נזיר ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר ובה"א אאינו נזיר אמר רבי יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן:
גמ' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר ואמאי (במדבר ו, ד) מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי לה כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא ובית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא אלא ב"ש סברי לה כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ובית הלל סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים
רש"י
עריכהמתני' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' בש"א נזיר - דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום:
ובה"א אינו נזיר - דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה:
א"ר יהודה אף ב"ש לא אמרו - שיהיה בו שום נזירות כלל אלא לפי מה שאמרו שחוששין לדבריו בזמן שאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן כלומר שאסורין עליו כקרבן שיהיה נדור מלאכול מהן אבל משום נזירות אין חוששין בו כל עיקר:
גמ' ולדברי ב"ש אמאי הוי נזיר - בתמיה מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דליהוי נזיר אבל מגרוגרות ודבילה דלאו מגפן היין הוא לא:
ב"ש אית להו כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה - ערך כלי עלי אדם יודע שאין ערך לכלי וחייב בכל דמי ערכו אף ה"נ כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות יודע הוא שאין. נוזרין מן הגרוגרות ואין מוציא דבריו לבטלה ומקבל עליו נזירות גמורה:
וב"ה - דאמרי אינו נזיר סבירא להו כרבי יוסי דאמר במס' תמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה:) דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בגמר דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה תפוס לשון אחרון ולא חיילא עליה כלל וא"ת הא אמר ר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומדקאמר אף ליהוי נזיר משום דתפוס לשון ראשון הא ל"ק דהיכא א"ר יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס כגון שהיתה לו בהמת חולין ורוצה להמיר אותה על שתי בהמות קדשים שלפניו אחת עולה ואחת שלמים ואמר זו תמורת עולה ותמורת שלמים דכיון דאפשר לקיים דבריו הראשונים והאחרונים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אמרינן דאף בגמר דבריו אדם נתפס שכן היתה כוונתו מתחלה לכך לשם עולה ולשם שלמים אלא שלא היה יכול להוציא את שניהם מפיו בבת אחת ואמר בזו אחר זו אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי הוה ליה האי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל:
ולב"ש נמי - כיון דהאי נדר פתחו עמו אמאי הוי נזירות כלל הא פתחו עמו דאינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות וכל היכא דפתחו עמו אפילו ר"מ מודה:
אלא ב"ש סברי לה כר"מ - ומש"ה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר ודאי והאי דלבתר הכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי הוא דקאתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות ומיהו אפ"ה מותר ביין דב"ש סברי אין שאלה בטעות להקדש ולא לטעות בנזירות דכהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע (במדבר ו):
וב"ה סברי - כיון דלא הזיר כשאר הנוזרין שאין נוזרין אלא מן היין אין שום נזירות חל עליו דאית להו כר"ש דתנן כו' לבסוף קתני לה: מתני' דקתני לב"ה דאפי' נדור לא הוי:
ב"ש - דסברי נדור מן הגרוגרות ונזיר מן היין סברי להו כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה"ז נזיר והוי נמי נדור מן הגרוגרות דסברי לה כר' יהודה דאמר שאוסרין עליו כקרבן ומתני' קתני דב"ש סברי נזיר ותו לא:
ובה"א נדור - מן הגרוגרות ודבילה ואינו נזיר מן היין משום דנדר ופתחו עמו הוא ומתניתין קתני דבית הלל אומרים אינו נזיר דבין לרבי יהודה בין לתנא קמא דידיה אליבא דבית הלל אינו נדור ואינו נזיר:
לישנא אחרינא אמרי לה כו' נדור ואינו נזיר - ותנא קמא דר' יהודה אמר דנזיר אליבא דב"ש והיינו דלא כרבי נתן:
תוספות
עריכהמתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר. כל דין נזירות עליו ונהי דנחית לפרושי ולא פירש מיוצא מגפן היין ובגמ' מפרש טעמא. בתוספתא (ריש פ"ב) כינויי כינויין בש"א נזיר ובה"א אינו נזיר איזה כינויי כינויין האומר הריני נזיר מן הדבילה ולמה קרי ליה כנויי מה שייך דבילה בנזירות וי"ל דבירוש' קרי לדבילה תירוש:
אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. רבי יהודה . פליג אתנא דמתניתין אליבא דב"ש וקאמר דלא הוי נזיר לדין נזירות כיון דלא נדר מאשר יוצא מגפן היין אלא נדור הוי מן הגרוגרות ומן הדבילה כאילו אמר הרי הן עלי כקרבן וא"ת והא איהו נזיר קאמר ואיך יהיה נזיר וי"ל דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא"ת והא בנדרים (דף יג.) מוכח לרבי [יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ"ף וי"ל דה"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה קרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן א"צ לומר כ"ף:
אין אדם מוציא דבריו לבטלה. נחלקו בערכין (דף כ. ע"ש) בהאומר ערך כלי עלי דאין ערכין לכלי רבנן פטרי ליה מכלום ור"מ פליג ואמר אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים ונותן דמי הכלי להקדש לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וה"נ אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא דר' יוסי בהאומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תרעה עד שתסתאב ותמכר וחצי דמיה לעולה וחצי דמיה לשלמים ה"נ בגמר דבריו שאמר גרוגרות נתפס וכיון שאין נזירות בגרוגרות לא הוי נזיר ואע"ג דבתחלה אמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דבור ואמר מגרוגרות ובגמר דבריו אדם נתפס כאילו נדר ובתוך כדי דבור מצא פתח לו וחרטה דכיון שנדרו ופתחו עמו לא חל כלל וא"ת והאמר ר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס הוי פי' אף בגמר דבריו אדם נתפס והוי תמורת עולה ותמורת שלמים וה"נ נתפוס לשון ראשון נמי דקאמר נזיר ויהיה נזיר מיין. ונזיר מן הגרוגרות וי"ל דהכי מפורש בתמורה (דף כו.) היכא דדבריו סותרין זה את זה וליכא למימר דסיפא לפרושי תחלת דבריו קאתי הלכך חיילי ב' הלשונות לר' יוסי והוי תמורת עולה ותמורת שלמים אבל במתני' איכא למימר דסיפא לפרושי רישא כלומר (כיון) האי דקאמר נזיר לאו מיין קאמר אלא מגרוגרות והלכך גמר דבריו עיקר הן ליתפס בהן ולא בתחילת דבריו והכי מתיישב לי דלא תקשה מדר' יהודה אדר' יהודה דר' יהודה אית ליה במתני' דנזיר הוי מגרוגרות ולא נזיר מיין אפי' לב"ש ואמאי והא שמעינן ליה לרבי יהודה דפליג אדרבי יוסי בההיא דתמורה (ג"ז שם) וקאמר תפוס לשון ראשון ה"נ נתפוס לשון ראשון וליהוי נזיר מיין אלא ודאי דוקא בתמורה פליגי דהדברים סותרין זה את זה וליכא למימר דדיבור האחרון מפרש אבל הכא ודאי דאיכא למימר דלפרושי קאתי י"ל דודאי דלפרש בא ולומר לאו איין נדרתי וניחא נמי דלא קאמר דב"ש סברי כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון עיקר להכי הוי נזיר מיין אלא ודאי לא שייכא ההוא פלוגתא להכא וא"ת ואמאי קאמר ב"ה כר' יוסי לימא דסברי ב"ה כרבנן דר"מ בערכין (דף כ.) דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי ההיא פלוגתא דר"מ ורבנן בפלוגתא דב"ש וב"ה דא"כ ר"מ כב"ש להכי קאמר ב"ה כר' יוסי ומעתה אפילו דערכין יכול לסבור דב"ה דמתני' מטעמא דקאמר דבגמר דבריו אדם נתפס וא"ת ולר"מ מ"ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם וי"ל דלא דמי דהתם נהי דאין שייך ערך לכלי דמים מיהא שייכא ביה ואדם זה נתכוון ליתן להקדש מה שיוכל הלכך נותן דמיו וקרי להו ערך לדמי הכלי משום דערך האדם נמי הוי דמים להכי קרי דמי כלי ערך אבל גרוגרות לא שייך בהן לשון נזירות כלל וע"כ הוציא דבריו לבטלה וה"ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרות וסיפא לפרושי תחילת דבריו קאתי הלכך לאו כלום קאמר:
לאיתשולי קאתי. לאו דוקא לאיתשולי דהא לא בא לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול לחכ' על נדרו מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל:
אין שאלה לנזירות. דנזירות כהקדש דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וא"ת תיפוק ליה דאין בו חרטה ותירץ (דשניהם) [דס"ל] דשני הכא דתוך כדי דיבור הוא ואין צריך חרטה וב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ולהכי לב"ש לא מהני ביה שאלה וה"נ לא מהני שאלה בנזיר דאקרי קדושה דכתיב קדוש יהיה וא"ת ומה לו להאריך כל כך ולחזור ולומר ב"ש כר"מ סבירא להו כי פריך ליה מעיקרא ולב"ש נדר ופתחו עמו הוא לישני ליה לאלתר ב"ש לטעמייהו דאין שאלה כו' וי"ל דסד"א דלא אמרינן ב"ש כר"מ ס"ל וחזר בו משום האי קושיא שהקשה הש"ס וא"כ שוב אין יכול לתרץ ולומר דקסבר דאין שאלה דלא אמרינן אין שאלה אלא היכא דחל הקדש רגע אחד שוב אין מועיל בו שאלה אבל הכא נדרו ופתחו עמו הוא ולא חל עליה נזירות אפילו רגע אחד להכי חוזר ואומר בית שמאי כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי חל הנדר רגע אחד וכי אמר מגרוגרות הוה ליה כבא לאיתשולי (וכל שכן) דאין שאלה להקדש:
ובית הלל כרבי שמעון דפוטר שלא התנדב כדרך הנודבים. לקמן מייתי פלוגתא הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החיטין ור"ש
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ב (עריכה)
ראשונים נוספים
הריני נזיר מן הגרוגרות בש"א ה"ז נזיר בגמ' מפרש טעמא אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר (הריני לי) [הרי הן עלי] קרבן דלא נחלקו ב"ש וב"ה לענין נזיר דמודה ב"ש דלא הוי נזיר ולא נחלקו אלא באומר בלבי היה שיהיו הגרוגרות עלי קרבן ב"ש סברי דהוי נדור מן הגרוגרות וב"ה סברי דלא הוי נדור ות"ק סבר אפילו אם אמר בלבו היה הוי נזיר כיון שהוציא נזיר מפיו ונדור לא הוי אע"ג דאמר דלהא איכוין דדברים שבלב אינם דברים הואיל והוא משנה מה שהוציא מפיו ולב"ה לא הוי לא נזיר ולא נדור. ואמאי בני הישיבה היו תמיהים היאך הוי נזיר לב"ש הא כתי' מכל אשר יעשה מגפן היין:
כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה בערכין פ' האומר משקלי עלי קא' ר"מ האומר ערך כלי זה עלי או ערך פחות מבן חדש נותן דמים ומפרש טעמיה משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לומר שטעה וכסבור היה שיש נזיר בכה"ג:
כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס גבי ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים דקאמר ר' יוסי תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים דכיון דמתחלה היה בדעתו לומר שתיהן חייל שתיהן הכא נמי מתחלה היה דעתו לומר הריני נזיר מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו עם הנדר אמר פתח של היתר וגלה לנו שאין בדעתו לידור כלל כי אמר דברי' שאינן כי אין נזיר מן הגרוגרות:
ולב"ש נדרו ופתחו עמו. דנהי דאית להו דיאן אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ מה שהוציא מפיו מן הגרוגרות מאי קא עבדת ובמאי דיינת ליה דלא דמי לאומר ערך כלי ופחות מבן חדש עלי דהתם מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מתרצינן לדיבוריה דערך דקאמר היינו דמים אבל הכא מן הגרוגרות דקאמר דיינינן (דמאס) [דסתר] לי' ומשני מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מראשית דבריו דאמר הריני נזיר הוי נזיר ומה שאמר מן הגרוגרות דיינינן ליה בחזרה שרצה למצוא פתח שאלה לנדרו כאדם המתחרט על נדרו ובא לפני חכם ופותח בפתח של חרטה לשאל על נדרו גם זה נתחרט בתוך כדי דיבור ואמר דבר שיהא ניכר בזה שסותר מה שאמר הריני נזיר ולא אזלינן בתר סיפא דמילתי' דב"ש לטעמייהו דאמר לקמן [ברפ"ה] דהקדש בטעות הקדש דילפינן מתמורה הלכך לא שייך בה שאלה וה"ה חזרה וכן נמי בנזיר דכתיב ביה קדוש יהיה ואף בתוך כדי דיבור אין יכול לחזור בו הלכך הוי נזיר:
וב"ה סברי כר"ש גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דקאמר פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים שאין נזיר מן הגרוגרות:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
אמר ר' יהודא אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן פי' הי' אומר ר' יהודא מה שאמרו ב"ש נזיר לאו דוקא מן היין קאמר אלא הכי קאמרי נזיר הוא מן הגרוגרות ומן הדבלה כלומר אסור הוא מגרוגרת ומדבלה כמו שהנזיר אסור ביין שכך הי' דעתו לומר הריני אסור מן הגרוגרת כמו שהנזיר אסור ביין וכאומר בפי' בכ"ף ולא בבי"ת:
וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר פתחו עמו הוא פירש לית להו דר"מ דאמר התם בתמורה תפוש לשון ראשון אלא כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפש והילכתא זה שהתחיל דיבורו בנזירות וסיים בגרוגרת נדר ופתחו עמו הוא ואין זה נדר כלל שאין נזירות בגרוגרת ודבלה:
ולב"ש אמאי נדר ופתחו הוא כו' כמה גירסא זו קשה בעיני ביותר דכיון דאמר דב"ש ס"ל כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מאי מקשה לי' תו נדר ופתחו עמו הוא אטו כשהעריך פחות מבן חודש אין זה נמי נדר ופתחו עמו שהרי אין ערך לפחות מבן חודש אלא משום דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרי' דהאי דאמר ערך כאלו אמר דמים ה"נ האי דאמר גרוגרת כאלו אמר יין כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו דקא מפיק וב"ה סברי לה כר"ש ואמאי קא הדר בי' ממאי דאמר כר' יוסי ונדר ופתחו עמו היא והנכון בעיני לומר דלישנא אחרינא הוא זו וה"ג לב"ש נדר ופתחו עמו היא פירש כיון דאמר מן הגרוגרת לא יהא בדבריו ממש ואהדר ב"ש ס"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הי זה נזיר כי קאמר מן הגרוגרת ומן הדבלה לאימשולי היא דקאמר וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש והיינו כלישנא קמא אלא שהוסיף ליתן טעם למה חזר ואמר מן הגרוגרת וב"ה דמוקים כר"ש היינו נמי כר' יוסי דר"ש כר' יוסי ס"ל דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס והו"ל נדר ופתחו עמו ומש"ה קאמר שלא התנדב כדרך המתנדבים והכי אמרי' בפי' בפ' המנחות והנסכים אמר רבא בשיטת ר' יוסי אמרת דאמר בגמר דבריו אדם נתפש:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ב (עריכה)
- פרק הריני נזיר
מן הגרוגרות. בגמרא מפרש טעמא דבית שמאי משום דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וסברי נמי תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר.
אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא (בחומר) באומר הרי הן עלי קרבן. פירוש שאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות שיילינן ליה מה היה בלבו. ואם אמר שנתכוון לומר הרי הן קרבן והא דקאמר הריני נזיר מגרוגרות מובדל ומופרש רצה לומר בהא אמרי בית שמאי דהוי נדור מהן שאסורות לו ואינו נזיר מיין. והכי פירושא דמלתא לא אמרו בית שמאי אלא באומר לנו שבדעתו היה לומר שיהו עליו קרבן. ופליג ר' יהודה אתנא קמא. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דמודו בית שמאי דלא הוי נזיר. ולא נחלקו אלא באומר בלבי היה שיהו הגרוגרות עלי קרבן. בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות ובית הלל סברי דלא הוי נדור. ותנא קמא סבר אפילו אם אמר בלבי היה הוי נזיר כיון שהוציא נזירות מפיו. ונדור לא הוי אף על גב דאמר דלהכי איכוון דדברים שבלב אינם דברים הואיל והוא משנה מה שהוציא מפיו. ולבית הלל לא הוי לא נזיר ולא נדור. עד כאן. וכן פירש הרב עזריאל ז"ל וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. כלומר שיהא עליו כלום במשמעות זה הלשון אלא כשבדקנוהו אחרי כן למה נתכוון יאמר שנתכוון לאסור עליו דבלה וגרוגרות. ואז הוא נדור מהן כאלו אמר בפירוש גרוגרות ודבלה עלי קרבן. ואין זה דברים שבלב דלבו אינו מכחיש פיו דהוצאת פיו אינו משמע נזירות. ותנא קמא סבר דאף כשאמר לאוסרם עלי כקרבן נתכוונתי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע נזירות לבית שמאי. ונדור מהם לא הוי דהוי דברים שבלב (ולאו) ולא מצי מכחיש פיו. ולבית הלל לא הוי לא נזור ולא נדור אפילו לר' יהודה דלא פליגי אלא אליבא דבית שמאי. עד כאן:
גמרא אמרי בני הישיבה עד בערכין ככתוב בתוס'. והכא נמי כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לומר שטעה וכסבור היה שיש נזירות בכי האי גוונא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ומהדרינן בית שמאי סברי לה כרבי דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פירוש גבי האומר ערך כלי עלי יותן דמיו דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות. וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי בית שמאי תפיס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פירוש למילתיה. שיטה:
כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דקאמר ר' יוסי תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים. דכיון דמתחלה היה בדעתו לומר שתיהן חיילי שתיהן. הכא נמי מתחלה היה דעתו לומר הריני נזיר מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו עם הנדר אמר פתח של היתר וגלה לנו שאין בדעתו לידור כלל כי אמר דברים שאינן כי אין נזיר מן הגרוגרות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: ובית הלל סברי להו כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פירוש ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו ונדר ופתחו עמו היא ומותר דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור דאין בדיבורו כלום. דנהי דבמילתיה דר' יוסי אזלינן נמי אחר לשון ראשון היינו משום דאפשר לילך אחר דעתו ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל ולא סגי דלא אזלינן בתריה הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. עד כאן:
תימה לי למימר דבית הלל סברי לה כר' יוסי כו'. הכל ככתוב בתוספות. ועוד קשה אמאי קאמר דבית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. לימא דבית שמאי סברי לה כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון ולכך הוי נזיר. ולא הוה מצי לאקשויי כדמקשה בסמוך ולבית שמאי נמי נדר ופתחו הוא דקאמר סברי בית שמאי תפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום הוא. לכן נראה לי דדוקא בית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דלא סגי למימר תפוס לשון ראשון. דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים ושייך בהו תפוס לשון ראשון. אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני שהרי מן הגרוגרות אינו כי אם פירוש מהריני נזיר וגמר הדבר ומשום הכי צריך למימר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דאמר ובית הלל סברי לה כר' יוסי הכי פירושו אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הכא יש לנו לומר כר' יוסי בתמורה. וגבי ערך כלי או פחות מבן חדש שייך לומר הואיל ואין (דרך) ערך לכלי ולא לפחות מבן חדש רצה לומר דמיו וקרי ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוון כיון דאמר הריני נזיר מה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא פריך הכא כדפריך שהכל לשון אחד ולכך יש לומר לכולי עלמא כר' יוסי בתמורה דאף בגמר דבריו אדם נתפיס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרת ונזיר ופתחו עמו הוא. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא ושפיר קאמרי בית הלל כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: דמסתברא דבית הלל בעי לאוקמא מילתייהו אפילו לר' מאיר. ואף על גב דלית ליה בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואית ליה נמי תפוס לשון ראשון. דכי אמרינן תפוס לשון ראשון הני מילי גבי ערך כלי דאיכא תרי דיבורי ויש במשמעות לשונו שרוצה להתחייב בדמי כלי ואינו חוזר ואומר שום דבר שמכחיש משמעות הלשון. וכן גבי תמורה. אבל הכא כולי עלמא מודו דאזלי אף בגמר דבריו ולא הוי נזיר. דכי אמר הריני נזיר דעתו היה לפרש מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו. והשתא פריך שפיר לבית שמאי נדר ופתחו הוא כדמפרש דטעמא רבה איכא דכולי עלמא מודו ליה עד כאן. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דאית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה מכל מקום מה שהוציא בפיו מן הגרוגרות מאי קא עבדת ליה ובמאי דיינת ליה. דלא דמי לאומר ערך כלי ופחות מבן חדש עלי דהתם מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מתרצינן לדיבוריה דערך דקאמר היינו דמים. אבל הכא מן הגרוגרות דקאמר במאי דיינינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ובית שמאי לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו וכדתנן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ואם כן אין בו שאלה לחכם. וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה. והוא הדין דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות ואף על גב דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי הכא לא הוי כדיבור. ומשום הכי אמרי בית שמאי דהוי נזיר. שיטה:
בית הלל סברי לה כר' שמעון. דתנן ר' שמעון פוטר גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים קאמר ליה ובסמוך מייתי לה. והכא נמי לא נדר כדרך שאר נודרים שאין נזירות מן הגרוגרות. וקשה למה אינו משני ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש ויש שאלה בנזירות. ועוד קשה לר' יהודה דאמר במתניתין דלכולי עלמא אינו נזיר. והא לא סבירא ליה כר' שמעון דבפרק המנחות והנסכים אמרינן דר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ור' יהודה אית ליה תפוס לשון ראשון פרק שני דזבחים. וי"ל שרוצה לומר טעם לבית הלל שיהיה שייך אף לבית שמאי אליבא דר' יהודה. והשתא ניחא דלא קאמר טעמא דבית הלל משום שיש שאלה. והכי פירושו ובית הלל סברי לה כר' שמעון. אפילו לרבנן דר' שמעון דאמרי גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים הכא אמרי שאינו נזיר. דכי היכי דסבירא ליה לר' שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים הכי נמי סבירא להו לרבנן דר' שמעון הכא. דהתם איכא למימר דטעי שהוא סבור שמתנדבים מן השעורים לפי שראויין למנחת העומר ומנחת קנאות. אבל גרוגרות ודבילה דלא שייכי לנזירות לכולי עלמא לא הוי נזיר שלא נזר כדרך הנוזרים. וגם זה תימא שמפרש מלתא דבית הלל לתנא קמא משום דמלתא דבית שמאי לר' יהודה. ועוד אי משום בית שמאי לר' יהודה הוה מצי למימר ובית הלל לא סברי כר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והאי טעמא מועיל לבית שמאי אליבא דר' יהודה. ונראה לפרש ובית הלל סברי לה כר' שמעון שהיא נתינת טעם לבית הלל אליבא דר' יהודה דאמר דפליגי היכא דאמר הרי עלי קרבן דבית הלל אמרי אינו נזיר מן הגרוגרות. וקאמר דמשום דסברי לה כר' שמעון קאמרי הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים שאמר לשון נזירות. ובית שמאי סברי דשפיר הוי כדרך הנודרים שרצה לומר הריני מובדל מן הגרוגרות. והכי נמי משמע בסמוך דהיינו טעמא שאינו נדור מן הגרוגרות לבית הלל משום דסברי כר' שמעון. אבל אין צריך ליתן טעם לבית הלל למה אינו נזיר משום דאיכא למימר דסבירא להו יש שאלה בהקדש ובנזירות ולא סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם לבית שמאי אליבא דר' יהודה אינו צריך ליתן טעם דאיכא למימר דסלקא דעתיה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר' עזריאל: ובית הלל סברי להו כר' שמעון. גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין דקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאין מנחה באה מן השעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והוי כמי שלא אמר כלום. הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים ולא הוי נזיר. ולא מבעיא למאן דאמר פותחין בחרטה דמצי הדר ביה דיש שאלה בהקדש ובנזירות. אלא אפילו למאן דאמר אין פותחין בחרטה וצריך למצוא פתח גמור אפילו הכי לא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. ואפילו למאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמאן דאמר גבי מנחה יביא מן החטים מודו הכא דאינו נזיר כר' שמעון בעלמא שלא התנדב והכא נמי לכולי עלמא זה לא נדר כדרך הנודרין דגרוגרת ודבילה לא שייכי כלל גבי נזירות. דדוקא גבי מנחת שעורים דשייכי בעלמא גבי קנאות ועומר ואיכא למימר דלמנחה מעלייתא איכוון אלא שטעה להכי קאמרי תנא קמא ור' יוסי דיביא מן החטין. אבל הכא לכולי עלמא לא הוי נזירות דגרוגרת ודבילה לא שייכי בנזירות כלל. עד כאן. וכן תירץ בשיטה וז"ל: והוא הדין שהיה יכול לומר ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש וכי היכי דיש בו שאלה נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לבית הלל גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה