שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף פא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פא עמוד א

ובלבד שלא יפרוס וכו': פירש רש"י דקלע היינו שדרך הציידין לתקוע יתדות וכו' ויעמיד ספינה הוי נתינת טעם. וקשה לפירושו שהיה לו לומר ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד ספינה. ועוד היה לו לומר ושלא יעמיד הספינות. והראב"ד ז"ל פירש שלא יפרס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנו שאין בו את הקלע וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל.

וגאון ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו ובלבד שלא יפרוס קלע שתוקעין יתדות רחבות באמצע המים ומקלעין בקנים מזו לזו ואחר כך מביאין קופות שהן באמצעיתן רחבות ובשני ראשיהן קצרות אבל במקום שעשוי פיהן מראש האחד מתחיל להרחיב עד כדי שהדגים נכנסין לשם ולאחר שנכנסו שוב אינן יכולין לצאת ולא התירו להעמיד קלעים הללו לכל אדם אלא לאותו שבט בלבד שלא להעמיד את הספינה אבל צדין הן ברשתות ובמכמורות. ע"כ.

לא אמרן אלא דקה בגסה: פירוש בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההיזק ניכר בו כל כך. ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסין ויער הדקה שאילנותיה דקין. הרב המאירי ז"ל. וכפירוש ראשון פירש ה"ר יהונתן ז"ל וכפירוש שני פירש הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות נזקי ממון (פ"ה מהל' נזקי ממון).

כתב גאון ז"ל והאי דקאמרינן לעיל אבל מגדלין בהמה גסה בחורשין כגון בשדה שהוא שלו ואף על גב דאיכא למיחש שמהלכת בשדה אחר אין חוששין לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור. וכו'. ודייקא נמי דקתני עלה אף על פי שהיה להם חורשין סמוך לבתיהם אבל בחורשין של רבים אין מגדלין בהמה גסה. ע"כ.

אלא במחוברין לקרקע דינקי לה לארעא וניחא ליה למאריה ארעא דליתו ולישקלינהו אבל בתלושין דלא מזקי קפיד עלייהו ואסור. ובמחוברין נמי לא אמרן דשרי אלא בלחין דינקי אבל ביבשים דתו לא ינקי לא. ובלחין נמי לא אמרן אלא אהיזמי והיגי דלא חשיבי אבל בשאר עצים לא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

שלא ישרש: שלא יעקור השרשים דשמא ניחא ליה לבעל השדה שגדלים שם. גאון ז"ל.

כאן לזרע: והיכא דמצנעי להו לזרע קשו ליה עשבים דמכחשי ליה לתלתן ואינו יכול להזריע כדי צרכו אבל היכא דבעו ליה לזירים לאכלן כשהן ירק מעלו ליה עשבים. ואית ספרים דכתיב בהו לזרדים והיינו נמי לאכילה. וגרסינן ביומא כל הנשים זרד זרדו. גאון ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דתניא ומלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן פרישנא משום דתלתן מעלו לעשבים ודוקא לזירים אבל לזרע כלומר משהוקשו לזרע מותר לעקרן ומאי טעמא לזרע קשו ליה עשבים דמכחשי לה לזירים מעלו לה דכי קיימי ביני עשבים מרככי דתנן תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור ואין בהם משום מקיים כלאים משום דקשו להעשבים ולא רוצה בקיומו הוא ולזרע נמי לא אמרן אלא דזרע ליה לתלתן לאכילת אדם דקפיד עלייהו משום דקשו להו עשבים אבל לבהמה לא איכפת ליה ומקפד קפיד אעשבים דעשבים נמי חזו לבהמתו. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל תלתן שזרעו למאכל אדם שעלו עמו עשבים הרי זה מזיק שכל שיניקתם מרובה חשובין לאדם ביותר ומותר ללקוט העשבים העולים עמהם. ויש מי שאומר שאף בזרוע לאדם אם נזרע לאכלו בזירים אסור ללקוט עשבים שבו שהעשבים מעמידין את הזירים בלחותן וברכותן. ע"כ.

כאן לזרע כאן לזירים: האי דקאמר חוץ משדה תלתן לזירים דמעלו להו. וא"ת כיון דמעלו להו איכא איסור כלאים כיון דניחא ליה ואם כן אמאי אסור ללקט והא אמרינן בפרק קמא דמועד קטן שתקנו וכו'. וי"ל דהכא בדליכא שיעורא וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל.

ומנא ידעינן אמר רב פפא מישרי מישרי: וקצת קשה אמאי לא בעי תלמודא נמי מנא ידעינן אדרבי ירמיה דקאמר כאן לזרע כאן לזירים. ושמא בקל הוא ניכר ונודע אם לזרע אם לזירים. שיטה.

הרי אמרו קוטמין נטיעה מכל מקום חוץ מגרופיות של זית ולא קתני חוץ מן הזית סתמא שמע מינה מגרופיות של זית הוא דלא שקלינן משום דכחשי הא מעילאי שקלינן. וכמה פירש ר' נחום ור' בירים משום זקן אחד בזית כביצה צריך להניח מעיקר הענף כביצה וקוצץ. בזמורות ובקנים מן הפקק של ענף ולמעלה דהא ודאי לא אפשר למימר דמן הפקק של גוף הזמורה קאמרינן דהא קא מפסיד ליה למאריה טובא דלא עבדא פירי בההיא שתא וכהאי גוונא ודאי לא אתני יהושע.

ובשאר אילנות מחובו של אילן הענפים העולין מצדדיו בין מלמעלה בין מלמטה בין באמצע לפי שהאילן אינו נחבא אלא בענפים היוצאים מן הצדדין וזהו חובו של אילן אבל לא מחודו של אילן מענפים העולים בראשו שהוא חד דהנהו דסלקי ברישיה מעיקר האילן הן חשובין ואמטו להכי אסור למשקל מינייהו. ומחובו של אילן נמי דוקא מן הענף החדש שאינו עושה פירות אבל לא מן הישן שהוא עושה פירות. ומן החדש נמי דוקא ממקום שרואה את הצל שאין מרבה פירות ולא ממקום שרואה את השמש שמרבה פירות איכא פסידא לבעלים טובא. ומנא לן דרואה את השמש עדיף דכתיב וממגד תבואות שמש. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וזה לשון גאון ז"ל וקוטמין נטיעה ומותר לקטוף או לפשח ענפים של נטיעה שמעולם לא טענה פירות כדי לנטוע במקום אחר מפני ישובה של ארץ ישראל אבל מן העושה פירות לא. חוץ מגרופיות של זית חוץ מנטיעה של זית שאף על פי שלא טענה פירות מעולם אסור לפי שהזית נוח להפסידו. גרופיות היינו נטיעות אלא שבזית קרי להו גרופיות על שם כך שבשיעור אגרוף אסור לקטמן דשיעור אגרוף קרוב לשיעור ביצה וכדבעינן למימר לקמן. וכמה הויא גרופיות של זית שהן בכביצה שאם הם עבות פחות מכביצה מותר לקטוף מענפיו דהואיל והוא דק כל כך חוזר לברייתו ולא מפסיד ולא מידי אבל אי הוי כביצה שהן כדי אגרוף דעל שם כך מתקרי להו גרופיות אין קוטמין. ובגפנים ובקנים מן הפקק ולמעלה קוטמין זהו קשר שגדל בו ושמעתי שבכל שנה ושנה מוסיף פקק אחד.

מן האיב של אילן ממקום שעושה פרי כדמתרגמן פירי איבא. ואית דמפרשי איב כמו אביב כלומר מענפים רכים שבצדדין. ואית דגרסי מן חובו של אילן ולא מן חודו של אילן דהיינו אמצעיתו בארכו דרך גבהו. ואית ספרים דכתיב בהו מן איבו של אילן כלומר מן עביו של אילן למטה היינו נמי מן הענפים שבצדדים. מן החדש שאינו עושה פירות מותר לקטום בעציו זהו שפירשנו למעלה ממקום שאינו רואה את החמה דליכא פסידא אבל לא ממקום שרואה את החמה משום דבהנהו נופות גדלי פירי מלעיל כדכתיב וממגד תבואות שמש. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ושאר כל האילנות מחובו של אילן פירוש ענפים שבצדדין שמחבין האילן ולא מחובו עיקר לבו של אילן וזה שאמרו מחובו מן השורש שאינו עושה פירות וממקום שאינו רואה את החמה. וזה מפורש בתלמוד היכי דמי מן הגזע והיכי דמי מן השרשים אמר רבי יוחנן כל שרואה פני חמה זהו העולה מן הגזע ושאינו רואה פני חמה זהו העולה מן השרשים. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ממקום שאינו רואה פני חמה כגון הענפים הנסתרים בתוך חודו של אילן ולא מן הענפים המגולים שהחמה שולטת עליהם מפני שהם עיקר הפירות של אילן. ויש מפרשים רואה פני חמה שעולה מן הגזע ולמעלה שאינו רואה פני חמה שעלה מן השרשים. ע"כ.

דף פא עמוד ב

אבל צד ברשתות ובמכמורות: תימא הא קתני לעיל ומחבין בימה של טבריה משמע דוקא מחבין בימה. ויש לומר דהא דקאמר הכא אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות היינו בעלי הים שהים שלהם ולעיל מיירי בשאר שבטים שאין הים שלהם. תלמידי הר"פ ז"ל.

אבל הרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ובלבד שלא יפרוס קלע רצה לומר כדרך שהציידין עושין לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסין לתוכן מפני שדברים אלה מזיקים הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומכל מקום בני השבט שאותו הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריה לענין זה במלא חבל של מצודה לצד הדרום ומכל מקום צד הוא ברשתות ובמכמורות. ע"כ.

רבי שמעון בן אלעזר אומר עצים תלושין שבהרים כגון שעקרתן הרוח בחזקת כל השבטים הן עומדין. והא דקאמרינן לעיל ולא בתלושין התם היינו טעמא משום דתלשן בעל השדה לצרכן. גאון ז"ל.

ואין לך אחד ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר פנו וסעו לכם ובאו אל הר האמורי אלמא כלהו שקול חולקא: אפילו בהר אחר ולא בהר האמורי בלבד אלא כן אתה מוצא בכנעני ובפריזי דכתיב ואל כל שכניו אלמא שכניו נמי הכי הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והתוספות לא גרסי הכי אלא הכי גרסינן אין לך כל שבט ושבט מישראל וכו'.

ונפנין לאחורי גדר משום צניעות ואפילו בשדה מלאה כרכום דאיכא פסידא יתירא ליטול ממנו צרור ואף על פי שבשעה שנוטל הצרור נעקר הכרכום ועביד פסידא בידים ואפילו בשבת מותר ליכנס ולקנח בצרור ואף על פי שעלו עליו עשבים של כרכום וכדאמרינן בפרק המוציא יין אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בהן ולא חיישינן שמא יקטום העשבים. מר זוטרא חסידא כי מיקלע לשדה כרכום ואפילו בשבת הוה שקיל צרור ומקנח בו ומהדר ליה לאותו מקום ולמחר בחול הוה אמר ליה לשמעיה זיל שירקיה כדמעיקרא השווהו כבתחילה. ומורי הרב בשם ר' יעקב שונה דהאי עובדא דמר זוטרא בחול הוה. גאון ז"ל.

ר' יהונתן כתב לא נצרכה אלא ליטול ממנו צרור לקנח ואף על פי שפורץ את הגדר ואף על פי שהשדה צריכה שמירה גדולה שהוא מלא כרכום. ע"כ.

אמר רב חסדא ואפילו בשבת: פירשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם. הרב המאירי ז"ל.

והאי דידן אפילו טל קשה לה: כתב רבינו חננאל ז"ל דיש מפרשים דאפילו הליכות הטלאים קשה להם. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אפילו טל קשה לה ומשימה חלקלות וכל שכן מטר. ויש אומרים מלשון ויפקדם בטלאים. ע"כ.

יתדות הדרכים וכו': פירש רש"י ז"ל וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים ודומה לו במסכת מקואות פרק ט' דתנן גץ יוני אלו יתדות הדרכים שאין טובלין וכו'. ואמרו עלה בתוספתא אלו הן יתדות הדרכים אלו שמהלכין עליהם בימות הגשמים והן מתעכבין על הבגדים והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתדות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק ולהלך בצדי הדרכים שהן קצות השדה הסמוכות לדרך. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל לענין פסק וזה לשונו בזמן שיש טיט בדרכים אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אף על פי שנכנס לשפת השדות שיש להן בעלים ואפילו נתייבש הטיט הואיל ועדיין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף. ע"כ.

וזה לשון גאון ז"ל מפני יתדות הדרכים. מי שמהלך בדרך והדרך מלא יתדות כעין אותם חתיכות של קרקע שנתקשו בימות הגשמים מפני הקרח ובימות החמה מפני חמימות החמה ואין נוח לו להלך בדרך של רשות הרבים מפני היתדות מסתלק מן הדרך ומהלך לצדי הדרך ואף על פי שדורס על גבי שדה זרועה לא חיישינן לפסידא דשדה אפילו בחוץ לארץ וכל שכן בבבל דכארץ ישראל דמיא כדלעיל. מפסיע ואזיל יהודא בן נקוסא על גבי יתדות הדרכים ולא רצה לפסוע בצידי דרכים על גבי שדה. גזרתינהו לשוקך בגידי דפרזלא הייתי קוצץ כרעים שלך בקופיץ לפי שהיית מראה גדולתך לפנינו שאתה חסיד אבל לא אנחנו שהוא דומה ליתדות. ושמעתי דהכי קא בעי למימר ליה דלותביה בנדוי שלא תהא רגלו מצויה אצל כל אדם. ושמעתי להכי קרי להו שביל הרשות שיש לו לכל אדם רשות להלך בו אף על פי שאינו שלו. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר ממה שאין חק עליו. ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו הגדול לנדותו. ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא. ע"כ.

מפסג ועולה מפסג ויורד: פירוש הראב"ד ואף על גב דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חברו הני מילי בחנם אבל על מנת שיתן לו דמים מותר שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואלו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה ומן הדין כן. ועוד שכל אותן שנותן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו וכו' ונותן לו דמי סוכו ונוטל דמי עציו וכו' ואלו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל לעיל גבי הא דאמרינן מעין היוצא תחילה וכו'. אמר רבה בר רב הונא ונותנין דמים ואסיקנא ולית הלכתא כוותיה אלא מסתפקין הימנו בלא דמים ושמע מינה דהני כלהו דשרי בהאי ברייתא בלא דמים נינהו וכן הלכה. ע"כ.

דאורייתא הוא היכא דקאי על המצר כדי לפרוץ את המצר לפניו ואתא הוא ותיקן שאפילו הוא באמצע הכרס כעוקץ את הגדר לפניו. גאון ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו מדאורייתא הרואה את חברו טועה בין הכרמים חייב להעלותו בין המצרים עד שמעלהו לעיר או לדרך אתא יהושע תיקן מפסג ועולה מפסג ויורד. ע"כ.

במוטל על המצר: חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו כולן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי. גדולי המחברים כתבו שדברים אלה בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות. הרב המאירי ז"ל.

אל תמנע טוב מבעליו: וכל המונע טוב בזמן שאין לו הפסד נקרא רע. גאון ז"ל.

ביחידאי לא קאמרינן ושמע מינה דלית הלכתא כחד מינייהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וזה לשון גאון ז"ל ביחידאי לא אמרינן כלהו הנך יחידאי אמרינהו ולרבנן לא סבירא להו. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו נחיל של דבורים שהלך בשדה חברו ושכן על סוכה אחת של אילן ואם נוטלן אחת אחת פורחות ואובדות קוצץ את הסוכה ונותן לו דמים. ויש חולקין בה כמו שיתבאר בפרק אחרון. היה זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דבשו של חבירו. ויש חולקין אף בזו. ויש מכריעין בה שהוא חייב ובלבד שיתבענו חברו על כך מכח התקנה הא אם עשה הוא מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בפרק המניח. ויש מפרשים שאם היה שם בעל הדבש ועשה זה מעצמו נוטל דמי יינו מתוך הדבש לא היה לשם ועשה כן מעצמו הפסיד ואין לו אלא שכרו. ע"כ.