשר יצר אדם בגבורתו, נבחר בתמונתו, ונפרד בתבונתו, מדה טובה בה הועילו, וגמולת חסד בה גמלו, ארוממנו כי רמו רוממותיו, ומכל קדוש קדשו שמותיו, ואודנו בתודה תגיע עד רצותו, ותסבב תוספת טובתו, ואשאלנו להזהר ולהזהיר, ואדרשנו להתבונן ולהבין.

אמר יהודה בן דויד. חפצי בספר הזה להזהיר על אותיות הסתר והמשך אשר בלשון עברית ולהורות דרכיהם, כי נפלא סודם מרבים בני אדם, כי רבו עילותם ורחבו עניניהם ועמקו רזיהם, עד אשר לא ידעו תכונת הפעלים אשר בם האותיות האלה. והרבה מהם אשר ידברו בם במשליהם ושיריהם על לא נכון, וינהגום על דרך לא נכוחה. כאשר אמר במקצת דבריו: הן נמצא האדם נודע טרם הבראו ומקודש טרם צְרוֹתוֹ, חשב כי מוצא צְרוֹתוֹ אשר פצה מן יָצַר, יָצַרְתִּי, ולא ידע כי צְרוֹתוֹ יאות להיות מן צָרָה, על משקל עֲשׂוֹתוֹ מן עָשָׂה. וכאשר אמר עוד מה לבני פרחח לָעוּד נזם וחח, לקח מלת לָעוּד במחשבתו מן וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ), ולא הבין כי משקל וְעָדִית – וְעָשִׂית, ועל כן יאות לאמר לַעֲדוֹת כמו לַעֲשׂוֹת, ולא יכון לאמר לָעוּד שהוא על משקל לָקוּם, לָשׁוּב. וכמו אשר ידמה (מחברת מנחם - פתיחת המחבר) כי אין במלת וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד) שרש כי אם אות הפ"א, ולא שם אל לבו הו"ו אשר לפניה, אשר במקום האל"ף אשר במלת אָפָה. וכמו אשר יאמר (מחברת מנחם אות הבית) כי עקר הוֹבִישׁ בי"ת שי"ן בלבד, ולא השכיל כי היו"ד אשר נראית במלת יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ (יחזקאל לז יא), יָבְשׁוּ {{ק|[צ"ל יָבְשָׁה] הָאָרֶץ (בראשית ח יד), היא אשר נהפכה ו"ו נסתרת בהוֹבִישׁ. ועוד אשר יאמר כי אין עקר במלת קָם כי אם קו"ף ומ"ם בלבד (מחברת מנחם אות הקוף), ובמלת דָּשׁ, יָדוּשׁ – דל"ת שי"ן בלבד (מחברת מנחם אות הדלת), וגם שָׁתָה, יִשְׁתֶּה, אין העקר כי אם שי"ן תי"ו בלבד (מחברת מנחם אות השין). אם העקר לכל אלה שתי אותיות, ואין עקר במלת וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת כי אם הפ"ה בלבד, הרי יש לך לומר מן וַתּוֹפֵהוּ – וַתְּפֵהוּ בלא ו"ו, אם איננה במקום אל"ף אָפָה. ועוד יש לאמר מהוֹבִישׁ – בָּשׁ, יָבוּשׁ, כמו קָם, יָקוּם, או בָּשָׁה, יִבְשֶׁה, כמו שָׁתָה, יִשְׁתֶּה. ואם יָצַר כמו קָם ועָשָׂה שתי אותיות בלבד, יש גם לאמר יָקַם, יָקַמְתִּי, כמו יָצַר יָצַרְתִּי; יָדַשׁ יָדַשְׁתִּי. או קָמָ֫ה, קָמִיתִי, דָּשָׁה, דָּשִׁיתִי, כמו עָשָׂה, עָשִׂיתִי. ויש עוד לאמר מן שָׁתָה, יִשְׁתֶּה – שָׁת, שַׁתִּי, יָשׁוּת, או יָשַׁת, יָשַׁתִּי, יוֹשִׁית. כמו שיחפוץ החפץ לומר יאמר, וכמו שירצה הרוצה לדבר ידבר. אז תחרבנה בִנְיות הלשון ותהרסנה חומותיה וינתצו כל גבוליה. כי הפועל אשר במקום הפ"א ממנו אות נסתרת, תהפך בו לעי"ן או ללמ"ד. והפעל אשר במקום העי"ן ממנו אות נסתרת, תשוב בו לפ"א או למ"ד. והפעל אשר במקום הלמ"ד ממנו אות נסתרת, תשוב בו לפ"א או לעי"ן.

אז בראותי זה ההפך והשנוי אשר יקרה באותיות אלה, חברתי בהם בעזרת ה' הספר הזה, אשר פרשתי בו כל דרכיהם הנעלמים, ובארתי כל רזיהם הסתומים, והבינותי מקומות נפילתם מן המלים והתהפכם בפעלים ומקומות דגשות רפיונם, אחר שבארתי למה נקרא שמם 'אותיות סתר ומשך', וזולת כל זאת ממה שצורך הדבר תלוי בו, ואני מייחל להועיל בהזכירו קוראו. ובכל זאת אני לומד מן הכתוב במקרא, ונזהר מן הנמצא בו על שלא נמצא. כי עת אשר אמצא במקרא תוכן שירוּת מקצת פעל ולא אמצא מקצתו, למדתי מן הנמצא למה שלא נמצא, ונזהרתי מן הכתוב על אשר לא כתוב, בהיות דבריי מוכיחים על עניניי, ואין למחות בידי בראיות נכוחות ועדים נאמנים. וקבצתי כל הפעלים הנמצאים בשרשיהם אותיות האלה בכל המקרא, וסדרתים על סדריהם, ואספתי כל איש מהם למינו, וכנסתי כל אחד עם רעו וכל נפרד עם הדומה לו, בעבור יהיה טוב כאשר זממתי לבארנו. וקויתי להועיל ממנו בעזרת ה'. ואין עמי בכל זאת דברי צחות ומלים ברורים לבד ממה שלא יצא מענינו ויורה על אופניו, כי אין חפצי ורצוני כי אם להבין עניני ולעמוד בסוד לבבי באי זה מִדבָר שיתכן לי ועל כל פני מַחבָר שיקרה לפני. ואולי הקורא בספר הזה ידונני לכף זכות ויחשוב עלי לטובה בזה ובזולתו מכל טעות ושגגה שימצא בו ויגלה לו ברצון אלהים.

ויש עלינו אנחנו המשתוקקים לספר בלשון הקדש והמתאוים לדעת דרכיה, ללמֹד בה מדברי העבריים הראשונים הנולדים עליה והגדלים על שביליה והמציבים את גבוליה, אף כי לשון החזון ומדבר לנבואה, על אחת כמה וכמה שננהג בה מנהגם ונעמידנה על מעמדם, כי בעשותנו את זאת יבָנה דברנו על יסודו ויעמוד על מכונו ויצמח משרשיו, ונדע מן הלשון מה שהשכלנו, ונועיל באשר ידענו.

וחלקתי ספרי לשלש מחלקות שהן שלשה מאמרים. המאמר האחד בזכר מה שהוצרכתי לזכרו, וקדם שראיתי לקדמו מעניני אותיות הסתר והמשך, לפני אשר אזכיר שֵירוּת הפעלים ושמושם, ובזכר הפעלים אשר ראש אותיותיהם היא [צ"ל: והיא] במקום פ"א פָּעַל אות מאותיותיו [צ"ל: מאותיות] הסתר, או אל"ף או יו"ד. כי מלת פָּעַל היא שלש אותיות – פ"א ועי"ן ולמ"ד, ומשם נלקח משקל ודמיון לכל הפעלים. לכן האות אשר היא תחלתם, כמו שי"ן שָׁמַר ואל"ף אָמַר, נקראת 'פ"א הפעל', כי היא למול פ"א פָּעַל. ומ"ם שָׁמַר ואָמַר – 'עי"ן הפעל', כי היא לעומת עי"ן פָּעַל. ורי"ש שָׁמַר ואָמַר – 'למ"ד הפעל', כי היא כנגד למ"ד פָּעַל. ומזאת נלמוד לכל הפעלים, כשיחסרו פ"א או עי"ן או [למ"ד], למלאות חסרונם ולהשלימם, בעת כי נבין עקריהם ומוצאיהם. כמו וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת שגזרתו מן אָפָה, וחסר אל"ף מן המכתב והוא פ"א הפועל. וכמו קָם ודָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ). שעיקרם מן קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים (אסתר ט לב), וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ (ויקרא כו ה), וחסר היו"ד מן הכתב, והוא עי"ן הפעל. וכמו וַיִּבֶן, וַיִּקֶן, שחסר ה"א בָּנָה, קָנָה, והוא למ"ד הפעל. והמאמר השני בפעלים אשר תוכם, שהוא עי"ן הפועל, מאותיות אלה – או ו"ו או יו"ד. והמאמר השלישי בפעלים אשר סופם, שהוא למ"ד הפועל, מאותיות אלה – ה"א רפה.