שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף נא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נא עמוד א

סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו'. והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל סוף סוף כל העומד לגדור וכו'. פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין התם בדצריכי לארעא אבל כל היכא דלא צריכי לארעא אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין. ע"כ:
דצריכי לדקלא קאמינא פירוש דצריכי ולא צריכי כלומר שראויין ללקט ואי קיימי התם משבחן טפי דאי בדצריכי לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותיה ועוד היכי קאמר דחזיין לבודיא קא אמינא אלא ודאי כדאמרן ואתיא כרבנן דאמרי ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהתם נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי לארעא וכדפרישנא התם בס"ד וזהו הנכון. הריטב"א ז"ל:
ממקרקעי ולא ממטלטלי כתבו בתוספות דכי היכי דמחלקין בפרק מציאת האשה בין אמידניה ללא אמידניה לענין שמין באב להוסיף על עשור נכסי הכי נמי נחלוק בין אמידניה ללא אמידניה לענין שתגבה ממטלטלי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא וכמו שכתבו התוספות ואין להקשות דא"כ כי היכי דתקינו הגאונים דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלין הכי נמי הוו להו למתקן לענין פרנסה כיון דאנו מחלקין אף לענין דין התלמוד בין אמידניה ללא אמידניה די"ל דבזה לא הוצרכו לתקן מידי דאנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלין וחשיב כמו אמידניה דפסק רבא כר' יהודה. ועוד יש לי לפרש דבכלל מאי דחילק הגמרא לקמן בפרק מציאת האשה איתא נמי לענין מטלטלי והא בהא תליא דאם אתה אומר עשור נכסי הא ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי ואי שמין באב הויא נמי במטלטלי ובכלל מאי דפריך לקמן בפרק מציאת האשה מדרבא אדרבא איתא נמי קושיית התוספות אלא לדידהו מתרי מימרי דרבא נקט והשתא אתי שפיר דלא תקינו רבנן בתראי בפרנסה מידי דהתלמוד כתב להדיא דהכא דאמידנ' ממטלטלי ועתה בזמן הזה כולי עלמא חשיבי כאמידניה כנ"ל:
דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה ואיכא למידק אמאי לעיל כד אייתי מימרא דרבא דלג בין לכתוב' ואי לא בעי לאתויי לעיל אלא מאי דאיצטריך ליה לא הוה ליה לאתויי נמי אלא בין למזוני למה ליה לאתויי בין לפרנסה ואפשר דאה"נ דלא בעי לאתויי אלא מאי דצריך ומאי לפרנסה כסות ולבוש ולאו היינו נדוניא והכא כד מייתי עיקר מימרא דרבא ע"כ פי' לפרנסה היינו לנדוניא. ולהכי כתב רש"י ז"ל כאן לפרנסה. לנדוניא. ולא פירש כן לעיל ודוק כנ"ל:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו'. ואע"פ שמנהג המקום לכתוב כתוב' הוא והוא לא כתב כמי שכתב דמי ולא מבעיא בשלא כתב אלא אפי' התנה עמה בפירוש שלא יתן לה כתובה אין התנאי כלום ויש לה כתובה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

כתב לה שדה שוה מנה וכו'. חייב פירוש חייב במאתים חיוב גמור ואפילו מנכסים משועבדים מפני שהיא תנאי ב"ד ומיירי כגון שכתב לה שדה בכתובתה דאמר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלוני והא קמ"ל דאע"ג דבעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוייו וכאילו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל היכא דכתב לה מאתים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש יש אומרים שאינו חייב שכבר נתחייב במאתים כתקנתא דרבנן ואם יסלקנה בדמים חייב הוא לה במאתים ודבר זה צ"ת דודאי הא ככותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר' מאיר ואפשר דגריעא מינה דכיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליו לבדו אין כאן אלא מאה ואף זה בכלל דין משנתינו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כתב לה שדה שוה מנה וכו'. כלומר אע"פ שלא כתב לה אחריות כתובה כי אם על שדה בלבד וזו השדה אינה שוה אלא מנה גובה כתובתה משאר הנכסים דכל הנכסים הם אחראים לכתובתה דקי"ל כר' יהודה דאחריות ט"ס הוא ואע"פ שלא כתב אחריות כי אם על שדה זו בלבד כמי שכתב דמי ולוקחת זו השדה בשוויו והמנה האחר לוקחת משאר נכסים ואם מכר או נתן טורפת משאר לקוחות דקי"ל כרבי יהודה דאמר דהאי חייב דקתני במתני' רוצה לומר חייב ואפילו ממשעבדי. ע"כ:
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו' פי' תקנת חכמים הוא שהבעל יהיה חייב לפדות את אשתו דתקנו פרקונה תחת פירות כדכתבינן לעיל ובכלל התנאי הוא שתהי' אשתו כמו מתחלה שאע"פ שעמדה ברשות הע"ג ואי אפשר שלא נבעלה דרוב ע"ג פרוצין בעריות הם אפ"ה אם בעלה ישראל מותרת לחזור אליו דמסתמא לא נבעלה כי אם באונס ואנוסה מותרת לישראל דנפקא לן מדכתיב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת:
בכהנת כלומר בנשי כהנים לא היה התנאי שיחזירנה שאע"פ שלא נבעלה כי אם באונס אסורה לבעלה ולפיכך היה תנאי חכמים שיפדנה ויחזירנה לעירה ומתני' אתא לאשמועינן שאעפ"י שלא כתב לה אלו התנאי' כמי שכתב דמי כיון שהוא תנאי ב"ד. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

נשבית חייב לפדותה וכו'. לא היה צריך זה אלא משום סיפא דאיצטריך לאשמועינן החילוק שיש בין פדיון לרפואה נקטה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. ע"כ. פי' בעי לפרושי דמתניתין הכי קתני לפי דמשנשבית חייב לפדותה לפיכך אמר הרי גיטה וכתובה וכו' אינו רשאי והשתא ניחא דלא מייתי האי לישנא כנ"ל:

אמר הרי גטה וכו'. פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה ופודה אם ירצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו דלהכי קתני לקת' ולא קתני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים ע"כ. ואפשר דלרמוזי רפואה שאין לה קצבה נקט הכי ולהכי כתב רש"י ז"ל נמי חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:
ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דבעלה ג"כ דינו כיורשין מדאמרינן בירוש' [ב"ב פ"ט ה"ד] קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתיא קמיה דרבי יוחנן אמר לה אין קציץ הוא אסייך מפורניך ואי לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרינן נמי התם בעלה אמר הן דקצצין והיא בעיא דלא קצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ. ורבינו הגדול ז"ל אומר דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואגמרא דילן סמכי' וא"נ אפשר דלא פליגי ובעליך יהיב לאו דוקא אלא מנכסי בעליך קאמר ובעלה בעי היינו היורשין הבאין מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אגמרא דילן לפום האי סברא דמרן ז"ל. הריטב"א ז"ל ובגמרא אכתוב לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:
אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' הראב"ד דדוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל אם מוטלת במטה אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדושות שאין לו לשלחה אלא ודאי דמתניתין דהכא כשאינה מוטלת על המטה ומתני' דהתם במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אין רשאים לפרוע כתובתה ושתרפא את עצמה דהא רפואתה מדין מזונות הוא וקי"ל כאנשי גליל שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ושתאזון את עצמה. הריטב"א ז"ל:
כתב הרמ"ה ז"ל ומה הפרש יש בין פרקונה לרפואתה שהשבוי' משעה שנשבית נתחייב לה הבעל בכדי פרקונה ומידי דחייל עליה חיוב' בבת אחת הוא שאילו שלח פדיון שמבקשי' ממנו מיד היתה נפדית לפיכך אינו יכול לפטור את עצמו מדבר שכבר נתחייב בו אבל רפואה לאו מידי דחייל עליה חיובא מעיקרא הוא שהרי אילו נתן לרופא כפלי כפלים מרפואתה לא היה יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת אלא בכל יום ויום הוא מתחייב בה דבר יום ביומו ורפואת אותו היום כבר נתנה ורפואת מחר עדיין לא נתחייב בה נמצא שאינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו הא למה זה דומה למזונותי' וכשם שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום כך יכול להפטר מרפואתה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וקרוב לזה פרש"י ז"ל ולקמן בגמרא פירש טעם אחר שהרפואה היא בכלל מזונות והיא קבלה בכל יום תשלום שכר מעשה ידיה עד עכשו אבל רשאי לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה עצמך לפי שלא קבלה עד עכשו תשלום פירות שאכל ועכשו יש לו לשלם:

גמרא הא דמקשינן מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת פי' רש"י ז"ל דקס"ד גובה דקתני מתני' אפי' מחלה וזה אינו במשמע ולי נראה דקס"ד שזה שנשא בלא כתובה אין דיננו לכופו אלא בפחות שבדין הכתובות וכל כמה דאפשר דתשתרי ליה בההיא כתובה לא מפקי' מיניה טפי ולהכי קאמר רבי יהודה נכוף אותו לכתוב או ליתן מאתים ותמחול לו מנה דלא גרע נשאת בלא כתובה מו המוחלת והיינו דמפרקי' בסוף התם כתב' ליה וכו'. לומר דרבנן תקנו מאתים וכל הנשאת על דעת כן נשאת עד שתמחול קצתן לאחר כתיבה שלו דלא מבטלת תקנתא דרבנן. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מתוך פרש"י ז"ל נראה דהכי מקשי' דמשמע לן דמתניתין דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קא אמרינן אלא כתובה הראויה כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכתבו לה כן לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כרבי מאיר דקסבר ר"מ שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות דאי לרבי יהודה הא אמר דמציא מחלה וקס"ד השתא דשתיקתה דמתני' דלא כתב לה ושתקה היינו מחילה ומפרקי' במסקנא דאפילו לרבי יהודה אתיא דכי אמר רבי יהודה הני מילי כי מחלה בהדיא דכתבה ליה התקבלתי אבל מתניתין דלא מחלה להדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא ודאי פשיטא דיכולה למחול שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יכול למוחלו ולא אמר רבי מאיר אלא שאם כנסה מתחילה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי לא שתנאי בטל דומיא דאידך דאמר רבי מאיר בעלמא במקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאו בטל ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לו כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפרק אע"פ דלר"מ ודאי אחר נשואין יכולה היא למחול אפילו הראויה לה שתהא בעילתו בעילת זנות אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן מתניתין דקתני לא כתב לה כתובה כתובה הראויה קאמר ושכנסה מתחילה ע"מ כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר"מ ודאי אית ליה דאם כנס מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ודלא כרבי יהודה דקס"ד השתא דלרבי יהודה יכול הוא לכנסה מתחילה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוז ובמסקנא מפרקי' התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלומר דאפי' רבי יהודה לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובתה ויכול לשהותה כן ומותרת לו ולית ליה סברא דר"מ דמשוי ליה בעילתו בעילת זנות אבל מודה ר' יהודה דאם כנסה מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה. ואכתי ליתיה להאי פירושא דמאי קשיתיה דמשמע ליה במתני' הכי וקשיא ליה דהא פשטא דמתניתין לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ואתי' בין לר' מאיר בין לר' יהודה אלא ודאי פירושא הכי הוא דהא במתניתין אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כמי שכתב דמי והא אתיא כר"מ דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובתה מתחלה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתיה שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכה להביא ראיה ואם לא יפטר בשבועה אבל אליבא דר"מ אף על גב דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אלא בכתובה הראויה אי קא טעין עלה מידי דמחלה ליה בתר הכי עליו להביא ראיה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ר"מ היא דאמר כל הפוחת כו'. פירוש ותנאו בטל וגובה מאתים דאי רבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי וכו' ואף ע"ג דאסיקנא התם דאפילו לרבי יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא הכא קס"ד דגובה דקתני במתניתין אפילו מחלה כן פי' רש"י ז"ל ואינו מחוור דה"ל למתני הכי בפירוש דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה. והרמב"ן נר"ו פירש דקס"ד דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר"י אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת והילכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים ואח"כ תכתוב לו היא שנתקבלה היא ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני דמגרע גרעא זו ממוחלת בפי' והלא מחלה בפי' כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה ועוד דהא שמעי' לרבי יהודה דחייש לבעילת זנות אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים והילכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה אם כן נעשה זו כאילו כתב לה ואחר כך מחלה היא שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי דהכא הוה ס"ד לרבי יהודה כותבת לאו דוקא וה"ה למוחלת והילכך רואין את זו כאילו יש לה כתובה של מאתים דמסתמא הכי אית לה מתנאי ב"ד וכיון דלא חששה לכתוב הרי זו כאילו מחלה וויתרה מקצת כתובתה ולא תגבה אלא מנה ושני ליה לעולם רבי יהודה והתם כתבה ליה התקבלתי כלומר וכותבת דוקא אבל מחלה לא והילכך אפילו כשת"ל בזו שהיא כמוחלת אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דע"פ וכ"ש דסתם בטל כנ"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:

והתוספות כתבו וז"ל מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת וכו'. בפרק אף על פי דייק כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמרינן לית לה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאי קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ע"כ. וקשה אם כן אמאי קאמר ולאלמנה מנה דהויא בעילת זנות והא תנאי קיים דכל בדרבנן תנאי קיים ולשיטת ר"י ז"ל דלא מבעיא קאמר וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד ניחא דהא כ"ש אי תנאי קיים דהויא בעילתו בעילת זנות ולגבי הכי קתני גבי אלמנה דהרי זו בעילתו בעילת זנות אף על גב דלישנא דכל הפוחת לגבי אלמנה לא דייקא מכל מקום איכא למימר דמשום בתולה נקט הכי אבל לשיטת ריב"ן ז"ל קשיא. ותירצו בתוספות דגבי אלמנה נמי אף על גב דהויא בדרבנן תנאי בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ודע דלשיטת ריב"ן ז"ל מאי דהויא בעילתו בעילת זנות היינו משויא לה בעילת זנות דנבעלת אדעתא דלית לה ואין הדין כן אלא דאית לה וכיון דאית לה תקנו חכמים שיהא בעילת זנות אבל היכא דקושטא דדינא הוא דלית לה אין כאן בעילת זנות ומיהו איסורא איכא דאסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה אבל אין כאן בעילת זנות אלא בהדיא לא סמכה דעתה שלא כדין וככתוב. ולשיטת ר"י ז"ל איהי נמי משויא בעילת זנות דכיון דקלה בעיניו להוציאה הרי בעילתו בעילת זנות ושמעתין הכי מתפרשא לשיטת ריב"ן דר"מ ור' יהודה בהכי פליגי דר"מ סבר דכל הפוחת לעולם תנאי בטל ואפילו כתבה התקבלתי מינך מנה והילכך תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דאם רצה כותב לבתולה כו' והיא כותבת התקבלתי וכו' וכיון דכן אפילו לא כתבה לו כן כיון דאפשר לפחות לה מכתובתה אף על גב דידעינן דאית לה ואיהי סמכה דעתה דלית לה אפילו הכי לא תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות מאחר דאפשר לפחות לה ור"מ סבר דלעולם אית לה וסמכה דעתה דלית לה ולהכי הויא בעילתו בעילת זנות ומתני' נמי משמע בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כר"מ ומאי לא כתב לה כתובה היינו דלא כתב לה כתובה הראויה ואפילו כתבה התקבלתי ואפ"ה בתולה גובה מאתים כר"מ והכין דייק סיפא דקתני בתולה גובה מאתים דאלמא לעולם הכין דינא ומסיק תלמודא דאפילו כרבי יהודה אתיא מתני' וכי קתני מתניתין דוקא בדלא כתב לה התקבלתי והכי דייק לישנא דלא כתב לה דקתני מתני' והא דאמרינן לקמן בפרק אף על פי מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל מוחלת ה"פ לדעת ריב"ן ז"ל מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה אי אתני בעל בסוף לפחות מכתובתה לא הויא בעילתו בעילת זנות דאף על גב דאתני בעל היא אינה מוחלת ובטוחה היא דאית לה ואין בדברי בעלה כלום כבר כיון שזכתה משנכנסה לחופה ונבעלה אבל בתחלת חופה סבירא ליה לר"מ דאין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה וכיון דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות ומיהו אם היא מעצמה מוחלת בפירוש פשיטא ודאי דיכולה למכור ולמחול. הנה הצעתי לפניך פירושו של ריב"ן ז"ל ואין על פירושו שום קושיא ממה שהקשו התוספות ז"ל דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מתני' מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. פרש"י ז"ל דמתני' לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחלה לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא תהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאה למימרא שאין פחיתתו כלום ותנאו בטל דאי ר' יהודה דאמר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ואסיקנא דאפילו תימא ר"י התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלום דמתניתין דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דאם כן ודאי תנאו קיים אלא מתניתין שכנסה סתם שיכולה לומר לא מחלתי לו אלא שסמכתי על תנאי ב"ד זו שיטת רש"י ז"ל. ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כנסה בפחות ממאתים תנאי בטל כך אם כנסה במאתים ומחלה לו אחרי כן אין מחילתה מחילה שכן כתב ז"ל שאינה יכולה למחול תחתיו. וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוה במאתים אבל אם מחלה לו אחרי כן מחילה כפרעון היא ומחילתה מחילה אלא שלדברי ר"מ בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה דאי לא כולה סוגיא דלקמן דמיירינן בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קיימא לן כר"מ כדאיתא בפרק אף על פי והא דקתני ר' יהודה אומר רצה כותבת לו וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמחלתו בתחלת הנשואין ועל מנת כן כנסה שתכתוב לו שובר לאלתר שאין כתיבתו אלא לפנחיא בעלמא וכאילו כנסה בפחות ממאתים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור לשהותה בלא כתובה לדעתו של ר"מ. והשתא אתיא שפיר סוגיין דאמרינן מתני' מני רבי מאיר היא פירוש דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו לאלתר לפי שכנסה בתנאי שתמחול לו מיד ואתיא כר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' דאי ר' יהודה האמר רצה כותב וכו' וקס"ד דה"ה כולה ר' יהודה אם כנסה בהדיא בפחות ממאתים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראוי לו לכתוב לה מאתים מפני הרואין והיא כותבת לו התקבלתי ומהדרינן דאפילו תימא רבי יהודה שלא אמר ר' יהודה אלא דוקא היכא שכנסה במאתים וכתבה לו שובר דחשבינן לה כאילו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודה מודה שתנאו בטל. ואם תאמר ולכולהו פרושי מהיכן שמעינן לר"מ דס"ל תנאו בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאו קיים ולי"ל תירצו בתוס' דדייק לה מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת דהיינו שבקש לפחות ואף על פי שלא פחת דודאי תנאו בטל וחייב לה ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כי סבורה שדעתו לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ. ולשיטת ריב"ן ז"ל זאת הקושיא דקשיא לכולהו פירושא ליתא דוק ותשכח:
אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא איכא למידק אם כן מאי מפני שהוא תנאי בית דין דמשמע תנאה דכתובה ותו למה לי למתנא כתב לה שדה שוה מנה בין למאי דקס"ד בין למאי דקא אמרינן השתא ותו הא ר"מ ורבי יהודה בתר תקנתא דשמעון בן שטח הוו ואם כן היכי אפשר דלא שני ליה לר"מ בין כתובה לשאר שטרי ואיכא מאן דפריק דאעיקר כתובה קאי תנאי ב"ד וה"ק אף על גב דכתב לה שדה שוה מנה לא נתקבלה כתובתה דתנאי ב"ד שיהא לה מאתים ולא פחות ממאתים ואפילו לר' יהודה עד שתמחול אותם דכיון דאיהו חייב לה מאתים כל נכסיו אחראין לה דאחריות טעות סופר הוא ואף ע"ג דגבי לוה ומלוה בעלמא אם כתב לו מלוה ללוה שדה שוה מנה סתם גבי משאר נכסים באפותיקי סתם התם היינו טעמא דאנן סהדי דלא מחיל לו אבל הכא אפשר דבמנה נמי ניחא לה להנשא ומשום הכי אצטריך תנאי ב"ד לומר דכתובה מאתים היא והרי הוא כאילו הלוית לו מאתים ומאי דקשיא לן הא דרבנן בתר שמעון בן שטח הוו איכא למימר דלא קשיא כלל דשמעון בן שטח תיקן שיהא כותב לה כן לא כתב לה מאי הוי לשמעון בן שטח הרי הוא כשאר שטרות לר' יהודה טעות סופר הוא לר"מ לא ואי קשיא אי סבר לה שמעון בן שטח כר' יהודה למאי איצטריך לתקנתא הרי כל נכסיו אחראין לה לאו מילתא היא דאיהו תקון שלא יהו מייחדין לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא שיכתוב לה כל נכסי אחראין לך ומיהו בסתם נמי נתקיימה תקנתו לדברי רבי יהודה. הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה ז"ל אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר דאמר אחריות לאו טעות סופר בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמיך דתני לה בהדיא קשיא לן לרבי יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק ליה מהא טעמא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא ואפילו בשאר שטרי נמי דינא הכי דודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי ב"ד טעמא דהא מילתא הוא דמשום הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא ולפום מאי דפירשו כולהו רבוותא ז"ל דה"ק דכתב לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששעבד אותה שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו על כל נכסיו מפני שהוא תנאי ב"ד והא קשיא לן כיון דאמרינן דרבי יהודה היא דאית ליה אחריות טעות סופר הוא הא דמתני' היכי מתוקמא אי אפותיקי מפורש הוא אמאי אית ליה הכא דהא בשאר שטרי כה"ג לית ליה אלא אותה שדה דידע וקא מחיל ואי אשתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו ובהא ודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי דכתובה נמי ודאי מציא מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפרישנא לעיל ואי באפותיקי סתם מאי איריא כתובה בשאר שטרי נמי איתא בודאי דגבי משאר נכסי ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמרינן כתב לה שדה שוה מנה וכו' לומר שכנסה תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זו שהיא שוה מנה והרי הוא כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה וזהו ודאי אליביה דר' מאיר תנאו בטל וכדאיתא רישא נמי בהך טעמא אליביה וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו רבי יהודה אלא לר' מאיר ומשום דפרישנא דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים כתב לה שוה מנה תחת מאתים אין לו אלא אותה שדה אלא דמחוור ליה למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר"מ מלמידק סיפא גופא דאתיא בתרי תנאי ובמסקנא הא איפרקא שפיר והאי דתנא כתב לה שדה בדין דהוה ליה למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה אלא דאורחא דתנא למתני כתובה בקרקע וכדאמרינן נמי באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה אי נמי אפשר דהאי דתנא לה הכי רבותא קמ"ל דכיון דקיימא לן בעלמא דאין אונאה לקרקעות הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זו ליקום האי שדה במקום מאתים קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקע אבל דמים יש להם ואילו נתחייב אדם לחברו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זו סתם ודמי שדה זו אינן אלא מנה תנאי בטל וחייב לה מאתים כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאי בטל וחייב לה מאתים אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה ואין כאן אונאה שאין אונאה לקרקעות ולא עוד אלא אפילו כנסה בכתובתה הראויה לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש אין לה אלא אותה שדה ואין כאן אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפילו שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה וכן ב"ח בחובו אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דמקשי' לר' יהודה נמי היכי ניחא דמתני' תרתי קתני לומר שאף על פי שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתובתה מאתים וגובה מן המשועבדים והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד כלומר חייב על כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתנא קאי אחיובא דכל כתובתה אבל לא אשעבודא דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא אלא מדינא והא כרבי יהודה דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר לקמן אפילו בכותב לה כתובה בפירוש ולא כתב אחראין דאינה גובה מן המשועבדים אלא ודאי דרבי יהודה היא דאית ליה בכל דוכתא דאחריות טעות סופר והכא נמי כיון דאית ליה לרבי יהודה בהא לא כתב לה כתובה מאתים דהוה ליה כמי שכתב לה כתובה של מאתים כיון דכן חשבינן לה כמאן דאיכתביה גובה מן המשועבדים דאחריות טעות סופר הוא ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד לאו אהא קאי כדפרישנא ואי קשיא לך והא ר"מ ורבי יהודה בתר שמעון בן שטח הוו ואמרינן לקמן דתיקן שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתך יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן אלא שהיא כותב לה כן אבל אם לא כתב לה הרי זה במחלוקת ר"מ ור' יהודה דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא ואליבא דרבי יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא ולרבי יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הואי אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתך וצאי ותיקן שלא יהו עושין כן ומיהו פשטא דמתני' דלקמן אליבא דר"מ אתיא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אתאן לרבי יהודה וכו'. ואם תאמר אדרבה כיון דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד מכלל שזהו המחייבו ולא משום דאחריות טעות סופר. ויש לומר דמשום דס"ד דבכתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו דאדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרי' ביה אחריות טעות סופר הוא אי נמי דכי קתני מפני שהוא תנאי ב"ד לאו משום אחריות נקטי אלא למימרא שחייב לתת לה מאתים אע"פ שלא היה שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד. ע"כ:

דף נא עמוד ב

חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו'. פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל:
והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו:
וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:

אב"א רבי יהודה התם כתבה ליה וכו'. פי' דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשה כן תנאו בטל לא אמר רבי יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נשואין בין מתחלת נשואין ובהא פליג ר' מאיר עליה למימרא דודאי בתחלת הנשואין אינה יכולה למחול כלל ולפום סברא דרבין לקמן אלא בסוף הנשואין יכולה למחול ומיהו בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דרבי יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהא אפילו אליבא דרבי יהודה נמי לא סגיא דלא הוי אלא כתובה הראויה לה וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז דהא מודה רבי יהודה בכונסה על מנת כן שתנאי בטל וגובה מן המשועבדים משום דס"ל לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא ואי בעית אימא ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפירוש נכון. הרא"ה ז"ל:

אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה וכו'. עיקר הפירוש דמדרבנן קאמר וכדקאמר חיישינן שמא וכו' והא דפרכינן אונס דשרי רחמנא כו' ה"פ היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרינן דאפילו מדרבנן אונס בישראל משרא שרי. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן:

חיישינן שמא תחלתה וכו'. אין לפרש תחלתה של תפיסתה באונס וסופה של תפיסתה כשנבעלת ומיהו בתחלת הבעילה היא ברצון דא"כ מאי פריך לקמיה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דהא שפיר משכחת לה כגון בצווחת בתחלת הבעילה דבקל יש לתרץ כן אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דתחלתה של בעילה וסופה של בעילה קאמר הילכך פריך שפיר אונס דשריא רחמנא וכו' דאטו תהא עומדת וצווחת מתחלת הבעילה וסופה של בעילה דזו ודאי כיון דצווחת בתחלת הבעילה סגי למקרייה אונס ורחמנא שרייה ומשני שלא התירה התורה אנוסה אלא בצווחת מתחלה ועד סוף דכיון שהיתה צווחת מוכחא מילתא שלא נתרצתה כלל. והקשו בתוספות דאסתר היכי הוה שריא למרדכי ניחוש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ותירצו דצדקת גמורה היתה ומסתמא תחלה וסופה באונס היתה אף על גב דלא צווחה מתחלה הויא לה כאילו צווחה מתחלה ועד סוף:
ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' ויש לדקדק קצת למה ליה למימר ופליגא דרבא פשיטא דפליג להדיא ולא הוה ליה למימר אלא ורבא אמר והכין אורחיה דתלמודא דלא קאמר ופליגא אלא כדלא בריר להדיא ונראה דהכא לא בריר דהא איכא לפרושי דאבוה דשמואל ה"ק שמא תחלתה של תפיסה וסופה של תפיסה אבל כל שהתחילה ליבעל באונס אף על גב דלבסוף אומרת הניחו לו וכו' אבל כיון דפריך תלמודא אונס דשריא רחמנא וכו' ולא משני אלא כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה וכו' הילכך פליגא דרבא אי נמי כולה שקלא וטריא דלעיל נמי פליגא אדרבא דע"כ לא אותיב ליה רב לאבוה דשמואל אלא משבויה דלא קאמרה הניחו לו אבל היכא דקאמרה הכין לרב נמי אסורה ואילו לרבא שריא כנ"ל:
והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת פי' מדהוה מצי למכתב ולא נתפסה בלחוד וכתב והיא לא נתפסה משמע דלמעט בא וקרי ביה הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחלה ועד סוף מותרת גם כן לבעלה ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון שאף על פי שמתרצת בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה אונס קרינן בה שאם לא מפני האונס שאנסה תחלה לא היה יצרה תוקפה ומותרת לבעלה ישראל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן דוק ותשכח:
תניא אידך והיא לא נתפסה וכו' פירוש להכי אייתי לה הכא הך ברייתא כדי לשנויי יתורא דהיא אליבא דאבוה דשמואל כנ"ל:
ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי שאף על פי שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לומר שאינה צריכה גט דלא אמרינן כשבעל אחולי אחליה תנאיה שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרשינן לה בפרק המדיר בס"ד. הריטב"א ז"ל:

הא קא ממטיאן להו נהמא. ואם תאמר ומאן אמר להו לרבנן דר' יהודה קא מיירי אף על גב דממטיאן להו נהמא דקא פרכי ליה להדיא והא קא ממטיאן להו נהמא. ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאנו רואים שבעודן אצלו מוליכות להם לחם ומזון מסתמא רבי יהודה בהכי קא מיירי דאי לא הוה ליה לפרושי ואין לפרש דאה"נ דהוה מצי לאהדורי להו לרבנן מי קאמינא היכא דממטיאן להו אלא לפי דעתייהו קא מהדר להו והילכך הא דקא מהדר להו מחמת יראה לא הויא שינוייא אלא דלפום דעתייהו קא מהדר ולאו היינו קושטא דמילתא וליתא דהא משמע דשינויא גמורה הויא ואין לפרש נמי דכי קא מהדר מחמת יראה פי' כי ממטיאן להו נהמא היינו דאינהו קאמרי להו דלאמטינהו להו נהמא ומחמת יראה עבדן מאי דקאמרי להו ומיהו הכא דעבדן מנפשייהו אה"נ דאסירן דאם כן כיון דלאו בכל גוונא קא מיירי ר' יהודה לשני נמי דלאו בהכי מיירי כלל אלא כגון דלא ממטיאן להו כלל אלא ודאי קא בעי לשנויי דאפילו עבדן מנפשייהו מחמת יראה הוא דעבדן ושינויא גמורה הויא ולאו דקא מהדר הכי לפום שיטתיה וזהו שכתב רש"י ז"ל ומשני מחמת יראה הוא דעבדן ודוק כנ"ל:
והא קא משלחן להו גירי פירוש משלחן לשון הושטה דאפילו בשעה שנלחמים דלא היה להן לסייעם שמא יפלו ויצאו מתחת ידם הרי אנו רואין דמושיטות להם חיצים לירות אלמא לאו מחמת יראה קא עבדן. ומשני דאפילו הכי מחמת יראה הוא דעבדן דחוששות פן בלאו הכי נמי ישתזבו ויהרגו אותם לכך מסייעות להם:
ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו וכו' ואף על גב דקא פרכי ליה רבנן והא קא ממטיאן להו נהמא משום דאם לא כן היה לו לפרש וכדפרישנא מכל מקום היכא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אפילו לרב יהודה ולא הוצרך לפרש לרוב פשיטותו ולהכי נקט תלמודא ודאי שבקינהו וכו' כנ"ל:
שבויי מלכות הרי הן כשבויין פי' הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן גנובי לסטות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילה אשר ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדריניך למדינתיך דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה והכין מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה במה ד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי לסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא וכן פי' רבינו בשם רבו הגדול ז"ל. הריטב"א ז"ל:
הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר פרש"י ז"ל אחשורוש מלך גדול היה וידוע שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא קשיא עליה אי הכי אסתר תיתסר שהרי הושם כתר מלכות בראשה ואמרינן באגדה [מגילה יג ב'] דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי דאנוסה היא ורבי ז"ל אמר אכתי סברה היא דילמא מגרש לה שמא ימצא אחרת נאה הימנה שהרי כתוב ובהקבץ בתולות שנית ואף על גב דכתיב והנערה אשר תיטב וגו' תמלוך תחת ושתי אלמא לשם נישואין הוא מכל מקום כל אחת ואחת היא אומרת בלבה שלא ישאנה שלא תמצא חן בעיניו יותר מכמה וכמה ואם לא תמצא חן תהיה צרורה באלמנות חיות בבית הפילגשים. ועדיין אין דעתי נוחה שאלמלי הגידה אסתר עמה לא היו מקבצין עוד בתולות כדאיתא באגדת מגילה שאין דרכו של מלך בכך מאחר ששם כתר מלכות בראשה שיגרשה ויבקש עוד בתולות. ועוד דכיון שנתפסה בפנינו ואנוסה היא אין לחוש שמא נתרצית מפני כבודה שרוצה להנשא לבן נצר דכל כה"ג לא חיישינן לרצון עד שיהא ענין הרצון מוכיח מתוך מעשיה שאם כן ניתן דברינו לשיעורין באשת עני לעשיר ובאשת עשיר למלך ובאשת מלך להדיוט אלא אין הפירוש נכון בעיני כלל. ור"ח ז"ל כתב שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל גנובי לסטות כגון בן נצר וכיוצא בו אינן כשבויות דאי הוו מצווחן הוו אתו אינשי ומהדרי להו. אלו דברי הרב. ותמיה לי מילתא אם מבן נצר אתו אינשי ומהדרו להו כ"ש [מלסטים דעלמא ונראה דלסטים דעלמא כיון דלא מעלו אנן סהדי דאונס הוא והאי דלא צווחן מחמת יראה עבוד] אי נמי דליסטים בעלמא כל יומא נמי מטמר מאינשי ואי צווחה קטיל לה אבל בן נצר א"נ צווחה לא קטיל לה שמלך היה ואין דרכו להרוג נשי העם בחנם ושמא היו מורידין אותו או עולין עליו למלחמה והורגין (עמו) [אותו]. ובגליוני ראשונים ראיתי פירוש מחוור משניהם לתרווייהו לישני בן נצר אינן שבויות דאשכחן באגדה דאכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהם שונה זמה הוא וזה אינו פירוש נכון כלומר שאלו היתה אומרת אשת איש אני לא נשבית עמהן משנשבית בידוע שנתרצית בהן ולא אמרה להן כלום והשאר כולן בין של מלכות בין של לסטות אנוסות הן מן הסתם ולזה הפירוש בן נצר היינו נבוכדנצר ואגדה זו מצאתיה (עליו) באיכה רבתי בפסוק נשים בציון ענו ולפי שחיילותיו שוללין לעצמן בליסטות קרי ליה ליסטים לגבי אחשורוש שהוא מקבץ נשים במלכות שלו כדרך המלכים בשלהם וקשה עלי לומר כן לפי שראיתי בבראשית רבה שדורש וארו קרן אחרי זעירא סלקת בינייהו זה בן נצר ותלת מן קרנתא קדמייתא אתעקרא מן קדמה זה מקרוס וקרוס וקדרוס ואילו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא ופום ממלל רברבאן זו מלכות הרשעה אלמא בן נצר ממלכות של חיה רביעית היה ושמא קבלו הראשונים שנהג כנבוכדנצר. ופי' עיקר הברייתא כך הוא שבויי מלכות הרי הן כשבויין ומותרות לבעלן ישראל וחייב לפדותן שהרי אני קורא בה ואהדריניך לי לאנתו גנובי ליסטות אינן כשבויין ואסורות ואינו חייב לפדותן וכך כתב הנגיד ז"ל בשם גאון ז"ל ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן כיון דמשום שמא נתרצית הוא אינו פודה והכי תניא בתוספא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו יוציא ויתן כתובה והיינו ההיא דאקשינן מינה בגמרא והתניא איפכא מכל מקום למדת ממנו שהפירוש כמו שכתבתי. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הא במלכות אחשורוש וכו'. פרש"י ז"ל וכו' וקשיא וכו' ור"ח פירש דבמלכות אחשורוש הן כשבויות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם ואפילו סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלק בין עני לעשיר אלא אם כן מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותם אין לחוש אחריהן שהיו יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להם כלום ואפשר שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקות אנוסות ומותרות אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין נשים ומביאין אותם אליו בפרהסיא ולא בצנעא שגנאי היה לו ולפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות כי אילו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים ולא משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מקרי כדפרשינן דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו והכא קרי ליה ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים בעלמא משום דליסטים מטמר מאינשי ובצינעא הן לוקחין אותן במקום שידם תקיפה עליהן שאילו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הסכימו רוב המפרשים ז"ל דבן נצר אינו נבוכדנצר חדא דבשום דוכתא לא קרי ליה בן נצר ותו דאמרינן דבן נצר לגבי אחשורוש לסטים הוא ואין לומר כך במלך נבוכדנצר. ופרש"י ז"ל וכו'. והקשו עליו בתוספות דודאי חזקת בנות ישראל כשרות ומשום הבטחת נשואין שתנשא לו אינן נבעלות ברצון. ועוד אמאי נקט אחשורוש טפי משאר מלכים שהם חשובים והרבה פירושים נאמרו בזה והמחוור שבכלם דמלכות אחשורוש לאו דוקא אלא הוא וכיוצא בו שהיה אוהב נשים וכל שאונס אשה במלכותו לא היה מקפיד אבל בן נצר היה ליסטים שמלך כדפרש"י ז"ל ומכל מקום היה מקפיד מאד על הזמה והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו וכו' הילכך שבויי אחשורוש הרי הן כשבויות דחזקתן נבעלו באונס ומה שלא צווחו מפני שלא היה להן מצילין אבל בבן נצר אסורות שאילו צווחו היה להן מצילין וכיון שכן ברצון נבעלו וליסטים בעלמא מותרות דחזקה שאין גונבין נשים אלא במקום שאין מצילין. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל. וכתב עוד וז"ל ויש ששואלין נהי דאסתר בפעם הראשונה היתה אנוסה ולא היה ראוי לאוסרה לבעלה הרי בפעמים האחרות היתה נבעלת ברצון והאיך היתה מותרת לבעלה למרדכי יש לתרץ דכיון שמצינו באסתר שלא היתה שואלת תמרוקין כמו שאר הנשים דכתיב לא בקשה דבר מוכחא מילתא שלעולם לא נבעלה ברצון. עוד נוכל לומר שאני אסתר שהיה בעלה עמה כמו שאמרו במדרש חזית שהיתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי וכיון שהיה בעלה עמה ודאי אינה מתרצה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל: