שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק א/דף ד

דף ד עמוד א

ובועל בעילת מצוה ופורש — פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברים את המת. משמע דסבירא ליה דאין אבלות דאורייתא כל עיקר, ואפילו יום המיתה וקבורה. דאי לא תימא הכי, אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים, דמי שמת לו מת ביום טוב שני דעצרת או ביום טוב האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום, נוהג אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן ר"ש ז"ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא. ועוד הביא ראיה, מדגרסינן בבכורות בפרק יש בכור: הכל מודים לעניין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי, דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולדברי הגאונים ז"ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מ"ואכלתי חטאת היום" כדכתיבנא בהלכות הרי"ף ז"ל, דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם, והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו. אי נמי איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ובועל בעילת מצוה ופורש — פירש רש"י ז"ל: וקוברין המת לאלתר אחר שבעל, וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו'. ותימא, דאם כן הוה ליה יום מיתה וקבורה, וקיימא לן שהוא מן התורה, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל וכו'. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר. ותו, ליכא מידי דאורייתא וכו'. והנכון כדברי רש"י ז"ל. ואל תתמה, שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכיון דבעל קודם שנקבר, אידך שב ואל תעשה הוא. אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו ביום טוב שני, כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות, מאי שנא הא מהא? דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה, דהוה ליה כרגל. אי נמי דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה, לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, תימא, לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל ביום טוב אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה, ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות, ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו? ויש לומר דשאני הכא, דאילו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל, וליכא נמי לפרושי בינייהו. אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא, וכיון שכן עולה, דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו יום טוב בכלל הוא; אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה, דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין. והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ"ר עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל שקוברים את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו, דהא הוה ליה יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל, והוה ליה לנהוג אבילות, דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה, דהוי דרבנן, שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה, שחייב באבלות, דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן. ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן, והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה, מה שאין כן התם ביום טוב שני, משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא. ותו, דהתם אין יום טוב שני מתחלל כל כך מפני אבלותו, אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו, דהתם הוו להו ימי אבלות רצופין, אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה, לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן, ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה, לא הוו להו ימי אבלות רצופין, דאין אבילות באה למקוטעין. וזה נכון ועיקר, ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו, שלא לעשות אבל במקום חופה. עד כאן:

ורמ"ה ז"ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא, כמו שכתבו הגאונים. והטעם שאינו דוחה שמחת החתן, מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא, וסמך אקרא, דכתיב: "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא). ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב, אפילו הכי, כיון דאפקיה קרא בלשון חתן, שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה. ולפיכך אמרו, דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא, לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל:

ואין מונעין תכשיטין וכו' — פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר, אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות, אין מונעין ממנה התכשיטין, כל שכן אחר כך. ומקשים על זה הפירוש, מדאמרינן במסכת יומא: "המלך והכלה ירחצו את פניהם", ואמרינן עלה: עד אימת קרית לה כלה? כל שלשים יום, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ולפי זה הפירוש, מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום? ושמא יותר הוא משלשים, שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו, שאפילו באלו שהם עיקר האבילות, אין מונעין ממנה התכשיטין, וכל שכן משלשים ואילך. ולפיכך נראה דהכי קאמר: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים, מפני שבאותם השלשים נקראת כלה, וצריך שלא תתגנה על בעלה. אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו, ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: ואין מונעין וכו' — פירש רש"י ז"ל: בשביל אבל זה. וליתא, דמאי שנא כלה? אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס, והוא הדין לשאר תכשיטין. אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה, ואפילו בתוך שבעה, חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן:

וכן כתב רבו הרמב"ן ז"ל: פירש רש"י ז"ל, משום אבל זה, וכל שכן לאחר שלשים יום דבטיל ליה אבלות דידיה. ואיכא למידק עליה, שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, והכי איתא באבל רבתי, ואפילו על אביה ואמה; ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי. אלא הכי פירושו: אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה, שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. עד כאן:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ואין מונעין תכשיטין וכו' — פירוש, לאו משום דאבל זה קיל, כדאמר לקמן, אלא אפילו באבילות דעלמא נמי, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא גבי "המלך והכלה ירחצו פניהם", עד אימת הוי כלה? שלשים יום, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום; דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:

דליכא איניש דטרח להו — פירוש, לזבוני. ואיכא דאמרי, למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה. ורש"י ז"ל פירש כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה, דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא: הפסד, וליכא דטרח להו; ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין, אם יפסדו אלו. ותכשיטין אלו, כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דליכא איניש דטרח להו — פירוש, לא סוף דבר מפני טורח הגוף, אלא מפני דמי ההוצאה, דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. עד כאן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ודווקא אביו של חתן וכו' דליכא איניש דטרח להו, ואף על גב דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו, וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר, אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא, דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא, ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. עד כאן:

אבל איפכא לא — פירוש, איפכא נוהגין שבעה ימי אבילות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה, דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו, אסור. אבל באביו של חתן, דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא, שהרי נתן מים על גבי בשר, מותר.

ויש לדקדק, אמה של כלה, מאי פסידא איכא? אי משום תכשיטין, יעכבם עד שיעברו שלשים יום, דהא דבר המתקיים. ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים, ואם אתה אומר למכרן, נמצא מפסיד, וליכא נמי דטרח להו, לא למכור אלו ולא ליקח אחרים.

ויש לדקדק, דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבילות ואפילו אין לו בנים, דהכא סתמא קאמר. ועוד, דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה. והא דאמרינן התם: ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו בתוך שבעה קאמרינן. ומיהו לפום סוגיא דמסכת מועד קטן משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד, ואפילו בתוך שלשים. והא דאמרינן התם: מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי בני אחותך, לאו מנסב נסבה, שהרי בתוך ימי אבילות דידיה ודידה הוו ואסור, ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים, כדתנן ביבמות: חוץ מן האלמנה מפני האיבול. אלא לפרנס אמר לה. והא דאמרינן: לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, וכמה זמן מרובה? שלשים יום, לשם נישואין קאמרינן, לא בקידושין ולא ביאה עד ל' יום. ותניא במסכת שמחות: מתה אשתו, אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, במה דברים אמורים? וכו', אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד, אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום. וצריך הדבר עיון. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: אבל איפכא לא — פירוש, שמת אביה של כלה או אמה של חתן, אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות, ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור, דהכא בבחור איירי, מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו. אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר, והכי דייק לישנא דהכא, דאמר: אבל איפכא לא, דלא אסר אלא בתוך שבעה, דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה, כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים, ואף על גב דאמרינן התם במסכת מועד קטן: אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, ולאו לאלתר ממש, לאחר שבעה קאמר, ואפילו בתוך שלשים, אלא לאחר שלשים, ומאי לאלתר? לאפוקי שאינו צריך לשהות ג' רגלים, דהכי תניא התם: מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר: ראשון וב' אסור, שלישי מותר. ואם אין לו בנים, מותר לישא לאלתר. הניחה לו בנים קטנים, מותר לישא לאלתר. והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום, וכדאמרינן עלה: מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו', ואמרינן עלה: וכמה זמן מרובה? שלשים יום. ואף על גב דמתניתין קתני: הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, וליכא למדחייה, דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוה, כדאמרינן התם ביבמות: חוץ מן האלמנה מפני האבילות, ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות, ואפילו לארס אסור, ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קידושין, וטעמא דמילתא, משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים, אלא מטעמא דמצוה, דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה. דהא ליתא, מהא דתניא במסכת שמחות: מתה אשתו, אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום, מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים. ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נישואי אחרת, כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, עד כאן:

ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: מכניסין את המת לחדר וכו'. ואחר הבעילה קוברים אותו, ונוהג שבעת ימי המשתה תחילה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. אבל אם היו קוברין אותו תחילה, היה האבילות קודם ואין השמחה דוחה את האבילות. והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל, כתב הרמ"ה ז"ל שאין לו לישא אשה תוך י"ב חדש, דהא אמרינן במועד קטן: על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש; וכיון דבשמחה דאחריני אסור, כל שכן בשמחה דידיה. ואין זה נראה, דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות, אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום, ונישואין דידהו מצוה נינהו. והכי אמרינן במסחת שמחות: על אביו ועל אמו עד י"ב חדש, אלא אם כן היתה שמחה של מצוה. ובזה הסכימה דעת הגאונים ז"ל והרב יצחק ן' גיאת ז"ל, לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי, כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו, וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו', ומשמע שנשאה לאלתר, דמדקתני: אף על פי כן לא בא עליה עד זמן מרובה. ומפרש התם, עד לאחר ל' יום, משמע ביאה לא, אבל נישואין הוו. ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים, דכל היכא דמדחו ל' יום מדחו נמי י"ב חדש דאביו ואמו, ולא מבעיא כשאין לו בנים, אי נמי כשיש לו בנים קטנים כדפרישית, אלא אפילו למי שקיים פריה ורביה נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו, דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה, אבל נישואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי, כדאמרינן לקמן: הלכתא כר' יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך". ומעשה בא לפני מורי הרב ר' משה בן כוסא נטריה רחמנא באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע, והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו, והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. עד כאן:

עוד כתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וזה לשונם: ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו, שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך, ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה, ואם תדחה השמחה מעכשיו, יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם, ולפיכך דוחה השמחה את המת. והוא הדין אם מת לו אח או אחות. אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה, האבילות דוחה השמחה, כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. עד כאן:

והא דקאמר: והוא הדין אם מת לו אח או אחות, אין פירושו מפני שגם הם משתדלים בעבוריהם האח של חתן במקום אביו ואחות של כלה במקום אמה; חדא, דמנין לנו להשוות אח לאב ואחות לאם? על האב ועל האם מוטל צורכי בניהם, ולא על האח והאחות. ועוד, דהא אם מת לו וכו' קתני, אלמא דתרווייהו אח ואחות לגבי דידיה מיירי. הילכך האי פירושא טעותא ושבושא הוא, ומטעם קילותא דאבלות אח ואחות נגע בה הרב ז"ל, דכי היכי כשמת אביו של חתן דוחה השמחה את המת משום פסידא דחתן, אף על גב דחמיר אבלותיה כדאמר: על כל המתים הולך לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש הם, הכי נמי דוחה השמחה אבלות דאח ואחות, משום דקילא אבילות דידהו, אף על גב דליכא טעמא דטרח להו. כן נראה לי פירוש לפירוש הרב רבינו יונה ז"ל:

ובגיליון תוספות כתוב זה לשונו: יש הלכות גדולות כתוב בהן, דווקא איפכא, אם חתן או אב הכלה, אבל שאר קרובים, אם טבחו טבוח ויינו מזוג, מכניסין את המת לחדר וכו', דלא חמיר כולי האי. ואין נראה לחלק, דתוך שלשים כולן שוין, עד כאן. וכן כתבו בתוס' וזה לשונם: אבל איפכא לא. והוא הדין אם הם אבלים משאר קרובים. עד כאן:

ודע, דלשון איפכא לא דייק שפיר, דבשלמא אם היינו אומרים: אביו של חתן ואמה של כלה אתרווייהו בהדי הדדי, שייך שפיר למימר: אבל איפכא לא; אבל השתא דאמרינן: אביו של חתן או אמה של כלה, ובעיא למימר דווקא אכל חדא באפי נפשה, דדווקא אביו של חתן ולא אמו של חתן ודווקא אמה של כלה ולא אביה, מעתה מאי לשון איפכא דקאמר? והא אמו של חתן לגבי אביו אין זה איפכא, והכי נמי אמה של כלה לגבי אביה. וכיון שכן, הוה ליה לפרושי להדיא: אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא. ויש לומר, דאי הוה מפרש הכי להדיא, הוה משמע דדווקא אמו של חתן ואביה של כלה אבל שאר קרובים לא, וכדעת תלמידי ר' יונה ז"ל. לכך סתים וקאמר: אבל איפכא לא, לכלולי נמי שאר קרובים בהדייהו, והכי קאמר: לא תימא דכי קתני אביה של חתן או אמה של כלה אתי לדיוקי דדווקא אב ואם בעיא מכניסין את המת לחדר כו', כדי שיוכל לכנוס, אבל על שאר קרובים, אפילו שיקברו המת ישא לאלתר, דהא ליתא; אלא הא אתא לדיוקי, דדווקא אביו של חתן או אמה של כלה נוהג שבעת ימי המשתה כו', אבל איפכא לא, והוא הדין שאר קרובים וכדכתיבנא.

והקשו בתוס', דאמרינן בפרק ב דמועד קטן: מתה אשתו, אסור לישא עד שיעבור שלשה רגלים, והתירו למי שאין לו בנים לישא לאלתר, והכא אמרינן: אבל איפכא לא, והוא הדין שאר קרובים, ומשמע דבאין לו בנים איירי, דבבחור איירי שאביו טורח בשבילו והוא צריך לאביו, וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב"ן והרא"ה והרשב"א ז"ל. ותירצו בתוס', דלאלתר לאו דווקא, אלא דלגבי מאי דקתני רישא ג' רגלים, קרי לאחר שבעה לאלתר, ולאחר שבעה קתני דמותר, והכי דייק לישנא דקתני הכא: אבל איפכא לא, פירוש, דלא אמרינן נוהג שבעת ימי המשתה וכו', אלא נוהג איפכא, שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה, וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל כדכתיבנא לעיל, אלמא דלאחר שבעה מותר מיד.

ואם תאמר: השתא דאמרינן, דכי קתני אבל איפכא כו' קאי אמאי דקתני ונוהג ז' ימי אבילות כו', למה לן לדחוקי לישנא דלאלתר דמסכת מועד קטן? נימא דהכא נמי הכי קאמר: ודווקא אביו של חתן כו' הוא דאמרינן דנוהג שבעת ימי המשתה קודם כו', אבל איפכא, אף על גב דמצי למנסב בתוך שבעה, מיהו נוהג שבעת ימי אבילות קודם, דהא ליכא פסידא, ולא עבדינן הך תקנתא דמכניסין המת לחדר, אלא קוברין את המת וישאנה, ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה. ואם תקשי, דלמה לי נישואין אלו, כיון דלא מצי למבעל, דצריך שבעה ימי אבילות קודם? וכיון שכן, הא ודאי דהכי קאמר: אבל איפכא לא, אלא נוהג שבעה ימי אבילות ושוב ישא ונוהג שבעה ימי המשתה. תשובתך, דעל כרחך התם נמי במועד קטן, אף על גב דקתני "מותר לישא לאלתר", ופרישנא לה לאחר שבעה, היינו נישואין בלא בעילה, דלבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח בתר הכי מעשה במתה אשתו של יוסף הכהן כו', ואף על פי כן לא בא עליה כו', וכיון שכן, הדרא קושיין לדוכתיה, דדילמא הכא נמי הכי קאמר: אבל איפכא לא, דנסיב לאלתר ונוהג שבעה ימי אבילות קודם וכדכתיבנא. ואם תשיב, הא ודאי דכי אמרינן רישא: לאחר שבעה, היינו נמי דמצי בעיל, וההיא דיוסף הכהן ודאי פליגא, דהא אמר לה בבית הקברות: צאי ופרנסי כו' דהיינו נישואין, ותוך שבעה ודאי אסור וכדמוכחינן מהכא. יש לומר דשפיר מייתי ראיה מההיא דיוסף הכהן, ומה שאמר לה בבית הקברות, לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא. ומעתה הדרא קושיין לדוכתיה, דדילמא שפיר מצי למנסב לאלתר, וכי קאמר: אבל איפכא לא, דהיינו שינהוג שבעת ימי אבילות קודם, ולא איכפת לן במאי דלא מצי בעיל בשעת נישואין, דהכי נמי קאמרת למאי דמשנית ההיא דמועד קטן דקתני ישא לאלתר, ובעי למימר ישא בלא בעילה. ותירץ הר"י ז"ל, דוודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים, כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן. אבל אותו שאין לו בנים כלל, אסור לישא עד לאחר שלשים, כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים. והשתא לא מצינן לפרושי דכי קתני: אבל איפכא לא, דקאי אנוהג שבעה ימי המשתה כלל, דהא לא מצינן למימר איפכא דינהוג שבעה ימי אבילות קודם, דהא לא מצי למנסב עד לאחר שלשים. והילכך הכי קאמר: ודווקא אביו של חתן כו' הוא דמצי נסיב, אבל איפכא לא מצי נסיב עד שיעברו שלשים. ולא בעי לפרושי נמי דמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל כו' ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה, כמו שפירשו רב יהודאי גאון והרי"ף והרב יצחק ן' גיאת ז"ל, כמו שכתב הרא"ש בפסקיו, משום דלמה לן לבזויי המת? כיון דליכא פסידא, וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו, הילכך פירש הר"י ז"ל כדכתיבנא. והרמב"ן והרא"ה ז"ל לא פירשו כן, וכדכתיבנא:

ואם תאמר: ולפירוש ר"י ז"ל תיקשי, דבמועד קטן קתני: ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, ופירש ר"י דהיינו לאחר שלשים, וקרי "לאלתר" כל לבתר שלשים. ושוב גבי ההיא דיוסף הכהן, קרי ליה זמן מרובה, דקתני: מאי זמן מרובה? שלשים יום. ויש לומר, דאין הכי נמי דהויא ליה זמן מרובה, כיון שהמתין לה מבתר דנשאה עד שיעברו עליה שלשים, וכבש את יצרו כל כך ויש לו שכר כאלו המתין לה זמן מרובה. ומיהו באידך ההיא דמועד קטן קרי ליה "לאלתר", דלגבי רישא דקתני: עד שיעברו עליה שלש רגלים, שפיר מיקרי "לאלתר" שלשים יום.

ומייתי הר"י ראיה לשיטתו ז"ל, דתניא במסכת שמחות: במה דברים אמורים? כשיש לו בנים גדולים; אבל אין לו בנים, או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום. משמע דאסור אפילו לישא תוך שלשים. ואף על פי דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים, מכל מקום נקט אחר שלשים משום אין לו בנים. וכי תימא רצה לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלשים לאחר שבעה, משום פריה ורביה, וכי קתני "אבל איפכא לא", היינו פירושו דינהוג שבעת ימי אבילות וישא וינהוג שבעה ימי המשתה, ולישנא דגמרא הכי דייקא, וכמו שכתב הרא"ה וכדכתיבנא לעיל, ולא בעי לפרושי "אבל איפכא לא" לגבי מאי דקתני "ונוהג שבעת ימי המשתה" וכו', והנישואין יהיו לאלתר אפילו בתוך שבעה וכדכתיבנא? דאין סברא שנתיר הנישואין בלא בעילה, דלמה לו לישא, כיון דלא מצי בעיל ולקיים מצות פרו ורבו? אלא ודאי הפירוש כדכתיבנא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל.

ומיהו קשיא ההיא דשמחות, דקתני: במה דברים אמורים, בשיש לו בנים גדולים, אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אחרת לאחר שלשים, דאלמא תוך שלשים אסור. ואין לתרץ דנקט לאחר שלשים משום יש לו בנים קטנים, כדתריצנא לפירוש ר"י ז"ל, דבשלמא לפירוש ר"י, ביש לו בנים קטנים נמי, אף על גב דשרי לישא תוך שלשים, מכל מקום אסור לבעול עד לאחר שלשים, ולגבי הבעילה שייך שפיר למתני לאחר שלשים, ונקט תנא "לישא אחרת" וכו' משום אין לו בנים דאפילו לישא לא שרי אלא לאחר שלשים. אבל לשיטת רבינו תם ז"ל אינה מתיישבת, דבאין לו בנים שרי ואפילו תוך שלשים לישא ולבעול, וכי יש לו בנים קטנים שרי לישא תוך שלשים, ולבעול דווקא הוא דאסור עד לאחר שלשים, וכדמשמע מההיא דיוסף הכהן דקתני: "ואף על פי כן לא בא עליה" וכו', דאלמא דווקא הביאה הוא דאסר עליה ולא הנישואין, מעתה אינה מתיישבת ההיא דשמחות בפירושו וכמו שכתבו התוספות והרא"ה ז"ל תירוצא לזו, דבאשה החמירו וכדכתיבנא לעיל. מיהו מלשון רבינו תם ז"ל משמע דלא בעי לחלק בין אשה לשאר קרובים. ואין לתרץ ולומר, דכשיש לו בנים קטנים אסור לישא עד לאחר ל', וכי קתני בההיא דשמחות: מותר לישא אחרת לאחר שלשים, אַיֵש לו בנים קטנים דסמיך ליה קאי, דקתני: או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים, וכי קתני בההיא דיוסף הכהן: "ואף על פי כן לא בא עליה" וכו' היינו נישואין, דעד שעברו שלשים יום לא נשאה כלל. תדע דבעל כרחך יש לך לפרש כן, דהא היא היתה אבלה שמתה אחותה, ומשום אבלותא דידה יש לאסור הנישואין. וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו. דהא ודאי ליתא, דנראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפילו אם היא נמי אבילה, מפני שמפרנסת בניו וכו' כמו שכתבו התוס' ז"ל. ומעתה מנין לך לאסור למי שיש לו בנים קטנים לישא בתוך ל'? דהא בההיא דיוסף הכהן "ולא בא עליה" קתני, דהיינו ביאה ולא נישואין, ואם כן הדרינן למימר דההיא דשמחות לא מתיישבא שפיר לפירוש רבינו תם ז"ל, ודווקא ביש לו בנים קטנים הוא דשרי לישא אם היא אבילה מפני שמפרנסת בניו, אבל אין לו בנים והיא אבילה אין לו לישאנה, דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה, ובשביל שיזכה הוא אין אומרים לחבירו שיחטא. ומעתה קאמר "אבל איפכא לא" לגבי אביה של כלה, על כרחך יש לפרש ולומר דלא ישא עד לאחר ל' וכדפירש ר"י. ואינו רחוק פירושו כלל וקל להבין.

ואיברא דכך רצה רבינו תם לומר, דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך ל', משום דלישנא דגמרא דקאמר "אבל איפכא" וכו' הכין דייקא וכדכתיבנא לעיל. מיהו שוב אמר רבינו תם, דבעל כרחך צריך אתה לומר, דכי קאמר "אבל איפכא לא", דלא קאי א"נוהג שבעת ימי המשתה" וכו', וכדמשמע הלשון בפשטות, אלא אעיקר נישואין קאי, דדווקא אביו של חתן וכו' מצי למנסב אבל איפכא לא מצי למנסב עד שיעברו שלשים וכדפירש ר"י ז"ל. דהא על אביו ועל אמו צריך להמתין עד אחר שלשים, סגי לן למשרי לכנוס בתוך י"ב חדש, דהיה נראה לאסור, אלא משום מצוה התירו והבו דלא לוסיף עלה להתירו כו' בתוך ל', ומעתה הדרינן לפרושי מאי דקאמר בגמרא "אבל איפכא לא" כפירושו של ר"י. ומיהו כתבו בתוספות, דהרב רבי יוסף הביא ראיה לדבריו, דתנן במסכת שמחות: "על כל המתים כו' אלא אם כן היא של מצוה", אלמא שרי בכל משתה של מצוה. וצריך עיון אי קאי נמי ארישא, ושרי אפילו בתוך שלשים יום. פירוש, ונפרש "אבל איפכא לא" כפשוטו, דקאי א"נוהג ז' ימי המשתה" וכו', וכמו שפירשו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל. כן נראה לי לפרש לשון התוס' ז"ל על פי דרכנו שקיבלנו מהראשונים, דאין דרך התוס' לפסוק הלכה וללמד דינין כי אם לפרש שקלא וטריא דתלמודא.

והביא רבינו תם ז"ל ראיה דעל אביו ועל אמו אינו צריך להמתין עד י"ב חדש, מדתניא סתם "כל ל' יום" לנישואין, ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר אבילות וכו'. וכתוב על זה בגליון תוספות: תימא לי, דקא מייתי ראיה מדלא מפליג כו', והא על כרחך לא קאי אַמֵתה אשתו ויש לו בנים גדולים, דהתם אסור עד ג' רגלים, אם כן איכא למימר דלא קאי נמי אַמֵת אביו ואמו, והאי "כל שלשים יום לנישואין" יהא פירושו לכל הפחות שלשים יום, ואף על גב דשרי בפחות ליש לו בנים קטנים, הא לא קשיא, דכל שלשים יום לנישואין של בעילה קאמר. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אבל איפכא לא — פירוש, לא עבדינן הכי, אלא קוברין את המת תחילה. ולעניין אימתי יעשה משתה שלו לא מתפרש מהאי לישנא מידי, וכל היכא שיש לו בנים גדולים, דכולי עלמא אסור לכנוס עד י"ב חדש. אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, בהאי פליגי רבוותא ז"ל: איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך ז' ימי אבילות, ואיכא מאן דאמר שאינו נושא אלא לאחר שלשים, ואיכא מאן דאמר שנושא לאחר ז' ימי אבילות. וכולם לא למדוה אלא מהא דתניא במסכת מועד קטן: מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. במה דברים אמורים? בשיש לו בנים, אבל אין לו בנים, נושא אשה לאלתר. ואם יש לו בנים קטנים, נושא אשה לאלתר. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח, ואמר לה לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי בני אחותך, ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה. ומשמע מלישנא דכנסה בו ביום, וכן הוא בירושלמי. ומר מרבנן סבר דכי היכי דסיפא דיש לו בנים קטנים נשאת לאלתר תוך ז', הוא הדין כשאין לו בנים משום ביטול פריה ורביה. ומר סבר, הא כדאיתא והא כדאיתא, ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר, דאילו תוך ל' יום ליכא למשרי. וליתנהו להני תרי סברי, דהיאך אפשר להתיר להכניס אשה תוך ז' ימי אבילות? כלום יש חופה במקום אבילות? ואף על גב דבסופה כנסה לאלתר, התם בערב פסח שהרגל מפסיק עליו אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך לבין השמשות דהוה ליה כלאחר ז'. וליכא למימר נמי דלאלתר קרי לאחר ל' יום, דההוא זמן מרובה קרי ליה, כדאמר התם: "כמה זמן מרובה? ל' יום". הילכך לשון אחרון משובח, דכל שאין לו בנים, כונס ובועל לאלתר לאחר ז' ימי אבילות; וכל שיש לו בנים קטנים, כונס לאחר שבעה, ואינו בועל אלא לאחר שלשים יום. ופשטא דמתניתין דהכא בבחור שאין לו בנים, שהוא הצריך לאביו מן הסתם, הילכך הכי פירושו: אבל איפכא לא, אלא עבדינן איפכא שנוהג ז' ימי אבילות ואחר כך כונס ונוהג ז' ימי המשתה. עד כאן.

ובגיליון תוספות כתוב וזה לשונו: ועוד היינו יכולים לומר, דכשיש לו בנים קטנים שרי לכנוס אפילו תוך ז', מפני פרנסתן. ומה שאמר לה בבית הקברות, היינו הכניסה. ובאין לו בנים אסור כדמוכח הכא. עד כאן:

לא שנו אלא שנתן מים וכו' — כלומר, אפילו כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, לא אמרו שדוחה השמחה את האבילות אלא שנתן מים על גבי בשר, דיש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה ותפסד. אבל לא נתן מים על גבי בשר, מזדבן, והאבילות דוחה את השמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. והקשה הריטב"א ז"ל, נהי דבשר מזדבן, הא איכא פסידא ביין המזוג. וכבר כתיבנא לעיל בברייתא:

כגון מתא מחסיא — הקשו בתוספות: מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים על גבי בשר? לוקמה בכפר, ואתיא מתניתין כפשטא, בין נתן מים בין לא נתן מים. ותירצו בתוספות, דניחא ליה לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות. וקשה, דאם כן, מאי קאמר: כגון מתא מחסיא, דמשמע דלא הויא אלא מיעוטא כגון מתא מחסיא? והא רוב עיירות הכין הן. ותירצו בתוספות דהכי קאמר: כגון מתא מחסיא ורוב עיירות. ויש לדייק כן מלישנא דתלמודא, דקאמר: כגון מתא וכו' דמפקא מכרך ומפקא מכפר, דלא היה לו לומר אלא 'דמפקא מכרך' לבד או 'מפקא מכפר' לבד, דכי קאמר 'מפקא מכרך' ממילא שמעינן דלכלל כפר לא באה והרי היא נמי מוצאת מכלל כפר, ואם כן למה לי למהדר תו ולמימר ומפקא מכפר? אלא הכי קאמר, דיש שני מיני עיירות: חדא דמפקא מכרך, שהיא קטנה מכרך אבל היא גדולה הרבה מכפר, שהוא קטן ביותר; ויש מפקא מכפר, שהיא גדולה מכפר אבל היא קטנה מכרך ביותר, שכרך הוא גדול ביותר; וכיון שכן, הוו להו רוב עיירות, והכי קאמר: כגון מתא מחסיא ולאו דוקא כגון מתא מחסיא ממש, אלא הכוונה דמפקא מכרך ומפקא מכפר. וקשה עוד לשיטת התוספות ז"ל, מאי קאמר: תניא כותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וכו', מאי סייעתא היא זאת? אטו משום הא מתניתא מיירי בעיירות, משום הכי נימא דאידך מתניתא דלא נקט "ונתן מים" וכו' מיירי בעיירות? דילמא כיון דסתים ותני "וטבחו טבוח" וכו' אלמא בכפר מיירי, ומנליה דהך מתניתין מיירי בעיירות? ויש לומר דהכי מייתי, דכיון דנחית הך תנא דברייתא לפרושי מאי דסתים איהו מעיקרא, דמיירי בנתן מים על גבי בשר, אלמא דהיינו משום דאיירי ברוב עיירות, והילכך אידך מתניתין נמי ברוב עיירות בעינן לפרושה. זו היא שיטת התוספות ז"ל.

ויש לי לפרש שמעתא בעניין אחר, דרב חסדא פליג אדרבא ורב פפא, אבל אינהו לא פליגי אחילוקא דידיה, והכי פירושא דשמעתא, דבין נתן מים ובין לא נתן מים שפיר מזדבן, אלא החילוק הוא דכי נתן מים, שוב לא מזדבן במקולין, וכיון דלא מזדבן במקולין, אף על גב דמזדבן בבתים איכא פסידא קצת, וסבירא ליה לרב חסדא דכיון דפסידא איכא קצת, וליכא מאן דטרח אם יפסידו מה שהכינו, לכך מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך וכו', ואפילו בכרך יש לנו לומר כן, דאף על גב דמזדבן, מכל מקום לא מזדבן במקולין והרי איכא פסידא קצת. ואתא רבא למימר דבכרך, אף על גב שנתן מים כו'. פירוש, דאף על גב דאינו נמכר במקולין, מכל מקום בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה, לא איכפת לן אי איכא פסידא קצת דמכל מקום הא מזדבן. ורב פפא נמי הכי סבירא ליה, אלא דבעי למימר דבכפר, אף על גב דלא נתן מים על גבי בשר איכא פסידא טובא, דלא מזדבן. נמצא דלרב חסדא מתניתין מיירי בכולי עלמא, בין בכרך בין בשאר עיירות חוץ מכפר, הילכך ליכא לאקשויי מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים כו', נוקמא בכפר, דלא בעינן לאוקומי במקום פרטי אלא בכולי עלמא, בין בכרך בין בשאר עיירות. ופריך תלמודא, לרבא ורב פפא דקאמרי ובכרך כו' ובכפר כו', דאלמא אית להו שפיר הא דמפליג רב חסדא בין נתן ללא נתן, היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר? ומשני רב אשי, משכחת לה כגון מתא מחסיא וכו'. וקאמר תלמודא, תניא כוותיה דרב חסדא וכו', פירוש, דלרבא ורב פפא לא מוקמן מתניתא בנתן מים, אלא בכפר מיירי, דבכרך לא מצי מיירי דשפיר מזדבן, הילכך ליכא קמן אלא עיירות וכפרים, ואם כן למה לן לדחוקי ולאוקומי בנתן מים כדי לאוקומי בעיירות? אבל לרב חסדא שפיר מיירי מתניתין בכרכים ובנתן מים, הילכך מוקמינן מתניתין בהכין דהיינו רובא דעלמא, כרכים ועיירות. ותניא כוותיה דרב חסדא, דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר, ודלא כרבא ורב פפא דמוקי לה בכפרים, דהא קתני ונתן מים על גבי בשר דאלמא ברובא דעלמא בעי לאורויי כלל, כן נראה לי. והכי דייקי לשונותיו של רש"י דוק ותשכח:

ועוד יש לי לפרש, דלרב חסדא הכל תלוי במכירתו במקולין, דכשמוכר במקולין אף על גב דמפסיד קצת, מכל מקום הרי מזדבן, דהכל הולכין למקולין לקנות, ואם יזלזל קצת בשער ימכר ואינו נפסד לגמרי. ובשאינו נמכר במקולין יש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה, שלא ימצא קונים כלל ותפסד. ונמצא דחילוקו של רב חסדא קיים בכל העולם. ורבא ורב פפא פליגי עליו, דאין חלוקו אלא בקצת מקומות, ולהכי בעי תלמודא, דלדידהו היכי משכחת לה? לא בכרך ולא בכפר. ואתי שפיר מאי דקאמר תלמודא: תניא כוותיה דרב חסדא, דהא בברייתא חילק סתם: והא דקתני ונתן מים כו', אלמא דלעולם מחלקים בין נתן מים ללא נתן מים. כן נראה לי:

והריטב"א אזיל כשיטת התוספות ז"ל, וזה לשונו: תימה, ולמה ליה לרב חסדא לאוקומי מתניתין בהכי? לוקמא בכפר, ואתיא מתניתין כפשטא, בין נתן מים כו'. ויש לומר דרוב מקומות דומין למתא מחסיא, דשכיחי בהו נישואין, וניחא ליה לאוקומי למתניתין ברוב המקומות. עד כאן:

וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' — מדאמרינן: כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה, אמר הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכים ברכת חתנים כלל עד שתטהר, שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין, ונדה הרי אסורה להתיחד. ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה כו', ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות. עוד יש כעין ראיה לדברי הרב יהוסף הלוי, מההיא דתניא במסכת [[סנהדרין [סט א|סנהדרין]]: בת ג' ויום א' מתקדשת בביאה, נישאת לכהן אוכלת בתרומה. ופירש ר"י, אם נכנסה לחופה אוכלת, אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אוכלת, אלמא לאו בביאה תליא אלא בחופה, מיהו ראויה לביאה בעינן, וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, עד כאן. ויש לומר כן אף בנדה, שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה. ולאו מילתא היא, דשאני התם דלא חזיא כלל. אלא בלכתחילה ודאי נדה לאו בת חופה היא, וכן אמרו הגאונים. מיהו בדיעבד, כיון דקיימא לן [[יבמות [נז ב|בפרק הבא על יבמתו]] דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה, ואף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד, הא נמי לא גרעי מינייהו. כן נראה לי. הרמב"ן:

וכן כתב הרא"ה תלמידו: ויש מביאין ראיה לדברי הרב רבינו יהוסף הלוי מהא דאמרינן לעיל: פירסה נדה מהו? אלמא דנדה לא חזיא לנישואין. ואי מהא לא איריא, דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה, ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה, וקאמרה דכיון דאיהי לא חזיא לביאה, אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפרק אף על פי אמרינן: נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו? חיבת חופה קונה, חופה דחזיא לביאה כו', עד כאן לא מבעיא לן אלא לעניין קניין, אבל מפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם, דהא עולה לחופה מיהת מקמי דפירסה נדה, ובההיא שעתא קני לה, דאף על גב דבעינן חופה ראויה לביאה, לא בעינן חופה כדי לביאה, דכיון שנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר. תדע, מדקאמר: "נכנסה לחופה ופירסה נדה", ולא קאמר: נדה נכנסה לחופה. ומכל מקום לאו ראיה היא, דאיכא למימר דעדיפא מינה נקט, ואפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת, והוא הדין לפירסה נדה מקודם. ומיהו במסכת סנהדרין אמרינן: בת שלש שנים כו'. ומכל מקום מסתברא מילתיה דרבינו בתחילה, אבל בדיעבד כו' עד כאן. וכבר כתבנו בזה לעיל גבי "פירסה נדה מהו".

ורש"י כתב: וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה. לא בעי לפרושי דאחר שנכנסה לחופה והרי היא אשתו גמורה הוא דפירסה נדה, מדקתני אשתו; משום דהא אוקימנא לה לקמן בגמרא בשלא בעל. ועוד, מדקתני וכן, משמע דבההוא גוונא דלעיל מיירי. ולא בעי נמי לפרושי דקודם שנכנסה לחופה זה ימים פירסה נדה ושוב כנסה לחופה, דהא אשתו קתני, דמשמע דלאחר שנעשית אשתו פירסה נדה; ועוד, דלכתחילה מיהא נדה לאו בת חופה היא, וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא. לכך פירש רש"י ז"ל דפירסה נדה בכניסתה לחופה. כן נראה לי:

הוא ישן בין האנשים וכו' — כתב רש"י ז"ל: ואין נאמנין זה עם זה, עד כאן. פירוש לפירושו, דבשלמא גבי אבילות, כשהוא אבל אין היא אבילה וכשהיא אבילה אין הוא אבל, הילכך לא מהימנינן להו בהדי הדדי והוא ישן וכו', דכיון דאין כאן אלא חד דאסיר ליה, יתפתה ביצרו ואין מי שיעכב על ידו. אבל גבי פירסה נדה, האיסור רמי אתרווייהו, ורחוק הדבר מאד דשניהם יעשו האיסור והיא לא תשמע לו, וכיון שכן, למה לי שמירה כולי האי? לכך כתב רש"י ז"ל: ואין נאמנין זה עם זה, פירוש, דשניהם יחד הרי הוא כאש בנעורת ויחד שניהם ישמעו זה לזה למעבד איסורא.

עוד יש לי לפרש בענין אחר. ודע, שהראב"ד ז"ל כתב דדווקא בעינן תרווייהו, שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה. והרא"ש ז"ל הקשה על זה, וכמו שכתב בעל הטורים ז"ל עיין שם, הילכך לאו דווקא. וקשיא ליה לרש"י ז"ל, דבשלמא גבי אבילות קתני הכי, משום דמיירי שמת אביו של חתן או אמה של הכלה, ואותו שהאיסור מוטל עליו הוא דבעינן שישמר, ולכך קתני הוא ישן בין האנשים בשמת אביו, שהוא אבל, והיא ישנה בין הנשים כשהיא אבילה. אבל כשפירסה נדה, למה לי שמירה כולי האי, הוא ישן וכו' והיא ישנה וכו'? ותירץ רש"י ז"ל, דטעמא דשמירה זו משום דלא מהימנין להו, וכיון שכן, אי אמרת והוא ישן וכו' איכא קפידא בדבר, דאמר החתן דלאשה מהימנו רבנן טפי מדידיה, לדידי רמו שומרין ולא לאשה, וכן אם היא ישנה וכו' ולא הוא תאמר הכלה כן, ולכך אמרו רבנן מילתא אתרווייהו, והוא ישן וכו' והיא ישנה וכו', ולא משום דבעינן שמירה כולי האי כמו שכתב הראב"ד ז"ל. אי נמי, כיון דמשום דאין נאמנין זה עם זה הוא, הילכך בעינן שמירה לכל חד, והוא קרוב למה שכתב הראב"ד ז"ל. וקל להבין, כן נראה לי:

בין כך ובין כך וכו' — אין לפרש דהכי קאמר: בין מת אביו של חתן וכו' בין פירסה נדה, דהיינו אמאי דקתני בברייתא, והכי קאמר: בין אבילות בין פירסה נדה, כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו'. והא ודאי ליתא, דאנן אביאה ראשונה קיימינן, ובאבילות מיירי דכבר בעל. ואם תפרש דהכי קאמר: בין אבילות, דהיינו אותה ביאה דקאמרינן: ובועל בעילת מצוה, הא ודאי ליתא; דמדקתני "מכניסין את המת" וכו' משמע דבחול מיירי, בשעה שיכולים לקוברו. ועוד, דהיכי מצינן לפרושי גבי פירסה נדה דרוצה לומר: כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו'? דהא במוצאי שבת מפרש בגמרא דהיינו שמא ישחוט בן עוף, ולאחר החופה אין כאן סעודה. אלא הנכון כדפירש רש"י ז"ל: בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס:

מסייע ליה לרבי יוחנן — לכאורה משמע דהכי קאמר: הא דקתני הוא ישן בין האנשים וכו', מסייע ליה לרבי יוחנן, דאלמא דבעינן נמי ברגל הוא ישן כו'. והא ודאי ליתא, דאם כן לאו היינו דברים שבצנעה, כיון דבעינן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. לכך פירש רש"י ז"ל: מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש המטה כו' עד כאן. ולעולם ברגל לא בעינן הוא ישן כו', וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא.

ויש לפרש דסייעתא היינו מדקתני: וכל אותן הימים הוא ישן וכו', ומשמע אפילו בשבת. ומייתינן משבת לרגל. וליתא להא פירושא, דלא משוינן רגל לשבת לאחמורי ברגל כי היכי דמחמרינן בשבת, דשניא שבת דעולה למנין שבעה, ולהכי נוהג בה תורת אבילות לעניין דברים שבצנעה; אבל רגל דאינו עולה למנין שבעה, מנין לנו שיהא נוהג בה דברים שבצינעה? לכך פירש רש"י ז"ל, הא דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. עד כאן:

וכן פירשו בתוס' וזה לשונם: מועד וחתן משוה אותן בכל מקום, כההיא דתניא בפרק קמא דמועד קטן: חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו' וכן ברגל וכו'. ומעתה יש לך לפרש, דכי קתני: דברים של צינעה נוהג, פירושו דחובה ולא רשות, מדמייתי סייעתא מן הברייתא. ואין לך לומר דהכי מייתינן: מדאסרינן לעניין חתן דברים שבצינעה, דהיינו משום דהויא ליה שמחה של יחיד, הילכך ברגל דהויא לה שמחה של רבים אסקינן חדא דרגא, דאינו אלא דנוהג ביה דברים של צנעה, פירוש רשות ולא חובה. דהא ודאי ליכא למימר הכי, דהא אמרינן דמועד וחתן משוה אותן בכל מקום, וכן בדין, דרגל זה של חתן אינו עולה למניין שבעה דומיא דרגל דעלמא.

והקשו בתוס', דתיקשי מברייתא דהכא לרב ושמואל דאמרי תרווייהו בפרק בתרא דמועד קטן דתשמיש המטה בשבת של שבעה ימי אבילות רשות, דהא קמן דאפילו ברגל דחתן, דאינו עולה למניין שבעה, דומיא דמועד בעלמא, אסור בתשמיש המטה, כל שכן בשבת. ואין סברא לחלק איפכא, דמקילינן בשבת טפי מבמועד. ואדרבה אם באנו לחלק בין שבת למועד, יש להחמיר טפי בשבת מברגל, כיון דשבת עולה למניין שבעה והרגל אינו עולה. ותירצו בתוספות, דסבירא להו לרב ושמואל שיש לחלק בין חתן לשבת ורגל, דחתן כיון דהויא שמחה של יחיד, מחמרינן ביה ואסרינן ליה בתשמיש המטה; אבל שבת ומועד, דהויא ליה שמחה ומנוחה דרבים, אינו נוהג תשמיש המטה בהן אלא רשות. וקשיא להו לתוספות ז"ל על זה, דאכתי תקשי לרב ושמואל מהך ברייתא, דקתני: וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמשמע אפילו בשבת, אלא דתשמיש המטה אסור בשבת ולא רשות.

ובהך דיוקא דדייקינן מצינן לפרושי דמשבת מייתינן סייעתא לרבי יוחנן, ומאי נוהג דקאמר? רשות, והכי קאמר, דכיון דבשבת אסור, במועד אסקינן דרגא ולא הויא אלא רשות. וליתא, דהא בהלכות גדולות פסקו כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל, דאלמא חובה קאמר, ופליגא דרב ושמואל דאמרי דאינו אלא רשות. ואין לך לומר דדילמא לעולם דלרבי יוחנן במועד רשות ובשבת אסור, ורב ושמואל סברי דבשבת נמי אסור; דזו מניין לנו? דדילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומיהו אכתי קשיא, דהא מברייתא שמעינן דבשבת אסור, דהוא ישן בין האנשים וכו' משמע אפילו בשבת, ולמה להו להלכות גדולות למימר: אף על גב דקיימא לן כדברי המיקל הני מילי בתנאי וכו'? בלאו הכי נמי הלכה כרבי יוחנן, דברייתא קשיא להו לרב ושמואל.

ואומר ר"י, דודאי נראה דהלכה כרבי יוחנן, מדאמר תלמודא הכא: מסייע ליה לרבי יוחנן. וברייתא גופה אינה כל כך קושיא, דאיכא למימר דכי קתני: כל אותן הימים הוא ישן כו', ברוב הימים קא מיירי ואין השבת בכלל. ומכל מקום כיון דתלמודא בעי לסיועי מברייתא דהכא, אלמא דהכין הלכתא. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ורש"י ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכי גרסינן, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאין אבילות במועד דברים שבצינעה נוהג, ולא גרסינן 'אף על פי שאמרינן אין אבילות בשבת' כדגרסי מקצת רבנן ז"ל. דאם כן, היכי מדמה לה להא דהכא? אדרבה, שאני שבת שהוא עולה למניין שבעה; אבל רגל זה שאינו עולה במניין, למועד דמי שאינו עולה, ואינו נוהג בדברים שבצינעה. אלא ודאי כדאמרן, וכן גריס ר"י ז"ל, וכן הגירסא בכל הספרים שלנו. והא דנקטינן בהך סייעתא סיפא: והוא ישן בין האנשים, ולא נקטיה דקתני: בועל בעילת מצוה ופורש, משום דההיא איכא לדחויי דמשום דם הוא פורש, שגזרו החכמים האחרונים בבועל הבתולה, כדאיתא בפרק בתרא דנדה. והא דאמרינן התם: דברים שבצנעה נוהג, למאן דאמר התם נוהג חובה, הכי נמי חובה, דקתני: הוא ישן בין האנשים וכו'. ואפילו למאן דאמר התם נוהג רשות, כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות, דינא הוא דברגל דיחיד דרבנן ליהוי חובה, הילכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לרבי יוחנן. וכיון דכן, הלכתא כרבי יוחנן דהוא מסייע, וכן פירש רבינו חננאל. ובדוכתא מתפרש מאי ניהו דברים שבצינעה. עד כאן:

וזה לשון שיטה: אבל דברים של צינעה נוהג — ואם תאמר, והא נוהג פירושו רשות, דקיימא לן נת"ר רשות בפרק אלו מגלחין? יש לפרש, כיון דבמועד שהיא שמחת רבים רשות, בדיחיד חובה. עד כאן:

וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ודווקא תשמיש המטה, דהוא דבר שבצינעה שאינו ניכר שהוא מחמת אבילות, הוא דנוהג, שהרי פעמים שיפרוש מאשתו מפני הנדות. אבל שאר דברים שיכירו בני אדם שמונע בעבורה מן השמחה, אין נוהג בימי חתונתו. עד כאן:

לא שנו אלא שלא בעל וכו' והא הכא דבבעל וכו' כי קאמר אפירסה וכו' — לכאורה משמע דמעיקרא סלקא דעתך דכי קאמר רבא לא שנו, אאבילות קאי, והכי קאמר: הא דקתני ומת אביו של חתן וכו', לא שנו אלא שלא בעל וכו'. ופריך תלמודא: והא הכא דבבעל וכו'? ומהדר, כי קאמר אפירסה אשתו נדה. פירוש, והכי קאמר רבא: הא דתני וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' לא שנו וכו'. וליתא להאי פירושא, דאם כן, מאי פריך: והא הכא דבבעל עסקינן וקתני והוא ישן וכו', דמשמע דמדוכתא אחריתי פריך עליה, מדקאמר: וקתני הוא וכו'? הוה ליה לאקשויי בקוצר: והא בבעל עסקינן. פירוש, והיכי קאמר: לא שנו אלא שלא בעל כו'? אלא הכי פירושא, דמעיקרא לא קאמר רבא אלא לא שנו דאין נאמנין להתייחד, וכדפירש רש"י ז"ל. והאי לישנא מצי למיקם עלה דאבילות, אי נמי עלה דפירסה נדה. ופריך תלמודא: והא הכא דבבעל עסקינן וכו', וכיון דכן, לא שאני לן בין בעל בין לא בעל בכולה מתניתא. ומשני, כי קאמר רבא לא שנו, פירוש: לא שנו עצמו דקאמר, אפירסה נדה קאמר, דכיון דנדה חמירא, בעל מהימן. ואין פירוש כי קאמר דהיינו ההקדמה של לא שנו אמאי דקאי עלה, וכדפרישנא לעיל, אלא לא שנו עצמו קאמר, דלעולם אינו משנה לשונו, אלא דקאמר: לא שנו דאין נאמנים להתיחד, ומצי למיקם אאבילות אי נמי אפירסה, וכדכתיבנא. וזהו נמי שכתב רש"י ז"ל: כי קאמר. רבא לא שנו, ודוק וקל להבין.

ועוד נפרש בזה הלשון עניין אחר לקמן בשמעתין בסייעתא דשמיא דבבעל עסקינן וכו'.

בשלמא לשיטת רש"י ז"ל, דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כי היכי דליחול עליה חתונה קודם, וכדכתיבנא לעיל, הילכך פריך שפיר דעל כרחך מיירי בבעל. וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא דבבעל עסקינן, דקתני "בועל בעילת מצוה" לפני קבורת המת. אבל לשיטת התוספות ז"ל, דמאי דקתני "ובועל בעילת מצוה" היינו מילתא באפי נפשה, ואי בעי בעיל ואי בעי לא בעיל, דמצי בעיל קתני וכדכתיבנא, אם כן מאי פריך? דילמא הכי קאמר: "ובועל בעילת" וכו', פירוש אי בעי; ומאי דקתני "הוא ישן" וכו' היינו בדלא בעל! ויש לפרש, דלהכי קאמר: וקתני הוא ישן וכו', פירוש דמסתמא אמאי דקתני "ובועל בעילת מצוה" קאי "הוא ישן" וכו'. כן נראה לי. והא פרישנא לה שפיר מאי דקאמר וקתני הוא ישן וכו' לשיטת רש"י ז"ל:

אפירסה אשתו נדה — אין לפרש דמשום הכי שניא פירסה אשתו נדה, משום דשניהם קיימי באיסורא ולא יסכימו שניהם לאיסור, אבל באבילות או היא אבילה או הוא אבל, הילכך אין כאן אלא חד באיסור, הילכך בקל יבא הדבר לידי איסור. דליתא להאי פירושא; דאם כן, מאי פריך תלמודא לקמן: למימרא דאבלות קילא כו'? וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ועוד, מדקאמר: אפירסה אשתו נדה, אלמא דאהימנותא דידיה סמכינן, דאי לא, מאי שנא הכא 'אשתו' דקאמר? ועוד, מאי שנא לא בעל מבעל? אפילו לא בעל נמי, אמאי הוא ישן וכו'? והרי לא יסכימו שניהם לאיסור. אלא ודאי כי תקיף ליה יצריה, בקל היא תשמע לו, והכל תלוי בדידיה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: אפירסה אשתו נדה קאמר. דכיון דנדה החמורה, בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת, עד כאן. כן נראה לי:

כי קאמר רב יוסף אפירסה וכו' — ואם תאמר, היכי הוה סלקא דעתא דבבעל נמי אין אשתו ישנה עמו? והא ודאי כל נדה דעלמא מתייחדת עם בעלה. יש לומר, כלה שאני, איידי דחביבה עליה טפי, ואף על פי שבעל תאסר להתייחד עמה. שיטה ישנה:

הא וכן קתני — ואם תאמר, אדרבה, מדקתני וכן משמע דהמעשה אירע כמו מת אביו של חתן וכו' דהיתה פתו אפויה וכו' ומת כו', הכי נמי פירסה נדה בכניסתה לחופה. ואין לפרש דהכי פריך: והא וכן קתני, פירוש: מדקתני וכן משמע דפירסה נדה מחודשת יותר מהראשונה דאבילות, ואי מיירי דווקא בלא בעל, והראשונה דהיינו אבילות אפילו בבעל, מאי חידושיה דהך שניה, דקתני 'וכן'? ומשני, הכי קאמר: וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל כו', פירוש, הוה ליה כאילו תני בהדיא 'ולא בעל', והיינו חידושיה, דהוה אמינא דלא בעל נמי לא בעי שמירה, משום דחמירא ליה. וליתא להאי פירושא. חדא, דלא משני שפיר; ועוד, דלקמן פריך נמי: 'והא וכן קתני', ולא מצינן לפרושי בהאי פירושא. לכך פירש רש"י ז"ל, דקא סלקא דעתך אכולה מילתא דאבילות מדמינן לה, ובאבילות בבעל עסקינן, עד כאן. ומאי דאקשינן, דדילמא קתני וכן דהמעשה אירע כמו אידך דהיה טבחו טבוח וכו' וכדכתיבנא? יש לומר, דאי הוה תני 'וכן פירסה נדה', אין הכי נמי דהוה אמינא דלעניין המעשה מדמינן לה; אבל השתא תני וכן מי שפירסה אשתו נדה, משמע דהדמיון לגבי דינא, וקא סלקא דעתך דאכולה מילתא דאבילות מדמינן לה כו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. כן נראה לי:

דף ד עמוד ב

הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכו' — וקשה, דלמה ליה למימר: הכי קאמר וכו', דהוי כעין מגיה בברייתא? בקל יש לדחות, דלאו אכולה מילתא מדמינן לה אלא בלא בעל עסקינן. ועוד, למה ליה לסיומי: הוא ישן כו'? הוה ליה לשנויי בקוצר: 'הכי קאמר, וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל'. יש לומר, הילכך כתב רש"י: הכי קאמר כו'. כלומר, כי קאמר "וכן", אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר, ולעולם הך בלא בעל קאי. פירוש, דבעי לשנויי דאין הכי נמי דאכולה מילתא מדמינן, והיינו אמאי דקתני: "הוא ישן" וכו'; ולגבי האי דינא ד"הוא ישן" כו' שוין הן, אף על גב דהך מיירי בשלא בעל. והיינו דקתני בברייתא: וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים וכו', דלמה ליה למהדר ולמימר: "הוא ישן" כו'? ליתני בקוצר: "וכן מי שפירסה אשתו נדה". אלא דבעי למימר, דווקא א"הוא ישן" כו' מדמינן להו, וכדכתיבנא. והיינו דקאמר: הכי קאמר וכן מי שפירסה כו', דהברייתא עצמה בהאי לשון מיותר בעי למימר כן וכדכתיבנא, כן נראה לי:

למימרא דאבילות קילא ליה מנדה — מצאתי בקונטריסין: יש להקשות, דעיקר קושיין לרב יוסף הויא מנדה, הוה ליה למימר דנדה חמירא ליה מאבילות. ותו, אמאי לא תירץ קושיא דנדה? ויש לומר, דעיקר קושיא מאבילות לברייתא עצמה, ועושה לה סניפין מנדה לאלומי פירכיה. ולפי שעיקר הקושיא היתה מאבילות, תירץ אותה בלבד, דלנדה איכא לתרוצי, דשאני מזיגת הכוס שהם דברים של חיבה, אבל לישן עמו בבית אחד לא הוי דבר של חיבה, עד כאן.

ולא נהירא הך תירוצא. ונראה לי, דאי הוה דייק הכין, למימרא דנדה חמירא לה מאבילות, אם כן היתה הקושיא מרב הונא, דאמר: כל מלאכות שהאשה עושה וכו'. ולרב יוסף דלעיל הא ודאי אינה קושיא, דגברא אגברא קא רמית? להכי פריך: למימרא דאבילות קילא וכו', כדי לאקשויי מדתניא: אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לכוף וכו'. ואם תאמר, ובלאו מילתא דרב יוסף תיקשי ברייתות אהדדי, דלעיל קתני "הוא ישן והיא ישנה" וכו' גבי אבילות, והכא קתני דמוזגת לו את הכוס וכו' דהויא מילתא דחיבה ולא חיישינן להו. ויש לומר, דאי לאו מילתא דרב יוסף לא הוה קשיא ולא מידי, דהוה מפלגינן בין כלה לאשתו ישנה, דכלה אף על גב דבעל חביבה עליו טפי, ולהכי אסור להתייחד עמה, אבל אשתו ישנה מותר להתייחד ומוזגת לו הכוס וכו'; מיהו בנדה משום חומרא דכרת החמירו רבנן שלא למזוג לו הכוס ושלא לרחוץ לו פניו ידיו וכו'. אבל השתא שחילק רב יוסף בין נדה לאבילות, דאאבילות לא מהימן ליה ואנדה מהימן ליה, קשיא למימרא דאבילות קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק וכו', ואילו גבי אבילות תניא אף על פי שאמרו וכו', ולאלומי פירכיה מייתי דר' יצחק, לומר דאדרבה אמרינן איפכא, דנדה קילא ליה מאבילות. ומיהו בלא ר' יצחק נמי קשיא, דהא שמעינן מכל מקום מהך מתניתא דאבילות חמירא ליה. ואפילו אם תחלוק עליה דרבי יצחק ותאמר דהוא הדין נדה, מכל מקום הא שמעינן דאבילות חמירא ליה כנדה, ולדידך קילא ליה מנדה, דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה. ומיהו בלא רב יוסף לא תקשי ולא מידי, דשאני אשתו חדשה מאשתו ישנה וכדכתיבנא, כן נראה לי:

ובשיטה ישנה מצאתי זה לשונה: למימרא דאבילות קילא ליה מנדה וכו' — אם תאמר, למה הוצרך להקשות בדרך זו? תקשי ליה אבילות אאבילות, דהכא אסרינן ביה יחוד אף על פי שבעל, והכא שרינן מזיגת הכוס שהוא יותר הרגל עבירה מיחוד, דהא תלמוד יחוד מותר אחר שבעל באשתו נדה, ומזיגת הכוס אסור. ויש לומר, הא לא קשיא, דלעולם ביחוד איכא הרגל עבירה טפי מבמזיגת הכוס, שהרי יחוד אשת איש אסור, ולא מצינו איסור במזיגת הכוס. מיהו בנדה שרינן יחוד אחר שבעל, משום דבעלמא בשאר נשים אי אפשר לבעליהן שלא להתיחד עמהן בנדותן, והתורה העידה על יחוד נדה דכתיב: "סוגה בשושנים", אבל מזיגת הכוס דאפשר ליה בלאו הכי אסרינן ביה. אבל הכי קשיא לן: כיון דאשכחן דאבילות חמירא ליה מנדה, דבנדה אסרינן ליה מזיגת הכוס ובאבילות שריא, כי היכי דבכלה נדה החזירו דינה לדין שאר נשים בבעל, וכל שכן באבילות דחמירא ליה טפי שהיה לנו להחזיר דינה לדין שאר נשים בבעל. והשתא הוה פשיטא לן דבאבילות מותר יחוד בשאר נשים שאינם כלות. וכי תימא, לישני ליה דיחוד בשאר נשים דלאו כלות באבילות אסור, דאבילות אינן תדיר ואפשר להשמר מיחוד, מה שאי אפשר בנדה דתדירא, והילכך בבעל אם תחזירנה לדין שאר נשים אסור להתיחד עמה? יש לומר, כיון דשרינן מזיגת הכוס באבילות סתמא, יחוד נמי שרי, ולא רצה התלמוד לחלק בין מזיגת הכוס ליחוד.

ופרקינן, לא קשיא, כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה. פירש רש"י ז"ל: אבילות דידה חמירא, מפני שהיא מונעת אותו, וביה שרינן מזיגת הכוס אף על פי שאסרנו בנדה, והוא הדין ליחוד דשרי; אבל אבילות דידיה קילא לה, ובו אסרו יחוד ואפילו בשאר נשים שאינן כלות. ומשום הכי קתני בין בבעל בין לא בעל הוא ישן בין האנשים, מידי דהוה אשאר נשים, אבל נדה בבעל חוזרת לדין שאר נשים ומתיחד עמה. ולא הוה מצי לשנויי דבאבילות דידיה נמי יחוד בשאר נשים מותר, אלא דבעלה שחביבה עליו אסרוהו אף על פי שבעל, אבל נדה שחמירא עליו יותר מאבילות דידיה, בבעל החזירוה לדין שאר נשים; דאם כן, יחוד באבילות דידיה בשאר נשים מותר, ודאי כל שכן במזיגת הכוס מותר, והרי בנדה אסרו מזיגת הכוס, ונמצאת מחמיר באבילות דידיה יותר מבנדה, ואם כן, מפני מה נדה חוזרת לדין שאר נשים בבעל, ובאבילות לא הדרא לדין שאר נשים? אלא ודאי שאר נשים אסורות ביחוד באבילות דידיה, ומשום הכי מקשינן עלה משאר נשים, ומי שנינן בין וכו' ותו לא מידי. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. ומה שכתבתי נראה לי נכון וקצר, ועוד אכתוב בזה בסייעתא דשמיא:

קילא ליה מנדה — וקשה קצת, פשיטא ודאי דכולי עלמא ידעי דנדה בכרת, ובאבילות אין כאן אפילו איסור תורה אלא מדרבנן. ויש לומר דהכי קאמר: קילא ליה לעבור עליו, וכדפירכש רש"י ז"ל. פירוש, דיש כמה עבירות, אף על גב דידעי אינשי דקילי, ומכל מקום קשה עליהם לעבור עליה טפי מעבירה חמורה יותר. דאין לך אדם מישראל שיאכל נבילה, דאין כאן כי אם איסור לאו, ובעונותינו כמה וכמה נשבעין לשוא ולשקר שהוא מן החמורות. אם כן, דטעמא רבה איכא באבילות שיהיה חמור בעיניו, דהא דואג הוא ונכנע יצרו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו, כן נראה לי.

ואין להקשות, דאמאי פריך? דילמא לאו משום דקילא ליה אבילות מנדה הוא דאסרינן יחוד והוא ישן וכו', אלא משום דבנדה אתרווייהו רביע אריה דאיסורא ולא יסכימו שניהם לעבור, אבל באבילות דברייתא, דקתני: "ומת אביו של חתן או אמה של כלה", דאין כאן איסורא אתרווייהו אלא אחדא הוא דרביע איסורא, בקל יבאו לחטוא, דאינו עובר אלא האחד. והא דשרינן במזיגת הכוס וכו' לקמן בברייתא, מיירי דתרווייהו הם אבלים. ובלאו הכי נמי יש לתרץ במאי דכתיבנא לעיל, דוק ותשכח. ליכא לתרוצי הכין כלל, מדפלגינן בין בעל ללא בעל, אלמא הכל תלוי בדידיה, דכשיתגבר יצרו עליו בקל היא תשמע לו וכדכתיבנא לעיל. וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא מנדה, דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה, עד כאן. פירוש, הכל תלוי בהימנותא דידיה וכדכתיבנא. ובמאי דכתיבנא לעיל נמי דייק שפיר לשון רש"י ז"ל, כן נראה לי:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' — מדקתני שאשה עושה לבעלה, ולא קצר ותני: כל המלאכות נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת וכו', אלמא משמע דאמתניתין דפרק אף על פי קאי, דתנן: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו', ועלה קאי ר' יצחק וקאמר: כל מלאכות כו', והכין פירש רש"י וזה לשונו: מלאכות שאשה עושה לבעלה. לקמן תני להו בפרק אף על פי. עד כאן. וכיון שכן, על כרחך יש לפרש דהצעת המטה היינו הצעת המטה דתנן במתניתין דאף על פי, דאם לא תפרש כן קשה מאי חוץ דקאמר, והא כולהו דמתניתין נדה עושה לבעלה, ושלשה אלו דקאמר לא הוזכרו במשנה. אבל אם הצעת המטה היינו דמתניתין ניחא, דנקט חוץ משום הך, ונקט נמי אינך אחריתי בהדייהו לאשמועינן דמלאכות אלו נמי אין נדה עושה לבעלה. מיהו קשיא, דהוה ליה למנקט הצעת המטה ברישא. ויש לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני, דמזיגת הכוס אין כאן הרגל עבירה כל כך, דאינו אלא מושיט לה הכוס לבד, ובשעה מועטת כל כך לא יבאו לידי הרגל דבר; אבל הצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מתעכבת הרבה במלאכתה, ובין כך ובין כך יבאו לידי הרגל דבר. והכין דייק לשון רש"י ז"ל. כן נראה לי, והתוס' לא פירשו כן:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: והצעת המטה — לקמן מפרש דדווקא בפניו, אבל שלא בפניו מותר. ובפניו פירשו בתוספות שאינו אסור אלא הצעת הסדינין, שהן הכנה לשכיבה, אבל הצעת כרים וכסתות בלבד מותר. והרחצת פניו ידיו ורגליו, פירוש, לא נצרכה מפני רחיצת פניו ידיו ורגליו בנגיעה, דההיא פשיטא דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה; אלא אפילו לשפוך המים על ידיו ורגליו. עד כאן:

חוץ ממזיגת הכוס — פירש רש"י ז"ל: להושיט לו. פירוש לפירושו, שאין האיסור במזיגת היין במים, אלא שלא להושיט הכוס לידו, ואורחא דתנא הוא דקרי להושטת היין מזיגה. ולקמן במכילתין מתפרש, דבימי ליבון מותרת ליתן היין לפניו בשנוי, דיהבא ליה אבי סדיא. ושם מתפרש בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל:

פוקסת — פירש רש"י ז"ל: מעברת שרק על פניה. והקשו עליה בתוספות, דאמרינן בפרק ב' לקמן: "לא שרק ולא פרכוס", משמע דתרי מילי נינהו. דפוקסת היינו פרכוס, כדאמרינן בסמוך: "כי קתני אכיחול ואפרכוס". ובספר קלף ישן מצאתי הגירסא: "כי קתני אכיחול ואפירכוס", וכן עיקר, דלמה ליה לתלמודא לשנות לשונו? דברייתא קתני פוקסת, ותלמודא שינה לשונו וקרי לה "פירכוס". דאף על גב דנימא דהכל אחד, מכל מקום אמאי שינה הלשון? לכך הנכון כגירסת הספרים הישנים דגרסי "פיקוס", ומעתה אין מכאן שום קושיא על פירוש רש"י ז"ל.

ומיהו קשיא על פירוש ר"י ז"ל, דבשילהי המצניע קתני "גודלת ופוקסת". ולגירסת הספרים דכתיבנא לא קשיא לרש"י ז"ל מדידיה אדידיה, דפיקוס חדא ופירכוס חדא, והכא פירכוס גרסינן, ופוקסת היינו מעברת שרק על פניה, ופירכוס היינו קליעת שער. ועיקר קושיא מפרק המצניע ליתא, דהכי קתני התם: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה, פטורה; לחברתה, חייבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר: אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת, עד כאן. ולפירוש רש"י ז"ל, הא דקתני: "וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר" וכו', היינו נמי פוקסת דתניא לעיל מינה, וברישא מיירי לענין פטורא וחיובא, ובסיפא מתני משמיה דר' אליעזר לענין איסורא; אי נמי דמשמיה דר' אליעזר קאמר לה, דאיהו מחייב בפוקסת, ולעולם פוקסת ומעברת שרק הכל אחד. תדע, דבמתניתין קתני: "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת, ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים", והוא ניהו דקתני בברייתא: "אשה לא תעביר שרק על פניה" וכו', אלמא דמאי דקתני במתניתין "פוקסת" פריש לה בברייתא דהיינו מעברת שרק. ומיהו התם במתניתין פירש רש"י ז"ל: וכן הפוקסת. יש מרבותי אומרים: מתקנת שערה במסרק ובידיה, ויש מפרשים: טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלו מאדים הבשר. עד כאן:

וכתב הריטב"א ז"ל: עיקר הפירוש כדפירוש רש"י ז"ל, שנותנת בצק על פניה להאדימה. וכן אמרו בירושלמי: חייבת משום צובעת. ומה שהיו סוברים בגמרא לומר שהיא חייבת משום טווה, היינו מפני שהבצק הזה עושין אותן חוטין לתת על הפנים, עד כאן. ואפשר שמעברת שרק על פניה ועניין הבצק הזה הכל אחד, שצובע הפנים.

אבל הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: פוקסת. פירש רש"י ז"ל: מעברת שרק על פניה. וקשה, דבשילהי המצניע קתני בברייתא: "פוקסת ומעברת שרק על פניה", ולקמן נמי בפרק ב' אמרינן: "לא כחל ולא [שרק ולא] פרכוס ויעלת חן", ופקוס ופרכוס חדא מילתא היא, מדאמרינן בשמעתין: הא וכן קתני? כי קתני אכיחול ואפירכוס, ולקמן בפרק ב פירש רש"י דפרכוס היינו קליעת שער. וגם זה קשה, דבפרק המצניע תני תרווייהו בברייתא, גודלת ופוקסת. ונראה לי דפוקסת היינו כמין חוטין של בצק, ומניחה אותו על פניה כדי להאדים פניה. היינו דקאמר התם בשילהי המצניע: פוקסת חייבת משום טווה, אף על גב דפריך התם: וכי דרך טוויה בכך? מכל מקום משמע דהוי כעין טויה, עד כאן. ולי הכל אחד וכדכתיבנא, והוא הנכון.

והתוספות פירשו דאחד מתקוני נשים הוא. פירוש, דהויא אחד מתקוני נשים שאינו לא גודלת ולא מעברת שרק על פניה. אי נמי דיש במשמע פוקסת איזה תקון נשים שיהיה, וכדתני לה עם גודלת, יהיה פוקסת מין תיקון נשים אחר, ואפשר דהיינו מעברת שרק; וכי תני לה בהדה מעברת שרק, אפשר שיהיה פוקסת גודלת, דפירוש פוקסת – מין תיקון נשים, ואין פירושו דבר פרטי של תיקון נשים. כן נראה לי:

כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה — יש שפירשו, דאבילות דידיה חמירא ליה ואבילות דידה קילא ליה. וגרסינן לקמן: "תני באבילות דידה, הוא ישן בין האנשים" וכו', וגרסינן נמי: "והא עמה קתני". ורש"י ז"ל גריס איפכא, באבילות דידיה קיל, אבל אבילות דידה חמיר. פירוש, אף על פי שמתגבר יצרו עליו, אין האשה שומעת לו. וגריס לקמן: "תני באבילות דידיה", וגריס: "והא עמו קתני". הריטב"א ז"ל:

ודע, שכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בפרק קמא דקידושין: אף על גב דאורחיה דתלמודא, כשמתרץ ואומר 'כאן... וכאן', לפרוקי קמייתא ברישא, אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי.

וקשיא לי, לעיל כי פריך עלה דרב יוסף: והא הכא דבבעל וכו', אמאי נדי מאוקמתיה דאבילות, ומשני: כי קאמר אפירסה אשתו נדה? לוקי לה באבילות דידה, ולעולם כי קאמר לה רבא, אאבילות נמי אמרה. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דאבלות דידה, כיון דטעמא היינו דאם יתגבר יצרו עליו, כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו, הילכך לא שני לן בין בעל בין לא בעל, דלעולם ישנה עמו בלא שמירה כלל. וכיון שכן, על כרחך כי קאמר רבא לא שנו, אפירסה אשתו נדה אתמר. וזה שאמר רש"י לעיל: כי קאמר. רבא לא שנו, פירוש: אין הפירוש 'כי קאמר דאשתו ישנה עמו אפרסה' וכו', דאי הכי, אאבילות דידיה נמי מצי מוקי לה. אלא כי קאמר רבא לא שנו, ואין חולק בין בעל בין לא בעל אלא בפירסה אשתו לבד, וכדכתיבנא. אבל למפרשים האחרים, דפירשו איפכא, דאבילות דידה חמירא ליה וכו', הילכך באבילות דידיה נמי יש חילוק בין בעל בין לא בעל, דמנין לך למימר דבין בעל בין לא בעל אשתו ישנה עמו? הא כיון דחמירא ליה, דומיא דנדה הויא. ומעתה תקשי, אמאי נדי לעיל מאבילות ומוקי לה להא דרבא בפירסה אשתו נדה?

ואפשר דאין הכי נמי, דהשתא הדרינן לתרוצי קושיא דמעיקרא דאקשינן: והא הכא דבבעל וכו', ולא נצטרך לאוקמה אפירסה נדה לבד, אלא אאבילות נמי אביו של חתן קאי, ואתי שפיר אידך קושיא דלעיל, וכן מי שפירסה וכו'. ומיהו קשיא, דלמה ליה לתרוצי כאן וכו' וכאן וכו'? לא הוה ליה לתרוצי אלא 'כי קאמר באבילות דידיה', והשתא ניחא הכל. ועוד קשיא, דמאי פריך: "והא אביו של וכו' קתני"? הא שפיר מתנייה מתניתין "הוא ישן" וכו' בין אאביו של חתן בין אאמה של כלה, אלא דבאביו של חתן שני לן בין בעל בין לא בעל, ובאמה של כלה לא שני לן. ועוד, לא הוה ליה לאקשויי אלא 'והא אביו של חתן קתני', ולמה ליה לסיומי: או אמה של כלה? ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דכיון דהקושיא היא מסיפא דמילתא, דקתני "או אמה של כלה", נקיט ליה מרישא, דקתני "אביו של חתן", והכין אורחא דתלמודא, דכי אקשי מסיפא אייתי נמי רישא. אבל כי אקשי מרישא צריך לתרץ אמאי מייתי סיפא.

ויש לומר דהכי פריך: "והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני", פירוש, דומיא דאמה של כלה, דלא שני לן בין בעל בין לא בעל, הכי נמי קתני אביו של חתן. בזה ניחא טפי להאי פירושא מפירוש רש"י ז"ל, דלפירוש רש"י ז"ל לא היה צריך למימר אלא 'והא אמה של כלה קתני'. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דמשני "כי קתני" פירוש אמה של כלה. ולאידך שיטתא צריך לפרש "כי קתני ובועל" וכו' "אשארא", אשאר מיני אבילות ולא אאביו של חתן. ולשון "אשארא" לא דייק כלל, דלא קאי אלא אאמה של כלה לבד. אי נמי צריך לפרש, כי קתני אביו של חתן, אשארא, אמכניסין המת וכו' והוא ישן וכו', ולא קאי אבועל בעילת וכו'.

ואכתי לא דייק שפיר, דלשיטת רש"י ז"ל על כרחו צריך לבעול כי היכי דליחול עלה חתונה קודם. ואם נפרש כשיטת התוספות דכתיבנא לעיל, ניחא. ומיהו אכתי לא דייק שפיר, דמשני מאי דלא פריך, דעיקר פירכיה משמע דהיינו מדתניא הוא ישן וכו'. ועוד קשיא קושיא אלימתא לאידך שיטתא, דקתני בברייתא: אין אדם רשאי לכוף את אשתו, משמע דאיירי באבילות דידה. ואפילו אם תפרש דכי קא משני כאן באבילות דידיה וכו' אתא לתרוצי קושיא דמעיקרא, וכדכתיבנא, והכי קאמר: כאן באבילות דידיה, פירוש מילתא דרב יוסף דקאמר לא שנו כאן באבילות דידה, אברייתא דאקשינן מינה: והא הכא דבבעל עסקינן וכו'? מכל מקום צריך אתה לפרש, דכי קתני בברייתא: אין אדם רשאי לכוף וכו', דמיירי באבילות דידיה, דאי לא תימא הכי הדרא קושיא לדוכתיה, למימרא דאבילות דידה קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק וכו'.

ויש לתרץ דהכי קאמר: כי קאמר רב יוסף באבילות דידיה, ולא באבילות דידה ולא בפירסה נדה, והכי קאמר: כאן באבילות דידיה וכו', דאין חילוק אלא בין אבילות דידיה לאבילות דידה, ורב יוסף דווקא באבילות דידיה קאמר, אבל באבילות דידה משום דקילא ליה לא שני בין בעל ללא בעל. ופירסה נדה, אף על גב דחמירא ליה, מתוך חומרתו שהוא בכרת לא שני לן בין בעל בין לא בעל. ומעתה, כיון דלא שני ליה בין אבילות לנדה, אין כאן קושיא "למימרא" וכו' וכדכתיבנא לעיל. ודוחק, דכיון דמטעם דחמירא עליה אתה מחלק באבילות דידיה בין בעל בין לא בעל, אם כן כל שכן דיש לחלק נמי בנדה דחמירא עליה, והכין הוא קושטא, דחמירא, שהוא בכרת. ומיהו אם אתה אומר דמשום הכי חמירא עליה באבילות דידיה מפני שהוא דואג וכאיף יצריה, אין זה דוחק. אבל עיקר הפירוש רחוק, דלשון כאן... וכאן משמע דקאי על הברייתות וכדפירש רש"י ז"ל. כן נראה לי:

וזה לשון שיטה ישנה לא נודע למי: יש מפרשים כאן באבילות דידיה דחמיר עליה, אבל אבילות דידה קילא עליה, וגרסי: אף על פי שאמרו אין האשה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת וכו'. וקשיא לי, אי באבילות דידיה, האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו? והלא אסור ברחיצה. ויש לומר, בצונן מיירי, ואף על גב דכל סתם הרחצת פניו ידיו ורגליו בתלמוד בחמין הוא. ולכך פירש רש"י ז"ל: אבילות דידיה קילא עליה לפי שיצרו מתגבר עליו, וכדכתיבנא, מה יתאונן אדם חי וגו', אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו, אבל דידה חמירא, מפני שמונעת אותו. וגרסינן: אף על פי שאמרו אין האיש רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, דהא באבילות דידה מיירי. וכי תימא, האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו בחמין? והלא נוגעת היא במים? לא היא, שהרי אינה מתכוונת להנאתה אלא לרחוץ פני בעלה. אי נמי, מאי מרחצת? מזמנת לו המים, דומיא דהרחצת פניו דלגבי נדה; דאי מרחצת ממש פשיטא, דהא איכא קירוב בשר.

רש"י ז"ל גריס: תני באבילות דידיה, והא עמו קתני. ולאידך פירושא גרסינן: תני באבילות דידה, והא עמה קתני. מאי לאו עמה במטה? פירוש ביחוד. וכתב אמי"ץ: ופירוש רש"י עיקר, והכי מוכחא מילתא במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין, דפשיט מההיא דמוזגת לו את הכוס: לא אמרו לכבוד אשתו, אלא חמיו וחמותו, אבל שאר קרובים לא, משום שאר קרובי אשתו אינו נוהג אבילות. ומוקי הא מתניתא דמוזגת לו כוס בשאר קרובי אשתו, מדקתני מרחצת, משמע דאיהו רחוץ בחמין אפילו בפניה, ומזמנת לו קאמר. ופירוש קמא ליתיה כלל. עד כאן שיטה ישנה:

ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה — הקשו בתוס', דבלא מילתיה דרב יוסף מצי למפרך ברייתות אהדדי, דבההיא דלעיל קתני: "הוא ישן בין האנשים" וכו', והכא קתני: נוהגת עמו אבלות והוא עמה, ולא קתני "הוא ישן" וכו'. וכי תימא אי לאו דרב יוסף ברייתות לא קשו אהדדי, דהוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה, דיצרו תוקפו בשעת חופה? אם כן, השתא נמי דאיכא דרב יוסף, לא תיקשי ליה מהאי טעמא גופיה. ותירץ הרא"ש וזה לשונו: דרב יוסף לא מצי לפלוגי הכי, דכיון דאמר בפירסה נדה דהיכא דבעל אשתו ישנה עמו, אלמא דהיכא דבעל חשיב ליה כאדם שאינו חתן, ואם כן הוא הדין באבילות דידיה דחמיר מודה, הילכך פריך שפיר מי שני בין אבלות דידיה לאבלות דידה, עד כאן. וקשה קצת, כיון דהקושיא היא משום מאי דחילק רב יוסף בנדה, לא הוה ליה למימר: ומי שאני בין אבילות כו', אלא הוה ליה למהדר ולאקשויי כלישנא דפריך לעיל: "ודאי קילא ליה אבילות מנדה", דהשתא בהאי לישנא דפריך תלמודא: ומי שאני בין כו', משמע דהקושיא יצא לנו ממאי דשני ליה בין אבלות דידיה לאבלות דידה, והא ליתא, דבלאו האי חילוקא נמי קשיא ממאי דחילק בנדה וכדכתיבנא. והרא"ש תירץ זה בלשון, דהא דקאמר "ומי שאני" וכו' היא גופא פירכא הוא ולאו הקדמה כדי לאקשויי, דוק ותשכח.

ומיהו התוספות תירצו זה בלשונם ז"ל, שכתבו וזה לשונם: דאי לאו מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה כו', אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי, דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה אפילו בשעת חופה, ואשתו ישנה עמו בנדה ובאבילות דידה, ואפילו הכי באבילות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים, ולהכי פריך שפיר, עד כאן. פירוש לפירושם: אינהו ז"ל סברי דבאבילות דידה נמי מחלקינן בין בעל בין לא בעל, דומיא דפירסה נדה. והיינו טעמא, דאיהי בקל אינה שומעת, אבל על ידי הפצרה תשמע לו; ובשלא בעל יצרו מתגבר עליו ויפציר בה עד בוש והיא תשמע לו ויבאו לידי עבירה, לכך הוא ישן בין האנשים וכו'; אבל כשבעל אין יצרו מתגבר עליו כל כך עד שיפציר בה כולי האי, ובקל לא תשמע לו, הילכך ישנה עמו. וכיון שכן, פריך שפיר: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה? פירוש, דכיון דאבילות דידיה בבעל בלחוד אפילו בשעת חופה קאמר אשתו ישנה עמו, אף על גב דכשלא בעל הוא ישן בין האנשים וכו', אלמא לא שאני לן בין שעת חופה לאשתו ישנה, לאחר שבעל הויא ליה כנשואה עמה ימים רבים, ואם כן קשיא, דהתניא: מי שמת חמיו או חמותו כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר: ומי שאני בין אבילות דידיה לנדה, אלא נקט הכי משום מאי דפריך עלה: והתניא כו', דמיירי באבילות דידיה ובאבלות דידה, כיון דמכל מקום פריך שפיר: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבלות דידה וכדכתיבנא, כן נראה לי פירוש לפירושם ז"ל.

ומכל מקום הקשה הרא"ש עלה דהאי פירושא, דהא לרב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר לענין אבילות דידיה, ואם כן, מצי לפלוגי בין שעת חופה לשלא בשעת חופה. ונראה לי ליישב שיטה זו, דהא פרישנא לעיל דכי פריך מעיקרא: "למימרא דאבילות קילא" כו', בלא רב יוסף לא הוי קשיא לן, דהוה מפלגינן בין שעת חופה לאשתו ישנה, דמתניתא דלעיל מיירי בשעת חופה, ומתניתא דהכא מיירי שלא בשעת חופה, ואפילו באשתו ישנה אמרו חכמים שלא תמזוג לו את הכוס כשהיא נדה משום חומרא דכרת וכדכתיבנא לעיל. אבל לרב יוסף דמפליג בין אבילות לנדה, אלמא דסבירא ליה דאבילות קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק כו', ואילו גבי אבילות תניא כו', אלמא דאבילות חמירא ליה? ומשני כאן באבילות דידיה כו', משמע דבאשתו ישנה נמי באבלות דידיה קילא ליה, דהא בההוא גוונא גופיה דאמרינן דאבלות דידה חמירא הוא דאמרינן נמי דאבילות דידיה קילא, דהא מפלגינן ואמרי "כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה". ופירש רש"י: הני מתנייתא הכי מתרצן, הא דקתני לעיל: "הוא ישן" כו', באבילות דידיה; והך דקתני: "מוזגת" כו', באבילות דידה כו'. וההיא דמוזגת היינו באשתו ישנה, אלמא דבאבילות דידיה אפילו באשתו ישנה נמי קילא ליה והוא ישן בין האנשים כו'. והיינו דפריך: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה? פירוש, באשתו ישנה. והתניא, מי שמת חמיו כו'. והיינו לשיטת רש"י. אבל לשיטה האחרת דפריש איפכא, הא פרישנא לעיל, דכי משני "כאן באבילות דידיה" כו' קאי אעיקר קושיא דלעיל, דפרכינן עלה דרב יוסף ממתניתא דלעיל, וכדפרישית לעיל. הילכך ליכא לתרוצי מאי דתריצנא. ולתוס' נמי הא כתיבנא דסבירא להו ז"ל דבאבילות דידה מפלגינן בין בעל בין לא בעל, הילכך כל מאי דפרישנא לעיל לשיטה האחרת צריך לפרש נמי לשיטתם ז"ל, דאמאי נדי לעיל מאוקמתא דאבילות ומשני: "כי קאמר אפירסה נדה"? דשפיר מצי לאוקמי באבילות, וכגון באבילות דידה. ואם תפרש דאין הכי נמי, דהיינו דמשני: "כאן באבילות דידיה" וכו', וכיון שכן לא מצינא לתרוצי מאי דתריצנא והדרא קושית הרא"ש ז"ל לדוכתא, דעל כרחך רב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר, דמתניתא דלעיל בחתן שבעל בדווקא מיירי ועלה הוא דקתני: "הוא ישן".

ומתוך לשונו של הרשב"א ז"ל למדנו תירוץ קושיא זו, שכתב ז"ל וזה לשונו: ואם תאמר, בר מהא דרב יוסף תקשי לן מיהא אגופא דברייתא, דקתני גבי אבילות: "וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים" וכו'? יש לומר, אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני, דאף על גב דבעל עדיין חיבתה עליו וחיישינן לה, והוא הדין לפירסה נדה, אף על פי שבעל עדיין חיבת כלה על חתן. אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה, דיצרו שבור הוא. אבל השתא דאשמועינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפירסה נדה כאשה בעלמא היא, ויצרו שבור הוא אצל נדה, האי אפילו באבילות נאמר כן. וכי תימא דאבילות קילא, אם כן תקשי ליה ברייתא דקתני: "נוהגת עמו", דמשמע עמו במטה עד כאן. סבירא ליה ז"ל דסבירא ליה לתלמודא, דאי אמרת כיון שבעל יצרו שבור הוא, אם כן אין לחלק בין נדה לאבילות, ואם באת לחלק ולהחמיר באבילות משום דאבילות קילא ליה, כל הנשים שוין ואפילו אשתו ישנה, כיון דקילא ליה אבילות. וכבר כתבתי לעיל לשון שיטה ישנה דמתרץ יפה קושיא זו, עיין עלה:

עוד תירצו התוספות ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל בר' אברהם בעניין אחר, דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי, דהוה אמינא, הא דקתני בברייתא: "ונוהגת עמו", "ונוהג עמה", לאו דווקא עמו במטה אלא עמו בבית, דבכולהו בעו שמירה, בין נדה בין אבילות דידיה ודידה. אבל השתא דאיתא לדרב יוסף דמחלק בין נדה לאבילות, והוצרך לחלק בין אבילות דידיה לאבילות דידה, ואם כן הא דקתני "ונוהג עמה" היינו עמה במטה, משמע ליה נמי "נוהגת עמו" במטה. וקשה, אם כן למה ליה לשנויי: תני באבילות דידיה הוא ישן וכו'? והא כיון דמעיקרא בלא רב יוסף הוה משמע לן דמאי "עמו" עמו בבית והוא ישן בין האנשים וכו', ומשום דרב יוסף משמע ליה ד"עמו" דומיא ד"עמה", לישני השתא בקוצר בלא הגהה דמאי "עמו" עמו בבית כדהוה משמע לן מעיקרא ולאו דומיא ד"עמה" הוא, ולמה לן להגיה כלל ולהאריך ולומר: תני באבילות דידיה הוא ישן וכו'? הא ודאי פשיטא דכי מפרשינן עמו בבית היינו לומר דלעולם הוא ישן כו'. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי, דאינו מגיה כלל, דאף על גב דקאמר: "תני באבילות דידיה" וכו', אלא מפרש ד"עמו" דקתני בברייתא דהכי הוא, ומשום דהשתא לא הוי דומיא ד"עמה" הוה ליה כאילו מגיה ונקט לישנא ד"תני". ומיהו אכתי קשה, דמאי פריך תו: "והא עמו קתני"? הא מעיקרא הוה ניחא לן שפיר דמאי "עמו" עמו בבית ולעולם הוא ישן כו'. ותירצו בתוס' דהכי פריך: והא עמו דומיא דעמה קתני. ואכתי קשיא לי, דהיינו קושיא דמעיקרא, דאקשינן לרב יוסף, וכבר תירצה דלאו דומיא ד"עמה" קתני. ואם חשב המקשן דלא הבין התרצן דבריו ולהכי הדר ואקשי ליה להדיא, אם כן למה ליה לאפסוקי בקושיא "והא וכן קתני"? הוי ליה לאקשויי מיד, "והא עמו קתני". ועוד, דליכא למימר דלא הבין, דהא כיון דאקשי לרב יוסף ולא קשיא ליה עלה דברייתא גופא, על כרחך יש לך לומר דקושיא היינו דדומיא ד"עמה" קתני, ואהדר ליה דלאו דוקא דומיא ד"עמה". ואין נראה לומר דלתרצן ניחא ליה למימר הכי והמקשן לא ניחא ליה, דהויא ליה תירוץ וקושיא מהן ללאו. ונראה לי דמעיקרא קשיא ליה, דכיון דקתני בברייתא הני תרי בבי בהדי הדדי, בעינן דלהוו שוו בלישנייהו, וכיון דקתני "נוהג עמה אבילות" והיינו עמה במטה, דומיא דהכי באבילות דידיה הוי עמה במטה. ומשני דלאו דוקא עמו במטה אלא עמו בבית, ומפרש דלעולם הוא ישן כו', מה שאין כן ברישא דקתני "ונוהג עמה אבלות". ופריך, "והא וכן קתני"? ומשני, "כי קתני אכיחול" וכו'. ופריך ד"עמו" ו"עמה" מיותר הוא בברייתא, דהוה ליה למתני "ונוהג אבלות וכן היא וכו' ונוהגת אבילות", וכי היכי דיתור לשון ד"עמה" קתני לה בברייתא לאשמועינן עמה במטה הכי נמי יתור לשון ד"עמו" אתא לאשמועינן עמו במטה. ומשני, לא, עמו בבית וכו'. פירוש, לא אתא לחדותי דיתור לשון דעמו אתא לאשמועינן כדאמר ליה רב לחייא בריה: באפה נהוג אבלות וכו', פירוש, והכי קאמר: "ונוהג עמה", פירוש דווקא עמה דהיינו בפניה נוהג אבילות. והכי נמי מסיפא הא אתא לאשמועינן, "ונוהגת עמו", דווקא עמו דהיינו בפניו נוהגת אבילות. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל:

שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו וזה לשונו: מאי לאו עמו במטה. כלומר, להכי תני "נוהגת עמו אבילות", לומר שכופה מטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מטה הכפויה, עד כאן. אף על גב דאין הפירוש שוה וכדכתיבנא לעיל בשם הרשב"א ז"ל, מכל מקום שמעינן דמיתור לשון דייק:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הקשו בתוספות, דלפום סוגיין משמע, דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דמפליג בין בעל ללא בעל ובין אבילות דידיה לאבילות דידה, לא קשיא לן ולא מידי. ואמאי? דהא בהדיא פליגי מתנייתא, דלעיל קתני "הוא ישן" וכו', דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבילות, ואילו הכא קתני בהדיא "ונוהגת עמו אבלות... ונוהג עמה אבלות", וסבירא לן דעמו במטה קאמר ואינו חייב לפרוש ממנה. תירץ הר"ש מקוניא"ל, דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבילות דידיה לאבילות דידה ולא הוה קשיא לן ולא מידי, דהוה אמינא ד"עמו" הכא בבית קאמר. דהא דפרכינן: מאי לאו עמו במטה, והיינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה, ואם כן הוה משמע לן דרישא וסיפא בחדא גוונא הוא, ואפילו הכי משני דאף על גב ד"עמה" עמה במטה, "עמו" עמו בבית, עד כאן. ואין הסוגיא מתיישבת יפה לפי שיטה זו, כי אם במאי דכתיבנא לעיל:

והתניא מי שמתו וכו' ונוהגת עמו וכו' — כתב רש"י ז"ל: מדלא קתני באבילות דידיה 'הוא ישן בין האנשים', שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ"ר שהקשה בתשובותיו על רש"י ז"ל, דכיון דסבירא ליה למקשן ד"עמו" דקתני הוי עמו במטה, אם כן אמאי אצטריך לאקשויי מדלא קתני באבילות דידיה "הוא ישן" וכו'? וקא מהדר נ"ר אשנויי דחיקי, דרש"י ז"ל כתב כן למאי דאסיק אדעתיה דתרצן, דמשום הכי תירץ: תני באבלות דידיה הוא ישן וכו', והדר המקשן ופירש דבריו דלא הקשה מההוא טעמא דאסיק אדעתיה דתרצן, אלא משום דסבירא ליה ד"עמו" דקתני הוי עמו במטה, עד כאן. הא ודאי שינויא דחיקא הוא ואין להשיב עליו. ועוד, דאם כן, לאלתר הוה ליה לאקשויי: "והא עמו קתני".

ופירש עוד שינויא אחרינא, דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהמקשן בתחלה לא הקשה מטעם ד"עמו" הוי עמו במטה, דאי הכי, לאלתר הוה ליה לאקשויי "והא עמו קתני". אלא מתחילה לא הקשה אלא אפילו דהוה אמרינן ד"עמו" דקתני הוא עמו בבית, אפילו הכי מדלא קתני באבילות דידיה "הוא ישן בין האנשים" משמע דישן עמו במטה, עד כאן. והאי שינוייא עדיפי טפי משנוייא קמא. ומיהו אכתי קושיא, דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? דאמאי מעיקרא אסיק אדעתיה דמצינן למימר דמאי "עמו" עמו בבית, ולבסוף סבר דליכא למימר הכי, דהא פריך להדיא: והא עמו קתני מאי לאו וכו'.

ונראה לי, דאיברא ודאי דמעיקרא לא קשיא ליה מדקתני "עמו" כלל, דשפיר מצינן לפרושי "עמו" בפניו וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו' כדלקמן. תדע, דלא קשיא ליה לאלתר "והא עמו קתני", וכמו שכתב החכם הרב נ"ר בתשובותיו. הילכך היינו קושיא, דכיון דקתני רישא "ונוהג עמה אבילות", והיינו לרב יוסף בלא שמירה כלל, הילכך הא דקתני סיפא נמי: "ונוהגת עמו" וכו' היינו בלא שמירה; דאי איתא, ליתני להדיא באבילות דידיה: "הוא ישן" וכו', כיון דשאני לן באבילות דידיה לאבילות דידה. ומשני, תני באבלות דידיה הוא ישן וכו'. ופריך: היכי מצית להגיה הוא ישן וכו'? והא וכן קתני, דמשמע דדמו להדדי לגמרי, ואי יש חילוק ביניהם דבאבילות דידיה הוא ישן וכו', לא הוה ליה למתני "וכן". ומשני, כי קתני, אכיחול ואפירכוס. ופריך, והא עמו קתני וכו'. פירוש, דעד השתא אסיק אדעתיה דמאי "עמו" עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו' וכדכתיבנא, וסלקא דעתיה דכי מגיה "תני הוא ישן" וכו' לא מחסרינן מאי דקתני "עמו" אלא הכי תני: "ונוהגת עמו אבילות והוא ישן בין האנשים" וכו', ופירוש "עמו" היינו עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכדכתיבנא. אבל השתא דמשני: כי קתני אכיחול ואפירכוס, ולא משני דכי קתני "וכן" אכיחול ואפירכוס וא"עמו", דבשניהם אין נוהגים אבילות אלא בפני מי שמת לו המת ומשום כבודו, אלמא דמאי "עמו" דקתני היינו עמו במטה, וכיון שכן קשיא ליה והא עמו קתני, פירוש, דאין לך לחסר ממאי דקתני בברייתא, דלהוסיף אמאי דקתני בברייתא מגיהין ומוסיפין חילוקא אבל אין מחסרין מלה. וכן כתב רש"י בפרק קמא דסנהדרין, דמשני אביי: "תני קידוש החודש", ופריך רבא: "והא עיבור קתני", ופירש רש"י: דרך תנא טועה בגירסא לחסר תיבה על ידי שכחה, אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קידוש לגירסת עיבור, עד כאן. והכא נמי דכוותה פריך, "והא עמו קתני", ולא נחלף לתנא לשנות לשון שהוא הפך הדין. ומשני: לא, עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו'. פירוש, וכי קתני "וכן" עלה נמי קאי, וכי משנינן נמי לא מחסרינן מלת "עמו". ואף על גב דמשנינן: כי קתני וכן אכיחול ואפירכוס, הוא הדין נמי א"עמו", אלא דלהכי נקט הני מעיקרא משום דאתי שפיר לשון "וכן", דמשמע דאיכא טפי חידושא באחרונה מבראשונה, והיינו חידושיה, דלא מבעיא כשמת חמיו או חמותו דלא מצי כייף לאיתתיה להיותה כוחלת ופוקסת, אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה דאין כאן כפיה אינה רשאה להיות כוחלת וכו'. אבל אי קאי א"עמו", פשיטא, דטפי מחוייבת היא בכבודו ממה שהוא חייב בכבודה, וכיון דכשמת חמיו או חמותו בעי לנהוג אבילות בפניה מפני כבודה, כל שכן כשמת חמיה או חמותה בעיא לנהוג אבילות בפניו מפני כבודו. ואי אמרינן דקאי "וכן" א"עמו" וכדבעינן לשנויי השתא, יהיה הפירוש כן: לא מבעיא כשמת חמיו או חמותו, דאין אבילותה מוטל עליו אלא בפניה ולכבודה, אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה אין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו ומשום כבודו, כן נראה לי והכין דייק לשון רש"י ז"ל, דוק ותשכח.

ומיהו מלשון הרשב"א ז"ל דכתיבנא לעיל משמע, דמעיקרא כי פריך משם מאי דקתני "עמו", דמשמע ליה עמו במטה קא פריך. וצריך עיון ליישב הסוגיא על פי שיטה זו. וגם השיטה השניה שכתבו התוספות ז"ל לעיל בשם ר"ש בר אברהם ז"ל, על כרחך צריך אתה לפרש דמעיקרא מכח "עמו" קא פריך. והא ברירנא הסוגיא יפה לפי שיטתו ז"ל, וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך:

מאי לאו עמו במטה — לאו דוקא עמו במטה ממש, דהא קתני "כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות", כלומר כופה מטתה שהיא ישנה עליו כדי לנהוג עמו אבילות, הילכך אין לדקדק מכאן שאבל מותר לישן עם אשתו במטה בקירוב בשר. והאי דקאמר מאי לאו עמו במטה הכי קאמר, שתהא מטתה עמו בחדר אחד. ומשני, לא, עמו בבית, לא שיהו ישנים בבית אחד, אלא הכי קאמר: כשהוא בבית ורואה שהיא ישנה על מטתה צריך שתהא מטתה כפויה, אבל כשאינו בבית ישנה כדרכה. הרא"ש ז"ל:

באפה נהוג אבלותא — יש שפירשו באפה ממש, בעודו עמה. שלא באפה, כשיוצא לחוץ. ואחרים פירשו, דכל שהוא בעיר שמרגישים בו הכל היינו באפה, ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר. וכן הדעת מכרעת, אף על פי שהלשון מסייע לפירוש הראשון. ומה שאין נוהגין עכשיו כן, אומר בתוספות לפי שאין זה אלא מפני הכבוד, כדאמר התם: לא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד, ועכשיו היא מוחלת לו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. הריטב"א ז"ל:

רב אשי אמר מי קמדמית וכו' — ואיכא למידק, דהאי תירוצא דרב אשי תירוץ נכון וקל הוא, אמאי לא אסיק לה תלמודא להאי תירוצא מעיקרא, ולא היינו צריכין לכל האי שקלא וטריא דלעיל? ויש לומר, שהרא"ש ז"ל כתב בפסקיו, דמי שמת לו מת ברגל, אף על גב דנוהג ימי הרגל תחילה, לא אמרינן דהוא ישן בין האנשים וכו', משום דלא דמיא לקילותא דהכא דאקילו בו טפי, שהרי מת לו מת קודם שחלים ז' ימי המשתה, והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו; אבל מת לו מת ברגל, שכבר חל עליו הרגל, ישנה עמו בבית. והילכך תלמודא הוה סבירא ליה, דכיון דמי שמת לו מת ברגל לא אמרינן דהוא ישן וכו', הילכך לא חשיבא קילותא מאי דנוהג שבעת ימי המשתה, אם לא שנאמר שהאבילות עצמו קילא ליה וכדאמרינן לעיל. ומהדר רב אשי, מי קמדמית אבלותא דהכא לאבלותא דעלמא? פירוש, אפילו היכא שמת לו מת ברגל. ושקיל וטרי תלמודא מאי קולא כו' לפרושי מילתא דרב אשי. והשתא ניחא, דקאמר רב אשי: מי קמדמית כו', שהוא לשון מיותר, דהוה ליה לשנויי בקוצר: 'רב אשי אמר, שאני אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן' וכו'. כן נראה לי:

מאי קולא אילימא דקתני ובועל וכו'. פירוש, ובזה יבא גם הוא להקל בתשמיש המטה, כיון דהתירו לו לבעול באנינותו. ודחי, התם משום דלא חל עליו אבילות. וכתב הרשב"א ז"ל: ואף על גב דאקילינן באנינותו, דשרינן ליה למבעל מה שאין באנינות דעלמא, וכדמוכח מהיא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד, וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי מתניא ואפילו לבית שמאי ובית הלל שנותנין לה ד' לילות או לילה הראשון כולה. ועוד, דתניא לעניין מי שמתו מוטל לפניו בשבת, מיסב ואוכל בשר ושותה יין כו' וחייב בקריאת שמע ובתפילה (ובתפילין) ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. ואמרינן: מאי בינייהו? ואמר רבי יוחנן: תשמיש המטה איכא בינייהו, דלתנא קמא אסור בתשמיש המטה ולרבן שמעון בן גמליאל חייב, אלמא בחול לכולי עלמא אסור. מכל מקום, הכא באבילות גופיה לא אקילינן. עד כאן:

וכן כתב הריטב"א, דנהי דקילא באנינות מי שמתו מוטל לפניו, מכל מקום לא אקילו באבילות. ואין לדמות אנינות לאבילות, כי הרבה דברים נוהגין באבילות שאין נוהגין באנינות: חליצת מנעל וכפיית מטה ועטיפת ראש ודברים אחרים. עד כאן:

ולא נהירא לי, דאנן בתר קילותא דידיה אזלינן, שלא יבא להקל בהך. ואדרבה, כשיראה שמתירין לבעול באנינות, ידמה בעילה לבעילה ויבא להקל לבעול, גם באבילות ידמה טפי להקל, ממאי דידמה להקל ממאי דנוהגין שבעת ימי המשתה ברישא. תדע, דעל כרחך לא יבא להקל משום דמאי דנוהגין ימי המשתה ברישא, דהא כשמת לו מת ברגל לא אמרינן הוא ישן כו' כמו שכתב הרא"ש וכדכתיבנא לעיל; אלא משום דמכניסין את המת לחדר כדי לדחות אבילות מעליו הוא שיבא להקל, והילכך ממאי דשרינן ליה למבעל ברישא נמי, יבא להקל. וכל שכן לשיטת רש"י, דכדי שיחול עליו חתונה וידחה האבילות הוא דאמרינן "ובועל בעילת מצוה" כו' וכדכתיבנא לעיל, הילכך שפיר מצינן למימר דהקולא היינו מדקתני "ובועל בעילת מצוה".

ונראה לי דאין כאן קושיא מעיקרא, דהא כתבינן לעיל לשיטת רש"י ז"ל דאין כאן אנינות כלל, דכיון שהוא מעוכב מלקברו במצות חכמים, הוה ליה כאילו נתייאש מלקוברו דאין עליו דין אנינות וכדכתיבנא לעיל. והא דפריך תלמודא: אילימא דקתני בועל כו' התם משום דלא חל עליו כו', פירוש, דהבעילה היינו כדי שלא יחול עליו אבילות ולא יוכל לבעול אחר כך, ואדרבה הוה ליה כאילו אמרו ליה רבנן שיבעול עכשיו קודם, שאחר כך לא יוכל לבעול, ואם כן לא יבא להקל. ואם תאמר: ולמה ליה למימר, אי לר' אליעזר עד שיצא כו'? מברייתא גופא מוכחא שפיר דכדי שלא יחול עליו האבילות הוא דאמרינן "מכניסין המת לחדר" כו' "ובועל בעילת מצוה". ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דמצינו בהדיא דפליגי בהכי ר' אליעזר ור' יהושע במסכת מועד קטן דהיינו דוכתיה, קאמר לה הכא: "אי לר' אליעזר" כו'. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל: פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במועד קטן. עד כאן:

ובשיטה כתוב וזה לשונה: ודילמא שאני התם דלא חל עליו אבילות — אם תאמר, הא אקילו ביה, דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה? יש לומר, התם טעמא מאי? משום דמוטל עליו לקוברו ודילמא ממשיך, הכא הרי אין מוטל עליו לקברו עד שיבעול כיון דחתן הוא. וקשה על זה, והלא אף בשבת אסרו בו תשמיש המטה, ואף על פי שלא יקברנו בשבת. ואין זה קושיא לפי מה שפירש הר"ן ז"ל בריש פרק מי שמתו, דתשמיש המטה בשבת רשות. ויש לתרץ, אף על גב דאקילו ביה רבנן, כיון דלא בגוף האבלות אקילו, לא חיילא עליה אבילות משום הכי. עד כאן:

עד שיסתם הגולל — פירש רש"י, כיסוי הארון. ולא נהירא, דלישנא לא דייק הכי כלל. ועוד, מדאמרינן התם: "על פני השדה (במדבר יט טז). לרבות גולל ודופק", אלמא מידי דקרקע הוא. ועוד יש לפרש על פי תשובות אחרות. והנכון כפירוש רבינו תם ז"ל, דסתימת הגולל הוא כיסוי הקבר, והיו נוהגין לתת עליו אבן גדולה, והוא מלשון "וגללו את האבן" (בראשית כט ג). וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות. הריטב"א ז"ל:

והתוספות האריכו בזה, ותירצו יפה לפירוש רש"י ז"ל. והא דאמרינן בפרק מי שמתו: מדלגין היינו על גבי ארונות, לפירוש רבינו תם ז"ל מיירי דלא היה שם מצבה, דגולל ודופק דהיינו המצבה לפירוש רבינו תם מטמא באהל. ואם תאמר: בשלמא לפירוש רש"י, דגולל ודופק היינו כיסוי הארון, אתי שפיר ההיא דמדלגין על גבי ארונות, כמו שפירשו התוספות ז"ל, ומיירי בדאיכא מצבה, ואפשר דבין המצבה והקבר יש בה כפותח טפח, ולכך אינו מטמא מחמת המת ושפיר מדלגין עליהן. אבל לפירוש רבינו תם קשה, דמחמת המת מטמאין, דהא ליכא מצבה. ותירצו בתוספות, דרוב ארונות יש בהן פותח טפח:

אלא דקתני נוהג שבעת ימי המשתה וכו' — הא כתיבנא לעיל, שכתב הרא"ש בפסקיו, דאין ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל, כיון דנוהג ימי הרגל תחילה, דהוא ישן כו'. דשאני התם דאקילו ביה טפי, שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה, והתירו לו חכמים להכניס כו' וכדכתיבנא לעיל:

וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו: אלא מדקתני נוהג כו' — פירוש, מדדחינן אבילות מקמי חתונתו, דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה. ומהא שמעינן דהיכא שמת לו מת תוך ז' ימי המשתה ובעל, אין צריכין להפרישן אלא אשתו ישנה עמו, דהא לא אקילו באבילות זה כלל. עד כאן:

והרב המעילי ז"ל כתב וזה לשונו: נקטינן, דאם היתה פתו אפויה כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר כו' ובועל כו', וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו', וכל שכן שאינה מוזגת לו את הכוס, דקיימא לן דברים שבצנעה נוהג. וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא ברגל הוא ישן וכו', יש לפרש אפילו באלמון שנשא אלמנה. אבל בעל, אשתו ישנה עמו, דשאני נדה מאבילות משום דאקילו ביה, שנוהג תחילה שבעת ימי המשתה אחר שנקבר, קילא ליה מנדה. אבל באבילות דרגל, אף על גב דאקילא ביה תורה שאינו נוהג בו אבילות, אשתו ישנה עמו, ואף על פי שאסור בתשמיש המטה שנוהג דברים שבצנעה. דשאני רגל, כיון שהוא שוה לכל לא אתי לזלזולי ביה: