שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ו/דף סט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סט עמוד אעריכה


תלה ליה רב לרבי ביני חיטי פי' היה שולח לו כתב, אחר שכתבה עלה על דעתו לשאול ממנה השאלה הזו וכתב זו השאלה בין תפירות הכתב ויש מפרשים בין השיטין. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רבי יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ביני חיטי פי' שיגר אליו כתב שאלות הנקרא דר"ג ולאחר שסיימו נזכר שאלה זו וכתבה בין השורות נ"א ביני חיטי ופירושו בין חבור היריעות כלומר לקח נייר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת ושאל רבי' האיי גאון ז"ל אין ענד מה תוצל אל יריעות בעצה"א כבע"ץ יכלו מן אכר כל ואחד' ומן אולא אלא כדי מקאדר יסיר בלא כתאבה ופירש דאליך אל מזדע כתב רב מסאלו לרבי. ע"כ:

אמר ליה מכרו או משכנו כתב רש"י אמר רבי חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו. ע"כ. פי' לפי' דלכאורה משמע דר' חייא שאל לרבי אחר שידע תשובה מכרו או משכנו והיינו דקאמר אמר ליה פי' לרבי לפי מאי דהשיב לו והא ודאי ליתא דעל התשובה ליכא להסתפוקי כלל דפשיטא ודאי דלא שני לן מידי בין מכרו למשכנו אלא כשבאת שאלה זו לפני רבי אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה הוה ליה למבעי בהדיא איזה שעבוד קאמר ועל לשון הבעיא קא בעי והיינו דהשמיט רש"י ז"ל מלת ליה ולא נקט אלא אמר רבי חייא ודוק. ואהדר ליה רבי דלקושטא דמלתא לא נפקא לן מינה מידי בין מכרו למשכנו ובעי תלמודא סוף סוף שפיר מקשי רבי חייא על שאלת רב דאי מכרו קא מבעיא ליה לכתוב ליה מכרו כו' ומאי לשון שעבדו דנקט כנ"ל:
וז"ל הגאון ז"ל הוה יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשבאת שאלה זו לפניו אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו דמשמע שעבדו להכי ולהכי אמר לו פי' רבי ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשהגיע לו הכתב ושאל רבי חייא לרבי אם היה שואל רב היכא שמכרו האחים או היכא שמשכנו וא"ל רבי מאי נפקא לך מינה שעבדו סתם קא מבעיא ליה בין מכרו בין משכנו בנות מוציאות מידן לפרנסה כו'. ע"כ. ודוחק שישאל ר' חייא מרבי כוונת שאלת רב טרם ישמע תשובתו לכך נראה שלא שאל מרבי כלל אלא הוה קא מגמגם על לשון שאלת רב אמאי לא פירש באר היטב לשון שאלתו וכדבעי תלמודא וכדכתיבנא:
וכתב ריב"ש ז"ל מכרו מבעיא ליה או משכנו יש מי שהקשה מאי האי דמספקא ליה לרבי חייא והיכן מצינו חלוק בין מכירה למשכונה גבי ממשעבדי וצ"ע. עד כאן:
וז"ל הר"י מטראני מכרו קא מבעיא ליה או משכנו עד זמן קצוב ולא מכרום לגמרי. א"ל מאי נפקא לך מינה בין מכרום כו' מוציאין לפרנסה פי' האחין שמכרו נכסים אחר מות אביהן מוציאין מן הלקוחות לפרנסת הבנות שמשעה שמת אביהן חוב מוטל עליהם לפרוע פרנסתן ולאו כל כמינייהו למכור נכסי אביהן שנשתעבדו להן משעת מיתת אביהן ואין מוציאין למזונות כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' שאין להם קצבה אבל פרנסת הבת יש לה קצבה עשור נכסים ודמיא לכל חוב דעלמא דטריף ממשעבדי ע"כ.
ואפשר לפי דלא דמיא לחוב דעלמא ממש דהא אי הוה בעי אב הוה מפטר כגון דהוה מצוה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו לכך הוה מספקא ליה לרב דדילמא דוקא כשמשכנו האחים לזמן קצוב ולא מכרום לגמרי הוא דמוציאין לפרנסת הבנות אבל מכרום לגמרי מה שמכרו מכרו דלא אשתעבוד לפרנסת הבנות אלא הני נכסי בעודן דאיתנהו בידא דאחי אבל לא מה שמכרו כבר כנ"ל:
ואי שלח לי דמוציאין אכתי מכרו קא מיבעיא יש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכנו אמר ליה מוציאין בניחותא מכלל דמכרו אין מוציאין דאי במכרו נמי מוציאין מרתח הוה רתח ומתרצינן דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלרתח בהכי אכן לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דריתחא לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא על פי הכתב היה משיב לו. הריטב"א ז"ל. ובכתיבה נמי איכא לישני דמשתמע ריתחא ועיקר האי עניינא דריתחא איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיו ובפרק ב' דזבחים בסופו:

מי שמת והניח שתי בנות ובן כו'. ודוקא נקטה בהכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה כלל דיורשות נינהו ואף על פי שהשיא האחת בחייו אין לשניה ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה אביה והכין איתא בהדיא בפרק מי שמת.

אמר ליה ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה כו'. פי' דקס"ד דמשום שבאו הנכסים לרשות יורשין אמר רבי יוחנן השניה ויתרה דרשות יורש כרשות לוקח ולהכי אמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה על פה גובה מהם מוציאין לפרנסה וכל שכן מן היורשין דמלוה על פה גובה מהם. הריטב"א ז"ל:
וכן פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל שניה ויתרה פי' אבדה חלק פרנסתה כיון שנפלו לה הנכסים בירושה ולא אמרינן תטול פרנסתה תחלה כי היכי דשקלה ראשונה והדר תפלוג בהדה אלא כיון דלא הספיקה לגבות פרנסתה עד שנפלו לה נכסי קמה לירש חציין הפסידה פרנסתה.

א"ל ר' חנינא גדולה מזו כו'. פי' השתא אלו מכרו האחין הנכסים דליתנהו קמה אזלה וטרפה מלקוחות והשתא דאיתנהו קמה אמרת דויתרה וקסבר ר"ח דטעמא דר' יוחנן דכיון שנכנסו הנכסים בירושה דין היורש כדין הלוקח דמי וכמו שאינה גובה מן הלקוחות כך אינה גובה מן היורשין ואם מתו האחין אין הבנות גובות מיורשיהן ועכשיו שהן בעצמן יורשות את אחיהן אין זו גובה על זו ומ"ה א"ל גדולה מזו אמרו שאף מן הלקוחות היא גובה וכ"ש מן היורשין ואהדר ליה ר' יוחנן שאני הכא דאיכא רווח ביתא כו'. ע"כ:
ואם איתא לימא ליה מאן אמרה פי' אי אמרת בשלמא שמיע ליה ולא קבלה היינו דלא חש לאהדורי ליה מידי אלא אי אמרת לא שמיע ליה מיניה דרבי דאי הוה שמיע ליה מיניה הוה מקבלה הוה ליה למימר ליה לר"ח מאן אמרה למידע אי בר סמכא הוא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ואם איתא דלא שמיע ליה לימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע ליה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. עד כאן:
גרש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה ושאני הכא דאיכא רווח ביתא פי' רש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה מעיקרא כדאמר לה למימרא דלעיל ומיהו מקמי הא עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דלא קשיא כלל דטעמא דר' יוחנן הכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא תו לית לה פרנסה ויש שקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כי קודם המעשה הזה שמעה וקבלה לימא דמעיקרא לא שמיע ליה והשתא דשמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא. וי"ל דמ"מ אילו לא שמעה עד השתא הוה ליה למימר מאן אמרה. הריטב"א ז"ל:
רווח ביתא פי' שהגיע בידה רווח באלה הנכסים לירש חציין וטעמא דפרנסה הוא כדאמרן שאנו אומדין דעתו של אב שאינו רוצה שתתבזה בתו והשתא דאית לה חולקא בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה אבל לעולם גובה מן הלקוחות בין מיורשין האחין אם מתו. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
וכתב הריטב"א ונראין דברי האומרים דבעינן דמטי לה בירושתה רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואם לאו מוסיפין לה משל ראשונה ע"כ. והתוס' ז"ל נסתפקו היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא רווח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעשור:
ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכתא כר' יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהני נכסי קא אמינא ולא קאמר רבי יוחנן רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואף על פי שבירושלמי [ה"ו] פסקו בפירוש הלכה כר"ח אנן אגמרא דילן סמכינן ובעל הלכות גדולות פסק כרבי חנינא דרביה דרבי יוחנן הוה ומשום דבירושלמי פסקו כמותו. הריטב"א ז"ל:

אמר ליה רב אשי לאמימר אלו בעי לסלוקה בזוזי לכאורה משמע דרב אשי שייל מאמימר פי' דבריו דלמאי נפקא מינה הויא יורשה אלו בעי לסלוקינהו כו'. וליתא דפשיטא דלהכי הוי יורשת דלא מצי לסלוקה בזוזי כדין יורשת ועוד דמאחר דא"ל אין עלה מאי דשייל מיניה לענין סלוק זוזי מאי תו שייל מיניה לענין סלוקה בחדא ארעא הא ודאי דחדא מלתא הויא לכך נראה דרב אשי קא מתמה עליה דאמימר אטו לפי דבריך אלו בעי לסלוקה כו' ולא מצאנו מי שדן כן לעולם ואהדר ליה אין פי' באמת צריכין למידן הכין וכדפרש"י ז"ל. וכי קאמר רב אשי בת בעלת חוב הויא משום הני קושיי דקשיא ליה עליה דאמימר הוא דאמר הכין וזהו שכתב רש"י בעלת חוב הויא. ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא. ע"כ:
וכן פי' הריטב"א וז"ל ואי בעי לסלוקה בחדא ארעא לא מצי מסלקי לה פי' כלום שויוה רבנן כיורשת אפילו להא. ע"כ:
ושתק ולא אמר להו ולא מידי פי' וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו של בעל דינו שהוא סבור דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן. הריטב"א ז"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל ושתק כו'. מכאן היה ר"ת רגיל כשהיה בדין ורואה אחד מבעלי דין אומר לחברו אלו הייתי רוצה לטעון טענה פלונית הייתי נאמן או אלו היה דבר פלוני היית מתחייב לי בדין ואין הדין כן היה ר"ת ז"ל מכחישו כדי שלא יטעו השומעים דמדאשתיק אודויי אודי ליה כי האי עובדא דאמימר. ע"כ:

אבל הרא"ה כתב ואשתיק ולא אמר כו'. הא מלתא לא אתיא כפשטה דמאי קא אמרי בו אלא מסתברא דאינהו הוו בעי לסלוקה בחדא ארעא ואמרינן הא כטעמייהו דדינא גבייהו כיון דאלו הוו בעו לסלוקה בזוזי הוו מסלקי לה ואישתיק ולא אמר להו ולא מידי. עד כאן:

והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי וכו'. ואיכא למידק הא ודאי דאחי הויא דתניא אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו וכדאיתא לעיל. ועוד למה ליה למפשט ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא כחד מינייהו הוה פשיט שפיר וי"ל דאף על גב דאי קאמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו מכל מקום לא מחייבי אחי בפרנסת הבנות אלא מחמת הני נכסי דשבק אבוהון ואיברא דלא הויא יורשת ממש כי היכי דנימא דלא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא מכל מקום איכא למדיינה כבעלת חוב דאבא משום דכיון דלא צוה האב אל יתפרנסו הרי חיובא מוטלת על הנכסים דשבק אביה והויא לה כבעלת חוב דאבא ומיהו לא מצינן למקרייה בעלת חוב דאבא ממש ולא בעלת חוב דאחי ממש והיה אפשר לומר דתגבה בבינונית ובשבועה א"ל בזבורית ושלא בשבועה דוק ותשכח. לכך הוצרך התלמוד לפרש למגבה בבינונית שלא בשבועה וזבורית בשבועה והוצרך נמי למפשט ממר בריה דרב אשי ומבריה דרב סמא לומר שהדין מתחלף כפי הנושא והלכך בעלת חוב דאחי הויא דאי לאו הכי הוה אמינא דדין הפרנסה כן לעולם דאינה נגבית אלא מן הבינונית ושלא בשבועה א"נ מן הזבורית ובשבועה דתקנת חכמים בפרנסה כן הוא ולא הוה ידעינן אי בעלת חוב דאבא או דאחי כנ"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי פי' היאך הטילו חכמים חוב זה על היתומים כאלו לפרוע חוב אביהן או כאלו לפרוע חובם.

למאי נפקא מינה לבינונית כו'. פי' אי אמרת בעלת חוב דאבא לא גביא אלא מזבורית ובשבועה דלא אתפסה צררי אבוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואי בעלת חוב דאחי הויא גביא מינייהו בינונית ושלא בשבועה כדין כל בעלי חובות דידהו. ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה ומינה דהא דאמר ר' לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה דוקא בשבועה בבא ליפרע מנכסי משועבדים קשיא ליה שבועה זו למה והא תוך זמן הוא ולא עביד אינש דפרע גו זמניה ואפי' לגבות מיתמי ובלא שבועה כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא [ה ב'] ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי ואם תאמר דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי הא לא משמע הכי בריש פרק הנזקין [נא א'] ואפי' לגבי בתו אלא במה דקא אכלה בתנאי ב"ד במזון הבנות וכדאמרינן התם בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה מתפיס לה צררי.
ומדוחק יש לי לומר חשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא ועושין הספק בודאי לגמרי לגבי לקוחות ודוקא בבתו ובמקום תנאי ב"ד הא בעלמא לא אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה הא בב"ח דעלמא לא חיישינן. ואם תאמר מ"מ גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי ב"ד ועוד שדעתו קרובה אצלה אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה ואפשר לומר דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי וכו'. ואכתי תמיה לי למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה וצ"ע. ע"כ:

וכתבו הרא"ש והריטב"א וריב"ש ז"ל הא דקאמר ומבריה דרב סמא וכו'. צריך לפרש שרב סמא נפטר מיד אחר רב אשי שלא הספיקו להגבות לבתו עשור נכסים עד שנפטר רב סמא ומ"ה כשבאה ליפרע מבנו היתה נפרעת מן היתומים ממש אבל ליכא לפרושי כדפרש"י דרב סמא נפטר בחיי רב אשי דאם כן בריה דרב סמא במקום רב סמא קאי ובע"ח דידיה ממש הויא ולא מקרי' ב"ח ליפרע מן היתומים והיתה נוטלת ממנו בינונית שלא בשבועה. ע"כ:
וכן פירש הר"י מטראני ז"ל וז"ל פי' מת רב אשי והניח שני בנים ובת מר בר רב אשי ורב סמא וחלקו נכסי אביהן וקודם שתגבה הבת פרנסתה מת רב סמא ובאה עכשיו לגבות ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא ואגביה רבינא ממר בר רב אשי חצי העשור מבינונית ושלא בשבועה דב"ח דידיה הות ולא דאביה ומבריה דרב סמא חצי העשור מזבורית ובשבועה דלא אגבייה רב סמא דהוה בעל חוב דידה אלמא בעלת חוב דאחי היא ע"כ. וכן כתב הרמ"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ואסיקנא דבת בעלת חוב דאחי הויא ואי בעי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא מצי לסלוקה ונוטלת מהן בבינונית בלא שבועה כדין בע"ח דעלמא והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת והאלמנה תובעת מזונות או כתובה והבת תובעת פרנסה אלמנה קודמת דהויא לה בע"ח דאבא והא דאמרינן בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דכרין מיירי דכירושה שווייה רבנן וכי היכי דנוטלת פרנסה מן האחין הכי נמי נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. ריב"ש ז"ל:
וכתב הרמ"ה ז"ל ומסתברא דאי מיית האח בחיי האב ואחר כך מת האב הרי הבת גובה מיורשי אבוה מבינונית ושלא בשבועה ויורשי האח במקום אח קיימי ומכח אבוה דאבוה קא אתו וברתא בעלת חוב דידהו ומשום דאכתי לא זכה האח בהני נכסי ולא אחייב ליה מידי לאחותיה כי היכי דתהוי גבי יורשין כבא ליפרע מנכסי יתומים.
ואתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל כיון דקי"ל דבת בעישור נכסים בעלת חוב הויא דשמעינן דהיכא דלא הוה ליה לאביה מידי ומת בחיי האב ואחר כך מת אביו אינה נוטלת עשור נכסים מנכסי אבי האב דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק. ומסתברא כותיה וכי תימא אדרבה כיון דקי"ל בעלת חוב דאביה הויא והוי מוחזק לגבי אחיה תגבה מינייהו ותסברא אימור דאמרינן בעלת חוב דאחי הויא בנכסי דאבוהון בשאר נכסי דידהו מי אמרינן אלו זבני אחי נכסי דעלמא מי הוה שקלא מנייהו מידי השתא נמי הני נכסי דירתי מאבא דאבוהון כיון דלא זכה בהן אבוהון מחיים כמאן דנפלו להון מעלמא דמו ולא גביא מינייהו. והא דאמרינן דגביא מאחין בלא שבועה דוקא דלא קא טענה טענת ברי דפרעוה אבל אי טענה טענת ברי דפרעוה אמרינן להו זיל שלימו אי אמרי תשבע לן ברישא משביעין לה והדר מגבינן לה ואי לא טעני אינהו תשבע לן לא משביעין לה אנן מאי טעמא דלא עדיפא ממלוה בשטר שאין בו נאמנות.
והשתא דקי"ל דבת לענין פרנסה בעלת חוב הויא וקי"ל נמי דמי שהניח עשר בנות ובן ראשונה נוטלת עשור נכסים ושנייה במה ששיירה שמעינן מינה דבע"ח היכא דקדים וגבי מקמי דגביא ברתיה ממעיט עשור נכסי דאי ס"ד לא ממעטא ראשונה אמאי ממעטא בעשור דשניה ושניה אמאי ממעטא בעשור דשלישית והא קי"ל דבת בע"ח הויא אלא משום דבע"ח נמי היכא דקדים וגבי נמי מעוטי ממעיט. ועוד דהשתא פרנסה שיכול אב לאפקועה ממעטה ב"ח דלא הוה יכול האב לאפקועי זכותיה לא כ"ש וה"ה היכא דאתו למגבי בהדי הדדי ב"ח ובת דממעיט ב"ח בעשור נכסי מידי דהוה אם באו כולן לינשא כאחת דממעטי בחלקה דהדדי והתם הוא דשקלן בהדדי משום דכולהו בהדדי נינהו אבל הכא דבע"ח קדים שהבת לא זכתה עד שעת מיתת האב ושעבוד דבע"ח היה מקודם דין הוא שימעט ב"ח בעשור נכסים, וה"מ היכא דאתו למגבה בהדי הדדי וכל שכן היכא דקדים בע"ח וגבי אבל היכא דקדמה ברתא למגבי מקמי דאתי בע"ח למגבי לא ממעיט דאס"ד ממעיט הכא גבי בנות נמי כיון דקי"ל דכבעלת חוב הויא כי קדמה ראשונה ואנסובי נמי אמאי נוטלת עשור דכולהו נכסי כולהו תשעה נמי למעטן בעשור ראשון וכי תימא דילמא שאני פרנסה דכיון דאי מתה ברתה מקמי נשואין לית לה כל כמה דלא גביא לא ממעטא אבל בע"ח דאי נמי מיית מקמי דגבי אית ליה ממעיט דכמאן דגבי דמי דלא ס"ד דקי"ל בב"ח דאמרינן שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכיון דבעידן דקא אתיא למגבה אכתי ארעא בחזקת יתמי קיימא דינא הוא דלא ממעט וכיון דגביא לה בת פרנסה דידה משלם אע"ג דאתי בע"ח בתר הכי וגבי לחובו משאר נכסים אמרינן אגלאי מלתא למפרע דמשעת מיתת האב כמאן דגבי דמי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה ואשתכח דהשתא הוא דאמעיט נכסי ומעיקרא כי גביא כדין גביא ואפילו היכא דשוויה אבוהון שדה אפותיקי לבע"ח אם קדמה הבת וגבתה עשור נכסי מה שגבתה גבתה כיון דיכלי יתמי לסלוקה בזוזי אבל באפותיקי מפורש כגון דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה ממעיט ואף על גב דגבי הדרי יתמי ושקלי מניה ההוא טובינא דכיון דלא יכלי יתמי לסלוקי לבע"ח מיניה בזוזי כמאן דגבי דמי. ומשכנתא נמי ממעיטה כיון דלא קיימא ברשותא דיתמי לא לגופה ולא לפירי עד דמסלקי ליה בזוזי. תלמידי ר' יונה ז"ל:
מאיצטרובלא דריחיא הוא עיגול שסביב הריחים שמעכב את הקמח שלא יתפזר ומידי דקביע בקרקע הוא ואף על פי שעשויה ליטול ממקום למקום כל זמן שהיא מחוברת לקרקע כקרקע היא חשובה לגבות ממנה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעמלא דבתי הפי' הנכון דדוקא במה שהשכיר האב בחייו ולא הגיע זמן עד שמת האב דכיון שלא הגיע זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף הוה ליה השכירות כנגד מה שנשתמשו בו בחיי האב בגוף הקרקע או בפירות המחוברין בקרקע שהן לכ"ע כגוף הקרקע ובתוס' שנראה שבשכירות ששכרו האחין אחר מיתת אביהן אלא שלא הגיע הזמן כשבאה היא לגבות. ריב"ש ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הוה מגבי אפי' מעמלא דבתי כלומר משכירות הבתים דכיון דמכח קרקע קא אתו כקרקע דמי ודוקא מאגרא דאתי מיניה לאחר מיתת האב דזכי בהו בנות בההוא קרקע וכי אשבח לדידהו אשבח וכל שכן בפירי דלא גמירי בשוליה אלא לאחר מיתת האב ואף על גב דאיתלישו בתר הכין אבל אגרא דאתי מיניה בחיי האב מטלטלין גמורין נינהו ומשעת מיתה זכו בהן יתמי ולית להו לבנות זכות בגווייהו ואע"ג דלא מטא לידיה דאב מחיים דהוה ליה כמאן דזבין ארעא ולא הספיק למגבא מיניה דלוקח עד דמיית דהנהו זוזי כמלוה בעלמא דמי ולית להו לבנות זכותא בגוייהו ולא לפרנסה וכן הלכתא. ואי קשיא לך ואפילו באגרא דאתיא לאחר מיתת האב ופירי דאתו לאחר מיתת האב אמאי גביא והא קי"ל דבת לענין עשור נכסים בעלת חוב הויא ובע"ח לית ליה פירי דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא, לא תקשי לך דכי שויוה רבנן כבעלת חוב לענין סילוקא בזוזי ולחדא ארעא ולענין מגבא מיתמי דאמרת מזבורית בשבועה וכו' כל כמה דלא גביא ארעא בחזקתה קיימת בין לענין אגרא בין לענין פירי וכי מסלקי לה הוא דמסתלקא מעיקרא כי אתקון להכי אתקון. ע"כ לקטתי מתוך דברי ר"מ הלוי ז"ל.
אבל רבני צרפת אומרים שהשכירות כיון שהגיע ליד אחים כמטלטלין שלהן הוי ואע"פ שהשכירו הקרקע לאחר מיתת האב אינו גובה מהם אותו שכירות ומאי דאמרינן הכא דמגבה אפי' מעמלא דבתי מפרשי דמיירי כגון שהשכירו האחים הקרקע אחר מיתת אביהן לשנה אחת ובתוך השנה באה לב"ד לתבוע פרנסתה ופסקו לה ב"ד לטרוף גובה כל אותו השכירות של כל השנה דכיון דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כאלו בא כל השכירות אחר שפסקו לה ב"ד דיינינן ליה וזה נראה למורי הרב נר"ו עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הוה מגביא אפילו מעמלא דבתי פרש"י שכירות הבתים והקשו בתוספות היכי דמי אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכה למימר והלא גוף הבית יש לו להגבותם כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר האי מטלטלי דיתמי נינהו ותירצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר דכיון שאין שכירות משתלמת אלא בסוף אין דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיב. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ואפילו מעמלא דבתי איכא דמפרש שהיה מגבה לה עשור משכירות הבתים מלבד עשור שמגבה לה מגוף הקרקעות דשכירות מכירה ליומיה הוא וכי היכי דאלו מכרו קרקע אחת נוטלת עשור דמיו הכי נמי הכא נוטלת עשור של שכירות עצמה. ולא נהיר דאלו מכרו קרקע לפירות לזמן מכיון דלית לה מפירי מי אית לה מדמי פירי הא ודאי לית לה אלא ודאי עיקר פירושא משכירות הבתים ששכר האב ולא הספיקו לפרוע השכר עד שמת האב קודם שהגיע זמן הפרעון כו'. עד כאן:
זיל אימא ליה ובשמתא מאן דלא אמר ליה ושמעינן מהכא שיכול הרב לנדות את תלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בזה שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא. הריטב"א ז"ל.
ואי היה צריך הפרה אפילו שהיה על תנאי כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה כו' הוה קשיא טובא היכי רב הונא שדי שמתא אתלמידיה בחנם מידי דבעי הפרה אפילו יקיים תנאו ומיהו פי' ר"ת דהכא אין צריך הפרה כיון שבידו לקיים התנאי וכמו שכתבו התוס' ז"ל:
ומאן יתיב בי מרזחא ברישא איכא מאן דאמר דגס רוח קראו לשון זחוחי הלב דאי לא היכי שלח ליה הכי וכי יודע היה שהוא לא היה יודע מרזחא מאי היא ואיכא מאן דאמר שביזהו כששאל לו שאלה קלה כזו לומר דאפילו הא מילתא איכא לספוקי אי ידע לה והנכון שכיון לבזותו לומר כשהאבל יושב בראש לא מפני חשיבותו כן רב ענן נעשה ראש עירו ולא מפני חשיבותו. ריב"ש ז"ל:


דף סט עמוד בעריכה


אמר רב נחמן בר יצחק כתיב ינחם פי' רש"י ז"ל ינחם אין לך לומר פת"ח בשום מקום אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לה או על פי נקודות שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינחם באלו נקודות וכיון דלא כתב כאן אל"ף על כורחיך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המנוחם. ע"כ פרש"י כתיבת יד מדוייק. ובפי' רש"י ז"ל דכתיבת יד אחר מדוייק אתה קורא ינחם בנקודות פי' לפירושו כשאני רואה הכתב ע"פ מסורת בלי נקודה אין לי לפתוח מדעתי אם לא יהיה אל"ף או ה"א סמוכין לה אבל כשהוא נקוד בפירוש הנקודה שתחתיה היא באה במקום אות הלכך הכא דכתיב ינחם היינו על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם בנקודות אלו והלכך הא דקאמר ר"נ ינחם כתיב היינו על פי המסורת ולא על פי הנקודה שתחתיה שהוא נקוד ינחם כנקודו. עוד הוה מצינן לפרושי לשון רש"י ז"ל הכי דלעולם אין לך לומר פתח אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לו על פי הנקודה שתחתיה פירוש שתחת הפתח והויא לה קמץ ולכך הויא כאלו כתוב ינחם בנקודות ומיהו ליתא דכל התור' מלא פתח בלא אלף וה"א סמוכין לה אלא כדפרישנא הוא נכון בלשון רש"י.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נוסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דפרשי' מסורת מדלא כתיב אל"ף לאחר הנו"ן שאין זה מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרחא דקרא משמע לן שעניינו כאלו כתוב ינוחם מדלא כתיב כאשר מנחם אבלים וכתיב כאשר אבלים ינחם נסמוך אבלים תחשב ראש. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ינחם כתיב ואע"ג דמשמע ינחם אפ"ה כיון דמשמע נמי הכי הוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא נטעי ומדלא כתיב הכי מ"מ דרשינן ינחם ופרש"י דחוק. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ינחם כתיב אע"ג דקרו ינחם בשב"א מ"מ דרשי' מדהוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא ליתי למטעי ולמקרו ינחם בחירי"ק ומדכתב לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דבעי למימר שהאבל יושב בראש דסברא הוא דאית לן למימר הכי שמנחמין מושיבי' את האבל בראש לנחמו ולפקע צערו:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי כו'. וראיתי בתשובת הגאונים תקינו במתיבת' בימי מר רב הונא גאון ז"ל בר מר רב יצחק למגבי בע"ח וכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי וכתבי רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי כתובה גבו ממטלטלי כתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה כדקיימא קיימא ולא גביא אלא ממקרקעי ואינו נראה לי דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הוה בכל מילי תקון בין לכתובה בין לבע"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי אדרבה פרנסה כיון דשמין באב אית לן למימר דניחא ליה לאב דתתפרנס אפי' ממטלטלין דידיה כו' דאמרן לעיל דבת בעלת חוב הויא ואם כן לא שנא חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל בע"ח דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה הכי הבת ולא שנא. ה"ר ישעיה מטראני:

מתני' המשליש מעות כו'. פרש"י המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא. והיא אומרת. לאחר שנשאת. נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ע"כ. וכתבו עליו בתוספות דלא דק דבגמרא מסקי' דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין ע"כ. ובספר ישן הביא לשון רש"י בלשון אחר וז"ל כתב רש"י המשליש מעות לבתו כו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת כשהיא ארוסה נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' ע"כ. ולהך נוסחא ליכא קושיא כלל ובקצת פירושי רש"י כתיבת יד כתוב והיא אומרת לאחר שתנשא נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' והך נוסחא יש לפרשה דהכי קאמרה כיון שלאחר שתנשא נאמן בעלה עליה שלא יעכבם לעצמו מעתה אף קודם שתנשא מאחר שנתארסתה תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ומיהו ברוב הפירושים כתוב והיא אומרת לאחר שנשאת הא אין עליך לפרש אלא כמו שהבינו התוספות מלשונו ז"ל וצריך לתרץ פירושו אשר מפיו אנו חיין והוא האיר עינינו בתורתו ואין לך לומר שנעלם ממנו סוגי' דשמעתין דקיימא עליה דמתני'.

ויש לדקדק דבמתני' קתני והיא אומרת נאמן בעלי עלי ובברייתא קתני והיא אומרת ינתנו לבעלי ועוד דבמתניתין קתני המשליש מעות לבתו ובברייתא קתני המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו ועוד דבגמרא אסיקנא דכי קתני בסיפא דמתניתין בד"א בגדולה כו'. דר"מ קתני לה מעתה תקשי אמאי אסמכיה לדברי רבי יוסי בסיפא דמתני' ועוד מה בעי תלמודא בגמ' מאן קתני לה הא ודאי מתני' כפשטא משמע דר' יוסי קתני לה ואי משום דקשיא ליה עלה הוה ליה לאקשויי להדיא הא מרישא שמעת מינה. ועוד דקשיא דאמרינן בגמרא אילימא קטנה מן הנשואין כו' משמע דדוקא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אבל גדולה מן האירוסין הרשות בידה לכ"ע מעתה תקשי דא"כ הוה ליה ר' מאיר לקולא ור' יוסי לחומרא דהא לא פליגי אלא בקטנה מן הנשואין דלר"מ הרשות בידה ולרבי יוסי קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובמתני' משמע דרבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא ועוד מאי פריך תלמודא דאי רבי יוסי מרישא שמעת מינה כו' דילמא סיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור ועוד דקאמר לקמן בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת משמע דרבי יוסי לית ליה דמצוה לקיים דברי המת מעתה למה ליה למימר במתני' לא יהא אלא שדה ולמתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מלד"ה.
לכך יש לפרש דר"מ ורבי יוסי בתרתי פליגי והוא שזה מצוה שלא יהיו המעות בעין אלא מסר המעות ביד שליש לצורך בתו לקנות נדוניא לכשתנשא והיא לא רצתה לקיים דברו לקנות השדה אלא שיהיו המעות בעין ביד בעלה והוא נאמן עליה לקנות השדה כשתרצה ואם לא תרצה לא יקנה השדה כלל ובהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דעכ"פ יקנה השדה ואין שומעין לה שלא לקנות דמצוה לקיים דברי המת ור"י סבר דמה תועלת לו לקנות אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה וכיוצא בזה שאין כאן תועלת לקיים דבריו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל ר"מ סבר דבכל גונא מצוה לקיים דברי המת ואפילו לשעה ובהך פלוגתא אין כאן חילוק בין מן האירוסין למן הנשואין דאפילו אמרה כן משנשאת ס"ל לרבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה השדה ור"י סבר הרשות בידה ולא יקנה דמה טעם יש לחלק בינייהו. ומסקי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' ולהכי הדרינן למימר בחסרון יעשה שליש מה שהושלש בידו לא סגי לן לאוסופי בד"א מן האירוסין כו' משום דאתינן לאוסופי פלוגתא אחריתי במתני' דהיינו פלוגתא דברייתא והא דשמעינן ר"מ לר' יוסי דאם צוה שיהיו המעות ביד שליש לצורך חתנו ליקח בהם שדה לבתו ולא יהיו ביד חתנו והיא אומרת ינתנו לבעלי דאין הפרש בהוויית הקרקע אלא ביד מי יהיו המעות או השדה לאחר שיקנה דה"נ ס"ל לרבי יוסי דהרשות בידה וכדאיתא בהדיא בברייתא וכדבעינן למימר בס"ד ובהא איכא לאפלוגי בין מן האירוסין למן הנשואין דמן הנשואין לכ"ע הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי בפירות וכיון דבעי למיכל פירי א"כ היכי יהיו המעות או השדה ביד שליש בידיה דבעל בעי מיהוי כי היכי דלשבח ליה למעבד פירי טפי וס"ל לרבי יוסי דמן האירוסין נמי כיון דסוף סוף לאחר שתנשא בידא דבעל בעי למיהוי מהשתא נמי אפילו מן האירוסין הרשות בידה ור"מ סבר דמכל מקום מצוה לקיים דברי המת ויעשה שליש מה שהושלש בידו ויהיו בידו המעות או השדה עד שתנשא.

והשתא ניחא כל מאי דאקשינן לעיל דברישא דמתני' דההפרש הוא אם יקנה השדה או לא ומיירי בנשואה לכך נקט נאמן בעלי עלי דכיון שנשאת נאמן הוא בעיניה שלא יעכבם לעצמו ויקנה השדה כשתרצה אבל בברייתא דההפרש הוא אם ישארו ביד השליש או ינתנו לבעל לכך נקט ינתנו לבעלי ובמתני' דאין ההפרש אלא אם יקנו השדה או הנדוניא אם לאו לכך נקט המשליש מעות לבתו פי' לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא אבל בברייתא לא מיירי בקניית נדוניא לכשתנשא אלא בשלישית מעות לצורך החתן דהיינו שיקחו שדה לצורך בתו והפירות יהיו לבעל ושיהיו המעות ביד שליש ולכך נקט המשליש מעות לחתנו וניחא נמי דסיפא דקתני בד"א בגדולה כו'. היינו פלוגתא אחריתי וכדכתיבנא ולא קאי אדברי ר' מאיר דלעיל. וניחא נמי דבעי תלמודא עלה דסיפא מאן קתני לה דהא לפי שיטתם מודה רבי מאיר בשדה שאם רוצה למכרה דהרי היא אסורה ואפשר דכי קאמר בד"א עלה דהמכירת השדה קאי אלא דבמאי דאידחיא דלא מצי קאי עלה דר"מ ובמכירת השדה דפשיטא דקטנה לאו בת זביני היא. וניחא נמי דכי קאמר תלמודא אילימא קטנה מן הנשואין כו' אף על גב דהוה ליה ר"מ לקולא ור"י לחומרא לא תקשי ממתניתין דלא שייך הא פלוגתא דברייתא בדמתני' כלל דבמתני' איירי לענין מצוה לקיים דברי המת ואלו פליגי בברייתא בקטנה מן הנשואין לא שייכא פלוגתייהו במצוה לקיים דברי המת דאיכא למימר דכ"ע ס"ל מלד"ה וכל מן הנשואין אין כאן מצוה כלל דהא אמרינן שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא וס"ל לר' מאיר דאפילו בקטנה נמי הכין אמדינן דעתיה דאב ורבי יוסי סבר דלגבי קטנה יש טעם למצות האב וכל כה"ג מצוה לקיים דברי המת אבל כשאין טעם נכון למצותו ואין תועלת למצותו אין לנו לומר מלד"ה וניחא נמי דפריך תלמודא שפיר מרישא שמעת מינה כו' דברישא נמי בדנשאת מיירי וכדפרישנא וניחא נמי דקאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה כו' פירוש מה תועלת לו לקנות כיון דאי נקנה כבר והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה וכה"ג דוקא הוא דלית ליה מלד"ה ומיהו כשיש תועלת ונפקותא במצותו הא ודאי דר' יוסי נמי אית ליה מלד"ה:

וכתב ריב"ש בחידושיו וז"ל אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה כו'. פירוש ואפשר דרבי יוסי לית ליה מלד"ה או אפשר דאית ליה ושאני הכא מטעמא דאם רוצה למכרה מוכרה מעתה ואפ"ה תני תלמודא בכל דוכתא האי סברא דמצוה לקיים דברי המת לר"מ משום דרבי יוסי לאו ברירא הוא דאית ליה הכי. ע"כ. כנ"ל שיטת רש"י. אבל התוס' קא מפרשי דליכא בין רבי מאיר ובין רבי יוסי אלא גדולה מן האירוסין והפרישא דבינייהו הוא דהיא אומרת שהמעות יהיו ביד בעלה ולא ביד השליש ובהכי פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמצוה לקיים דברי המת ויהיו המעות ביד שליש לקנות השדה ורבי יוסי סבר דכיון דאלו נקנה השדה והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה היא מכורה ולא מקיימי דברי המת שצוה שיהיה ביד שליש עד שתנשא השתא כשמתרצה שיתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא ור"מ כי היכי דס"ל דמצוה לקיים דברי המת במעות שיהיו ביד שליש הכי נמי סבר דאינה יכולה למוכרה מן האירוסין וליתן המעות לבעלה משום דמצוה לקיים דברי המת שצוה שיהיה מונח ביד שליש עד שתנשא כן פירשו התוספות ולשיטת רש"י אין אנו צריכין לכך דאע"ג דס"ל לר"מ דהרי היא מכורה כיון דבנשואה מיירי וכדכתיבנא מ"מ בעי לקיומי דבריו בקניית השדה ואע"ג דאין כאן תועלת וכדכתיבנא.

גם הרשב"א פי' דפלוגתא דר"מ ור"י במתני' בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"פ שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש וכו'. ורבי יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשיה כלום אבל גדולה מן הנשואין לכ"ע מוכרת ונותנת וקיים ואפילו לר"מ לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד שליש אלא עד שעת נשואין אבל משנשאת והיא גדולה לא. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל המשלי' מעות וכו'. פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו המעות בידו יעשה השליש מה שהושלש בידו ואל יתנם ביד בעלה דמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה שדה השליש והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה מי יכול לעכב בידה הלכך גם המעות נמי שומעין לה ונותנין לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעין אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום. ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל המשליש מעות לבתו כו'. פירוש מי שנותן מעות ביד חברו הנאמן לו ונותנה על דעת שיקח בהם שדה או נדוניא לבתו ארוסה ושינתנו לחתנו ומת אביה והיא אומרת תנו אותם לבעלי דנאמן הוא עלי שהוא יקנה השדה או הנדוניא אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו דמלד"ה דברי רבי מאיר ומסקנא דאפילו בגדולה היה סובר ר"מ דיעשה שליש מה שהושלש בידו וכל זמן שלא נשאת אבל נשאת הרשות בידה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ורבי יוסי פליג על ר"מ בגדולה מן האירוסין דס"ל דאפילו מן האירוסין הרשות בידה ויתנו לארוס דאמאי מעכבין בידה והלא אם היתה השדה קנויה והיא רוצה למוכרה יכולה למוכרה ומי שקנאו ממנה ומן הארוס זכה בו שלא עשאו שליש אלא על המעות וכשקנה השדה זכתה מיד דכיון שהיא גדולה יכולה היא לזכות בה מיד השתא נמי כשמתרצית שינתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא.

והא דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דלא קאי ארבי יוסי דלרבי יוסי לא אצטריך דהא בהדיא משמע דרבי יוסי בגדולה איירי דהא בקטנה לא היה אומר שאם הוא שדה ורוצה למוכרה דהרי היא מכורה דקטנה אינה יכולה למכור אלא ודאי כי קתני סיפא בד"א בגדולה אר"מ קאי ומתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה ובד"א שהרשות בידה בגדולה כיון דאיכא תרתי גדולה ונשואה הרשות בידה שלא עלה על דעת האב שיהיו המעות ביד שליש לעולם אבל לעולם בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואפילו מן הנשואין יעשה שליש כו' ע"כ. פליג אשיטת רש"י ואינו כמו שיטת התוספות ממש דוק ותשכח:
וז"ל ריב"ש ז"ל המשלי' מעות לבתו פירוש לקנות לה שדה כדי להכניסו לבעלה כשתנשא והיא אומרת נאמן בעלי עלי כלומר שיתן המעות לבעלה יעשה שליש כו' דברי ר"מ בגמרא מפרשי' טעמיה דר"מ משום דמצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה שהמעות שלה הם לגמרי אלא על תנאי נתנם לה ע"כ:

וז"ל הרב ר' יהונתן הכהן המשליש מעות לבתו כו'. כלומר מסר מעות ביד שליש לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת לאחר שנשאת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו וירווח בהם בתוך זמן זה עד שיזדמן לו קרקע יעשה שליש מה שהושלש בידו כלומר אין שומעין לה אלא יעמדו הנכסים ביד השליש עד שיקנה קרקע דסבר ר"מ מלד"ה.
א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה כלומר ולמה אין שומעין לה הרי אפילו היה הקרקע קנוי מאלו המעות כמו שצוה האב דהיה דעתו שלא ילכו לאיבוד והיאך היה יכול לשומרו שאם נתרצתה זאת הבת לבעלה שימכרהו יכול אדם לקנותו מהם והמכר קיים עולמית הלכך עכשו שנתרצי' לבעל ליתן בידו המעות שומעין לה לפי שאין בידינו לשמרו עולמית ואין לנו לחוש לדברי האב כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה מודה רבי יוסי דאין שומעין לה כיון דאין בידה להפסיד הקרקע אם היה בידינו ג"כ לא נפסיד המעות כל זמן שנוכל לשומרן.

בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דר"מ קתני לה וחסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' כלומר גדולה מן האירוסין אין שומעין דשמא יתבטלו הקדושין אבל משנשאת לא חשש האב עליה שהרי יודע שברשות בעלה תהיה ורבי יוסי פליג בגדולה אפילו מן האירוסין שומעין לה כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין דברי הכל אין שומעין לה ובגדולה מן הנשואין שניהם שוין דשומעין לה ובגדולה מן האירוסין פליגי. ע"כ:

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה כו'. פירש ר"ח אלו לא הניח לה אביה מעות לקנות לה שדה והיא רוצה למוכרה הלא מכירתה מכירה. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת והא קי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים כבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפירושיו שפי' לא יהיה אלא שקנה לה השליש השדה אלו רצתה היא למוכרה אח"כ הרי היא מכורה מעכשיו פירוש לפירושו שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב ואע"פ שקנו מהם קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא אבל הראב"ד כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל:

גמ' מאי בינייהו אילימא קטנה כו'. דר"מ סבר כו' פירש רש"י ז"ל בהי פליגי בגדולה או בקטנה. דר"מ סבר הרשות בידה. דהאי דקאמר רבי מאיר (הרשות בידה) מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר. ע"כ. משמע מתוך פירושו דהשתא קא בעי בהי פליגי וכי קאמר דבקטנה מן הנשואין פליגי דוקא בקטנה בלחוד קאמר ולא תקשי לדידיה וכדפרישנא לעיל. אבל לשיטת התוס' קשיא דאי ס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין לכ"ע יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין דכ"ע הרשות בידה א"כ יותר סובר רבי יוסי מרבי מאיר שמצוה לקיים דברי המת דהא בקטנה מן הנשואין לרבי יוסי יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' מאיר הרשות בידה ואלו במתני' איפכא משמע דטפי אית ליה לר"מ מצוה לקיים דברי המת מרבי יוסי אלא ע"כ ה"ק אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו כי היכי דאיכא בינייהו גדולה מן האירוסין אימא סיפא כו' ומהדר' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו:
אימא סיפא אבל בקטנה וכו' מהאי לישנא משמע דמתניתין וברייתא בחדא גונא מתפרשי ולהכי קאמר אימא סיפא סתם דמתני' וברייתא חדא היא אבל לשיטת רש"י דבמתניתין פליגי בחדא פלוגתא ובברייתא פליגי בפלוגתא אחריתי אמאי סתים וקאמר אימא סיפא וצריך לפרש דה"ק אימא סיפא דמתני' וכן פירש מורי ז"ל כנ"ל:
מן הנשואין הרשות בידה וטעמא דרבי מאיר דקסבר מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא דבגדולה מן הנשואין הרשות בידה משום דהא נפקא מרשות לגמרי בנשואין ובבגרות ואומדן דעתא הוא דלא השלישן שתהא אצל השליש לעולם א"כ עד מתי צוה שיהו משולשין הילכך אומדן דעתא הוא שלא השלישן אלא עד שתבגור ותנשא והלכה כר' מאיר. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:

אלא גדולה מן האירוסין כו'. כתב רבינו האיי גאון וז"ל לא אמר רבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא למזבן לה ארעא כשהיא ארוסה אבל גדולה מן הנשואין הכל מודים שהרשות בידה ובתר דזבין שליש ארעא הכל מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכן גדול דהורמני' לנפשיה לא אמור רבנן שאם השליש אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא שהרשות ביד הבן וכגדולה מן הנשואין דמי שהרשות בידה וכי מהני אפוטרופוס לענין פעוטות דאמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן כו' אבל אצל גדול לא עבדינן עובדא. ע"כ:
רבא אמר רב נחמן (אמר) הלכה כר"מ והלכה כרב נחמן בדיני הלכך פסקא דשמעתא דקטנה אפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו וגדולה מן הנשואין הרשות בידה ואומר ר"מ הלוי דהני מילי כשהניח האב יורשין אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישיות אבל אם מת אביה ולא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם היא קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם היא גדולה הרשות בידה ואפילו מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה ואתיא ירושה דאיתתא ומבטלת שלישות דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה של תורה חלה על כל הממון בכל מקום שהוא ואע"פ שצוה האב בפירוש לא תתנו לה עד שתנשא או עד זמן פלוני יתנו לה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ואין במשמע לשון רש"י לחלק בהכין כלל דוק ותשכח:
האומר תנו שקל לבני בשבת והן ראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע פירוש אם הניח ממונו ביד אחרים ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראוין לתת להם סלע שהוא כפלים מן השקל נותנין להם סלע ולא מבעיא היכא שאינם יכולין להספיק אפילו ע"י הדחק אלא אפילו יכולין להספיק על ידי הדחק בשקל נותנין להם סלע כיון שאינו מספיק להם לפי כבודו מדקאמר תנו שקל לבני ולא קאמר אל תתנו להם אלא שקל מוכחא מלתא דכך רצה לומר אם יספיק להם שקל תנו להם שקל ולא יותר כדי שלא יפזרו הממון ואם לא יספיק להם זה תנו להם די ספוקם לפי כבודו דסתמא דמלתא אינו רוצה שיעמדו בניו בדוחק.
ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל כלומר כיון דגלה דעתו בפירוש ואמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שאינם יכולין להספיק בשקל אלא על ידי הדחק לא יתנו להם אלא שקל. מיהו נראין הדברים דאע"ג דאמר בפירוש אל תתנו להם אלא שקל אם אינם יכולין להספיק בשום ענין ואפילו על ידי הדחק נותנין להם סלע דסתמא דמלתא לא נתכוון זה האדם להמית את בניו ברעב ולא להפילם על הצבור וכי היכי שאם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום הכי נמי אם אומר שלא יתנו להם כל צורכם אין שומעין לו ובכה"ג לא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת במדת סדום אלא דנותנין להם סלע עד שיגדילו ולכשיגדילו יזכו בכל הממון מכח ירושה כדכתיבנא לעיל. כך פירש ר"מ הלוי ז"ל, ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי לשיטתיה ורש"י ז"ל לא כתב כן:

ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאומר תנו כו'. דכיון שירשו אחרים תחתיהם גלה דעתו שרוצה שישאר הממון לאחרים ולפיכך אע"פ שלא אמר אל תתנו סלע לבני ואף על גב שאינו מספיק להם בשום ענין אין נותנין להם אלא שקל לא שנא שיהיו אותם האחרים ראויין לירש לא שנא אנשים זרים דעלמא דכיון שהקפיד בדבר ואמר בפי' שישאר הממון לאחרים. ויש להקשות היכי אמרינן הכא דכי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שיזכו אותם האחרים והא אמרינן בפרק יש נוחלין [קכט ב'] נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והכא נמי בשאמר תנו אמאי אין נותנין להם כל צורכיהם דאע"ג דאמר יירשו אחרים תחתיהם כיון שהזכיר לבנים בלשון מתנה כאלו הזכיר לשון ירושה הוי וירושה אין לה הפסק דלאו כל הימנו לפסוקי הירושה כיון שחלה.
והרב רבי זרחיה בעל המאור כתב דמאי דאמרינן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה אין רוצה לומר דלשון מתנה לא דיינינן ליה בכל מקום אלא בלשון ירושה אלא ה"ק שאין זה הלשון של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה ובירושה נתכוון לומר שיירשנה ושיקחם הא' וירושה אין לה הפסק אבל היכא שאמר בפירוש בלשון מתנה ודאי יש לה הפסק וזכו לאחרים. ודוגמתו הא דאמרינן (בפסחים) [בתרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון ור"ל שאין זה טעם כמון ה"נ ר"ל שאין הלשון הזה של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה אבל היכא שהלשון הוא מבואר בלשון מתנה יש לה הפסק. ועוד יש לתרץ דכי אמרינן דאין לה הפסק ה"מ כשאומר נכסי לך שיזכה לא' בכל הממון וכיון שיזכה בממון אין בירושה הפסק דכי קאמר בתר הכי ואחריך לפלוני אין בדבריו כלום שהירושה שזוכה הראשון אינו יכול לעוקרה אבל הכא בשעה שאמר שלא יתנו להם אלא שקל או ממטלטלי או מפירות קרקע נמצא שלא ירשו כלום בממון הנשאר לאחר מיתתן שלא הורישן אלא אותו השיעור בלבד ולפיכך כשימותו ירשו הנשאר אותם האחרים שהם הזוכים ראשונה בכל אותו הנשאר. כך נראה למורי הרב נר"ו עיקר.
ורבינו יעקב ז"ל מתרץ דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ בשאין הממון ביד שליש כגון שאמר נכסי לך שהראשון זוכה הוא עצמו בממון אבל הכא שהממון ביד שליש ולעולם לא הגיע ליד היורש לא שייך למימר ביה ירושה אין לה הפסק. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש איכא לאקשויי עלה דהא מתניתין דהכא קי"ל נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכיון דירושה אין לה הפסק הכא שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל דאלמא אם מתו ירשו הנך אחרים תחתיהם והא בניו יורשים נינהו וירושה אין לה הפסק ופירוק קושיא זו אליבא דהלכתא דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה ה"מ היכא דאמר ליה נכסי לך דמשמע דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון שראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שקנה למלתא סתם ואמר ליה נכסי אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והא דקאמר אחריך לא כלום הוא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דלא אמר נכסי לבני ליתן להם מהם שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר אשתכח דלא אקנינהו מנכסים אלא שקל בלחוד ושארם להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו וה"ל כמאן דאמר פלוני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין דהא אוקימנא להאי דקתני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראויים לירשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם וכמה שמתו לא הגיע לידן אלא מלתא שלא הקנה אותה להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשין אחרים הוא שהקנה אותם בלשון ירושה דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה. ע"כ:

הא מני ר"מ היא שאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא כדאמרינן בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ כו'. והקשה ר"ת כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דבשלמא הא דר"מ אצטריך משום דאיתא בברייתא האומר לעשות דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו כדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרינן בגיטין [מ א'] האומר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח דמצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש בידו מתחלה לכך דומיא דמתניתין דהכא וההיא דהאומר תנו שקל לבני כל הממון הושלש בידו לכך הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה לדבריו ממעשה דרבא ואיסור גיורא דלא הוה משכח רבא אנפא היכי זכי בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי דכיון שלא הושלש הממון בידו מתחלה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והוקשה לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש. ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזוכה מעצמה מיד וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא שהושלש לכך וזה דוחק גדול.
אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אמר בלשון מתנה נתתי דבר פלוני לפלוני או הריני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת ש"מ שהוא מקנה באמירה ואפילו כשאומר בלשון צואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצוה ליורשין או לאחרים שהממון ברשותן או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם הא לאו הכי אין כאן מצוה ואלו דברים שהכל מסכימים עליהם. והשתא אתיא שפיר ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשין ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא אי שלח לי לא אתינא וא"כ אפילו יצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דבריו. הריטב"א ז"ל: