שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ו/דף סח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סח עמוד אעריכה


בטלי כסף או בטלי זהב פי' רש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של משי כזהב והא דלא עייפינהו ניהלי' כדעביד לעיל משום דהא ודאי מפנקותא יתירה הוא ואי לאו דאית ליה מדילי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. הריטב"א ז"ל:
המסמא את עינו פרש"י ז"ל כלומר מראה כאלו עינו סמויה כדי שידמה לבני אדם שיתנו לו צדקה והוא אינו צריך. והמקפא את שוקו שמראה כאלו יש לו כאב בשוק שאינו יכול להעמיד רגלו על הקרקע ומוליכה כאדם שצף על המים והוא מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא ויש שגורסי' המקפח את שוקו ורוצה לומר שמראה את שוקו שבור. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות כדגרסינן בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה וזהו שאמרנו המקפה את שוקו כלומר המעב' את שוקו כדי להראות שיש בו חולי כדי שיקח מן הצדקה. ע"כ:
והמצבה את כריסו פי' מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
במחרישה דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי' מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [קמז ב'] רב שמואל עבדא ליה אימי' מגררת דכספא שאע"פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי כו'. כלומר כי קתני אין מחייבין אותו למכור היינו קודם שבאו לידי גיבוי כלומר שיצטרך שיתנו לו מן הגבוי של קופה או של צדקה הניתן בפרהסיא דכיון שעדיין לא בא למדה זו אלא שלקח בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלל אבל אחר שבא למדה זו שנצטרך ליקח מן הגבוי של קופה או של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמוכר. כך פירשו הריא"ף ז"ל וחכמי ספרד ז"ל ועיקר.
וי"מ בדרך אחרת כי קתני אין מחייבין אותו למכור הוא קודם שיבא לידי גיבוי כגון שבא ליטול לקט שכחה ופאה ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישיו היה משלים למאתים אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו כדי להשלימם ולא יצטרך לקחת מן הצדקה אלא נוטל לקט שכחה ופאה וכי קתני מחייבין אותו למכור זהו לאחר שהביא עצמו לידי גיבוי כגון שהיו לו מאתים זוז מלבד ביתו וכלי תשמישו ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין ואח"כ נתברר לב"ד שנטל שלא כדין יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו כל מה שנטל ואם ירד בין כך ובין כך מנכסיו מחייבין אותו למכור כליו החשובים וישתמש בגרועין כדי שנפרע ממנו ממה שלקח שלא כדין ואע"ג דממון שאין לו תובעין הוי אפ"ה מחייבין אותו מתורת קנס וכן פי' רש"י.
ואומרים רבני צרפת ז"ל דכי אמרינן דקודם שבא לידי גיבוי אם היה משמש בכלי זהב או בכלי כסף לא נחייב אותו למוכרן ולקנות פחותים מהם זהו כשאין לו כל כלי וכלי אלא מזהב בלבד או מכסף בלבד אבל אם היה כלי של זהב ואותו הכלי בעצמו יש לו של כסף ודאי מחייבין אותו למכור האחד מהם קודם שיקח צדקה בין מן הקופה בין משום אדם בעולם בתורת צדקה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגמרא ר' חנינא הוה ליה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ד' זוזי כל מעליה יומא דשבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך אמרה שמעי דקאמרה ליה במה אתה סועד היום בטלי כסף או בטלי זהב כלומר במפות של מילת המרוקמות בחוטין של זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן אנו חוטאין בכל יום כשאנו מעלימין עין מן הצדקה אבל עכשיו שיש כאן רמאין הרי קולר תלוי בצוארם שהם גורמין לנו ואם איתא דאפי' היכא שיש לו כלים מב' מינים לא נחייב אותו למכור הוא למה לא נתנו המעות לאותו עני כמנהג' הראשון ומה רמאות היה עושה שהרי לא היה מחויב למכור מהם כלום אלא ודאי מפני שהיו לו מפות של כסף ומפות של זהב והיה מחויב למכור האחת מהם כדי שלא יצטרך לקחת מן הצדקה משום אדם ולא עשה קרא אותו רמאי.
ואומר ר"מ הלוי משנחייב אותו למכור האחד נחייב אותו למכור המשובח יותר שאם היה רגיל במפות של זהב ובמפות של כסף ימכור של זהב קודם שיקח מן הצדקה דמאי דאמרינן דלא מחייבינן ליה לאשתמושי בפחות ממה שהיה רגיל תחלה זהו כשהיה דרכו להשתמש באותו המין בלבד שאם היה רגיל במפות של זהב בלבד לא נחייב אותו למכרם וליקח של כסף אבל אם היו לו של כסף ושל זהב הואיל ורגיל להשתמש בשניהם אין לחוש אם מוכר החשוב ומשתמש באחד כיון שמתחלה היה דרכו גם כן להשתמש בו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב דאין לשון הגמרא מתיישב כפי' רש"י ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה. ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד. כן כתב הריטב"א ז"ל ובתוספות הקשו על פי' ר"ת ז"ל עיין בתוספות:
מתני' יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהא דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק בית שמאי השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"כ. פי' לפירושו וקמ"ל מתני' דאע"ג דכבר נשאת והרי הם נשואין לענין מיאון לא תימא אבדה פרנסתה אבל נשאת שלא לדעתה אין כאן נשואין ואפילו מיאון אינה צריכה ופשיט דיכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי וכו' ורש"י אכתי הוקשה לו דלמה ליה למתני מדעתה פשיטא דכיון דתני שהשיאתה מדעתה משמע דשלא מדעתה לא מקרי נשואין כלל ולכך תירץ ז"ל דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן רבותא דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה ע"כ.

ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצה בק' או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה וקשה דא"כ הוה ליה למתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מדעתה בק' או בחמשים דהשתא קאי מדעתה על הפסיקה ולא הוה ליה למתני מדעתה על הנשואין ועוד קשיא דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתניתין והרי בגמרא משמע דכל דלא באה לכלל נערה הרי היא יכולה משתגדיל להוציא מידן וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי מ"ה לא הויא מחילתה מחילה דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי לכך פי' רבינו ברוך ז"ל דלכך נקט מדעתה דאפילו שנתרצית לא מקרי מחילה כיון דלא מחלה להדיא ומיירי מתני' אפי' בפעוטות ועיין במרדכי ומ"מ דייקינן בגמרא הא גדולה ויתרה משום דנשאת אע"ג דלא מחלה להדיא ואפשר דרש"י סובר דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ"מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ"ט מה' מכירה והא דנקט מדעתה גבי הנשואין דאלו היה תנינן גבי הפסיקה הוה אמינא כיון דנקט מדעתה גבי הפסיקה ולא גבי נשואין דלמא מיירי דלא נתרצית בנשואין אבל בפסיק' נתרצית ולהכי יכולה היא משתגדיל להוציא מידן וכו'. אבל השתא דתנא לישנא יתירה דהיינו מדעתה גבי נשואין שמעינן דהכל היא ברצונה הנשואין והפסיקה ואפ"ה אין מחילתה מחילה ועוד דבכל שעת נשואין אלימא טפי דהן הן דברים הנקנין באמירה ואפ"ה אין מחילתה מחילה כנ"ל.
ועוד י"ל דרש"י ז"ל ה"ק דאיברא ודאי אי מחלה בפירוש כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאו' אין מעשה קטן כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפירוש אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצוייה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה היא ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים כדאיתא בפרק הנזקין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ט מה' מכירה הלכך אי לאו דמחלה בפירוש לא הויא רצוייה מחילה ולכך לא נקט מדעתה גבי הפסיקה דאם כן הוה משמע דמחלה עליה בפי' כנ"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה כו'. ואע"פ שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואין יכולין להפקיע זכותה וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא כדאמרינן בגמרא גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסים קאמר וזו נמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים כיון דלא יהבו לה מאי דחזי לה מינייהו וגרסינן בתוספות אע"פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ע"כ:

וכתבו לה במאה או בחמשים זוז פירוש שהוא פחות ממה שראוי להנתן לה וכמה הראוי להנתן לה רבי יהודה אומר כו'. אי השיא כו' פירוש האב בחייו. אלא שמין את הנכסים פירוש לא פורש איך שומת הנכסים ולא כמה מהן. פ"א ונותנין לה עשור נכסים. מלקוטי הגאונים ז"ל.
וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו מה שראוי לינתן לה פי' לרבי יהודה לפי דעתו של אב ולרבנן לפי שומת הנכסים דהשתא האי תנא לא אתא אלא לאשמועינן דאע"ג שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים אלו לצורך פרנסתה ואף על פי שנשאה הבעל בלא כלום לא אבדה זכותה שאין כח ביד האחים להפקיע זכותה ואין לומר שהיא מחלה כשנשאת דהא קטנה היא. ורש"י ז"ל פי' מה שראוי להנתן לה דהיינו עשור נכסים נקיט לה כרבי דהלכתא הכין כדאיתא בגמרא בדלא אמדינן לאב ע"כ. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל דנקט מדעתה לרבותא דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכפי מאי דפרי' בלשון ראשון מוכרח הוא לפרש דמאי דקתני כמה ראוי ליתן לה דהיינו עשור נכסים דהויא ליה דבר קצוב דאלו הוה אזלינן בתר אומדנא לא הויא דבר קצוב.
וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מכירה שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו והלכך אי מה שראוי ליתן לה היינו עשור נכסים מקרי שפיר דבר קצוב דהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמחייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה הרי זה כקנין וחייב והכא נמי דכוותא אבל אי אזלינן בתר אומדנא לא מקרי דבר קצוב כלל ופשיטא דאפילו בגדולה בכל כי האי גונא לא הויא מחילה ולמה ליה למתני מדעתה ומאי רבותי' הלכך ודאי מוכרח הוא לפרש דלת"ק היינו עשור נכסים כנ"ל:
אם השיא את הבת כו' אין לפרש דרבי יהודה אתא לאפלוגי אמאי דקאמר ת"ק יכולה היא משתגדיל כו' וה"ק אם השיא כו' פי' כי אמרינן דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן היינו דוקא כשגלה האב דעתו והשיא בת בחייו אבל אם לא גלה האב דעתו ולא אמידניה דעת האב מה שעשו האחים עשו ואינה יכולה משתגדיל להוציא מידן דהא ודאי ליתא להאי פירושא דא"כ לא הוה ליה לרבי יהודה למתני אלא אם השיא האב בת בחייו ינתן לזו כדרך שנתן האב אבל השתא דשני אם השיא את הבת הראשונה כו' משמע דלא אתא לאפלוגי אלא אעשור נכסים דקאמר ת"ק וכדדייקי לה מדברי ת"ק ופליג עליה רבי יהודה דאם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ינתן כו' בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יותר ומיהו לעולם אית לן למימר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה וכן פרש"י כנ"ל:

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי' שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו וכן מפורש בתוספתא ובודאי דלר"י כל היכא דליכא אומדנא דאב אזלינן בתר שומת נכסים בדרבנן והכין מוכח בתוספתא דגרסי התם [פ"ו ה"א] כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עשור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ע"כ. ואמרינן לקמן בגמרא דאליבא דרבי כי איכא אומדנא אזלינן בתר [אומדנא כרבי יהודה ואי היכא דליכא אומדנא אזלינן בתר] עשור נכסים מאי איכא בין רבי יהודה לרבי וליכא למימר דלרבי יהודה כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לרבי יהודה כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן ושלש מחלוקות בדבר והלכתא כרבי. הריטב"א ז"ל.

וכן פי' ריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים כו'. לאו היינו עשור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם דר' לחוד הוא דאית ליה עשור נכסים הכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות כו' עד כדרך שנתן לראשון משמע דשלש מחלוקות בדבר כו' ע"כ. והתוס' לא פירשו כן אלא כי תנן שמין את הנכסים פי' לתת להם עשור נכסים וכן משמע מלשון של רש"י דאין כאן אלא שתי מחלוקות דמר אמר עשור נכסים ומר אזיל בתר אומדנא דאב ובגמרא נפרש עוד בזה בס"ד:
גמ' אמר שמואל לפרנס' שמין באב כתב רבינו חננאל דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעשור נכסי אבל לא להוסיף דלפחות אשכחן כדאמרינן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסים אבל להוסיף לא אשכחן ועוד יש ראיה מדאמרינן לעיל בפרק נערה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן עלה עד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עשור נכסי אלמא אפילו בחיים דאב לית ליה למיהב טפי ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הנזקין גבי הא דאמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והא פרנסה דמיקץ קיצא מכתב לא כתיבא והשתא אי אמרת בשלמא אין מוסיפין אעישור נכסי הוא דקיצה אלא אי אמרת מוסיפין וגורעין מאי קיצה. ואינן ראיות כלל דמאי דקרינן לפרנסה מיקץ קיצה היינו שבשעת לקיחת הלוקח ואפשר לעמוד על דעתו מ"מ יוכלו להושיב ב"ד ולאמר לו שיניח לה בכדי אותה אומדנא מה שאין כן במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח ועוד דהתם עלה דהא דאמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו קאי ורבי חנינא בדלא אמדינן אמרה שנוטלת עשור נכסים עלה דההיא דמי שמת והניח שתי בנות כו' וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים כו' והיכא דלא אמדינן קא קיצה עשור נכסי והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימר שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמדה בינונית לתת לבתו וקאמר עד עשור נכסי וההיא דמעשה דנתן לה רבי י"ב מנכסין מעשה שהיה כך היה וה"ה דאי אמדי' לדעתיה בטפי מעשור נכסי דהוו יהבי לה טפי.
ויש מקשים על ר"ח ז"ל מדתנן במתני' פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין מכלל דרבי יהודה סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה ואוקמינן מאי עשיר עשיר בדעת וש"מ דר' יהודה מוסיף דאית ליה שמין באב ורבנן פחתי ואינה קושיא כלל דרבנן הכי קאמרי אומדנא דידך לא כלום היא שאי אפשר לעמוד על דעתו של אדם ועוד שכבר פירשתי במתניתין דשמין את הנכסים לאו היינו עשור נכסי וא"כ אפשר דר' יהודה מוסיף על שומת הנכסים אם דעתו של אב רחבה יותר משאר בני אדם אבל אפשר דבין לר' יהודה בין לרבנן אין להוסיף על עשור נכסי. ועוד מקשינן על ר"ח ז"ל מדקרו ליה בפרק נערה מאי מעלויא מעלויא דאב וכדשמואל ולא לאפחותי ולא לאוסופי מאי עלויא גריעותא היא דאי לא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי י"ל מפני שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד הדעת דאב ודלמא שמואל נמי לא סבר לה כר' ומיהו אחר שאין ראיה מכרעת בדעת ר"ח ולא בהיפוך והדברים כפשוטן נראין בין להוסיף בין לגרוע הוא על ר"ח ראיה שלא נאמר אלא לפחות וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל דבין לפחות ובין לגרוע וכן פי' רש"י במתני' וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל.
ומצאתי בפסקי הרב ר' ישעיה מטראני דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן או אחד מן הבנים כדאמרינן לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל למשקל טפי מבן לא דאי לא תימא הכי זימנין דמתעקרא נחלה מדאורייתא כגון שנתן לראשונה כל מה שהיה לו אז ואם נאמר שיתן עתה לשנייה לא יהיה לבן כלום אלא דיה שתטול כחלק הבן שלעולם אין דעת האב שיצא הבן נקי מנכסיו והבת תטול הכל לפרנסת הבעל ולזה קשה א"כ מה הקשו לר' לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אין לבן במקום בנות כלום לימא להו היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות כחלק הבן ואפשר דקושטא דמלתא קא מהדר להו דעשור כל מה ששיירה כל אחת ולא מכל הנכסים. ריב"ש ז"ל. והתוס' לעיל בפ' נערה האריכו בזה בפי' של רבינו חננאל ז"ל:

מאי לאו פרנסת הבעל קשיא ליה לרשב"א ז"ל בתוספות דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דנזונות ומתפרנסות שוה דלענין פרנסת הבעל הוי שמין את הנכסים לתת להם עשור נכסים דאין כאן אלא שומא אחת לידע כמה הם הנכסים ושוב אין צריך אומדנא ושומא כלל דעשור הנכסים מידע ידיע ולענין נזונות שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנין כמו שמפורש באף על פי במשרה אשתו ע"י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד פי' והרי כאן שני שומות שומות הנכסים ואומדנא דהכל לפי הכבוד והיינו לשיטת התוס' דקא מפרשי שמין את הנכסים דמתני' דהיינו עשור נכסים אבל לשיטת הריטב"א וריב"ש ז"ל דקא מפרשי שמין את הנכסים כו'. שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו אין כאן קושיא כלל דהרי השומות שווין אלא דהאי כדאיתא והאי כדאיתא ומיהו צריך שומא ואומדנא בתרווייהו. ולשיטת התוס' יש לתרץ דכי קתני כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' לא קאי אלא אפרנסת הבעל דאלו המזונות מידע ידיע שומת הנכסים ולא הוצרך לפרש אבל אפרנסת הבעל דאיכא מאן דאמר דאזלינן בתר אומדנא דאב לכך הוצרך לפרש כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' כנ"ל. והכריחו דבפרנסת הבעל קא מיירי משום דס"ד דכי היכי דבפרנסת הבעל שמין הכי נמי אית לן למימר בפרנסת עצמה דמאי שנא הא מהא ומשני לא בפרנסת עצמה ושאני פרנסת עצמה שהוא חייב בתנאי ב"ד אבל פרנסת הבעל תלוי בדעת האב כדתניא בסמוך האומר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו אל יזונו אין שומעין וכן פי' בתוס' ומיהו לקמן אית דגרסי איפכא וכדבעינן למכתב בס"ד. ולכך פרישנא דהיינו הכרח דמאי לאו ולא מאי דפריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני משום דהדר וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' וכיון דחזר וקאמר מאי לאו משמע דמעיקרא לאו משום הא אתינן עלה.

ואכתי איכא לאקשויי בהא שמעתא כי משנינן מעיקרא בפרנסת עצמם ע"כ בעי למימר אכילה ושתייה ולבוש וכסות דהכל נכנס בכלל פרנסה מעתה מאי פריך הא נזונות ומתפרנסות קתני בקל יש לדחות דמזון לחוד ופרנסה לחוד וכדאמרינן לעיל בפרק נערה זנין ומפרנסים את אשתו ובניו ודבר אחר ופרש"י זנין מזונות מפרנסין לבוש וכסות והכי איתא נמי בכמה דוכתי הלכך מאי שקלא וטריא דהכא ומאי כולי האי דאיצטריך לאורוכי בשנויי לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה כו'. ועוד כי קא פריך והא נזונת ומתפרנסת קתני למה ליה למהדר ולמימר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' ועוד איכא למידק דהרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דשמין באב כדאיתא בפרק עשרים מהלכות אישות ובפ' י"ט כתב ז"ל האשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן ובפרק י"ג מה' אישות כשכתב ז"ל דין האשה דאיתא בפרק אע"פ בדין המשרה את אשתו ע"י שליש וסיים בד"א בעני שבישראל וכו' כתב עוד ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות וכו' ואינו נותן להם לפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד וכתב הרב המגיד דהיינו טעמא לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ע"כ. ואין לחלק בין הבת לאחר מיתתן לבניו ובנותיו קטנים וכ"ש דכבר כתב ז"ל בפרק י"ט דין הבת נמי וכדכתיבנא וכתב הרב המגיד ז"ל שם בפרק י"ט דכן מפורש בירושלמי דהבת לא עולה ולא יורדת מעתה קשיא היכי מצינן לתרוצי הך ברייתא לדידיה דפסק כשמואל ומאי שמין את הנכסים וכו' דקתני והרי אין כאן לא עליה ולא יריד' וכפי צורכן לבד בעי למיתב להו בין עני בין עשיר ויש לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל הכין דכתב ז"ל בפרק י"ט בד"א כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. והעולה מכלל דבריו כשהנכסים מרובין הבנות נזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותן ובמועטים מניחין מזונות הבת תחת יד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמנוהו ב"ד לצורך הבנות וכן כתב הרב המגיד ז"ל הלכך איכא למימר דלהכי שמין את הנכסים כדי להניחן ביד אחיהן וה"ק אין אומרים אלו אביהן קיים כך וכך היה נותן וניתב להו מזונות וכסות כפי מה שהיה נותן להן אביהן לפי עושרו וותרנותו אלא שמין את הנכסים ויהיו מונחים ביד אחיהן או ביד אפוטרופוס ונותנין להו לפי צורכן. כ"נ ליישב דעת הרמב"ם ורש"י והתוס' לא פירשו כן. ודע כשכתב הרמב"ם פוסקין לבת מזונות וכסות וכו' כתב הרב המגיד ז"ל [פי"ט הלי"א] דין הכסות מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן *סא מנכסי ע"כ. ופשוט הוא שהכל נכלל בכלל מזונות ע"כ. ונראה דנעלם מעיני הרב המגיד סוגי' זו.

ונ"ל לפר' שמעתין לדעת רש"י הכין ודע דלעיל בפרק נערה גבי הא דאמר רבי חייא בר יוסף דבזן מחיטי דעליה מבעיא לן מאי זן אי מזוני הויא אי פרנסה הויא וכולה סוגיא ריהטא בהכין דפרנסה דהיינו נדוניא מקרי שפיר בלשון זן כדאיתא התם ומעתה נבאר שמועתנו דמעיקרא קאמר מאי לאו פרנסת הבעל פי' דמאי דקתני ומתפרנסים היינו פרנסת הבעל ונזונות היינו מזונות ממש והלכך ע"כ כי קתני כיצד אין אומרי' כו'. אמאי דסליק מינה קאי ומשני לא בפרנסת עצמה פי' מזונות בעודה אצל האחין דאכתי לא אסיק אדעתי' דאי' לבת כסות כלל דמתזנן מנכסי כתיב אלמא לית לה אלא מזוני לבד ורב נחמן ה"ק דהא דקתני נזונות ומתפרנסות נזונות היינו נדוניא ומתפרנסות היינו פרנסת עצמה פי' מזונות וכדכתיבנא וכי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דסליק מניה קאי דהיינו אמזונות וכדפרישנא לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל ולא קאי אנדוני' דנדוניא שמין באב וכדאמר שמואל ופריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני פי' תינח היכא דקתני זן בלחוד דאיכא לפרושי דהיינו נדוניא מיהו כי קתני תרווייהו בהדי הדדי נזונות ומתפרנסות היכי מפרשי' לשון נזונות לנדוניא ולשון מתפרנסות למזונות ואכתי הוה מצינן לפרושי דאע"ג דנזונות היינו מזונות ממש ומתפרנסות היינו נדוניא דילמא כי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דפתח ביה קאי ולא אמאי דסליק מניה לכך האריך וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' פי' הא ודאי דתנא דברייתא לאו מילי מילי קתני לאשמועינן דהבנות נזונות ומתפרנסות דלהא לא אצטריך למתני דכיון דהשתא קס"ד דאין לבת אלא מזונות ומאי נזונות מזונות ממש ולא כסות פשיטא דנזונות ולמה ליה למתני נזונות אלא ודאי ה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה פי' בין בין הוא דקתני כמו אחת ארוסות ואחת נשואות ועיקר חדוש התנא היינו לאשמועינן מאי דקתני בסיפא כיצד אין אומרין כו' וה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה כיצד הן נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין כו' ועיקר חידושא דתנא בין אנזונות בין אמתפרנסות היינו מאי דקתני עלה כיצד אין אומרין כו' וכיון שכן ליכא למימר דכי קתני כיצד כו' קאי אחדא ולא אאידך כיון דתנא בין בין קתני והוה ליה כאלו קתני כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות אין אומרין וכו' והוה מצי לשנויי דהתנא לאו בין בין קתני ומאי נזונות אכילה ושתיה ולבוש וכסות ומתפרנסות היינו נדוניא ותנא מילי מילי קתני וכי קתני כיצד אין אומרין וכו' לא קאי אלא אנזונות ולא אמתפרנסות אלא דדחיקא ליה הך שינוייא דקאי כיצד אמאי דפתח ביה ולהכי משני דאיברא ודאי דאית לבת כסות ודלא כהס"ד עד השתא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה וכו' וכי קתני כיצד אין אומרין כו' קאי אתרווייהו.

ואם תשאל כיון דאין נותנין לבנות לפי הכבוד אלא כפי צרכן לבד בין במזונות בין בכסות אמאי *סו יחלקו כדי לשנויי עלייהו כיצד אין אומרין כו'. דמשמע דעיקר חידושיה אדלקמיה קאי וכדכתיבנא והרי בהכי אין לחלק כלל ביניהם. תשובתך לכך כתב רש"י ז"ל הא באכילה ושתיה כו'. שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לו כפי מה ששנינו באע"פ במשרה את אשתו כו' עד הכל לפי הכבוד וכיון דלגבי הבנות נמי אזלינן לפי הכבוד להכי חלקן דאיכא למימר דדוקא בכסות איכא כבוד אבל במזונות מאי כבוד איכא לכך איצטריך למתני דבין בזו בין בזו שמין את הנכסים אם עני הוא וכו' וכדכתב רש"י ודוק שרש"י ז"ל לא פירש כן לעיל בסמוך כי קא משני לא בפרנסת עצמה אלא כי קא משנינן הא באכילה ובשתיה כו' דוק ותשכח כנ"ל:

אי נימא עני עני בנכסים כו'. קשיא להו לתוספות ז"ל ומאי מרווחנ' במאי דלהוי עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים ואפילו יהיה פי' המשנה כן אכתי תקשי לשמואל דהא מתניתין הכי קתני כיון דפעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אין ללכת אחר אומדנא ותירצו בתוספות דאלו הויא מתניתין עני ועשיר ממש שפיר אתיא כשמואל פי' כלפי שהיה אומר רבי יהודה שינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרין חכמים שזה אינו אומד יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב לפי הנכסים שהיה לו באותו שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו והוקשה להם דא"כ היכי פריך מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר כו' הא לית ליה דמשמע דמשום דלית ליה כלל הוא דקשיא לן והא אפילו אית ליה טובא נמי כיון דלית ליה השתא כדהוה ליה בשעה שהשיא את הראשונה אין זה אומד יפה ותקשי לת"ק אמאי יתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ותירצו בתוס' דלאו דלית ליה כלל קאמר אלא כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה.
ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דתלמודא שקיל וטרי כדי לאותובי' לשמואל דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל משום דאיכא תרי אומדני או אומדנא דאב או אומדנא דעלמא לראות שכנגדן היאך מתפרנסות בנכסים כיוצא באלו וכמו שפירשו הריטב"א וריב"ש דעת חכמים שבמשנתנו ואם אנו מפרשי' מאי עני עני בנכסים כו' אלמא משמע דכי קתני חכמים שמין את הנכסים כו' פירושו אומדנא דעלמא וכדכתיבנא ואינו דבר קצוב כגון עשור נכסים והילכך לא תותביה לשמואל כיון דסוף סוף קא אזלי רבנן בתר אומדנא אע"ג דאומדנא דעלמא קא אמרי מ"מ יודו רבנן דהיכא דאמידניה דעת האב דאומדנא דידיה עדיף והיינו דשמואל דקאמר שמין באב פי' היכא דאמדיניה ופריך עלה תלמודא מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כו' פי' דהא לדעת חכמים נמי היכא דאמדיניה דעת האב אזלינן בתר דעת האב מכלל דת"ק ס"ל דאפילו לא אמדיניה דעת האב אם השיא בת הראשונה ינתן לשנייה כו' ואפילו עשיר והעני והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת כו' והלכך ע"כ כי קתני שמין את הנכסים ע"כ דבר קצוב קאמרי ולא אזלי בתר אומדנא כלל ואפילו אומדנא דעלמא דדבר קצוב תקנו חכמים דהיינו עשור ואין לך להוסיף ולא לפחות ותיובתא דשמואל דחכמים נתנו קצבה לדבריהם ונמוקן עמן דפעמים שאדם עני כו' ואיהו נמי לא קא' כדקאמר רבי יהודה ומשני הוא דאמר כרבי יהודה כו' כנ"ל:
והרא"ה ז"ל אזיל בשיטת התוספות וז"ל אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מלתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא מדר' יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה וי"ל דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עליה דרבי יהודה אלא למימר דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אח"כ כאותה שעה אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותו שעה ושל עכשיו ודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו ומשום הכי מוכיחין דודאי לאו עני ועשיר בנכסים קאמר והשתא ודאי הויא תיובתא. ע"כ:

אי אמר הלכה כרבי יהודה כו'. ק"ו ותפוק ליה דאי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא שהלכה כמותו לגמרי וכי ליתא אומדנא דאב אמדי' בתר שומת הנכסים קמ"ל דבפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסק מידי וי"ל דכיון דרבי יהודה לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כרבי יהודה לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הנזונת וכו' וא"ת דילמא כי פסק רבא הלכה כרבי יהודה היינו דוקא בהשיאה דגלאי דעתיה אבל לא השיאה לא ופליג עליה דשמואל דס"ל דנקט רבי יהודה השיאה להודיעך כחן דרבנן דדוקא נקט השיאה ולהכי פסק כוותיה וכי פסק כדעתיה דרבי היינו בדלא גלאי דעתיה ואם היינו גורסין בשנויא הא דגלאי דעתיה הא דלא גלאי דעתיה הוה ניחא דהוה אמרי' דהיינו דקא משני אבל לפי ספרינו דגרסינן הא דאמדיניה הא דלא אמדיניה דמשמע דלא מחלק בין השיאה ללא השיאה מעתה הדרא קושיין לדוכתיה תדע דרבא פסק לעיל ממקרקעי ולא ממטלטלי כו' בין לפרנסה וה"נ פסק בסוף שמעתין ואי ס"ל שמין באב כשמואל מקרקעי ומטלטלי שוין בכך וכן הקשו בתוספות לעיל בפרק נערה ואי הוה משנינן הכי לא הוה קשיא ולא מידי וי"ל דאי רבי לא הוה מיירי אלא בדלא השיאה א"כ אין בין רבי יהודה לרבי מידי ולא חדית רבי מידי אדרבי יהודה וכיון שכן לא הוה ליה למתני מלתא באפי נפשה אלא הוה ליה למימר נראין דברי רבי יהודה ואם לא השיאה נוטלת עשור נכסים ועוד מדסתים רבי במתני' ושנה דברי רבי יהודה בלשון יחידאה ומאן דפליג אדרבי יהודה בלשון חכמים אלמא לא ס"ל כר' יהודה והלכך ע"כ כי קתני נוטלת עשור נכסים ס"ל דאין שמין באב כלל ומשני הא דאמדיניה כו' פי' הא דאמר רבי עשור נכסים בדלא אמדינא לאב ואע"ג דשני רבי במשנתנו דברי רבי יהודה בלשון יחידאה לאו משום דלית הלכתא כוותיה אלא דבעי לפרושי מאן אמרה ואיהו פריש דבריו בברייתא דר' יהודה לאו דוקא בדהשיא דגלי דעתיה אלא כל דאמדיניה שמין באב והיכא דלא אמדיניה נוטלת עשור נכסים והשתא חדית רבי טובא אדר' יהודה ומיהו לא פליגי וכדכתיבנא והא דלא קצר תלמודא וקאמר כי קאמר רבי בדלא אמדיניה ולמה ליה לאורוכי ולמימר הא דאמדיניה היינו משום דבעי לאתויי עלה הכי נמי מסתבר' פי' דמודה רבי באמדינא דשמין באב לכך נקט להדיא הא דאמדיניה וקל להבין כנ"ל:

ה"נ מסתברא דאמר רב אדא כו'. ומיהו לאו הכרחא הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו ואי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו יותר וקמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן ה"נ מסתברא. הריטב"א ז"ל:
ודע דלכך הוצרך למימר הכי נמי מסתברא דאי ממאי דפריך בסמוך מדרבא אדרבא הוה אמינא דלעולם רבי איירי בכל גוונא בין דאמדיניה בין דלא אמדיניה אלא דרבא לא פסק כותיה דרבי אלא בדלא אמדיניה לכך מייתי דמסתברא דרבי גופיה מודה דבדאמדיניה שמין באב כנ"ל:


דף סח עמוד בעריכה


כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי' קס"ד דהראשונה נשאת בתחלה ושוב נשאת השניה והיינו מדנקט לשון ראשונה דקאמר כך אני אומר ראשונה כו'. אלמא דקדמה בנשואין ולכך קרי לה ראשונה ואף על גב דמדאמרו לו לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן כו' משמע דכולן באו להנשא כאחת ולהכי מקשו עלה דאם כן אין לבן במקום בנות כלום דהא ודאי כולהו שקלי עשור ממאי דשבק אבוהון דאין כאן קודמת לזכות אבל אם קדמה ראשונה בנשואיה פשיטא דאין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה דסתמא דמילתא אין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב וא"כ מאי מקשו עלה דרבי אלא ודאי דלכאורה מתוך שקלא וטריא דאמרו לו לרבי שמעינן דכולן באו להנשא כאחת וכיון שכן מאי פריך תלמודא. ויש לומר דלשון ראשונה קשיתיה דמשמע דבאה ראשונה לינשא ודחי תלמודא דלאו דוקא נקט ראשונה משום דקדמה בנשואין אלא משום דהיא נוטלת עשור נכסים ממאי דשבק אבוהון מה שאין האחרות נוטלות ושוב חוזרות וחולקות בשוה ולכך השיב להא רבי בלשון הזה כדי ליישב לשניה דנקט בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים אמאי דקא מהדר להו לבסוף וכדקאמר כך אני אומר כו' פי' דמעיקרא הכי קאמר וה"פ בת הנזונת מן האחין פי' בת אחת היא דנוטלת עשור ממאי דשבק אבוהון ולא השאר כנ"ל. ודוק מה שכתב רש"י ראשונה. קס"ד הבאה ראשונה לינשא.
והקשו בתוספות אמאי פריך אה"נ דאטו משום דנשאת תחלה דנפשה שקלה הא משעת מיתת האב להוו ב"ח דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו הנכסים דינא הוא דחולקות בשוה וליכא למימר דאין האחין חייבין כלום עד שעת נשואין דר"ח הוא דאמר מוציאין לפרנסה. ותירצו בתוספות משום דלפרנסה שמין באב וסתמא דמילתא אם היה האב קיים היה נותן נדוניא הראויה לראשונה כשהוא משיאה ולא היה פוחת לה בעבור האחרות שעומדות להנשא לחלוק להם בשוה. וכן כתב הרא"ש:
וז"ל הרשב"א הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה קשיא לי דהא משעת דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי ואי אמרת דאין האחין חייבין להו כלום עד שעת נשואין הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להן דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עילוייו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן וכן באחין כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לאו כל כמינייהו שהרי נשתעבדו להם נכסים לכמות שהיה לאב ליתן לכל אחת בשעת נשואיה. ע"כ:
והריטב"א כתב וז"ל אם באו כלן לינשא כאחת חולקות בשוה פי' כי זכות כולן בא כאחת הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עשור נכסים שנשארו מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב והכי מוכח נמי מהא דתניא לקמן כיצד הן עושות שוכרות להם בעלים וזה ברור. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא כי קא שקלה דנפשה קא שקלה כלומר ואמאי חוזרות וחולקות בשוה שהרי בשעת שלקחה הראשונה העשור זכתה בו כאלו לא היתה שם בת אחרת הואיל ולא היו עדיין באות האחרות לנשואין וכן השניה זכתה במה ששיירה הראשונה ולמה תחזור ותחלוק עם השלישית ותו דלא גרע משני שטרות היוצאים ביום אחד שאם קדם האחד וגבה אין מוציאין מידו. ומהדרינן ה"ק אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה שהרי לא זכתה האחת קודם חברתה והוו להו כשני שטרות ביום אחד זה מנה וזה מנה ובאין לגבות כל אחד ואין שם אלא מנה דחולקין בשוה הכא נמי אם באו כולן לינשא כאחת משערין ב"ד על זה הדרך וחולקות לאלתר בשוה והשאר ישאר לבן נמצא לפי החשבון שאם הבנות תשעה והבן אחד והממון אינו אלא מנה לוקחין הבנות כ"ה דינרין והבן מ"ה דינרין. ע"כ:
בין נשאו עד שלא בגרו מכאן משמע דלא כרב דאמר לעיל בשילהי נערה עד שתלקחן דהיינו אירוסין דאי אית ליה לרב הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאפילו נתארסה עד שלא בגרה אבדה מזונותיה וכ"ת נקט נשאו משום רבותא דאפילו הכי לא אבדו פרנסתן א"נ דבא לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו נמי לא אבדו פרנסתן הואיל ומחאי כדלקמן ואין לומר דנקט נשאו משום דאמר אף אבדו פרנסתם דאם בדנתארסו לא פליג דאין זו סברא לומר דנקט רבי למילתיה בשביל רשב"א. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל.
והשתא ניחא דהאריך רבי ונקט בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו ולא קצר ותנא בין בגרו בין נשאו א"נ אף על גב דאצטריך למיתני בין בגרו עד שלא נשאו לאשמועינן דדוקא בגרו עד שלא נשאו אבל בגרו עד שלא מת האב הא ודאי דאבדו פרנסתן וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו מכל מקום לא הוה ליה לאורוכי ולמתני ובין נשאו עד שלא בגרו אלא הוה ליה לקצר ולמתני ובין נשאו לבד אלא הא אתא לאשמועינן דלא כרב דדוקא נשאו אבדו מזונותיהן אבל לא נארסו ואי הוה תני ובין נשאו לבד הוה אמינא דקאי אבגרו והוה ליה כאלו קאמר ובין נשאו ובגרו והילכך איכא למימר דלהשמיענו רבותא בפרנסה נקט נשאו ולא משתמע דרבי אתיא דלא כרב אבל השתא דנקט להדיא ובין נשאו עד שלא בגרו אלמא דלא בא להשמיענו רבותא דפרנסה נקט נשאו דאי לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו אלא ודאי מדקתני ובין בגרו עד שלא נשאו חידושא במזונות הוא דאתא לאשמועינן ודלא כרב וכמו שכתבו התוספות כנ"ל.
ורש"י ז"ל כתב אבדו מזונותיהן. שכתב להן או עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין. ע"כ: ואפשר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דלמה ליה למיתני דאבדו מזונותיהן פשיטא דאבדו מזונותיהן ומספר כתובה נלמוד ואפילו נתארסו איכא למימר דאבדו מזונות כ"ש בגרו או נשאו ותירץ ז"ל דלמיהב טעמא דלא אבדו פרנסתן נקט אבדו מזונותיהן וה"ק היינו טעמא דאבדו מזונות משום שכתב להם או עד שתבגרן או עד שתלקחן כו' הא אלו לא היה כותב לה הכין היתה נזונת והולכת אפילו אחר בגרות או נשואין מעתה פרנסה דלא כתב כן אפילו נשאו או בגרו לא אבדו פרנסתן ולפי זה לא נשמע מדרבי דאתיא דלא כרב כנ"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו כו'. אע"ג דקי"ל כרב דאמר בפרק נערה דבאירוסין אבדו מזונותיהן והכא הוה ליה רבותא טפי דאירוסין לא פסיקא ליה למתני הכא נתארסו משום ר' שמעון ב"א דאמר אף אבדו פרנסתן ובאירוסין ליכא למימר דאבדו פרנסתן. ע"כ:

רשב"א אומר אף אבדו פרנסתן. לכאורה משמע דרשב"א ה"ק כי היכי דאבדו מזונותיהן ה"נ אבדו פרנסתן והיינו דקאמר אף אבדו כו' ור' טעמיה היינו משום דאבדו מזונות ומעתה משמע דכל היכא דאיכא אבידת מזונות איכא נמי אבידת פרנסה ומעתה אפילו נשאת בקטנות דאבדה מזונות אבדה נמי פרנסתה והא ודאי ליתא מדאותביה רבא לרב נחמן מדתנן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כו' טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה וסתם לה תנא כרשב"א אלמא דבנשאת בקטנות לא פליג רשב"א אלא טעמיה דרשב"א חלוק לשנים דבבגרות היינו טעמא משום דקסבר דלא תקון לה נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה אסתלקה לה מההיא ביתא לגמרי. ובנשאת היינו טעמא דכיון דנתרצית מחלה ואין לה אלא מה שפסקו לה ודוקא נערה דגדולה היא אבל קטנה אין מחילתה מחילה כך פרש"י. וריב"ש כתב בסמוך גבי הא דמשני הא דמחאי כו' דפרנסה הרי היא כמזונות כו' עיין לקמן בלשונותם:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן שהמזונות אינם אלא על ידי תנאי כתובה והתנאי לא הוי אלא עד שתבגרן או עד דתנסבן אבל פרנסת הבעל דהיינו עשור נכסים לא אבדו דחוב זה מוטל על היתומים ואין החוב נפקע לא בבגרות ולא בנשואין. ורשב"א אומר אף אבדו פרנסתם דכיון דנשאו או בגרו ולא תבעו פרנסתן או לא מיחו מוכחא מילתא שמחלו דס"ל לרשב"א שלא תקנו חכמים עשור נכסים אלא כשתבעו בשעת נשואין או בשעת בגרות וכי קאמר ר"ש שאם נשאו עד שלא בגרו אבדו פרנסתן דוקא כשנשאו בימי הבגרות אבל אם נשאו בזמן הקטנות מודה ר"ש דלא אבדו פרנסתם דהא אמרינן לקמן בברייתא שאם השיאוה בעודה בקטנותה ולא נתנו לה עשור נכסים דלא אבדה פרנסתה ולכשתגדיל יכולה להוציא מידן מה שראוי ליתן לה והלא כך הוא הדין הקטנה כמו גדולה היכא דמחאי דקטנה כיון דלאו בת מחילה היא אין מחילתה מחילה וכמאן דמחיא הויא וכיון דס"ל אף על גב דמחאי אבדה פרנסתה הכי נמי הוה לן למימר דקטנה נמי אבדה פרנסתה.
ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דשאני קטנה דנשואיה לאו נשואי תורה הן ולפיכך יכולה להוציא מידן ואף על גב דנשאת אבל בשנשאת בזמן הנערות הוו להו נשואין גמורין ולפיכך היה סובר דאבדה פרנסתה ולפי זה נצטרך לומר דאי אמרי' שאם נשאת בעודה קטנה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן דוקא כשלא בא עליה אחר שגדלה או שבא עליה ולא בא עליה לשם קדושין הראשונים אבל אם בא עליה אחר שגדלה לשם קדושין גמורין הוו להו קידושי תורה ואינה יכולה להוציא מידן. ע"כ:
כיצד הן עושות כלומר לר"ש שסובר שאם בגרו אבדו פרנסתן כשמגיעות לימי בגרות מה תקנה יכולות לעשות כדי שלא יפסידו פרנסתן שוכרות להן בעלים כלומר אם אינם מוצאות בעלים בחנם יש להן לשוכרן קודם הבגרות כדי שלא יפסידו זכותם עד שנתארסו זכו בפרנסה ובעלים תובעין לאחיהם ומוציאין להם פרנסתם. ואין לפרש דמוציאין להם פרנסתם דקאמר ר' שמעון ר"ל לאחר נשואין דהא חזינן דר"ש ס"ל דלאלתר שנשאו אבדו פרנסתן וכ"ת לעולם מוציאין להם פרנסתן דקאמר ר"ש ר"ל אחר נשואין וכגון דמחאי קודם הנשואין זה אי אפשר דהא אמרינן בסמוך דמאי דאמר רבי ולא אבדו פרנסתן היינו היכא דמחאי ואפילו הכי פליג עליה ר' שמעון ואומר אף אבדו פרנסתן. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל כיצד הן עושות שוכרות להן בעלים פי' שיהיו מזומנים לישא אותם קודם בגר ומוציאין להם פרנסתן כלומר ואח"כ נושאין אותן. ע"כ:
שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא כאחת נוטלות עשור כאחת וה"ה להיכא דאמידניה לאב ומסתברא ליה דהיכא דאזלינן בתר אומדנא אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין אומדנא מיהא מהשתא עבדינן דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין אלא מהשתא אומדין ב"ד ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה. פי' טעמא דקטנה שאין מחילתה מחילה הא גדולה שמחילתה מחילה כגון שהיתה נערה ויתרה אבל לא פרכינן מבוגרת דשאני התם דאיכא תרתי בגרות ונשואין ובהא אפילו רבי מודה שאבדה פרנסתה אם שתקה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש טעמא דקטנה טעמא דנשאת כשהיא קטנה שזכתה בפרנסה ונתחייב לה כשהיא קטנה משום הכי אף על פי שהגדילה לאחר מכאן ואף על פי שנשאת נמי לא אבדה פרנסתה הא משהגדילה קודם שתנשא ותזכה בפרנסתה מעת שהגדילה אבדה הפרנסה ואוקימנא הא דמחאי כו'. ע"כ:

הא גדולה ויתרה. ואם תאמר ומאי פריך והא רב נחמן פסק כרבי ודילמא מתני' פליגא עליה. ותירץ רש"י דכיון דסתם לן תנא כרשב"א לית ליה לרב נחמן למפסק דלא כותיה משום דרבי גופיה סתם כרשב"א. ותלמידי ר' יונה ז"ל כתבו דברייתא היא זו וכדכתיבנא לעיל ולא ידעתי מהו דהא מתניתין דלעיל היא אות באות.
ודע דרש"י כתב במשנתנו דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה והילכך כי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו דמחלה בפירוש ומשום דמחילתה מחילה. ומעתה תקשי מאי פריך שאני הכא דמחלה בפירוש ורבי מיירי בדלא מחלה בפירוש. ויש לומר דכי דייקינן הא גדולה ויתרה אין פירושו דמחילתה מחילה אלא אף על גב דלא מחלה כיון דנשאת אמדינן אנן מדעתינו דמחלה על השאר ואבדתו דאי בדמחלה בפירוש נמצא שאין שום חידוש במשנה לא במאי דתני להדיא ולא בדיוקא דפשיטא ודאי דמחילת קטנה לא שמה מחילה ומחילת גדולה שמה מחילה ואבדה דבמאי דקתני מתני' מדעתה אשמועינן רבותא טפי דאף על גב דנתרצית אין מחילתה מחילה מיהו לא הויא רבותא כולי האי ועוד דא"כ למה ליה לאשמועינן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה דאי לאשמועי' דאין מחילתה מחילה במאי דהוה תני דכתבו לה מדעתה במאה או בחמשים זוז אף על גב דלא השיאה הוה סגי אבל השתא דתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה משמע דתנא בעי לאשמועי' רבותא בין במאי דתני להדיא ובין במאי דדייקינן ודיוקין היינו מדתני השיאה דדוקא יתומה שהשיאה יכולה היא משתגדיל כו' אבל גדולה שהשיאה ויתרה והשתא אשמועינן רבותא בדיוקין והוה ליה כאלו תני מתניתין להדיא גדולה ויתרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא דקתני מתניתין גדולה ויתרה בשלא מיחתה ע"כ. ואיכא למידק מאי האי לישנא דכתב ז"ל דמשמע דמתני' קתני הכי להדיא והא דיוקא הוא דדייקינן הכין ולאו דתני הכין להדיא אלא דהוקשה לו לרש"י דלמה ליה לשנויי הא דמחאי הא דלא מחאי לא הוה ליה לשנויי אלא הא דמחלה הא דלא מחלה. ותירץ ז"ל משום דבעי לאשמועינן רבותא בדיוקא הילכך הוה ליה כאלו תני מתני' להדיא גדולה ויתרה וכדכתיבנא. וק"ל כנ"ל:

לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי. קשיא להו לתוספות אמאי לא משני מהכא הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא מינייהו וכו'. ותירצו בתוספות דלא מצי לשנויי הכין דכיון דקתני אבדו מזונותיהן משמע דאין רוצים עוד לזונן. ורש"י כתב הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה בשמיחתה על מותר עשור נכסיה. ולקמן כתב ז"ל הא דאמר רבא נשאת בנערות אינה צריכה למחות כגון דקא מתזנא מינייהו לאחר שנשאת דמשום דקא מתזנא הוא דשתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני גדולה כו'. פירוש לפירושו הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא כו' קאי אשנויא דמחאי דאי לא מחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא סגי לשנויי הך חילוקא דמתזנא מינייהו דמשום דמתזנא מנייהו אינו טעם מספיק כדי שנאמר משום הכין דלא אבדו פרנסתן דכיון דלא אבדו פרנסתן כיון דנשאו או בגרו אבל כי מחלקינן בין מחאי ללא מחאי הא ודאי דסגי לשנויי הא דמתזנא מינייהו כו' דכיון דקמתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דמשום דקא מתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחתה על פרנסתה וכיון דע"כ צריכין אנו לחלק בין מחאי ללא מחאי דבלאו הכי אין טעם לחלק וכדכתיבנא לכך חלק מעיקרא בין מחאי ללא מחאי ושוב חלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו וקאי עלה דשנויא דמחאי וכדכתיבנא. והתוספות סוברין דבלא חילוקא דמחאי ללא מחאי שפיר מצינן לחלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו דכי קא מתזנא מינייהו אכתי אגידא בהו ולא אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ולהכי לא אבדה פרנסתה אבל בנשאת ובגרה ולא קא מתזנא מינייהו הרי אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ושוב אין לה פרנסתה. ותירצו ז"ל דלהכי לא חלק כן מעיקרא משום דאבדו מזונותיהן משמע דאין רוצה עוד לזונם ויש לדחות דתנא מילי מילי קתני אבדו מזונותיהן כשאין רוצים לזונם ולא אבדו פרנסתן כשרוצים לזונם וזנין אותם.

ודע דלפי מאי דפרישנא לעיל מדעת רש"י טעמיה דרשב"א הוא חלוק דבבגרות מכל מקום אבדו פרנסתן דלא תקון רבנן נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה הרי אסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי וטעם הנשואין משום דנתרצית ומחלה הילכך הא דמחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא קאי אלא אנשואין דמותבינן מינה אבל אבגרות אינו מחלק בהכין כלל ולהכי אייתי נמי דהכי נמי מסתברא כו'. כדי לחלק בהכין נמי אבגרות. אבל לשיטת תלמידי רבינו יונה ז"ל טעמא דרשב"א שוה בין אנשואין בין אבגרות וכדכתיבנא לעיל ולהכי נמי כתבו ז"ל הכא נמי וז"ל הא דמחאי כו' כלומר כי אמר רבי לא אבדו פרנסתן היינו היכא שמחתה קודם הנשואין או קודם הבגרות והודיעה להם שאינה מוותרת להם חלקה וכי אמרינן גדולה ויתרה היינו היכא דלא מחאי דכיון דלא מחאי הפסידה ואינה יכולה לתבוע אחר כך דמסתמא מחלה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי כו'. ע"כ:

ועוד נראה לי מלשונו של רש"י ז"ל דמעיקרא לא מחלקינן בין מחאי ללא מחאי אלא לרב הונא דפסק הלכתא כותיה דרבי ואפשר דרבי אינו מחלק בכך דכי קתני בברייתא לא אבדו פרנסתן הויא בין מחאי ללא מחאי אלא משום דאקשינן עליה כרב הונא היכי פסק דלא כסתם משנה לכך משני הא דמחאי הא דלא מחאי פי' דרב הונא לא פסק הלכתא אלא בדמחאי ואכתי מצינן למימר ורבי אינו מחלק בהכין כלל לכך קאמר הכי נמי מסתברא וכו'. לומר דרבי גופיה נמי מחלק בהכין וזהו שכתב רש"י ז"ל הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה כו' כנ"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל הא דמחאי הא דלא מחאי פי' מתניתין בדלא מחאי דהא יתומה פשיטא דבלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי וברייתא דקתני נשאו עד שלא בגרו לא אבדו פרנסתן מיירי בדמחאי ואפ"ה סבירא ליה לרשב"א אבדו פרנסתן משום דכיון דנשאת או בגרו אסתלקא מהאי ביתא לגמרי דפרנסה הרי היא כמזונות מה במזונות בנשואין או בבגרות איבדתן ולא מהניא מחאי אף לפרנסה כן. עד כאן:

ה"נ מסתברא כו'. פי' אבל לא הוי הכרחא דדילמא נקט בת הנזונת לאפוקי בת יורשת דאיכא רווח ביתא דלית לה עשור נכסים כדאמר רבי יוחנן לקמן שניה ויתרה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי בין לא מחאי דאי לא תימא הכי קשיא דרבי אדרבי דתניא רבי אומר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים וכי נזונת אין שלא נזונת לא והא שמעינן ליה לרבי דאמר דאפילו אינה נזונת יש לה עשור דקאמר לעיל דאם בגרו עד שלא נשאו לא איבדו פרנסתן וסתמא קאמר בין נזונות בין אינם נזונות ואם תפרש הכא דדוקא נזונת אשתכח דקשיא דרבי אדרבי אלא לאו ע"כ יש לנו לחלק בין מחאי בין לא מחאי היכא דנזונת מנכסים נוטלת עשור נכסים ואף על פי שבגרה או שנשאת ואף על גב דלא מחאי והיכא שאינה נזונת עם האחין אי מחאי קודם בגרות או קודם נשואין אית לה ואי לא לית לה. ע"כ:
בגרה ונשאת צריכה למחות פי' ודוקא נקט שבגרה בתחלה אבל נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דהא בנשואין לחוד אינה צריכה למחות וכיון דזכה הבעל אין לה מחאה גדולה מזו שאפילו חזרה ומחלתה אין במעשיה כלום. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכמו שכתב הר"ן:
וז"ל הרשב"א ז"ל בגרה ונשאת צריכה למחות ואוקימנא בנזונת מן האחין הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא ומסתברא לי דבנזונת מן האחין דוקא בגרה ונשאת הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות והיינו מתני' דקתני שהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה כנ"ל. ע"כ:

ושני ליה הא דמחאי פי' ושתק ליה רבא אלמא קבלה. הריטב"א ז"ל.
וקשיא לי אפילו אי לא קבלה נמי תיקשי ליה דהא לפי מאי דאותיב הא קא דייק דגדולה ויתרה ואלו איהו גופיה קאמר נשאת אפילו לא מחאה לא אבדה פרנסתה ולמה ליה לתלמודא לאדכורי מאי דשני ליקשי ממאי דאותיב רבא ונימא ומי אמר רבא הכי והא אותביה רבא לרב נחמן יתומה דאלימא קושיא טפי דאלמא ס"ל דלעולם גדולה ויתרה ואלו איהו קאמר נשאת אפילו מחאה אינו צריך. ויש לומר דאי מדאותיב רבא לרב נחמן לא תקשי ולא מידי דאיברא ודאי דכי נשאת אינה צריכה למחות שאפילו לא מיחתה לא אבדה פרנסתה היינו משום דהדברים סתומים ולא ידעינן אי מחלה אי לא מחלה. ומיהו אי גליא דעתה דמחלה הא ודאי דמחילתה מחילה דגדולה היא ולכך אבדה פרנסתה הילכך כי דייק רבא הא גדולה ויתרה היינו דכותה דקטנה דמיירי בה מתני' דהשיאוה אמה או אחיה לדעתה.

וכתב רש"י ז"ל דלרבותא נקט לדעתה דאפילו נתרצית אין מחילתה מחילה ודכותה דייקינן הא גדולה ויתרה ואפי' הכי הוה מותיב רבא לרב נחמן משום דהוה משמע ליה לרבא דכי אמר רבי לא אבדה פרנסתה היינו אפילו בדגליא דעתייהו דמחלו ומאן דמשני הא דמחאי כו'. לא בעי לשנויי הא דגליא דעתייהו דמחלי הא דלא גליא דעתייהו מטעמא דכתבינן לעיל הילכך אמאי דאותיב רבא לא קשה אבל אמאי דמשני הא דמחאי כו' ומשמע דקבלה מיניה קשיא ועיקר קושיא היינו ממאי דאוקי הא דדייק הא גדולה ויתרה בדלא מחאי דאלו ממחאי דאוקי הא דרבי דאמר לא אבדו פרנסתן בדמחאי לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרב נחמן הוא דאוקי לה הכי אבל רבא ס"ל כרבי אפילו בדלא מחאי קאמר ואפילו בדגליא מילתא דמחלה וכדכתיבנא ואיהו לא פסיק כותיה אלא דוקא בדלא מחאי ומיהו הא דאוקימנא דיוקא דמתני' דגדולה ויתרה בדלא מחאי מוכרח הוא דהא יתומה פשיטא דבדלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי והילכך עיקר קושיין היינו מינה וזהו שכתב רש"י ושאני ליה דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אף על פי שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות ואפילו נערה. ע"כ:
והקשו עוד בתוספות כיון דבעי לאקשויי מדרבא אדרבא אמאי לא פריך להדיא מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים נזונת אין שאינה נזונת לא. ואם היינו אומרים דכי אותיב מעיקרא רבא לרב נחמן מיתומה הוה מצי לשנויי הא דמתזנא מינייהו וכו' היינו מתרצים דלהכי פריך תלמודא מדאותביה רבא לרב נחמן יתומה ושני ליה הא דמחאי כו' ולא שני ליה הא דמתזנא מינייהו וכו' אלמא דלא מחלק בהכין כלל ומשני הא דקא מתזנא מינייהו כו' פי' אף על גב דלעיל לא תריצנא הכי הכא מאחר דמחלקין בין מחאי ללא מחאי שפיר מחלקין עליה בין דקא מתזנא מינייהו כו' וכדפרישנא לעיל לדעת רש"י. ומיהו התוספות כתבו דלא מצי לשנויי לעיל הא דמתזנא וכו' משום דאבדו מזונותיהן משמע דאינן רוצים עוד לזונם מעתה לא מצינן לפרושי הא דפריך תלמודא הכא ומי אמר רבא הכי כו' הכין כלל והדרא קושית התוספות לדוכתא דאמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי כו' ויש לתרץ דהא לא מכרעא טובא דאיכא למימר דבת הנזונת אתיא למעוטי בת היורשת וכמו שכתב הריטב"א וכדכתיבנא לעיל א"נ דרבי הכי קאמר נזונת אין שאינה נזונת לא ומיהו כי קא פסק רבא כותיה דרבי לאו לגמרי פסק כותיה אלא לגבי עשור נכסים דוקא ודלא כרבי יהודה דמתני' כנ"ל:

הא דקא מתזנא מינייהו כו'. פי' ומתניתין דקתני שהיא צריכה למחות בדלא מתזנא מינייהו והיה אפשר לומר דדוקא בנשואין דמיירי בהו מתניתין אבל בבגרות אף על גב דלא מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דכל זמן שאינה משתדכת לא חששה לתבוע פרנסתה או למחות שלא מחלה ומיהו מסוגיין משמע דהא ליתא דנשואין ובגרות שוין אפילו בענין זה ומן התימה על הרא"ש שכתב דבגרה צריכה למחות בדלא מתזנא אבל נשאת ולא בגרהאינה צריכה למחות אף על גב דלא מתזנא וזה הפך סוגייתנו.
נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מתזנא צריכה למחות בין בבגרות בין בנשואין אבל מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות אלא כשבגרה ונשאת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש הא דקתני בת הנזונת למעוטי בגרה כשם שאין לה מזונות מן האירוסין דאסיקנא בפרק נערה שנתפתתה דאמרינן אנסיב ולא בגר בגר ולא אנסיב כולי עלמא לא פליגי דלית לה כך אין לה פרנסה ואם מיחתה ואמרה זה שאני שותקת ואיני תובעת הפרנסה מפני שעדיין לא נזדמן לי הבעל אבל כשיזדמן לי בעל אתבע פרנסתי יש לה והוא שתאמר זה הדבר קודם שתבגור ולפיכך אפילו בגרה אחר כן יש לה פרנסה מן האחין ודוקא באינה נזונת מן האחין אבל אם נזונת היא מן האחין אף על פי שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה דכיון דנזונת מהן כסיפא לה למחויי אבל ודאי אם בגרה ונשאת צריכה למחות ואף ע"ג דמתזנא מינייהו צריכה למחות שכך שנינו יתומה שהשיאה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מהן מה שראוי להנתן לה הנה אף על פי שנשאת כיון שעדיין לא הגדילה לא איבדה כלום וזהו מסקנא דשמעתא דא כולה.
וההיא דכתב רבינו בהלכות דיליה דהיכא דאינסיבא ואף ע"ג דלא בגרה בין מתזנא מינייהו בין דלא מתזנא מינייהו אלא בבגרה ולא נשאת אבל נשאת בלא בגרה אף על גב דלא מתזנא מינייהו נמי לא צריכה למחויי משום דקטנה לאו בת מחאה היא תדע דהא אוקימנא להא דתנן טעמא שהשיאתה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה דשמעינן מינה דטעמא דקטנה היא הא גדולה ויתרה בדלא מתזנא מינייהו ולא מחאי אלמא היכא דלא מתזנא מינייהו ולא מחאי גדולה היא שויתרה אבל קטנה לא ויתרה ואף על פי שנשאת דהא יתומה שהשיאתה אמה או אחיה קתני ואמרינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבגרה הוא דאמרינן לה משום דבגרה אבגרה הוא דקשיא ליה ועלה הוא דקא משנינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבל קטנה שנשאת לא קשיא ליה מידי כי היכי דמשני בה הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל הא דקא מתזנא מינייהו פי' בשעת נשואין פסקו שיזונו אותה ולכך לא מחתה. ע"כ:

והא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה כו'. הקשו בתוס' ומאי פריך דילמא הא דמעשים בכל יום היינו משום דרבי אמרה ורב הונא נמי ה"ק הא דחזינן דבכל יום ויום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות רבי אמרה. ותירצו בתוספות משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש והא פשיטא מילתא טובא דמעשים בכל יום. ואם תאמר אכתי מאי קא מתמה והא טובא אשמועינן רב הונא דרב הוה מסתפקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו ורבי יוחנן נמי פליג לקמן. ותירצו בתוספות דבימי רב לא נתפשטה עדיין אותה הוראה של רבי אבל בימי רב הונא נתפשטה הוראה זו ולא היה צריך לאומרה.

ונראה לפרש דרב הונא הא אתא לאשמועינן דאף על גב דרבי יוחנן פליג ורב נמי מסתפקא ליה אנן לא חיישינן להו דהא רבי אמר להדיא בפשיטות דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ופריך עלה תלמודא ומאי אתא לאשמועינן פשיטא דלית דחש להא דרבי יוחנן ורב דמעשים בכל יום דמוציאין לפרנסה כו'. ואי אתא לאשמועינן דרבי אמרה הא נמי פשיטא דכיון דמעשים בכל יום לא פסק מפומייהו דבית דינו דרבי הוא ניהו דאמרה דאלו היה בא הדבר לשנים רחוקות אפשר שהיה משתקע שם רבי מהבתי דינין אבל כיון דהויא לה מעשים בכל יום לא נשתקע שם רבי משמעתיה והכל יודעין דרבי אמרה אי נמי דהכי פריך דמה לנו לידע דרבי אמרה כיון דהכי דייני דייני בכל יום מה לי אי רבי אמרה או אחרינא.

ומעתה שפיר מצינן לפרושי דכי אמרינן דאלו פרנסה טרפה ממשעבדי דאפילו במה ששעבד האב מיירי. ואם יקשה בעיניך אמאי טרפה ממשעבדי דשעבד האב והרי האב אינו חייב בכך אלא למצוה בעלמא משום ואת בנותיכם תנו לאנשים ואם אמר אל יתפרנסו מנכסי שומעים לו. תשובתך היינו דחדית לן רב הונא משמיה דרבי ואפילו ממשעבדי דאב טרפה למפרע כיון דלא אמר אל יתפרנסו הויא לה בעלת חוב דאב וכדבעינן למימר קמן גבי הא דבעי תלמודא בעלת חוב הויא דאבא או דאחי ואכתי קא מתמה עלה תלמודא דאף ע"ג דהויא רבותא טפי מכל מקום פשיטא להו לדייני ומעשים בכל יום עושין כך ולא היה צריך הדבר לאומרו וכדפרישנא. אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי דמשעבדי היינו ששעבד האב אלא ששעבדו האחין ולהכי פריך עלה תלמודא מה בא רב הונא לחדש דהדין פשוט טובא.

וז"ל הריב"ש מאי קמ"ל והא מעשים כו'. ואף על גב דרבי יוחנן פליג עלה לקמן אפילו הכי מתמה כיון דמעשים בכל יום למאי אצטריך לאשמועינן הא מילתא. ע"כ. והוא קרוב למאי דכתיבנא:
וז"ל הרא"ש ז"ל מאי קמ"ל הא מעשים בכל יום. ואם תאמר הא מעשים בכל יום משום דרבי אמרה. ויש לומר משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש כבר פשטה הוראה זו משמיה דרבי ואע"ג דרב מספקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו בימי רב לא פשטה עדיין אותה הוראה של רבי [ע"כ]. והשמיט הרב ז"ל קושית ר' יוחנן משום דכיון דפריש דקא מתמה תלמודא דכבר פשטה הוראה כו' ליכא לאקשויי מר' יוחנן משום דר' יוחנן פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. אבל מרב קשיא ליה דשאל מרבי מהו דוק ותשכח ולשיטת התוספות ז"ל קשיא מתרווייהו כנ"ל:
לרבי אידי ואידי מגבה גביא ויש ספרים דגרסי הא שמעינן ליה לרבי דאמר תנאי כתובה אפילו ממטלטלי נמי גבו. וא"ת לימא איפכא דפרנסה ממקרקעי כדאמר רבא לקמן ותנאי כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ולהכי קאמר פרנסה אינה כתנאי כתובה הא לא אפשר דאי לרבי תנאי כתובה אינה ככתובה וגבו בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ש פרנסה דאינה כתנאי כתובה. ריב"ש ז"ל. וכן כתב הרא"ש.

והקשה ר"ת אמאי לא פרקינן שהפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין שאם נשאת או בגרה אבדה מזונות ולא אבדה פרנסתה. ותירץ דההיא הא אמרה רבי חדא זימנא במתני' לעיל והא תו למה לי. לשון הריטב"א ז"ל:
ה"ג וכן גרש"י ז"ל האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו דחיובי מחייבי ומשתעבד נכסי לכל תנאי כתובה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו דאיהו לא מחייב דבעלת חוב דאחי הוא ואיהו אה"נ דתקנתא דרבנן היא אבל לעשוייה לא הילכך כי אמר למעקריה שומעין לו וכך אמר רבינו הגדול ז"ל בתשובה שיש שבוש בספרים שכתוב בהם הגירסא בהפך ואנו כך דעתינו שבמזונות אין שומעין לו שהן תנאי ב"ד אבל הפרנסה שאינה מתנאי ב"ד אין כופין אותו. ע"כ. וכן נמי ראיתי בהלכות ראשונות שלו שכתוב בטופסין דמזונות תנאי כתובה הן כדתנן לא כתב בנן נוקבין וכו' ואי הוה בעל יכול לבטולינהו ולמימר אל יזונו בנותי מנכסי מאי אהני תנאי ב"ד הילכך לא אמרינן הכי אלא כנוסחא שכתבנו למעלה היא הדייקא. כל זה נכתב תחלה בהלכות ומחקו לקצר.
ור"ח גריס אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ויהיב טעמא למילתיה שאין הבנות נזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומחיים ליכא עליה שעבודא ואלו פרנסה מחיים נמי תקנתא דרבנן היא. וק"ל נמי עלה נהי נמי דתקנתא היא אבל לעשוייה לא והא קאמר לא בעינן ותו מאי אינה כתנאי כתובה אטו תנאי כתובה מצי למיעקרה בדבוריה והוה ליה למימר שהפרנסה אינה כמזונות ותו דהא אסיקנא בעלת חוב דאחי היא והכא משמע דבעלת חוב דאבא היא. ובשם רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי תשובה שמפרשה במתנה עם אשתו בשעת נשואין ובמזונות דהוא תנאי כתובה שומעין לו שכבר התנה עמה ובפרנסה שהיא מצוה דגופיה אין שומעין לו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו [והכי גרש"י ז"ל ופי' אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו] משום דתנאי כתובה הוא ואי שומעין לו תנאי ב"ד מאי אהני ליה ותנן לא כתב לה בנן נוקבין כו'. לפי שהוא תנאי ב"ד אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן אלא כתובת בנין דיכרין תקינו ליה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עשור נכסי ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז ואם איתא הוה ליה למתני לא יפחות לה מעשור נכסים וכן הלכה דאינו יכול להפסידה מזונותיה ובידו להפסידה פרנסתה ואף על גב דקי"ל דבע"ח דאחי הוא ולא בע"ח דאבא מכל מקום אינה בע"ח דאחי אלא מנכסי האב וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו אין לה על האחין מחמת נכסי האב כלום. ור"ח ז"ל גריס איפכא כו' עד ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר דלפי הגירסא הראשונה קי"ל כרבי ולפי הגירסא השניה אין הלכה כרבי ע"כ.
ובגליון כתוב ותימה על הרי"ף דאמר מילי דסתרן אהדדי ברישא אמר ולהנהו נוסחי לית הלכתא כרבי מכלל דפרנסה קלה היא מתנאי כתובה ופסק בסיפא קי"ל כרבי דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אלמא דפרנסה חמורה מתנאי כתובה דהיינו המזונות דלית הלכתא כרבי. ע"כ בשם רבינו מאיר ז"ל:
וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל כמה מן הגרסנים שינו הא מתניתא כי אמרו שתנאי כתובה הן כחוב על אדם וחמורין מן הפרנסה ואיך יאמר האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו ואל יתפרנסו אין שומעין לו. ואם תאמר כך הרי הרוחה לאדם לבטל תנאי כתובה מיורשיו לפיכך הפכו אותה ושנו האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו ודאי ששמועה זה למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.
אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבותינו אנשי מסמך האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו ואף דברי שמועה זו מוכיחין לזאת מתוך שהוא תובע חומר לפרנסה מתנאי כתובה בשער הראשון ובשער השני והקושיא שקשה על מי שמחליף וגריס שלא כהוגן יש לנו לפורקו למימר כי לאו לענין המצוה נשנית במשנה זו אלא לענין המתנה עם אשתו ע"מ שאין לך עלי תנאי כתובה שתנאו קיים לפיכך האומר לה ע"מ שלא יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אבל האומר ע"מ שלא אפרנס אין שומעין לו לפי שצוהו המקום לפרנס ולא צוהו לזונם ואין מזונות בנותיו מנכסיו לאחר מותו אלא בתנאי כתובה לפיכך שומעין לו להתנות ולבטלם אבל הפרנסה מצוה ולא בתנאי כתובה הם לפיכך אין שומעין לו להתנות שלא לפרנסם אבל צוואת אדם שלא לזון את בתו אם תנאי כתובה קיימין עליו אינה קיימת אבל אם גירש את אשתו ונפטר מתנאי כתובה או שהתנה מעיקרא שאין עליו אלו התנאים או שמחלה לו או כיוצא באלו אם צוה שלא לזון את בתו שומעין לו ואם צוה שלא לפרנסה אין שומעין לו וכך היא השמועה המועתקת באמת ומי שמחלפה טועין הם ע"כ. והרב רבי יהונתן הכהן ז"ל בפירושיו על ההלכות הביא קצת לשון זה:
וז"ל תלמידי ר' יונה ואיכא נוסחי דאית בהו איפכא אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ולא יתכן חדא דמזונות כתנאי כתובה נינהו וחוב הוא המוטל עליו משעת נשואין היאך יכול להפקיעו ועוד שהפרנסה היאך אין שומעין לו והא חזינן דרבי גופיה ס"ל דאזלי' בתר דעתיה דאב למפחת לה מעשור נכסים כדאמרינן מעשה ונתן לה א' מי"ב בנכסים מפני ששיערו באומד דעתו שהאב לא היה נותן יותר והיאך יאמר שאם אמר אל יתפרנסו אין שומעין לו דמסתמא כי היכי דאזיל בתר אומדין דעתיה למפחת ה"נ ס"ל דאי חזינן בדעתו דלא בעי למיתן לה מידי אנן נמי לא יהבינן לה.
אבל רבינו האיי גאון ז"ל מעמיד גירסא זו ומפרש לה במתנה עם אשתו בשעת נשואין דמזונות כיון דלא מחייב בהו אלא בתנאי כתובה ובשעת נשואין מתנה שלא יתן תנאו קיים דכל דבר שבממון תנאי קיים אבל פרנסה דלאו מכח הכתובה הויא אלא תקנת חכמים היא שתקנו לבנות יזונו בממון שהניח אביהן אף על פי שהתנה אביהן עם אמן בשעת נשואין שלא יקחו הבנות עשור נכסים אחר מיתתו אין שומעין לו ואף ע"ג דגלי דעתו בשעת נשואין שאינו רוצה לתת לבתו שום דבר וקי"ל דבפרנסה שמין באב ה"נ כשמצוה בשעת מיתתו אבל מה שגילה דעתו בשעת נשואין לאו מלתא היא דאפשר שלא היתה כוונתו שלא יתנו לבנות אלא שלא היה רוצה להתחייב ועוד שאין לנו ללכת אחר מה שגילה דעתו קודם שיהיו לו בנות שאפשר שרואה בנותיו מתחילות להגיע לפרקן היה מרחם עליהם וע"ז הדרך יש להעמיד הגרסא הזו ויהיה הל' אבל הגרסא הראשונה עיקר ע"כ:
והכי גריס הר"י מטראני ז"ל אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי ב"ד פי' פרנסת הבנות אינו תנאי ב"ד במזונותיהם אלא חוב הוא המוטל על היתומים מפני שאנו אומדין דעתן של בני אדם שאין אדם רוצה שיתבזו בנותיו אלא יקחו נדונייתן מנכסיו והלכך אע"פ שלא צוה האב על נכסיו אנו מחייבין היתומים ליתן להם פרנסתן אבל היכא דצוה האב שלא יתפרנסו מנכסיו הכל לפי צוואתו ואין לנו כח לחייב את היתומים. עד כאן: