שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עא עמוד א

היינו ת"ק ואיכא למידק ומאי פריך והלא בהדיא פליג רבי יהודה את"ק דת"ק לא מפליג בין ישראל לכהנת ורבי יהודה מפליג ואי פריך דהיינו ת"ק במאי דהדר וקאמר בישראל חדש כו'. דלא הוה ליה למימר אלא בקצור רבי יהודה אומר בכהנת שנים יקיים כו' ולמה ליה למהדר ולמתני בישראל חדש אחד כו' דהיינו עיקר קושיין ויש לפרש דהכי פריך מדשני רבי יהודה לישניה וקאמר חדש אחד כו' ולא קאמר בישראל שלשים יום כדקאמר ת"ק משמע בישראל נמי בעי לאפלוגי עלה דת"ק ובמאי פליגי הרי היינו ת"ק ומשני אביי דמשום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט בישראל נמי חדש וכיוצא בזה כתבו התוספות כנ"ל. ועיין בלשון ריב"ש דבסמוך גבי חדש מלא:

וכתב הרשב"א ז"ל רבי יהודה אומר כו'. היינו ת"ק אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו משמע לכאורה דת"ק לא פליג בה כלל ומשתק הוא דשתיק מינה ואתא ר' יהודה ולימד וכן מצאתי בתוספות דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס בכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ומיהו לקמן ודאי משמע דת"ק פליג בכהנת ולא מפליג בין כהנת וישראלית כלל גבי המדיר אשתו שלא תלך לבית אביה דאמרי סיפא אתא לכהנת ורבי יהודה היא וסתמא דמתני' דלא כרבי מאיר דתוספתא וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כרבי מאיר וי"ל דהתם משום דלא אמר רבי מאיר בהדיא בכהנת ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא ע"כ.
ואפשר דלשיטתו ז"ל הכי מפרשינן לה דמעיקרא ס"ד דרבי יהודה אתא לאפלוגי עלה דת"ק ולהכי פריך דלא הוה ליה לרבי יהודה למנקט אלא כהנת דהיינו פלוגתייהו ולמה ליה למנקט בישראל כלל דהיינו ת"ק דאיהו נמי שלשים יום קאמר ומשני אביי דלא פליגי ר' יהודה ות"ק אלא רבי יהודה אתא ולימד דכי קאמר ת"ק היינו בישראל דחדש אחד יקיים כו' אבל בכהנת שנים יקיים וכו' כנ"ל:

רבא אמר משום כהנת לא אכפל תנא למהדר ולמתני בישראל חדש אחד יקיים אלא חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו ת"ק סבר חדש מלא כדקאמר עד שלשים כו'. ורבי יהודה חדש חסר קאמר וכיון שנכנס יום שלשים הרשות בידו להוציא וליתן כתובה. רש"י במהדורא קמא:

חדש מלא וחדש חסר כו'. משום דסתם חדש הוי חסר כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [יא א'] גבי עבור שנה רצו חדש רצו שלשים יום ומיהו בריש מסכת נזיר [ה א'] משמע סתם חדש מלא דפריך ואימר שלשים דכתיב עד חדש ימים ובפרק החולץ [מח ב'] דאמרי' ירח ימים שלשים יום ושמא חדש דקרא כו' כך כתוב בתוספות ולי נראה דשאני הכא דכיון דסתים חדש גבי שלשים יום משמע דחדש חסר וכן ההיא דסנהדרין. ריב"ש ז"ל:

לא שנו אלא במפרש כו'. פירוש במפרש כל שנתן זמן לנדרו ואפילו זמן מרובה כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום אלא נזונית ע"י פרנס אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו או שנדר לעולם אין ממתינין לו כלל שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסברה מסנא הוא דסני ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו דאפילו בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס.
ובירושלמי אמר' אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים מאן דתני שלשים מסייע ליה לרב ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל פירוש מאן דאמר שלשים מסייע ליה לרב דאמר במפרש דמאי דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקי' ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דוקא לענין זמן הנדר שהוא נודר דה"ה אפילו טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו וכדפרישית לעיל אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל למימר דלא מפקע מיניה דאידך וה"ה נמי דלא מפקע מיניה דרב. ורש"י ז"ל פי' בע"א וזהו הנכון. הרא"ה ז"ל. וכן פי' הריטב"א וכדכתבינן לעיל בפרק אף על פי גבי מתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה.

עוד כתב כאן וז"ל וגרסינן בירושלמי [ה"א] אית תנא תני שלשים ואית תנא תני עד שלשים מאן דתני כו'. פירוש דעד שלשים יום משמע דאפרנס קאי אבל נדר גופיה סתם היא ומיהו לא הוי תיובתא דרב כדמוכח סוגיין אלא דלשמואל ניחא טפי ואנן דאמרינן עד שלשים משמע לן דלכ"ע אפרנס קאי אלא דלרב ס"ל דכי קתני מתני' המדיר את אשתו בשקבע זמן לנדרו ומסברא אמר כן שמשום דמשמע ליה דכל שהדירה סתם לא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:

אבל (הרשב"א) כתב וז"ל לא שנו אלא במפרש הפי' הנכון כמו שפירש רש"י דמפרש היינו דמפרש שלשים יום אבל בסתם יוציא לאלתר וה"ה במפרש יותר משלשים יום דטעמא דסתם אינו אלא משום דכיון דלא נתן זמן לנדרו חיישינן שמא לא ימצא פתח לנדרו וכיון שכן מה לי סתם מה לי מפרש יותר משלשים הרי לא ימצא פתח לנדרו אבל מפרש שלשים יום אינו צריך לפתחו ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא תוך שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ובכדי לא משהינן לה והכי מוכח בירושלמי דמפרש היינו מפרש ל' יום דגרסינן התם אית תנא תני שלשים יום ואית תנא תני עד ל' יום מאן כו'. פירוש אית תנא תני במשנתנו ומסייע לרב דאמר מתני' במפרש וה"ק המדיר את אשתו שלשים יום דמתני' משמע שהדירה בפי' שלשים יום ומאן דתני עד שלשים מסייע לשמואל דמשמע דמתני' בסתם וה"ק המדיר את אשתו סתם עד שלשים יעמיד פרנס. ע"כ:

וכתב הרשב"א וז"ל אמר רב לא שנו אלא במפרש כו'. ושמואל אמר אפילו בסתם כו' קשיא לשמואל היכי מצי לאוקומי מתני' בסתם דהא ע"כ משמע דאינו אלא דוקא במפרש כרב מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום דאי לא הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא והכי נמי משמע מדקתני רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא דאי לא הוה ליה למתני רבי יהודה אומר יקיים חדש אחד.
ומסתברא דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם אבל במפרש יתר מחדש א"נ באומר לעולם יוציא לאלתר דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם דכיון דלא פירש יותר מחדש סברה השתא מיתבה דעתיה אבל במפרש לעולם או יותר מחדש סברה כיון דפי' לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דבוריה ולעולם מתניתין לכ"ע במפרש וכיון דפי' יוציא לאלתר והכי נמי מכרעת לישנא דבפירוש דמתני' לא פליגי מדקאמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם לא ואמר ליה שמואל אפילו במפרש ואי בפירושא פליגי הכי הוו להו למימר אמר רב מתני' במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ושמואל אמר מתני' בסתם וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב דגרסינן התם שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא ויתן כתובה ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלה עמו עד שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים יום מאן דאמר עד שלשים יום מסייע לשמואל אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתנו מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים יום מכריע שהוא במפרש וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש ומה שהקשינו לשמואל מהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ודחקיה לאוקמה בשנדרה היא וקיים איהו לה ולא אוקמוה במפרש יותר מחדש התם מלשון דהמדיר סתם קאמר ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא כנ"ל וצ"ת ע"כ:
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אלא במפרש דכיון דעתידה דיבעל לו לסוף הזמן לא מצערא כולי האי ויכול לקיימה שלשים יום אבל בסתם כיון דלא סמכה דעתה אתשמיש מצערא טפי לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו הלכך יוציא מיד. ע"כ. ודבריו צריכין עיון:
משום דלא אפשר בפרנס התשמיש לא אפשר בפרנס ה"ג ואי אמרת בההיא בההיא קאמר שמואל אבל בהך מודה ליה לרב צריכא ול"ג צערא דתרווייהו וצערא דידה לחודיה. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה כתב וז"ל ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה ליה לשמואל צריכא. ואי אתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה ליה לרב צריכא. ופירושא דאע"ג דאיתמר ההיא דלעיל איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל. והוא הדין דאע"ג דאיתמר הא דהכא צריכא ההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתני' דהמדיר:

וז"ל הריטב"א ז"ל ואי איתמר בההיא בההיא קאמר שמואל משום דאיכא צערא לתרווייהו כו'. ורש"י לא גריס ליה דהא לא אמרינן הכי לעיל בפרק אף על פי ובצריכותא קמייתא סגי בין לרב בין לשמואל כדאמרינן התם דנקטו חדא משום רב ואידך משום שמואל. ע"כ:

תנן המדיר את אשתו שלא תטעום כו'. כתבו בתוספות דהא דתנן שלא תטעום אחד מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיימן כדאמרינן בריש פרק שני דנדרים דכי אמר קונם עיני בשינה לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה ע"כ. ובתוספות זו מתרצא דכיון דבמין אחד מיירי אמאי נקט שלא תטעום אחד מכל הפירות לא הוה ליה למנקט אלא שלא תטעום אלא פרי אחד אלא הא אתא לאשמועינן מכל הפירות אפילו לא טעמה מין זה לעולם.

עוד כתבו התוספות דלמאי דס"ד דאדר' איהו ותלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשילהי נדרים דאמר מיתסר כל ההנאות דעלמא עלי אי נסיב אתתא כי לא תנינא הלכתא רהיט בגפא ותובליא ולא אמצי למתנא אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה ואנסיב איתתא ושרקיה טינא ואתייה לקמיה דרב חסדא וכו'. פי' שרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר. אבל ר"ת ז"ל כתב דאף בזו לא חל הנדר דמ"מ נדר שוא הויא כיון שהוציא בפיו כל פירות שבעולם. וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו בריש פירקין ואיברא דיש לחלק דדוקא קונם עיני בשינה סתם הוא דלא חייל הנדר משום דלא אפשר למיקם עליה דבע"כ יישן ואין בידו דלא יישן אבל פירות שבעולם אף על גב דאי אפשר למיקם עליה מ"מ בידו הוא שלא לאכול וקל להבין מיהו התוספות לא חלקו בזה ולהם שומעין כנ"ל ובסמוך אכתוב לשון רש"י שבמהדורא קמא בס"ד:

בשלמא לרב כאן בסתם כו'. קס"ד כגון שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות דבלאו הכי ודאי לא כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום כו' ולפי מאי דקס"ד השתא מיירי כשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכדאוקימנא מתני' דלעיל ומפרקינן הכא במאי עסקינן שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר האי תנא דבשקיים לה נתן אצבעו בין שיניה ונשכתו ולפיכך יתן כתובה ואין ממתינין לו כלל דכיון דנדרה היא מה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למשקל כתובה ומיפק לא תבעי פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו ימתין שמא ימצא פתח כך פרש"י. לשון הר"ן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא באחד מכל מיני פירות כגון דאמר לה קונם אם נהנית לי אם תאכל המין הזה כגון אפרסקין או אגוזים או רמונים ודוקא קתני אחד כלומר מין אחד בשלמא לרב לא קשיא סיפא ורישא דמתני' דרישא דקתני חדש אחד יקיים במפרש וסיפא דקתני יוציא מיד בסתם ע"כ. ובמהדורא בתרא סתם הרב ז"ל ולא פירש בקס"ד היכי נדר דהא ודאי לאו כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום אלא דתלה נדרו במידי והיינו משום דבכל מידי דמצי לאדורה ותלה ביה נדריה דשלא תטעום פריך שפיר לשמואל דאמאי קתני במתני' יוציא ויתן כתובה לאלתר דלעולם היה לנו להמתין שמא ימצא פתח לנדרו ואע"פ שאין הנדרים שוין שיש נדר שצריך להמתין שלשים יום ויש נדר שצריך להמתין שתי שבתות או שבת אחד ויש שזמנו חדש או רגל כגון המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' כדתנן לקמן במתני' מ"מ פריך לשמואל אמאי יוציא ויתן כתובה לאלתר כדכתיבנא ואפשר דלהכי כתב רש"י הכא בפירכא יוציא ויתן כתובה. לאלתר. דלשון מיותר הוא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.

עוד פירשתי לשון זה של רש"י בענין אחר יותר נכון לקמן גבי המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה כו'. ומשני בשנדרה היא וקיים לה איהו דכל שנדרה היא אין להמתין כלל דכיון דאיהי בעיא למיפק ולמישקל כתובה לא משכחת פתחה לנדרה והקשו עליו חדא דאף על גב דהשתא כעוסה היא ובעיא למשקל ולמיפק כי יהבת לה זימנא מייתבא דעתה ומשכחת פתחא לנדרה וכדאמרינן לגבי דידיה. וי"ל דשמואל חדא קאמר שמא ימצא פתח לנדרו תרתי לא קאמר שמא יתפייס וימצא פתח לנדרו לא קאמר. עוד הקשו עליו דאפילו תימא דאיהי לא משכחא פתח לנדרה דילמא משכח איהו פתח להקמתו ומפר לה דהא קי"ל דנשאלין על ההקם ומיהו בלאו פירושו של רש"י עלה דשמעתא גופה בסוף שמעתין הקשו התוספות קושיא זו ותירצו דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו אבל עבר יום שמעו אינו יכול לשאול וכן תירץ הר"ן על פירושו של רש"י עיין בהלכות. עוד הקשו עליו דהיאך הקשו לקמן אליבא דשמואל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו' דהא אמרינן הכא דכל שהיא נדרה תו לא משכחת פתח לנדרה ואין לנו לעגנה ופי' הראב"ד שנדרה היא וכיון שקיים לה סברה דמסנא סני לה.
וכתב הריטב"א דלפי פירושו י"ל דבדין הוא דהוה לן למפרך הכא כדלקמן ותאכל הפרי ותאסר ונימא דאמרה מסנא סני לי אלא דאידך פירכא דפרכינן מדר' מאיר אדרבי מאיר עדיפא לן וא"ת וכיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי דהא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. וי"ל דמ"מ יכולה היא לומר לא בעינא למיקם בהדי גברא דמקיים לי נדראי. ע"כ הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרשב"א והראב"ד פי' משום דכיון דנדרה היא וקיים הוא לה סברה מסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה וכדאמרינן לקמן בשילהי שמעתין ולפי פירושו כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו'. כלומר למה יוציא לאלתר ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסנא סני לה ה"ה דהוה למבעי הכא אלא מדאשכח בה פירכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר וסבר למדחי ההוא פירוקא לא בעי למשאל טעמא ובהאי טעמא נמי ניחא מאי נפקא לן מינה כי מפקי' לה לאלתר דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שני להפר לה שאין הבעל מפר בקודמין דמ"מ לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל הא דפירות שנדרה היא וקיים לה הוא שלא הפר לה הלכך יוציא לאלתר דשוב אין יכול להפר ומשום דשמא תמצא פתח לנדרה בפני חכם לא משהינן לה תותיה דהא במסקנא דסוגיא בסופה דהלכתא אמרינן דכי נדרה איהי ושתק לה סברה מסנא סני לה ולא בעי למיתב תותיה ולא מהדרה למשכח פתח לנדרה ע"כ. והיינו כפי' הראב"ד ומיהו במהדורא בתרא לא הזכיר הכא בפירושו מסקנא דשמעתא כלל ולכך הקשו עליו ודוק שכתבו בתוס' ותימה לפירושו כו' ואנו רגילין לדייק כד נקטי התוספות האי לישנא דפשיטא דלפירושו קא מקשו ולמה להו למנקט לפירושו וזהו לחדד לתלמידים ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.

ולעיקר קושיין יש לי לתרץ דאיברא ודאי דמאי דפריש רש"י ז"ל היינו כפי המסקנא אלא דמעיקרא לא מחלקינן אלא בין היכא שנדרה היא לנדר הוא דהיכא דאדרה איהי מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדר וכל נדר שתדור היא אין להמתין כלל דאי ניחא לה לדידה למשקל כתובתה ולמיפק לא תבקש פתח לנדרה ואין לחלק בנדרים כלל אלא בין היכא דנדר הוא לנדרה היא וכדכתיבנא ואכתי פריך תלמודא לקמן ותתקשט ותאסר פי' אע"ג דנדרה היא כיון דניחא לדידה למיפק ולמשקל כתובתה לא תבקש פתח לנדרה מ"מ אף על גב דהשתא כעוסה היא ובעיא למשקל ולמיפק כד יהבא ליה זמנא מתייתבא דעתה ומשכחא פתחא לנדרה וכמו שהקשו המפרשים וכדכתיבנא לעיל ומשני הני מילי היכא דאדרה איהו וכו'. אבל היכא דנדרה איהי סברה מסנא הוא דסני לה פירוש ולעולם לא תתפייס בו ולהכי לא פרכינן הכא מיד ותאכל הפרי ותאסר ונטר מלאקשויי הכין עד לקמן בסוף שמעתין משום דהכא לא מפרשא בהדיא דתלתה נדרה במידי ואפשר דלא תלתה במידי.

ובמתני' פי' רש"י אחד מכל הפירות. קונם פרי פלוני עלי וקיים לה איהו. והיינו הא דמשני הכא כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו דהשתא לא אצטריך למימר דתלתם נדרה במידי ואפשר דסבירא לן הכא דנדרה דפירי אין להמתין כלל דלא תנינן בשום משנה שתמתין אנדרה דפירי דכיון דהיא מצטערת בינתים אין לנו לצערה על הספק ולא אמרו שתמתין אלא כגון רישא דמתני' דאפשר בפרנס א"נ בתשמיש שהוא שוהה בדרך כל הארץ אפילו כשאין שם נדר או בנדה או ביולדת ולהכי לא פריך תלמודא הכא מידי וכיון דאיכא לדחויי הכין ומיהו במסקנא דנצטרך לשנויי ההיא דשלא תתקשט דתלתה נדרה במידי פריך תלמודא ותתקשט ותאסר ומה שפי' רש"י הכא היינו קושטא דמלתא ואינו מוכרח לפרש כן הכא ולהכי לא פריך תלמודא הכא מידי א"נ אנדרא דפירי כיון שהיא מצטערת אין לנו לצערה על הספק פי' ספק אם תתרצה או לא תתרצה וכשתרצה ספק אם תמצא פתח לנדרה דלא אמר שמואל תמתין אלא בחדא דהיינו שמא ימצא פתח לנדרו אבל היכא דנדרה היא לא אמרינן תמתין שמא תמצא פתח לנדרה שהרי היא רוצה לצאת דלא אמרי' ודאי יוציא ויתן כתובה אלא מדעתה אבל כי תלתה נדרה בתשמיש כיון דדרך כל הארץ להמתין כגון בנדה או ביולדת וגם הוא מעמיד עצמו לפעמים בלא נדר כי היכי דבמדיר הוא נטרינן ליה עד שימצא פתח לנדרו הכי נמי בנדרה היא נטרינן לה דילמא מתייתבא דעתה ומשכחת פתח לנדרה כדאמרינן לגבי דידיה כיון דשוהה בנדה וביולדת וכדכתיבנא ולהכי פריך תלמודא לקמן כי מוקמינן לה בתלתה קשוטיה בתשמיש ותתקשט ותאסר וכי משני מסנא סני לה תו איצטריך לחלק בין נדר לנדר דכל הנדרים שוין דהיכא דנדר הוא יש לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו אבל בנדרה היא סברה מיסנא סני לה ולעולם לא תתפייס ולא תמצא פתח לנדרה כנ"ל שיטת רש"י:

והר"י מטראני אזיל בשיטת רש"י וז"ל בשלמא לרב כאן בסתם כו'. פי' ברישא דתנן שלשים יום הוי במפרש הלכך ממתינים לו עד שלשים יום אבל הכא דלא פי' עד זמן פלוני אלא הדירה סתם יוציא ויתן כתובה מיד אלא לשמואל דאפילו בסתם לא יוציא עד שלשים יום הכא אמאי תניא יוציא ויתן כתובה מיד ומהדר הב"ע כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר הוא נתן כו' פי' אין כח לבעל להפר את אשתו שלא תטעום או שלא תתקשט אלא כגון שנדרה היא והוא שמע ולא הפר לה אלא קיים לה וקסברי הני תנאי בין תנא קמא בין רבי יהודה בין רבי יוסי דהוא נתן אצבע כו'. כלומר אפילו שהיא נדרה כל הפשע מוטל עליו שהיה כח בידו להפר לה ולא הפר והיא כשנדרה ע"ד שיפר לה בעלה נדרה וכיון שלא רצה להפר לה כל הפשע מוטלת עליו הלכך יוציא ויתן כתובה וכיון שהיא נדרה אין לנו ליתן לו זמן שמא תמצא פתח לנדרה דאי ניחא לה לנדרה למשקל כתובה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל ברישא דנדר הוא שלא תהנה מנכסיו ימתין אפי' נדר בסתם שמא ימצא פתח לנדרו ע"כ.
אבל התוספות פירשו דמיירי שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו ולא תלנהו בתשמיש ואע"ג דהתוספות ז"ל כתבו לעיל דכי מדיר לה בכל פירות לא חייל דאי אפשר לה לקיים שאני הכא דקאמר' כל זמן שהיא תחתיו והוה ליה כמי שאמר קונם עיני בשינה ימים דחייל נדרא וקשה דכתבו התוספות דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא דתיפוק לי דאם נדרה לעולם לא חייל נדרה כיון דאי אפשר לה לקיים וי"ל דה"ק דאם נדרה וכגון דנדרה ממין אחד לבד א"כ מה תרויח במה שיוציא ודוחק ונראה דקשיא להו לתוס' דהיכי מוקמינן לה דנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו והרי העיקר חסר מן הספר לכך כתבו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא פי' דהוה ליה כמאן דמפרש בהדיא מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כיון דלתקן מידי נדרו קתני יוציא ויתן כתובה דאלת"ה מה תרויח במה שיוציא מעתה כיון דמיירי בנדר של כל פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד ולא לנדר של תשמיש.

עוד כתבו בתוס' בשלמא לרב כאן בסתם וכו'. וס"ד בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין ע"כ. ואיכא למידק אמאי כתבו ז"ל אם תטעום מאותו המין והרי כתבו ז"ל לעיל דהיכא דתלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות ונראה דלהכי כתבו כן דאיברא ודאי דלמאי דס"ד דאדרה איהו יתלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות מיהו כי פרכינן בשלמא לרב כו' לאו היינו הכרחיה משום דתנן אחד מכל הפירות דמשמע דהדירה מכל הפירות ואי לאו דתלנהו בתשמיש המטה היכי חייל דאי הכי כי משני הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא כו' הוה ליה נמי לשנויי דלאו בכל פירות אדרה דהיינו עיקר שנוייא אלא כי ס"ד נמי בדתלה בתשמיש במין אחד שבפירות קאמר דלא שני ליה בין תלנהו בתשמיש ללא תלנהו דלעולם הויא נדר שוא כיון שהוציא מפיו כל פירות שבעולם וכדכתב ר"ת ז"ל וכדכתיבנא לעיל ומיהו לענין קושטא דדינא כי תלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות וכמו שכתבו התוספות א"נ אי מיירי בדמדיר כל הפירות דלא הויא נדר אלא משום דתלנהו בתשמיש וכמו שכתבו התוספות לעיל תקשי נמי לרב כיון דחילוקיה דרישא מסיפא היינו דהאי בסתם והאי במפרש אמאי שני תנא לישנא דנדרא דא בסיפא וקתני שלא תטעום אחד מכל הפירות לא הוה ליה למנקט אלא המדיר את אשתו מתשמיש המטה דהיינו עיקר נדרא דאלו איסור כל הפירות לא חייל כלל ולא הוי נדר אבל השתא דאמרי' דבמין אחד שבפירות קאמר ניחא דלהכי נקט בסיפא שלא תטעום אחד מכל הפירות לאשמועינן דאע"ג דתלי נדריה במידי דאפשר למידר וחייל נדריה לא אמרינן דחשיבא כמפרש וימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת אלא חשיבא סתמא ויוציא לאלתר.
ודע דלהכי כתבו התוספות ז"ל דס"ד בדתלה בתשמיש כו' ולא פירשו בדתלה במזונות וכדפי' רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל משום דקשיא להו דא"כ הא דקתני ברישא מליהנות לו קאי נמי אסיפא דקתני שלא תטעום אחד מכל הפירות מעתה תקשי היכי מצינן לתרוצי כאן בסתם כאן במפרש כיון דחד לישנא קאי אתרתי בבי דהיינו מליהנות לו דקאי נמי אשלא תטעום לכך פירשו בתוספות דקא ס"ד בדתלה בתשמיש לאפלוגי בינייהו ומאי דקתני בפרק אף על פי המדיר את אשתו מתשמיש המטה מיירי במפרש והא דקתני הכא מיירי בסתם כנ"ל:

והרמב"ן כתב וז"ל פירשו קצת רבותינו הצרפתים דכל שנדרה היא שלא תטעום ושלא תתקשט מכיון שנאסרה מיד יוציא שלא נתנו לו חכמים זמן אלא בהדירה מנכסיו דאפשר בפרנס א"נ שבת אחת בתשמיש לפי דרך ארץ ואפילו בסתם דמעיקרא קס"ד דמתני' בהדירה הוא ואסר עליה מין אחד מפירותיו א"נ יאסרו נכסי עליה אם תטעום דאפשר בפרנס ויש לו שיעור שלשים יום במפרש וכן אמרו בירושלמי המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כו'. ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות.
והריטב"א כתב בשם ר"י דהכי פירושא דשמעתין שנדרה היא ואסרה עליה גופו של פרי דכיון דכן כל מה שאתה אומר עליה שתמתין היא מצטערת בינתים ואין לנו לצערה על הספק שלא אמרו שתמתין אלא כגון רישא דמתני' שהוא מפרנסה ע"י פרנס א"נ במדיר אותה מתשמיש המטה שהיא שוהה בדרך כל הארץ אפילו כשאין שם נדר או בנדה או ביולדת ובלא נדר גם כן הוא מעמיד עצמו לפעמים ע"כ. עיין הר"ן בפירושיו על ההלכות.

גם הרא"ה דחה פירוש זה וז"ל וקשיא לן והא דאמרינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ולא אתינן עלה מהאי טעמא ומההוא טעמא נמי דקא אתינן עלה דאמרינן הני מילי כי אדרה איהו דסברה מרתח רתח עלי כו' עד מיסנא הוא דסני לי ליכא למיתי עלה דהא אכתי לא קים לן ההוא טעמא ומסברא נמי ליתא לההוא טעמא דאמר רבינו ז"ל דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחת פתח לנדרה דאכתי איכא למימר תמתין שמא תמלך בה ותמצא פתח לנדרה [ותו דהא קיימא לן דנשאלין על ההיקם וכיון דכיון אכתי איכא למימר תמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויפר לה.] אבל הפירוש הנכון דכיון שנדרה וקיים לה הוא ליכא למימר תמתין שאין אומרים כן אלא במזונות שהדירה הוא דאפשר בפרנס א"נ בתשמיש משום טעמא דגמרינן מנדה ויולדת אבל כשנדרה מאחד ממיני הפירות דלא אפשר לה בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה ובירושלמי אמרינן המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כו' ע"כ. וכבר תריצנא שפיר שיטת רש"י בס"ד. @0’וד כתב [הרא"ה] שתא דמוקמינן לה למתני' לרב בסתם דוקא סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין ה"נ מיתוקמא לרב בסתם וקאמר דאם הדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין יוציא לאלתר ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לאיסור הקישוט ובעשירות שלשים יום אבל לעולם איסור הנאת נכסיו שאסר עליה סתם היא שלא נתן בה קצבה ולשמואל מפרשינן לה כפשטה שאסרה הנאת קישוט עליה ולקמן מפרשינן טעמא אמאי יוציא דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברה דסנא הוא דמסני לה. ולפום דשמעינן לה כפשטה קשיא לן לקמן בעל היכי מצי מיפר דהא שמעינן ליה לרבי יוסי שאין הבעל מיפר בקישוט. וכי תימא אמאי לא אוקמא כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכגון דאסרה עליה הנאת בשר ויין אם תתקשט באחד מכל המינין דהשתא נמי אם היתה מתקשטת מיתסרא לה ולא אפשר לה בפרנס ולפי' יוציא י"ל דעדיפא לן מאי דתריצנא לה כגון דתלנהו לקישוטים בתשמיש דאמרה הנאת תשמישך עלי קונם אם אתקשט ואשמעי' דאע"ג דבעלמא במדיר את אשתו מתשמיש ימתין שבת אחת הכא יוציא לאלתר כיון דנדרה היא וקיים לה איהו וכי תימא דהא דמדיר את אשתו מכל מיני פירות דפרישנא בנדרה היא כיון דכן כי מפקינן לה מאי אהני והא אכתי מיתסרא יש לומר דאמרה לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי. ע"כ:
הב"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא מסתברא שקיים לה בפירוש כגון דאמר לה קיים ליכי אבל שתיק ולא הפר לה לא משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי והיינו דקרי ליה מדיר ואם במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בה בעלה ולא הפר לה רבי יוסי ורבי אלעזר אומר הוא נותן אצבע בין שיניה לאו דוקא ולא הפר לה אלא שקיים לה אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן אבל היכא דנדרה היא ושתק לה סברה מסנא סני לה דאלמא בשתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר דשתק לאו דוקא אלא שקיים לה ולישנא דקרא נקט דכתיב כי החריש לה ולעולם הכא קיים לה ממש. הרשב"א:
וכן כתב הריטב"א ומיהו מלשונו של רש"י שכתב במהדורא קמא משמע איפכא דלאו דוקא קיים אלא שלא הפר דוק ותשכח לעיל. אבל במהדורא בתרא לא כתב כן ואדרבא כתב ז"ל וקסבר הוא שקיים דיש במשמע כהרשב"א וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

וסבר ר"מ הוא נותן אצבע וכו'. ואיכא למידק טובא אמאי פריט לאקשויי הכא מדר' מאיר אדר' מאיר דוקא והא מדר' יהודה אדר' יהודה נמי הוה מצי לאקשויי דבמתני' קתני להדיא ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים כו' דאלמא הוא נותן אצבע כו' ובברייתא קתני להדיא רבי מאיר ורבי יהודה היא נתנה וכו' ואמאי נטר לאקשויי מדרבי יהודה אדרבי יהודה עד לבסוף ונראה דהכא לא פריך מר' מאיר אדר"מ דהא איכא לשנויי דמתני' איירי בדקיים לה בפי' ולהכי אמרינן הוא נותן אצבע כו' ובברייתא קתני ולא הפר פי' מקיים בדרך שתיקה ולהכי סבירא ליה לר' מאיר ור"י היא נתנה דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי וכמו שכתב הרשב"א וכדכתיבנא לעיל אלא אמאי דקאמר וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע כו' דמשמע דלא מתוקמא סתם מתניתין אלא כרבי מאיר וכדפריש רש"י וסתם מתני' ר' מאיר היא קא פריך וסבר רבי מאיר הוא נותן כו' פי' כיון דלא אשכחת תנא לאוקמי סתם מתני' כותיה אלא כר' מאיר אלמא דר' מאיר הוא דס"ל בעלמא אפילו בשלא הפר דהוא נותן אצבע כו' דאי איהו ס"ל בשלא הפר היא נתנה ואינך תנאי סברי הוא נותן אמאי קאמר סתם מתני' ר"מ אדרבה אינך תנאי דהיינו ר' יוסי ור' אליעזר עדיפא מיניה סברי דאפילו בלא הפר דסבר ר"מ היא נתנה סברי אינהו דהוא נותן והילכך אמאי נדית מלאוקמי מתניתין כאינך תנאי ומוקי לה כר' מאיר אלא ודאי דסבירא לך דר"מ הוא דאית ליה הוא נותן בלא הפרה והילכך סתם מתניתין כותיה בודאי דהשתא ומה דלא הפר קסבר הוא נותן כ"ש בקיים בפירוש אבל אינך תנאי דסברי היא נתנה בלא הפר אפשר דלא מחלקי בין קיים ללא הפר ולהכי לא מוקמינא מתני' כותייהו.

והא דתניא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ר"מ ור' יהודה אומרים היא נתנה אצבע כו'. ומשני איפוך ר"מ ור"י אומרים הוא נותן כו' פי' ר' יוסי ור"א אומרים היא נתנה אפילו בקיים בפירוש והילכך לא מצינן לאוקמא מתני' כותייהו כלל אלא כרבי מאיר בלחוד והיינו דהאריך בלשונו איפוך ר"מ ורבי יהודה אומרים הוא נותן רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים היא נתנה דהוה ליה לשנויי בקוצר איפוך ר"מ ורבי יהודה אומרים הוא נותן אלא ודאי להכי סיים נמי ר' יוסי ורבי אלעזר אומרים היא נתנה לומר דבכל גוונא סברי כן ואפילו בקיים בפירוש לאכרוחי דלא מתוקמא מתניתין אלא כר"מ בדוקא ולהכי פריך וסבר ר' יוסי היא נתנה פי' בכל גוונא והוה מצי לדחוקי ולמימר דכי קאמר ר' יוסי היא נתנה היינו בלא הפר אבל בקיים מודה להו לר' מאיר ולר' יהודה דהוא נותן והא דאוקימנא לסתם מתני' כר"מ משום דעדיפא ליה דס"ל דבכל גוונא הוא נותן אלא דנראה לו דוחק ואמטו להכי פריך נמי דר' יוסי משום דס"ל דמאן דאית ליה היא נתנה אינו מחלק כלל בין קיים ללא הפר ולהכי פריך וסבר רבי יהודה כו' כנ"ל פי' שמועה זו והוא נכון ויש לדייק קצת כן ממה שכתב רש"י וז"ל וקסבר הוא שקיים נתן אצבע בין שיניה להשיבה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר"מ היא ע"כ. וכי משני לקמן אימא רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים הוא נותן ורבי אלעזר אמר היא נתנה להכי נקט הכא ר"מ ושביק בר זוגיה ר' יוסי משום דסתם מתניתין רבי מאיר כנ"ל:
שנדרה בנזיר הזירה עצמה מן היין ואחד מענוי נפש שהבעל מפר נקט נזירות לשון פרישות והנחה הוא כמו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא שייך אלא ביין וענבים דכתיב ואת ענבי נזירך. רש"י במהדורא קמא:

לפיכך אם רצה הבעל כו'. פירש"י שאם רצה הבעל מתחלה להפר שיפר. ואם לא רצה וקיים לה ואמר אי אפשי וכו' ע"כ. וקשיא לי דלמה לי למתני דאם רצה הבעל מתחלה להפר שיפר פשיטא ודאי דעד שלא קיים הבעל מפר נדרי אשתו. עוד הקשו [בתוספות] דהיכי מצינן למימר דאית ליה לר"מ היא נתנה ולהכי יוציא בלא כתובה והתניא לקמן ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יקניטנה כדי שתדור לפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פי' ולכך יוציא בלא כתובה משמע דלר"מ לא יוציא ואם יוציא יתן כתובה. ותירצו דאיברא ודאי דס"ל לר"מ דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה מיהו אם אינו רוצה להוציאה הרשות בידו על ידי תקנה זו אבל חכמים סבירא להו דמצוה לגרשה ואף על גב דבסוטה אבעיא לן עוברת על דת אם מותר לקיימה אם לאו ולא אפשיטא מכל מקום פשיטא דמצוה להוציא אבל רבי מאיר סבר ע"י תקנה זו יכול לקיימה ואין מצוה להוציאה והילכך בהכי נמי מתרצא קושיין דה"ק לפיכך אם רצה הבעל להפר כו' פירוש כשיודע בה שאינה מקיימת אם רוצה הבעל לעשות תקנה להפר יפר ואינו מצווה להוציאה ואם אמר אי אפשי כו' פי' אם בא להוציא יוציא בלא כתובה וכדכתיבנא ואינך תנאי דפליגי סברי כיון דסבירא לך דאינו מצווה לגרשה ואם רצה להפר יפר וישב עמה אף אנו נאמר אם אמר אי אפשי באשה כו' יוציא ויתן כתובה כנ"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל לפיכך אם רצה הבעל להפר ביום שמעו מתחלה יפר והאי לפיכך אאם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. קאי כלומר לפי שהיא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך תצא בלא כתובה אם רצה לגרשה ואם רצה הבעל להפר יפר לא אצטריך למימר אלא ריהטא דמילתא הוא כלומר רשאי הוא בשני דרכים הללו או להפר או לומר אי אפשי כו'. ע"כ:

ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. פי' ר"י דדוקא בנדרים שהם בני הפרה דהיינו נדרים של ענוי נפש אבל נדרים דעלמא אין קפידא בדבר והיינו דתנן גבי היוצאות שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימת דאלמא נודרת ומקיימת יש לה כתובה וההיא דברי הכל היא אלא ודאי דההיא בנדרים דעלמא שאין בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ותדע שהא רב אשי אסיק לקמן אפילו במקדש על מנת שאין עליה נדרים שלא אמרו אלא בדברים של ענוי נפש וכל שכן בזו שלא התנה כלום דאפילו אביי מודה בה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן דיכול למימר אי אפשי באשה נדרנית דוקא בנדרי עינוי נפש שיכול לומר שאינו רוצה להפר ואף על פי כן כיון שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש דין הוא שתצא בלא כתובה. תדע דהא במתני' אמרינן הנודרת ואינה מקיימת דוקא אינה מקיימת אבל המקיימת לא ובודאי אפילו למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה דוקא בנדרים שיכול להפר אבל בנדרים שאינו יכול להפר בודאי ליכא למימר. ואפילו הכי תנן דוקא בשאינה מקיימת אבל מקיימת בודאי לא הפסידה כתובתה והיינו מהאי טעמא דאמרן. והכי משמע מההיא מתניתא דאמרינן לקמן וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא בלא כתובה מפני שמוציאתו שם רע בשכנותיו דוקא בהני נדרים מהאי טעמא אבל בנדרים אחרים לא וכן עיקר. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

לפיכך אם רצה הבעל להפר כו'. מהא שמעינן דכל כי הא אפילו למ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה אין כופין אותו להוציא אלא שאם בא להוציא כופין אותו על הכתובה וכי קתני יוציא ויתן כתובה היינו שמבקשים על הגט ואחרי כן כופין ויתן כתובה כנ"ל. אבל י"א דהכא לא דק התנא ואגב דקתני סיפא אם רצה וכו' נקט ליה בסיפא. הריטב"א ז"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן כו'. לפיכך דהוא נותן אצבע בין שיניה אפילו אמר אי אפשי באשה נדרנית צריך שיתן כתובה הואיל והוא נותן שקיים לה ע"כ. פליג הריטב"א ואזיל בשיטת י"א.

והרא"ה כתב להדיא כי"א וז"ל הא דקתני ואמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דוקא דבלאו הכי נמי בודאי כייפינן ליה להוציא וליתן כתובה אלא איידי דאמר רבי מאיר ורבי יהודה ואם אמר אי אפשי כו'. אמרי לה נמי רבי יוסי ורבי אלעזר לומר שאינו יכול לומר כן ואלו רוצה לגרשה יתן לה כתובתה ואלו היתה היא רוצה גם כן אף על פי שהוא אינו רוצה כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ע"כ:

וכן סובר הריב"ש וז"ל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. לאו למימרא דברשותיה תליא מילתא דודאי על כרחו יוציא ויתן כתובה אחר שלא הפר לה כיון דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומשום הכי לא הפר לה יוציא ויתן כתובה. ע"כ:

והתנן רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לשיטת רש"י דאינו מחלק בנדרים לא בין נדר הוא לנדרה היא הילכך כי מוקמינן לה לעיל בנדרה היא כו'. אכולה מתני' קאי ואם כן פריך שפיר הכא מדר' יוסי אדר' יוסי וזהו שכתב רש"י בעניות שלא נתן קצבה. יוציא ויתן כתובה אלמא הוא נותן דהא בנדרה היא וקיים הוא אוקימתא למתני' ע"כ. אבל לשיטת התוספות דקא מחלקי בנדרים דכי משני לעיל הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו היינו משום דנדרה הנאה מכל פירות דאינה יכולה לסבול אפילו יום אחד מעתה היכי פשיטא ליה לאקשויי מדר' יוסי דמתניתין והא אפילו דאוקמת לה בנדרה היא אכתי תקשי לשמואל דהא יכולה לסבול שלא תתקשט מעתה לא מפרשינן מתניתין להדיא כי היכי דתקשי מינה בפשיטות כל כך. ותירצו בתוספות דע"כ מתניתין לשמואל בנדרה איהי וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרה פי' כיון דבהדירה הוא אי אפשר לאוקמה אליבא דשמואל הוה ליה כמאן דמפרש להדיא דבנדרה היא מיירי כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא והתנן במתניתין דהכא המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין שהאשה מתקשטת כגון כחל ודוגמתן יוציא מיד ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות אם לא נתן קצבה לנדר עד כמה אז יוציא לאלתר אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן מלהתקשט שהרי עניה היא ואין דרכה להתקשט תדיר ולא מענה בהכי ולקמן מפרש וכמה קצבה שימתין עד הזמן ולא יוציא לאלתר ואמרינן עד י"ב חדש אבל אם הדירה יותר היינו לא נתן קצבה לר' יוסי יוציא לאלתר והא נמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דאי לאו הכי אתיא נמי תיובתא דשמואל וקאמר ר' יוסי הוא נותן אצבע מדקא נותן לה כתובה. ע"כ:
ה"ג בנוסחי וסבר רבי יהודה היא נתנה והתנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים ומשמע דקס"ד השתא דכולה מתניתין כשנדרה היא וקיים לה הוא והיינו דמקשינן מינה ואע"ג דאמסקנא לא קיימא דהא אמרינן דהיכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מסנא סני לה אף על גב דבמדירה מתשמיש בעלמא תמתין לב"ה שבת אחת ולב"ש שתי שבתות הכא יוציא לאלתר והוא הדין נמי למדירה מנכסיו ואף על גב דמדינא איכא למימר דתמתין שלשים יום על ידי פרנס כיון דנדרה היא ושתיק לה איהו סברה מסנא סני לי ויוציא לאלתר איכא למימר דהכא אכתי לא קים לן האי טעמא ולא מהני לן מידי דאכתי תקשי לן מאידך דתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים אבל רבינו שלמה גריס הכי ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים והא ודאי אתיא בנדרה היא כדמוקמינן מתני' בהמדיר את אשתו בשנדרה היא וה"ה לסיפא ומתניתין כולה. הרא"ה ז"ל:
והריטב"א כתב וז"ל ויש ספרים שגורסין והתנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד וכו' וטעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מליהנות לו דמיירי אפילו לשמואל בשהדירה הוא ע"כ:
ואת"ל זוגי קתני דזוגות זוגות נשנו בברייתא דשנים חולקין כנגד שנים ואת מוקמת להו שלשה מצד אחד ואחד חולק כנגדן. רש"י במהדורא קמא:

והא סתמא דקתני במתניתין דהמדיר את אשתו שלא תטעום וכו'. ואוקימנא בנדרה היא וקיים הוא וקתני יתן כתובה אלמא הוא נותן אצבע דלא כרבי מאיר. רש"י במהדורא קמא. ואפשר דכי קאמר לעיל וקסבר רבי מאיר הוא נותן אצבע וכו' היינו את"ל דלאו זוגי זוגי קתני כנ"ל:
וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה פי' קושיין לשמואל דעל כרחיה מוקי מתני' בשנדרה היא שלא תתקשט דאלו לרב מתני' כפשטא שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט וכיון שהדירה סתם יוציא לאלתר אבל לשמואל ליכא למימר שיוציא לאלתר ויתן כתובה אלא כשנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דהוא נותן אצבע בין שיניה וש"מ דאפילו לרבי יוסי בעל מצי מפר נדרים כאלו. הריטב"א ז"ל.
ולהכי נקט בעניות שלא נתן קצבה בתיובתיה כדי לאקשויי דאפילו נוול לעולם ס"ל לרבי יוסי דלא שמיה נוול וכמו שכתבו התוספות כנ"ל:
אלמא בעל מצי מפר מדמחייב למיתב לה כתובה אלמא משום דקסבר הוא נותן אצבע אלמא בדידיה תליא הקמת נדריה והפרתו דכיון דאי הוה בעי הוה מצי מפר לה נדר זה של קשוט ולא הפר חייב בכתובתה. רש"י במהדורא קמא:

ורמינהו אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ וכו'. ריש פירקא הוא בנדרים וצ"ת דהתם לא תנן לה בהאי לישנא דמייתי לה הכא. הרא"ה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש ואלו הן נדרי ענוי נפש כו'. התם במתניתין לא אשכחן ואלו הן נדרי ענוי נפש כו' ובמתניתא הוא והכא נקטינן מתניתא משום דמפרש טפי והוי פירושא דמתני' והכין אורחא דתלמודא ע"כ.
והתוספות לא כתבו כן אלא דכיון דמצי למפרך ממתניתין לא שביק מתניתין ומייתי ברייתא ואינהו בקיאי באורחא דתלמודא טפי מהבאים אחריהם:
אם ארחץ ואם לא ארחץ פרישנא בדוכתא דלאו בנדרה שלא תרחץ ולא תתקשט דהא נדר שאין בו ממש הוא ולא כלום הוא ואם כשאמרה הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ אם כן תרחץ ולא תאסר אלא שאמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ושבועה שלא ארחץ ושלא אתקשט ומאי אלו נדרים אלו נדרים ושבועות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל מפרשינן לה התם במסכת נדרים [פ ב'] אם ארחץ דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היכי תעביד תרחוץ תיתסר הנאת רחיצה עליה לעולם לא תרחוץ איכא ניוול כלומר ואיכא משום עינוי נפש. אם לא ארחץ דקא אמרה שבועה שלא ארחץ ולהכי מפרשינן לה בשבועה דבנדר ליכא למימר דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש וקמ"ל דבעל מפר בין נדרים בין שבועות. וקשיא לן האי אלו נדרים נדרים ושבועות מבעי ליה ומהדרינן תני נדרים ושבועות ואף על גב דהתם פרשינן מעיקרא אם ארחץ דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ובתר הכי כי אתינן לפרושי אם לא ארחץ אמרינן דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. לאו למימרא דכולה פירושא דאם לא ארחץ אלא דלבתר הכי דאשכחן פירושא דאם לא ארחץ הדרינן פירושא דכולה דאם ארחץ ואם לא ארחץ והיינו דקאמרינן בסוף בפירושא הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ והיינו אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ היינו פירושא דלא ארחץ וה"נ אם אתקשט.

אמר ר"י אין אלו נדרי עינוי נפש ואלו הן כו'. שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ובמסכת נדרים יש לנו שטה אחרת נכונה בזה וסוגיין דהכא לא דייקא ואתיא כחד לישנא דהתם בנדרים דר' יוסי אית ליה דרחיצה לעולם לא הויא עינוי נפש והוא לישנא מציעאה דפרישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ורבי יוסי סבר לא תרחוץ לעולם. ודלא כלישנא בתרא דפרישנא דר' יוסי לא קאמר אלא ברחיצה דחד יומא בלחוד והוא מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. עד כאן:
וכן כתב ריב"ש ז"ל דהך קושיא דמקשה אתיא אליבא דההוא לישנא דמוקי לה התם דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ לעולם דלר' יוסי רחיצה וקשוט אפילו דלעולם לא הוי ענוי נפש אבל לההיא לישנא דמוקי לה התם דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ופליגי בנוול דחד יומא דלר' יוסי לא שמיה נוול לא קשיא מידי הכא דהא אפילו לר' יוסי רחיצה וקשוט דלעולם נדרי ענוי נפש הם. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל דקושיין הכא לההוא לישנא דאמרינן התם דלר' יוסי נוול דלעולם לא הוי נוול דאלו לההיא לישנא דאוקימנא דר' יוסי בנוול דחד יומא ובאומרת הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דבנוול דחד יומא לא שמיה נוול לא קשיא ולא מידי דהכא טפי איכא מנוול דחד יומא ואורחא דתלמודא הוא דזימנין דפרכינן סתמא במידי דאיכא פלוגתא וכדפרישנא בדוכתי אחריני ע"כ:
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נדרים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ בפרק אלו נדרים מפרש היכי קאמרה ומסקי דאמרה הכי הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום ורבי יוסי סבר לנוול דיומא לא חיישינן אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל ושלא אשתה ושלא אתקשט בבגדי צבעונין דקשוט זה של תלבושת ענוי נפש הוא לה ויכול להפרם אבל קישוט לא הוי ענוי נפש ולא מצי מפר ותני דידן פסיק ותנא סתם קישוט דמצי מפר. עד כאן:
הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא מוקי מתני' דהכא בקישוט צבעונין. ותירץ משום דסתם קישוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו וכמו שפרש"י:
וז"ל רש"י במהדורא קמא לקמן בסוף שמעתין הא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקים לה בקשוט בגדי צבעונין כדקאמר ר' יוסי משום דקשוט בגדי צבעונין לא קרי במתני' קשוט סתם דסתם קשוט היינו כחל ושרק ומיני בשמים עד שיפרש לה בגדי צבעונין. ע"כ:
וריב"ש ז"ל תירץ דלא מצינן לאוקמא מתני' בבגדי צבעונין דהא בכל אחד מן המינין קתני. והריטב"א תירץ דכיון דקתני בעשירות שלשים יום ובעניות כל שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההיא קודם לכן צריכה לכך כדי שלא תתגנה על בעלה:

דף עא עמוד ב

הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. פרש"י ז"ל דקשוט דמתניתין מיירי בקשוט המיוחד בינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו וכו' ופלוגתא היא התם דאיבעיא להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מפר כו'. והקשו בתוס' דהא גבי מתני' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו דברי ענוי נפש אית בו האי פלוגתא דרב הונא ורב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפירושו של רש"י. לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו מאי דאבעיא לן התם עלה דההיא דהתם מהו שיפר בעל לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה ואיפליגו בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי ענוי נפש דוקא קתני שאינו מפר מדין נדרי ענוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה שיש בהן ענוי נפש מפר ונפקא מינה דכיון דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפילו נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר ואם גרשה אסורה וכדתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הכא הניחא למ"ד כו' וזה הפירוש נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הב"ע בדברים כו'.
ונוסחי איכא דלא גרסי הב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה כלומר משום דברים שבינו לבינה ולכולהו פירושי הא דאמרינן הכא דדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותניא בפרק בתרא דנדרים שלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ובתוספתא ובירושלמי איתא בהדיא שהבעל מפר בין נדרים של עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה ומוכח לה מקראי ולא נחלקו רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפרש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספות אפילו ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף.

ור"ת ז"ל אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מפר אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים כו'. עד אין אלו נדרי ענוי נפש והניחא למ"ד התם דבעל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר ואין צריך והא דאמרינן הכא דאתמר אף על גב דהתם לא הוה שמעתא אלא שעל ידי שאלה דאבעיא להו איפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאיתמר. הריטב"א ז"ל:
ודע דהכא גרסינן רב הונא אמר הבעל מפר ורב אדא בר אהבה אמר אין הבעל מפר והתם בנדרים גרסינן איפכא רב אדא בר אהבה אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהכא מיירי בקשוט של מטה והתם מיירי בקשוט של מעלה ורחיצה וס"ל לרב הונא דקשוט של מעלה אינו מפר דלא הויא לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה דאין קפידא כלל בקשוט של מעלה אבל קשוט של מטה מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר ורב אדא ס"ל איפכא דבקשוט של מטה ליכא קפידא שלא מצינו שועל וכו' שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש אבל קשוט של מעלה קרו לה מנוולת והרי כאן ענוי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשני מתני' נמי בקשוט שיש בו ענוי נפש אפילו אליבא דר' יוסי כגון דברים שבינו לבינה ומאי ניהו תשמיש שנדרה שלא תתקשט באנפקינון שמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער שבאותו מקום דעכשיו מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר. שמת בעפר פיר שמת בחורו בעפר מחמת העפר שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש. פיר גומא כמו פירא דכוורי בעשרה יוחסין וכדכתיב לחפור פירות ולעטלפות ע"כ.
הא קמן דניחא לשיטת רש"י חלוף הגרסאות וזה א' מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף וכמו שכתב הריטב"א. אבל לשיטת התוספות ז"ל צריכין למחוק גירסת רוב הספרים ולמגרס הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מפר וכן כתבו התוספות כנ"ל:
והרא"ה כתב וז"ל הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה והיינו קישוט של מטה דקס"ד השתא דאף על גב דאית ליה לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש אבל בקישוט של מטה מיהת מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל כשמפר משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מפר לאו דוקא דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מפר. אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות ופירושן אינו שוה דהתם במסכת נדרים אמרינן דברים שבינו לבינה כפשוטו והכא אתינן למימר דבמתניתין לאו בכל קישוט איירינן אלא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה ואיידי דאמרינן הכי נקטינן נמי האי לישנא בקושיין.

והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה כלומר כי הא דהכא הבעל מפר אלא למאן דאמר אין הבעל מפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מפר מאי איכא למימר דאתמר דברים שבינו לבינה כו'. והאי נמי לאו דוקא דפלוגתייהו לאו שמעתא באפי נפשה היא אלא דהתם איבעיא לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה רב הונא אמר מפר רב אדא אמר אינו מפר אלא דאיידי דהני ליכא לאתויי הכי נקט ליה כאלו שמעתא באפי נפשה ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית ליה מפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר וכיון שכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה וקס"ד דבהאי מיהת מיפר וכ"ת ולרב אדא דאית ליה בהני דאין הבעל מפר דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מפר מאי נינהו איכא למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו אלא דאיכא מילי אחריני לרבי יוסי נמי אליבא דרב אדא איכא מילי אחריני. ע"כ:

וז"ל הרשב"א הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י מתני' דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפוקינון שמשיר את השער כלומר ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינם דברים שבינו לבינה ואינו מחוור מדאמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מפר וכו'. דאתמר דברים שבינו לבינה כו' ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם אי מודה בהו רבי יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי ענוי נפש או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא ה"פ הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר אף על פי דשלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש משום דברים שבינו לבינה מפר ונפקא מינה כו' הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה מפר כלומר דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ושלא ארחץ אבל לכ"ע יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו וגו' ותנן נטולה אני מן היהודים וכו' ותניא בפרק בתרא דנדרים [פא ב'] שלא אכחל כו' ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול כו' דברים שבינו לבינה הוויין ר' יוסי וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה ור"ת גריס הניחא למ"ד מפר אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר ולא גריס דברים שבינו לבינה דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי. ע"כ:

וז"ל ריב"ש הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י קשוט של מתניתין בקשוט של מטה דהוי דברים שבינו לבינה ואינו כן דבקשוט של מטה לכ"ע בעל מפר דדברים שבינו לבינה ליכא מאן דפליג דהבעל מפר מדכתיב בין איש לאשתו וברייתא היא התם בהדיא והא דפליגי הכא רב הונא ורב אדא בר אהבה בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וקשוט של מטה פליגי ולאו מימרא בפני עצמה היא והכי מוכח התם בפרק בתרא דנדרים דאף על גב דלא הוי ענוי נפש אי מצי מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא מינה כו'. ועוד קשה דליכא לאוקמא בקשוט של מטה דוקא דהא אחד מכל המינין קתני ומשום הכי לא מוקמינן לה בקשוט בגדי צבעונין אלא ה"ק מאי דאמר ר' יוסי במתני' דקשוט דבעל מפר לאו משום נדרי ענוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה אבל לשון שלא מצינו שועל מתיישב יותר לפרש"י כו' ע"כ.
ובמאי דכתיבנא ניחא שיטת רש"י וחילוף הגירסאות יוכיח ומסייע ליה לרש"י וכדכתיבנא לעיל והא דקתני באחד מכל המינין היינו אחד מן המינין שמשירין השער כגון שמן אנפוקינון ומלישנא דקשוט דייק רש"י דלא מיירי בבגדי צבעונים וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה ואינו חושש לה הכא נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן וכבר הארכנו בזה בסמוך:

אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלינהו בתשמיש כשנדרה תלתה סתם קשוט בהנאת תשמיש דאמרה תשמישך עלי קונם אם אתקשט באחד מכל המינים דהשתא על ידי קשוט יכולה לבא לידי ענוי נפש שאם מתקשטת נאסר עליה הנאת תשמיש הילכך מצי בעל מפר והא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקי לה בקשוט בגדי צבעונים כו'. וכדכתיבנא לעיל. רש"י במהדורא קמא.

והקשו בתוספות אמאי לא מוקי לה בשתלתה קשוטה בשאר פירות שבעולם שאמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אתקשט שאם תתקשט ותאסר בפירות אין לה להמתין ובכך מרויחין דלא תקשי ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ותירצו בתוספות משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד פי' לפי' דמדמפליג רבי יהודה ברייתא דשלא תטעום ולא פליג גבי שלא תתקשט אלמא דלר' יהודה נמי בההיא דשלא תתקשט יוציא ויתן כתובה לאלתר והילכך אי מוקמית לה בשתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם אכתי תקשי דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד ואף על גב דהשתא נמי קשיא ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו' ועדיפא הך קושיא מההיא קושיא דרבי יהודה מכל מקום כיון דאצטרכינן לשנויי ה"מ היכא דאדרה איהו כו' אבל הכא דנדרה היא ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לה רבותא קמ"ל במאי דמשני דתלנהו לקשוטיה בתשמיש דאפילו בתשמיש דעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דעדיפא ליה לאשמועינן. ואי לא הוה קשה מההיא דר' יהודה לא יכילנא לתרוצי הכין דכיון דלא צריכינן לטעמא דמסנא סני לי היכי מצינן למימר דרבותא קמ"ל ונוקי בתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם ולא נצטרך לשינויא דמסני סני לי כלל אבל השתא דאמרי' דסוף סוף תקשי מדר' יהודה ונצטרך לשינויא דמסנא סני לי הילכך נתרץ דרבותא קמ"ל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל.

וז"ל ריב"ש ז"ל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. הא דלא מוקי לה בשתלתה קישוטיה בבשר ויין דהויא ענוי נפש אפילו לרבי יוסי ולא תקשי ליה תתקשט ותאסר דהתשא לא אפשר בפרנס וע"כ יוציא ויתן כתובה לאלתר רבותא קמ"ל דאפילו בתשמיש דבעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דהא עדיפא ליה לאשמועינן. ועוד אומר ר"י דאפילו בבשר ויין היה לו עדיין לרבי יהודה לומר תתקשט ותאסר יום אחד ע"כ. ולתירוץ התוספות היינו כתירוץ ראשון דכתב הרב וכדפרישנא. וכבר כתיבנא לעיל בשם הרא"ה כתירוץ הראשון של ריב"ש ז"ל.

והריטב"א כתב לקמן גבי הא דפריך ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. ואם תאמר ולישני ליה דהב"ע בשתלתה קשוטה באיסור פירות שאמרה יאסרו פירות כו'. ויש לומר דאה"נ אלא דניחא ליה לתרוצי קושטא דמילתא לפום אוקימתא דאוקמה דתלנהו לקשוטיה בתשמיש. ע"כ:
כדרב כהנא להכי לא מוקים לה בדקאמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט משום דבכה"ג לא שייך הפרה כדרב כהנא. כופה ומשמשתו שהרי משועבדת לו לתשמיש ולאו כל כמינה למיסר עלה הנאה שלא בתשמישה אבל כי אמרה הנאת תשמישך עלי עכשיו אוסרת על עצמה הנאת גופה שיש לה מתשמישו וגופה בידה היא והרשות בידה לומר כן הילכך צריך הפרה ואין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו'. רש"י במהדורא קמא:
ולא תתקשט ולא תאסר פי' לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ובעי למימר שיכולה היא לסבול שלא תתקשט אלא הכי פריך היכי מצי מפר נדר התשמיש משום דברים שבינו לבינה כיון שהוא על תנאי אם תתקשט והקשוט אינו דברים שבינו לבינה לא תתקשט ולא תאסר ומשני אם כן מקרייא מנוולתא כלומר היא אינה יכולה לסבול שלא תתקשט דלא לקריוהא מנוולתא ואם כן הוי כאלו נדרה בתשמיש בלא שום תנאי. ריב"ש ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא תתקשט ולא תאסר פי' והיכי מצי מפר אבל הא לא פריך אמאי יתן כתובה דאם כן עד השתא אמאי לא פריך לרב דאוקי מתני' כשהדירה הוא אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ואיכא למימר שיכולה לסבול שלא תתקשט ע"כ. וכן כתוב בתוספות.
ורש"י כתב וז"ל ולא תתקשט ולא תאסר. לרבי יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלנהו בתשמיש לא תתקשט ולא תאסר ע"כ. פי' לפי' אקשוט פריך דאמאי מפר כיון דאין אלו נדרי ענוי נפש וממילא קשיא אמאי יוציא ויתן כתובה דכיון דלא מצי מפר אמאי קניס ליה כתובה על שקיימו ואי משום דתלנהו בתשמיש ולכך אימא דמצי מפר לא תתקשט ולא תאסר וריב"ש לא פי' כן אלא דאתשמיש קא פריך וכדכתיבנא. כן נראה לי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תתקשט ולא תאסר לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלתה הנאת תשמיש בקשוט אמאי מפר הא ודאי לא אתיא לידי ענוי נפש שתעמיד עצמה מלהתקשט ולא תאסר בתשמיש לעולם אם כן קרו לה מנוולתא וכי מבזו לה מקשטא אשתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרקינן דאם כן קרו לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר' יוסי לא חשיב מניעת קשוט דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהא הבעל מפר מודה הוא שיש לה בזוי בדבר שחברותיה קוראות אותה מנוולתא. ע"כ:

ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. כלומר מידי הוא טעמא אלא לשמואל דהא כולה האי סוגיא לא מתניא אלא אליבא דשמואל דאמר בסתם לא יוציא לאלתר לכשתתקשט תאסר בתשמיש ועדיין לא יוציאנה עד שתי שבתות לב"ש או עד שבת אחת לב"ה שמא ימצא פתח לנדרה ומשני הא אוקימנא לעיל מתניתין בנדרה היא וקיים הוא הילכך יוציא לאלתר דהני מילי דקאמר ב"ש שתי שבתות תשהה תחתיו היכא דהדירה הוא דניחא לה למשהי תותיה דסברה מרתח וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הקשו בתוספות שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלין על ההקם כדאמרינן בפרק נערה מאורסה בשילהי פירקא ואיברא דלשיטתם לא קשיא הך קושיא עד השתא. ומיהו על שיטת רש"י ז"ל הוה להו לאקשויי לעיל הך קושיא אלא כיון דסוף סוף לשיטתם ז"ל נמי קשיא הך קושיא במסקנא דשמעתא להכי לא אקשו מידי לעיל:

וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש כו'. וא"ת כשלא נתן קצבה למה יוציא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה. ויש לומר דכל שלא נתן קצבה מעתה היא מצטערת ואמרה דמסני סני לה. הריטב"א ז"ל:
וכמה קצבה דאמרינן אם לא נתן קצבה אז יוציאה אם נתן קצבה תמתין עד אותה קצבה ולא יוציא לאלתר עד חדש יכולה לעמוד בנדר טפי לא הילכך אם יותר מי"ב חדש אפילו זמן מועט לא נתן קצבה קרינן ביה ויוציא לאלתר. י"ב מדת חכמים כך היא שכן אשה חשובה אשה עשירה אינה נהנית מריח קשוטיה אלא שלשים יום ומכאן ואילך חוזרת ומתקשטת וזו נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר אבל עניה נהנית יותר לפי שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל גאון ז"ל שכן אשה חשובה כו'. פירוש אפילו אשה חשובה שדרכה להתקשט כל זמן כדי שלא תתנוול די לה להתקשט מל' יום לל' יום ואינה צריכה לקשוט אחר בתוך ל' יום. עד כאן:

מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו'. הקשה הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש היכי מצי מדיר לה וליכא לאוקמא בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית בה ענוי נפש כי היכי דליפר לה ותירץ דאיהו הוא דנדר ואפ"ה יוציא ויתן כתובה ולאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא למיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לא כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אי אזיל איהו לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא ולא כלום הוא ומתני' דתנן מליהנות לו וכו' אקשינן עלה כיון דמשועבד לה כו' וכדכתיבנא לעיל. עוד תירץ הר"י מיגש דהך מתני' מתוקמא בשנדרה איהי וקיים לה איהו דהא כוליה פירקין הכין אוקימנא לה בגמרא כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה א"נ כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפירוש נכון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואם תאמר והיאך הוא יכול להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חברו ויש לומר שתלה הנדר בהנאת תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל בשאסרה היא עליה פירות העולם אם תלך שם וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה וסברה מסנא סני לה וכדפריש תלמודא לעיל. ע"כ:
בזמן שהן עמה אביה ואמה בעיר אינה יכולה לעמוד בעצמה מלילך לביתם יתר מחדש רגל אחד יקיים אפילו לא הדירה אלא יום א' סמוך לרגל אין יכול לקיימה יותר מאותו רגל לפי שהאשה מצטערת כשאינה מקבלת פני אביה ברגל ויותר מרגל אחד לא מוקמא אנפשה ואזלא שלשה יוציא כיון שנכנס יום ברגל שלישי יוציא ובגמרא מפרש. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל כשהם בעיר אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מציא מוקמה אנפשה שלש לא מציא מוקמה ובגמרא פריך הא שנים מאי. ע"כ. פי' דאין טעם הרגל משום הזמן דמרחקא בינייהו דאם כן לא פריך בגמרא מידי דאיכא למימר דהא דקתני רישא רגל אחד כגון לאחר החג מיד דעד הפסח רחוק זמן טובא וסיפא דקתני שנים יקיים מיירי כגון שהדירה סמוך לפסח דשני הרגלים הבאים מקרבי אהדדי אלא ודאי טעם הרגל משום דדרך הבת להקביל פני אביה ברגל והלכך לא שני לן אי מקרב הרגל משעת הנדר אי מרחק והשתא פריך תלמודא שפיר הא שנים מאי כנ"ל:

כתב הרא"ה ה"ג המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהם עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה הדירה שלא תלך לבית האבל כו'. ע"כ:
שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה. הקשה הר"י ן' מיגש ז"ל מאי טעמא לא קא יהיב בה שיעורא כדקא יהיב בהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה ותירץ דלא דמי הא להא דאלו גבי בית אביה ליכא נעל בפניה דהא אי לא אזלה לגביה בהאי חדש אזלה לגביה בתר הכי ומ"ה חדש אחד יקיים אבל לגבי בית האבל או בית המשתה כיון דאפשר דהוי האי חדש אבל או משתה לאינשי ולא קא אזלה לגביה הוי איהי נמי כי הויא לה אבל או משתה ואף לבתר החדש לא אזלי לגבה הנך נשי דלא אזלה איהי לגבייהו בהך חדש ונמצא שנעל בפניה:

גמ' הא גופא קשיא אמרת רגל אחד וכו'. והא מה פריך הכי גבי חדש ויום משום דהתם הימים והחדשים רצופים ויכול לומר שנים יוציא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרים ליכא למימר דבתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל אחד יוציא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ודבריו צריכין עיון דהא גבי חדש לא גרסינן שלשה אלא גבי רגל וכמו שכתבו התוספות:
סיפא דקתני ג' יוציא ותמיה לי ברישא כשהן עמה בעיר לאשמעינן נמי כהנת אליבא דאביי לאו מלתא היא דקא מתרץ לה שפיר. רש"י במהדורא קמא. ודבריו צריכין לי עיון ולתרץ עיקר קושיא ז"ל יש לי לתרץ דגבי חדש כבר אמרה ר' יהודה לעיל במשנה להדיא הלכך לא הוצרך להשמיענו כן ברישא אבל בסיפא גבי רגל דאכתי לא שמעינן ליה לרבי יהודה קתני משנה יתירא לאשמועינן הא דרבי יהודה א"נ כי קתני שלשה יוציא ויתן כתובה קאי בין ארישא בין אסיפא ואשמועינן אכהנת בין כשהן עמה בעיר בין כשהן בעיר אחרת. ואפשר דלהכי כתב רש"י סיפא דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת. פי' שתים וקאמר סיפא דקתני שלשה וכו' ולא פריש להדיא שלשה רגלים כי היכי דליקו אתרווייהו בין ארישא בין אסיפא ודוק כנ"ל:

כאן ברדופה וכו'. פירש"י ז"ל רדופה ללכת לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא ברדופה שרגילה ללכת לבית אביה תדיר שנים יוציא טפי מהכי לא מוקמה אנפשה ואזלא כשאינה רדופה שנים יקיים ע"כ. ובהכי מתרצא נמי אפילו אי גרסינן שלשה ברישא גבי חדש ואפילו אי ל"ג נמי שלשה גבי חדש שנצטרך להאי תירוצא דהא איכא לדיוקי נמי אמרת חדש א' יקיים דחדש אחד מצי מוקמה אנפשה הא טפי לא אימא סיפא שנים יוציא דאלמא עד שני חדשים מוקמה אנפשה וזה כבר תירצה הריטב"א דהימים והחדשים רצופין ויכול לומר שנים יוציא בתחלת שנים ומיהו אי גרסינן גבי חדש שלשה איכא לאקשויי נמי מרישא אסיפא ולשיטת רש"י במאי דמתרצי סיפא מתרצים נמי רישא אפילו אי גרסינן שלשה.

אבל קשיא להו לתוספות דאי גרסינן שלשה גבי חדש אמאי לא דייק בגמרא הכין גבי חדש כדדייק גבי רגל אלא ודאי משמע דלא גרסינן גבי חדש שלשה והלכך ע"כ ליכא לפרושי גבי רדופה כדפי' רש"י דאי הכי אמאי לא גרסינן הכי גבי חדש ונחלק נמי בינייהו בין רדופה לשאינה רדופה לכך פירשו כדפריש ר"ח כגון שנכנסה לרשות בעלה ונמצאת שלמה רגל ראשון היא רדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ושאר רגלים אינה רדופה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים ויותר אינה יכולה להתאפק היינו באותו רגל שהיא רדופה להגיד שבחה שלא הלכה עדיין אפילו פעם אחת והא דקתני שנים יקיים כשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אף על פי שלא הגידה עדיין שבחה הואיל ואיחרה רגל הראשון מלילך והכי איתא בירושלמי [ה"ד] אמר רבי יוחנן ברגל רדופין שנו איזה רגל רדופין אמר רבי יוסי בר בון רגל ראשון שהיא רדופה לבית אביה ולפירושו ניחא הא דגרסינן בספרי דכתיב כו'. ואמר ר' יוחנן כו' ואי גרסינן שלשה גבי חדש איכא לדיוקי מרישא לסיפא נמי וליכא לשנויי כן כלל.

ואיכא למידק אמאי לא מחלקינן בין שהגידה כבר שבחה לבית אביה בין שלא הגידה ואיברא דמדקאמר כאן ברדופה כאן כו'. לא משמע הכין אלא כדפריש ר"ח דתרווייהו מיירי בשלא הגידה מיהו אמאי לא משנינן הכי ואפשר דכל שהגידה כבר שבחה גס לבה בבעלה ואינה חפצה בבית אביה עוד כלל והלכך אפילו טפי משלשה רגלים נמי מוקמה אנפשה ואפשר דלהכי מייתי נמי והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי גו' ומיהו בזמן שהן עמה בעיר כיון דאכתי שייכי אהדדי לא מוקמה אנפשה טפי מחדש וקל להבין כנ"ל.

והר"י מטראני פי' כפירושו של רש"י וז"ל כאן ברדופה כו'. פי' אם היתה נהוגה ללכת בשנים יוציא ויתן כתובה ואם אינה נהוגה בשלשה. והר"י ן' מיגש פי' כפי' ר"ח וז"ל כאן ברדופה כו' פי' הכלה כשתכנס לחופה מתיירא היא וקרובותיה שמא ימצא בה החתן דבר ערוה ושמא לא ימצא לה בתולים וכשיבא עליה בעלה וימצא לה בתולים תלך להגיד שבחה בבית אביה וזו היא רדופה ולכך אם נדר עליה רגל אחד שלא תלך לבית אביה יקיים שנים יוציא ויתן כתובה אבל מי ששהתה שלא הלכה לבית אביה שנה או שנתים שאינה רדופה אם נדר שלא תלך לבית אביה שנים רגלים יקיים כו'. עד כאן:

וז"ל הריטב"א כאן ברדופה כו'. פי' רש"י רגילה ללכת כו'. ול"ג דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן כו' מלתא באפי נפשה היא ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרשא והכין אורחא דתלמודא. ואחרים פירשו לפי גירסת הספרים דהא דקתני חדש אחד יקיים שנים יוציא מיירי בכלה חדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה להגיד שבחה שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל אחד שהלכה לבית אביה שנים יקיים שלשה יוציא והכין איתא בירושלמי משנתנו ברגל ראשון של רדופין ומאי רגל ראשון של רדופין רבא בשם רבי יוחנן שרגילה ללכת להגיד שבח חמיה בבית אביה ע"כ.

ובסוף פסחים נמי איתא בכה"ג דתנן האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה כו'. ואמרינן נמי התם כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ולא גרסינן דכתיב ואיידי דסליק ממילי רדופה נקט לה דקתני בגוה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה ונראה בעיני דהאי כמוצאת שלום משמע ליה לשון אשה כמו מצא אשה מצא טוב ובמערבא נמי הוו אמרי מצא או מוצא ושלום משמע כמו שלמה והיינו דדריש כמוצאת שלום ככלה שלמה בתולה איש משמע אישות שיש לו בה אישות ככלה בבית חמיה שכבר כנסה ואיכא חיבת חופה בעל לשון אדנות בעלמא הוא כמו ובעל השור נקי והיינו ככלה בבית אביה דאכתי ארוסה היא ואין לו בה אישות. ע"כ:
בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר הוא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה. רש"י במהדורא קמא.
דלואי ילווניה העושה לויה למת לא הפסיד שכמו כן עושין לו דטען שנשא את המטה. רש"י במהדורא קמא: