שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק י/דף קטו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קטו עמוד אעריכה

הרי יצא לו שם גנבה בעיר כלומר הלא יש קצת ראיה וסגי בהא. ה"ר יהונתן ז"ל.

אמר רב יוסף ולא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני דינא דבעלים בהדי לוקח שהוא שני לאפוקי לגלימא מיניה דלפני יאוש לא קני לה ודמים נמי לא שקיל אלא מגנב דקסבר גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ומאי עם השני אף עם השני אי בעו בעלים תבעי ליה ללוקח ומפקי ליה לגנבה מיניה בלא דמים כדאמרן ואיבעי תבעי ליה לגנב עד דמהדר ליה לגנבה ניהליה או עד דמשלם להו דמי דילה כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכאן לאחר יאוש הדין עם הראשון דינא דבעלים בהדי גנב לאפוקי מיניה דמי גנבה אבל גלימא לא הדר למריה דקנייה לוקח ביאוש ושנוי רשות כדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דלא אייאוש בעלים ברשות בעלים קאי אבל נתייאשו הבעלים אינו גובה אלא מן הראשון. ודוקא דאייאוש בעלים בי גנב דכי אתאי לידא דלוקח בהיתרא אתאי לידיה אבל אייאוש בעלים בי לוקח לא קני כדמבורר לקמן.

וקיימא לן כהאי מימרא דרב יוסף לענין דינא דגלימא גופיה דהא ליכא מאן דפליג עליה בעיקר דינא אלא אביי בלחוד וכבר אידחייה לה הא דאביי לקמן מדמוקמינן לה לפלוגתייהו כדרב חסדא ואנן קיימא לן דההיא דרב חסדא הלכתא היא. ועוד דהא רב זביד נמי פליג עליה דאביי וסבירא ליה דכולי עלמא כל לפני יאוש לא קני לוקח ורב פפא נמי הכי סבירא ליה כדמבורר לקמן והוי ליה אביי יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. ועוד דקיימא לן כרב זביד ורב פפא דבתראי נינהו. ודוקא לענין דינא דגלימא גופיה אבל לענין דמי היכא דזבנה לפני יאוש לית הלכתא כוותיה דקסבר לא עשו בה תקנת השוק. ומסקנא דהלכתא לקמן דעשו בה תקנת השוק הלכך לא שקיל לה לגלימא מלוקח אלא בדמים וישבע לוקח כמה הוציא ויטול.

הא דתנן אומר לו מכור מעיה של פרה זו וכו' ואמר רב לא שנו וכו' אוקימנא אליבא דרב יוסף דהדין אף עם הטבח רצה הכהן גובה מן הטבח דמתנות כהונה נגזלות כלומר יש בהן דין גזל לחייב את הגזלן עליהן באונסין לפיכך רצה גובה את הדמים מן הטבח רצה גובה את המתנות מן הלוקח כדרב חסדא. והוא הדין במאן דמזבין ליה לחבריה בכלל ממונא דנפשיה הכין דיניה כדאמרן גבי מתנות ושמע מינה איתא לדרב חסדא אפילו היכא דיהיב ליה גזלן לגזלה לשני. אי נמי דמזבין ליה מיניה רצה מזה גובה רצה מזה גובה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ולאביי דאמר פליגי וכו':    קשיא לי דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא מאן דאמר דפטור דע"כ לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש דפטורין אלא באין גזלה קיימת אבל בגזלה קיימת מודה דחייבין להחזיר. ויש לומר דלאביי מיירי הכא באין גזלה קיימת ואף על גב דכל הנך דשמעתין בגזלה קיימת הא דאביי באין גזלה קיימת. הרשב"א ז"ל.

רב זביד אמר היכא דלא אייאוש בעלים דכולי עלמא הדין עם השני דאתי בעל הבית ומפיק ממוניה מלוקח כל היכא דאיתיה כדאמרן והכא במאי עסקינן כנון שנתייאשו הבעלים בי לוקח כלומר לבתר דעיילה גנבה לרשות לוקח ולא אייאוש בי גנב. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דבעלים בהאי גנב למשקל מיניה דמי אבל לאפוקי לגלימא מלוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות לא קסבר לא שנא יאוש ואחר כך שנוי רשות לא שנא שנוי רשות ואחר כך יאוש קני. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני דינא דבעלים לאפוקי לגנבה אפילו מלוקח קסבר יאוש ושנוי רשות קני שנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רב פפא אסקה כוותיה דאמר רב פפא דכולי עלמא גלימא למריה הדר וכו' ומהנהו כלהו שמעינן דסתם גנבה לאו יאוש בעלים היא לענין דינא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וכן פסק הרשב"א ז"ל כרבי יוחנן.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל היה שם יאוש בעלים בין קודם מכירה שנמצא יאוש קודם לשנוי רשות בין לאחר מכירה שנמצא שנוי רשות קודם נקנית ללוקח ואינו מחזיר אף הדמים כמו שכתבנו. וגדולי המחברים כתבו שגוף הגזלה נקנית לו אבל דמים הוא מחזיר אם לקח מגנב מפורסם ואם שלא מגנב מפורסם אינו נותן לו חפץ ולא דמים. וכבר ביארנו שיש חולקים לפסוק שהיאוש ששינוי רשות קדמו אינו מועיל אלא הרי הוא כיאוש לבד. למדת שאין צריך לומר בשלא הוכר הגנב שעשו בו תקנת השוק ואינו חוזרת אלא בדמים וכן בהוכר אלא שאין לו מה ישלם שהרי אף בהוכר ויש לו לשלם עשו בו תקנה. ע"כ.

בעשו בו תקנת השוק קא מיפלגי כלומר אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לאו רב דאמר דין הלוקח עם הראשון דהיינו הגנב סבר כי עשו תקנת השוק ליטול הלוקח דמים מבעל הבית הני מילי בשלא הוכר הגנב ומשום תקנת לקוחות שלא יפסידו שלהם אבל בשהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק שאין הלוקח מפסיד אלא ילך וידון עם הגנב ורבי יוחנן סבר אף בשהוכר הגנב עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא כשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג. והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר דינא פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר אלא בעשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשיה. וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק וכו' וחנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למאריה וכו' ודחו שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הכיר הגנב דמי אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת.

והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי צרפת שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק ע"כ. וליתא אלא כמו שכתבתי. ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דמאי שנא ואם אי אתה אומר כן אין אדם קונה מחברו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. והא דאמר בפרק כל הנשבעים רבא אפיק אפילו ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר התם לא בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן אבל לעולם בטוען שנגנבו ממנו עשו בו תקנת השוק.

וא"ת אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשלמא אי גזלה קיימת נפקא מינה לכושרא דבהמה אלא כשבא אחר ואכלו מאי נפקא מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה האחד לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק. אי נמי כשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתיים במאה ואי נמי בשפרעו בחובו ובהיקפו אבל בשמכר שוה מאתיים במאה ואכלו לא נפקא לן מינה דידיה. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל בגזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלה. הרשב"א ז"ל.

זיל שרי עביטא כלומר לך ותן לו מה שהוציא והתר המשכון מידו. ושמע מינה דלא מפקינן ליה מידא דלוקח עד דיהיב ליה בעל הבית דמיו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

משכנתא שוה מאתן במאה שקבל מנה לבדו על הספרים ולא רצה למכרן כי אם למשכנם עשו בו תקנת השוק כלומר אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה היכא שהוכר הגנב שהרי הוציא מעותיו על זה ולא היה יודע שהיה גנב ובזו המשכונא לא שינה מדרך שאר המשכונות שבעולם ששוהה יותר ממה שהוא מלוה עליהן. משכנתא שוה בשוה רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירים הלוה לו על אמונתו מאה נמי דשוו מתנה הוו ומר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאתיים דאורחיה למשכן בדמים יקרים כי היכי דתוחלט בידיה. זבוני שוה בשוה כלומר שוה מאה וקנה במאה עשו בו תקנת השוק אף על פי שהוכר הגנב אליבא דרבי יוחנן והיכא דלא הוכר הגנב אליבא דדברי הכל שוה מנה במאתן לא עשו בו תקנת השוק דכי היכי דמאה יתירים מתנה כמו כן נמי מאה דשוו מתנה הוי ואפילו המאה דינרים לא יגבה ממנו. עשו בו תקנת השוק ואפילו כל המאתיים יגבה דאורחיה דאיניש למזבן בדמים יתרים דקיימא לן דאין אונאה בקרקעות עד פלגא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה דמשום הכי היכא דזבן שוה מאה במאתן יהיב ליה מאתן דהא גבי איהו נמי מאתן מגנב. ע"כ.

הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא כלומר מלוה על פה בלי משכון גנב גלימא אחר כך ונתנה לאבימי בר נאזי שהלוה לו ארבעה זוזי על פה ולוה עוד ממנו ארבעה זוזי אחריני ובא הנגנב והיה רוצה ליקח גלימתו בלא דמים כלל לא מן הארבעה זוזי קמאי ולא מן הארבעה זוזי בתראי ובאו שניהם לדין לפני רבינא ואמר דין הוא שאותן ארבעה זוזי קמאי אין לך לפרוע שהרי לא הלוה לו על זה המשכון אלא על אמונתו אבל האחרונים בודאי הוציאם לו על סמך המשכון וזיל הב ליה ושקול גלימך. והקשה רב כהן דילמא הני בתראי נמי על אמונתו הלוהו כדמעיקרא ולא על הגלימא ולא לוה על הגלימא כלל אלא שהקנה אותם לאבימי באותן הארבעה דינרין ראשונים אף על פי שהיתה שוה יותר בשביל אהבתו. ה"ר יהונתן ז"ל.

נרשאה פפונאה שם עצם ובר מחוזא על שם מקומו נקרא מדקאמר בר מחוזא ולא קאמר מחוזא כמו שאמר נרשאה ופפונאה. ה"ר יהונתן ז"ל.

לסוף הוכר הגנב שאם לא הוכר אין ספק שעשו בו תקנת השוק והוי גבי בר מחוזא מאה ועשרים זוזי מבעל הספר קודם שיקחנו מידו אלא כיון שהוכר הגנב אף על פי דסבירא ליה כרבי יוחנן דעשו בו תקנת השוק ומשלם לו בעל הספר דמים שהוציא בו הנ"מ ללוקח מן הגנב עצמו שהוא איירי רבי יוחנן אבל בלוקח מן הלוקח אין להחמיר כל כך על בעל הבית שיפרע הכל מכל אותם שהושכרו זה על זה. ורבא פליג ואמר מוטב להחמיר גבי בעל הספר דלישלם כוליה ולא נפסיד אותם הלוקחים שהיו סבורים דלא מכח גנב אתו כלל אלא מכח בעל הבית ולא נטריח לגבות מן הגנב ומן הלוקח אלא בעל הבית ניזיל וניטרח. ה"ר יהונתן ז"ל.

מתניתין זה בא בחבית וכו'. אין לו אלא שכרו:    דמצי למימר בעל הדבש אתה משום מצוה נתכוונת ולפנים משורת הדין עשית שהרי שנינו אבדתו ואבדת חברו שלו קודמת אלא ודאי לפנים משורת הדין עשית ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא אבל אם הודיעו שלא רצה לעשות לפנים משורת הדין אלא יקוב הדין את ההר ואבדתו קודמת ואם יתן לו דמי יינו ישפוך יינו ואם לאו לא ישפוך רשאי וחייב ליתן לו דמי יינו.

ואם תאמר אם התנה עמו פשיטא צריכא למימר דתנאי ממון הוא וקיים. יש לומר הא קמשמע לן דאבדתו ואבדת חברו דשלו קודמת. אי נמי דאף על גב דמצוה על בני ברית לעשות לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף והודעת להם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אפילו הכי אין להכריח כל אדם לעשות לפנים משורת הדין משום דדמי להאי דאמרינן בעלמא דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מצווין להכריח אדם עליה כמו כן במצות לפנים משורת הדין מתן שכרה בצדה כדאמרינן הדור מצוה עד שליש במצוה עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא כלומר שמשלם לו שכרו בעולם הזה אבל משליש לחודיה עליו נאמר היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם אמר לו אשפוך ייני ואציל דובשנך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו או שהתנה בבית דין. ואיכא מאן דאמר אף על גב דלא אמר ליה מרי דובשא הן כיון דאודעיה ואישתיק מינח ניחא ליה ושקיל דמי יינו מדובשנו וקרוב לומר בהפך כיון דלא אתני קמי בי דינא בהכי. ע"כ.

דף קטו עמוד בעריכה

שטף נהר חמורו וחמור חברו ואמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי את דמי חמור שלי ואמר לו הן חייב ליתן לו:    ומסתברא דביכול להציל על ידי הדחק מיירי דאי לאו הכי לנפשיה הוי מצי לאצולי אי הוה בעי לסכוני בנפשיה ומהפקירא קא זכי ביה כי ההיא דהמציל מן הגייס וכו'. ונראה לומר דאי אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי ואידך אישתיק ולא אמר לו הן ולא לא מצי אמר ליה לית לך אלא אגרך דהאי דאישתיקי משום דאמינא אי בעית לאצולי באגרך לך הציל ואי לא זיל. ואי קמי בי דינא אתני הכי אף על גב דאישתיק זכה בדמים שלו דשתיקה בבית דין כהודאה דמיא. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

גמרא ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא שאינך מתרצה שאשפוך את ייני ואטול דמיו מתוך דובשנך אם כן איני מחויב להציל דובשנך כדי להשיב אבדה דשלי קודם ונמצא שכל הדבש הפקר כיון שאין לו הצלה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל אמאי ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא כלומר אמאי אמרינן אין לו אלא שכרו הא אם ירצה יכול לזכות בכל הדבש שהרי היה הולך כולו לאיבוד והרי הוא כמציל מן הגייס וזכה מן ההפקר דהא לא היה יכול להציל דבש שלו בשום ענין. ע"כ.

וכתב הרמ"ה הכהן ז"ל מסרקסטה וזה לשונו אם אין עקל בית הבד כרוך עליה והיא נוחה להשפך מיד הרי הוא זוכה בה מן ההפקר וראוי לומר שודאי זכה בכולה אף על פי שעדיין לא נשפך לגמרי לר"מ ז"ל ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל הציל לעצמו דעתו לומר דאף על גב דאין עקל בית הבד כרוך עליה לא זכה אלא אם כן נשפך לגמרי. ע"כ.

וכתב ה"ר גרשם ז"ל מאור הגולה בתשובה וז"ל אם לא היה עקל בית הבד כרוך עליה שהיתה נשברת הכל ונפסד כל הדבש אם עמד חברו ושפך יינו והציל הדבש נוטל דמי יינו מתוך הדבש. ודוקא בשאין יכול להציל כלל כי אם על ידי שפיכת יינו של זה אבל אם יכול להציל אין לו אלא שכרו וכדתניא הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו וכו' ואוקימנא כשיכול להציל אלמא שני בין היכא דיכול להציל לשאינו יכול להציל וכי יכול להציל אפילו על ידי הדחק אין לו אלא שכרו ואם ספק הדבר אם יכול ואם אינו יכול יטילו פשרה ביניהם ויחלוקו.

ואי איכא דקשיא ליה הא דתנן גבי השב אבדה היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן שכרו כפועל בטל דמשמע דאין משלם לו דמי יינו אלא שכרו בלבד לאו קושיא היא אלא דמיין להדדי דהתם לא קא חסר מידי אבל בטל ממלאכתו וכיון דלא חסר מידי לא יהיב ליה אלא שכרו אבל הכא הרי חסר יינו ששפך להציל. ועוד התם נמי גבי השב אבדה גופה תנן אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ונוטל כל ביטולו הכא נמי גבי חבית יין תנאי בית דין הוא ואין צריך להתנות בפני בית דין דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו וכו'. וכי תימא פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל לא פליגי אלא בלקוץ את סוכו של חברו דקא מזיק ליה אבל בלשפוך יינו להציל דובשנו לא פליגי דהא תנן סתמא זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו ואוקימנא כגון שהיה עקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי משלם לו דמי יינו והא סתמא דברי הכל הוא. ומהא מתניתין דהיה בטל מן הסלע ליכא קושיא כלל אלא סייעתא איכא כדאמרינן. ע"כ לשונו בתשובותיו סימן ס"ד.

וכל היכא דאיכא פסידא לכתחילה וכו':    כלומר כל היכא דאיכא פסידא בדבר מועט בעין יכול להציל על ידי הדחק והתניא וכו' הרי שהיו עשר חביות של טבל אומר לכתחילה מפני שההפסד מועט כדמוקי לה לקמן ביין חדש וכו' ומדקתני ובשמן לא יעשה כן ליכא קושיא דשמן שראוי לסיכה ולהדלקה הפסד מרובה הוא ובכי הא פשיטא שלא יעשה כן. והראב"ד ז"ל פירש דאפילו משמן פריך דטעמא מפני הפסד כהן הא אם מקבל עליה ההפסד אומר לכתחילה ולא אמרינן כיון דנשברה הוי הפקר ולא חל עלה שם תרומה וגבי אונס נמי לא ניחוש להפקר ויחול עליהם לכתחילה הואיל ויכול להציל על ידי הדחק ופריק רבי ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה דמועט הוא אי נמי הפסד מועט הוא והנאתו על ידי הדחק אבל שמן הנאתו מצויה ואפילו הכי בשמן לא יעשה כן. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל. וחסר תחילתו להדלקה שלא שיתננו בכלי מאוס ויזלפנו ואותו זילוף של כלי מאוס הפסדו מועט הוא אבל של שמן שראוי להדלקה לא יאמר להפסד מרובה אלמא הפסד מועט דהוי כחששא דאנס ביכול להציל על ידי הדחק אומר לכתחילה. אי נמי דהא יין טמא נמי כיכול להציל על ידי הדחק דמי דרמי ליה בכלי מאוס ומתהני מיניה בזילוף על ידי הדחק ואפילו הכי כי נשברה אומר לכתחילה. ויש מפרשים דמשמן נמי מקשה ליה טעמא מפני הפסד כהן הוא אם מקבל עליה ההפסד וכו' כמו שכתוב לעיל בלשון הרשב"א ז"ל. ע"כ.

תניא הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו לא יאמר וכו':    ואם אמר דבריו קיימין ואוקימנא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם יכול להציל שלא על ידי הדחק אפילו לכתחילה נמי מותר ואם אין יכולים להציל כלל אפילו אמר נמי לא אמר כלום דכל היכא דקיימי לאיבוד כאבודין דמי. דייקינן מהא מתניתא דכל היכא דאיכא ספק פסידא לכתחילה לא יאמר הרי הן תרומה ומעשר על מקום אחר אי נמי הרי פירותי מחוללין על המעות הללו. והא דתניא הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומה ומעשר על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן אוקימנא בשעקל בית הבד כרוך עליה דאי לאו הכי אסורה והני מילי לבית שמאי דחיישי לתקלה אבל לבית הלל אפילו ביין נמי לא יעשה כן מפני הפסד כהן משום דחזי לזילוף ואפילו בחדש משום דראוי לישנו כדמבורר לקמן לטעמא דבית הלל וקיימא לן כוותייהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והרשב"א ז"ל פליג עליה וכדמבורר לקמן בלישניה דיבור המתחיל ותקלה עצמה תנאי היא.

בשלמא נשברה בשעקל בית הבד כרוך עליה אבל חזיא לזילוף בכלי מאוס כדאמרן אלא נתגלה הפסד גמור הוא לכהן דלא חזיא לכהן ולא מידי.

אימתי בזמן שהתחתונה מגולה:    כתוב בתוספות וי"ל דסלקא דעתך שהנחש ירא לבוא וכו' עד קמשמע לן דכי האי גוונא שרואה וכו' פירוש כיון שהנחש רואה את המסננת יודע שכן דרכו לסנן היין ואינו ירא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה וכו'. פירוש חבית העליונה ודרך נקב מלמטה מסנן את היין תנא קמא אמר יש בה משום גלוי שהארס נימוח ועובר עם היין ורבי נחמיה אמר אימתי בזמן שהחבית התחתונה מגולה שאינה קשורה עם המסננת יפה ואפשר כי למטה מן המסננת נחש נכנס אף על פי שהעליונה מטפטפת עליה אבל אם התחתונה קשורה במסננת יפה אף על פי שהעליונה מגולה אין בה משום גלוי מפני שהוא עומד במקומו ואינו נימוח.

ובתרומות ירושלמי מפרש שצריך לכסות כסוי מהודק להציל מן הנחש והכא נמי מריק אותו לכלי אחר דרך מסננת. והאמר רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא טרף פירוש שלא טרפו אלא שיצא מלמטה דרך נקב אבל הריקו מכלי לכלי אסור כי שטף היין מערבו והכא כי מעבר ליה מחבית לחבית הרי טורפו אפשר דשפי ליה אף על פי שאין נקב מלמטה בשולי החבית אפשר דמנח מידי אפומא דחבית ושפי ליה בנחת דלא נפיק חמרא בקילוח ולא ממחי ליה. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו וקיימא לן כרבי נחמיה דסוגיין דעלמא כוותיה. ועוד דהא רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי סבירא ליה כוותיה. ודוקא דמנח מידי אפומא דחמרא כי היכי דלא ליערב ולהוי כמאן דטריק ליה דאמר רבי יהושע בן לוי לא שנו שמסננת אין בה משום גלוי אלא משום שלא טרקו וערבו אבל טרקו וערבו אסור משום גלוי. ע"כ.

ורבי נחמיה מטמא אטמא מי תרמינן וכו':    הא דמקשינן הכא מדרבי נחמיה לא משום דהלכתא כוותיה אלא משום דאוקי לאידך מתניתא כרבי נחמיה וקא מקשינן דידיה אדידיה וקיימא לן כתנא קמא דתורמין מן הטמא על הטמא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ותקלה עצמה תנאי היא:    קשיא לי דאם כן ברייתא כבית שמאי ומפקינן לה מהלכתא. ועוד אי בדזילוף איכא משום תקלה מאי טעמא דרבי ישמעאל ברבי יוסי שחלק בין בית לשדה. ולפיכך מסתברא לי דתקלה כעין ברייתא דהיינו שמן שמסתפקין ממנו מעט מעט על יד ואין צריך יין חדש שצריך ליושנו עד שיהיה ראוי לזילוף כולי עלמא לא פליגי דבכי הא איכא למיחש לתקלה אבל הכא הכי קאמר ותקלה דעלמא דלשעה ולא לאחר זמן מרובה תנאי היא והיינו בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי אף לזילוף דלשעה חיישינן שמא ישתה וישכח שהוא של תרומה טמאה ובית הלל סברי כל שהוא יכול לזלף מיד אין חוששין דקודם שיזלף לשעה הוא זה ולתקלה דלשעה לא חיישינן ואי לאחר שיתחיל לזלף לא חיישינן דכל שמזלף ממנו לא אתי למישתי דטפי חשיב ליה זילוף משתייה וכדאמר שמואל וכו' שותין מלוג בסלע וכו' והילכך אף הוא יזהר שלא יוציאנו לשתייה ורבי ישמעאל ברבי יוסי סבר דכל שאפשר לזלף מיד לא חיישינן אבל כל שהוא אפילו בשדה עד שיביאנו לבית לזלף לא חיישינן לתקלה דלשעה חדא כבית הלל וחדא כבית שמאי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל חולק עליו כמו שכתוב לעיל. וכתב עוד בפרטיו וז"ל אמר מר ובשמן לא יעשה כן מאי שנא שמן דראוי להדליק וכו' ואוקימנא בחדש דלא חזי לזילוף אבל ישן דחזי לזילוף כשמן דמי ואסור לעשות בו כן מפני הפסד כהן. וכי תימא חדש נמי ראוי לישנו חיישינן דילמא אתי ביה לידי תקלה והני מילי לבית שמאי אבל לבית הלל אפילו חדש נמי לא חיישינן לתקלה וכשמן דמי כדמבורר לקמן וקיימא לן כבית הלל. ותקלה עצמה אי חיישינן לה ואי לא תנאי היא דתניא חבית של יין וכו' אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע בבית וכו' איכא דאמרי בחדש תשפך אבל אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת אלא לא שנא בבית ולא שנא בשדה לא שנא בחדש ולא שנא בישן פלוגתא דבית שמאי ובית הלל והלכה כבית הלל דאמרי תעשה זילוף דלא חיישינן לתקלה. ע"כ.