שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף ס

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד א

אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש: קשה שאין דרך התלמוד לומר כן אלא כשאומר מתחילה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי והדר אומר מאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש כמו חד תני אידיהן וחד תני עידיהן וכו' ודכוותיה הרבה בתלמוד. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בפרק כיצד על כיוצא בזה ושם מתרץ לה עיין שם. שיטה.

ליבה וליבתו הרוח: כתוב בתוספות ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דכמה שליבה וכו' האי לאו עיקר טעמא דכל שכן שיתחייב אלא כמה שליבה הרוח לא סייע הוא כלום ואפילו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרפו פטור משום האי טעמא. הר"א מגרמישא ז"ל.

ליבה וליבתו הרוח אם יש וכו': כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב נמי דקתני חייב סתם משמע שחייב בכל. וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות ואם כן להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין כדאמרינן בפרק ה' במרבה בחבילות. ואם נפשך לומר שאין אומרים כן בסיוע הרוח שאם כן אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכחת ליה אלא במדליק בידיו ממש את הגדיש אבל על ידי הרוח ואפילו על ידי רוח מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו הוא עשה את הכל. וי"ל דאתיא כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי נמי יש לומר דכיון שבאה הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוי ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק. הרשב"א ז"ל.

אמאי להוי כזורק ורוח מסייעתו וכו': והא דלא פרכינן אמתניתין אלא אברייתא משום דמתניתין איכא לפרושי ליבתו הרוח לאתר שנסתלק הוא אבל מתניתא תנא ליבה וליבתו הרוח בחד. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר פירוש שנמצא שאין הרוח משתתפת במלאכתו אלא מלאכתו מיוחדת בפני עצמה ומלאכת הרוח מיוחדת בפני עצמה ולפיכך אינם מצטרפות אבל כשהוא מלבה עם הרוח מצד אחד נמצא מלאכתן משותפת. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה רוח שאינה מצויה כלומר ולא היה ברוח מצויה כדי ללבותה וכי ליבתה נמי רוח שאינה מצויה לאו אדעתיה מה שאין כן בזורה ורוח מסייעתו דאפילו ברוח שאינה מצויה חייב דהתם בכלל רוח שאינה מצויה הוי רוח מצויה וכי מחייב ארוח מצויה מחייב. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. תימה היכי בעי למימר דמחייב הא קתני במתניתין ליבתה הרוח פטור ומיירי נמי ברוח מצויה כדמשמע בירושלמי וכדפירשתי. וי"ל דודאי כשמחוסר ליבוי שלא ליבה האדם כלל ובאה הרוח וליבתה בפני עצמה פטור גם ברוח מצויה דלא מיקרי המבעיר הבעירה כיון שלא ליבהו כלל כדקתני במתניתין אבל הכא שהאדם ורוח מלבים יחד פריך שפיר דליחייב האדם כשעושה הליבוי על ידי סיוע הרוח כאלו עשאו לליבוי בפני עצמו כמו שלענין שבת כשזורה ורוח מסייעתו כאלו הוא עושה המלאכה בפני עצמו. ומשני אביי כגון שליבה מצד האחד ולבתו הרוח מצד אחר שבענין זה אין רגילות לרוח לסייעו כיון שאינה באה מאותו צד שליבה האדם ולכך פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה.

רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה פירוש שבשעה שליבה לא היה בעולם רק רוח מצויה וברוח מצויה לא היה מתלבה גם עם ליבויו וליבתו הרוח שאינה מצויה שבא לאחר מכאן דרוח שאינה מצויה לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ובקוצר הוה ליה למימר דהך רוח מיירי ברוח שאינה מצויה והא דקאמר שליבה ברוח מצויה כדי נסבה. אי נמי לרבותא נקט והכי קאמר אם יש בליבויו כדי ללבות בפני עצמו בלא סיוע רוח שאינה מצויה אף על גב דאין בו כדי ללבות רק בהדי רוח מצויה דשפיר מיקרי עושה כל הליבוי בפני עצמו וחייב. וכל שכן אם ליבה ברוח מצויה ולבתו רוח מצויה לפי שהתחיל מלאכתו על דעת אותו הרוח. ע"כ.

כגון שצמרה צמורי: פירוש שלא ליבה אותה בכדי שתוסיף אלא שתעמוד כמו שהוא שלא תרבה דהשתא לאו כלום קא עביד ובא הרוח וליבתה אותה. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל דצמרה צמורי פירוש כגון אישתא צמירתא כאדם שמנפח בבגדו או בכלי שבידו שאינו ניפוח גמור. וזורה ורוח מסייעתו הוא עשה מה שראוי לעשות. ע"כ.

ורב אשי אמר וכו': כתוב בתוספות ולא רצה להעמיד וכו'. דאין לפרש דכך מתרץ מדקאמר התם ניחא ליה דתיזיל משמע מעצמו. הר"א מגרמישא ז"ל.

רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו וכו': וגרמא בניזקין פטור ואפילו ברוח מצויה פטור כיון שלא היה נעשה האש אלא בסיוע הרוח. והשתא דפרישנא הא מפרשינן הא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי רקתא וכו'. ובעיקרא דשמעתא תימה לי מילתא היכי מדמינן ליה להאי עובדא דרקתא לגרמי ולא חשבינן ליה כאבנו וסכינו וכו'. ומסתבר לי דכי אמרינן אבנו וסכינו וכו' דחייבים לכולי עלמא בשאין הרוח גורם להם אלא נפילתן דהשתא אמרינן דכיון דהוא הניחן בראש גגו במקום שראוין ליפול חשבינן ליה ודאי כאלו נפלו מידו לדעתו אבל הניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אלו נפלו מאליהן מידו לדעתו בזו לא שמענו שיתחייב באותו מותר שהוא מחמת דחיפת הרוח דאיכא למימר דההוא חשבינן ליה כאלו הרוח בלבד הוא שעושה אותו. ולא דמי לאש כלל דשאני אש דמעיקרא כך הוא דכח אחר מעורב בו ואין הרוח גם כן עושה בו אלא שמוליכו וכיון דהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואסתלקו ליה מעשה ראשון.

והאי עובדא נמי הכי הוה דכי הוו נפצי כיתנא נתרה רקתא וניחא אארעא ובא הרוח ונוטלתה וטופחה על פני העוברים ועוקצת פניהם או בשוקיהם ורגליהם ואלו היתה נופלת מדעתו לידו אפילו ממקום גבוה לא היתה מזקת כלל לעוברים אבל עכשיו הוא שמזקת מפני הרוח שמטפחת על בשר העוברים ובהא פשיטא ליה לרבינא דליכא לחיובי מדין אשו דלא איצטריך ליה לפרושי אלא למימר דליכא לחיובי נמי מדינא דגרמי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי מכחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה ועביד ליה להיזקא בידים ולגבי דידיה הוה ליה כמי שנסתלקו מעשיו.

מתקיף לה רב אשי מאי שנא אף על גב דאמרינן הכא דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת בלחוד דמלאכת מחשבת וכו' האי טעמא שייך למימר בעיקר בריאת האש ותחילת עשייתו דלגבי נזיקין כיון דלא מתעביד כולי אש על ידו אלא בסיוע הרוח הוי ליה גרמא בעלמא ופטור אבל הכא כיון שהוא הכשיר הנזק שמניח אותו רקתא בענין שתלך ברוח מצויה על בני אדם חשבינן לה כאלו היא נופלת מידו אף על פי דמחמת דחיפת הרוח הנזק מתרבה כולה מילתא חשבינן לה מעשיו ואכולה מילתא מחייב.

אמרוה קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה לרוח ורוח מסייעתו. ורבינא לא חייש לה דסבר לה דאפילו בכהאי גוונא איכא למימר הפרישה דהתם הוא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי נזיקין פטור. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב פירש גץ שביבי אש ואין בהם כדי להזיק אלמלא מפני הרוח שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים והוי ליה כי ההיא רקתא לגמרי ואפילו הכי מיחייב ומהדרינן התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל פירוש התם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש ניחא ליה לנפח שילכו הניצוצות וכיון שכן לעולם מכה בענין שילכו מחמתו ולאו כדקא סלקא דעתך שהרוח היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים אלא מכחו הוא שהולכים מן הסתם דמינח ניחא ליה בהכי שלא ישארו ויצרפו לשם ומכחו הוא שבא אבל גבי רקתא לאו מכחו הוא בא אלא הרוח בלבד היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים. כן נראה לי לפרש והלכתא כמר בר רב אשי. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ורבותי תירצו שבזו שבכאן הרוח מסייעתו לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייעת אלא בהולכה ונמצא שניפוצו מסייע לרוח להוליכו ומכל מקום ההיזק יעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב. ע"כ לשונו.

למה לי דכתב רחמנא קוצים: קשה קצת דלא נכתב קוצים בפסוק לחייב עלייהו אלא אורחא דמילתא בא לומר אם יצאה האש ומצאה קוצים ונסתבכה בהם מתוך כך נאכל גדיש או הקמה או השדה. וכן בפירוש החומש לרש"י ז"ל ואם כן לא היה לו להצריך זולתי גדיש קמה ושדה בלבד. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפשטיה דקרא הכי הוא אלא מיהו בתלמוד רוצה להשוות כולם ולהצריכה הואיל ואפשר וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן. שיטה.

לרבות כל בעלי קומה: פירש רש"י ז"ל בעלי חיים. ויש שפירש אפילו ירקות. ויש מי שפירש לרבות כל דבר שאין לך גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה. ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומה שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע תלמוד לומר או הקמה. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל לרבות כל בעלי קומה אף על פי שאין עושין מהן גדיש כגון ירק. ע"כ.

ורבי יהודה אומר מיבעי ליה לחלק: קצת קשה דלעיל גבי כלים בבור שמעינן ליה לרבי יהודה איפכא או לרבות ולחלק נפקא ליה מונפל דכוותה הכא נמי תיפוק ליה לחלק מונאכל. ושמא יש לחלק שאין דומה. שיטה.

מה שבשדה אין מידי אחריתי לא: פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבניו. הרשב"א ז"ל.

אין פורענות באה לעולם וכו': בא ללמדנו שאל יתרשל אדם מתוכחות הרעים והרקים ולא ידון בעצמו מכיון שהטובים הולכים בישרות לב מה לנו ולרקים. שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרעים ואינה מתחלת וכו'. הרב המאירי ז"ל.

דף ס עמוד ב

לעולם יכנס אדם בכי טוב: פירוש כשאדם יוצא מעירו ללכת לעיר אחרת יכנס בכי טוב ויצא בכי טוב מפני המכשולות והפחתים שסביבות העיירות. ותימה דהוי ליה למנקט יצא ברישא. ואומר רבינו תם דלהכי נקט יכנס ברישא משום דחששת הפחתים אין לחוש אלא בעיר אחרת וכו' ככתוב בתוספות. וקשה דהא במילתיה דרב יהודה נפקא ליה הכא מהאי קרא דואתם לא תצאו והתם בעירם היו ואם כן היו בקיאים בפחתים ובמכשולות. ועוד קשה דלכאורה משמע דחששת הפסוק הוי משום מזיקין ובזה אין לחלק בין עירו לעיר אחרת. לכך נראה דאין לדקדק בזה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתוב בשיטה שנאמר ואתם לא תצאו: קשה קצת שאינו מביא קרא אלא ליציאה. ושמא יש לומר דהוא הדין שכמו שיש לחוש ביציאה בלילה מפני המזיקין כן יש לחוש לכך בכניסה בלילה. ע"כ.

דבר בעיר אל יכנס אדם לבית הכנסת יחידי מפני שהמלאך המות מפקיד כליו לשם שנאמר למכמש יפקיד כליו: ותמיה מילתא טובא מה ראיה מביא מאותו הפסוק ומה עניינו לכאן. ונראה לי שאין מביא משם בית הכנסת אלא משום דההוא קרא מיירי בסנחריב שעבר בכל אותם המקומות המוזכרים שם בישעיהו וכשהגיע לעיר מכמש הפקיד שם כליו לומר שאינו צריך להביא עמו כל כלי מלחמתו שהוא סומך לנצח בזולתם. כן לענין מלאך המות בשעת הדבר אין מביא עמו כל כליו שכבר ניתנה רשות להשחית ולחבל בנקל והוא מפקידם במקום אחר והולך לו. ואומר התלמוד דמסתמא בבית הכנסת הוא מפקידם הילכך אומר אל יכנס אדם בבית הכנסת וכו'. כן נראה לי. שיטה.

כי תצא מעצמה: כלומר נפלה גדר שלא מחמת דליקה ובהא הוא דפטר רחמנא טמון. הרא"ה ז"ל.

מי ישקני מים וכו': דלא משמע דהוה תאב למים ממש שהרבה מים היו לו אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל פירש דלהכי בעי בגמרא מאי איבעיא ליה דבפשטה לא ניחא ליה למימר דאיהו הוה במלחמה ומאי שייכיה דבעי מים מבית לחם ולהכי מפרש לה דדברי תורה הוה. ע"כ.

והראב"ד ז"ל פירש דמדקאמר מבור בית לחם משמע דלאו על מים ממש קאמר שאם היה צמא למים כל מים היו טובים לו אלא על דברי תורה קאמר. ע"כ.

אלא למאן דאמר למקלייה למאי איבעי ליה תרי קראי: כלומר קראי קשו אהדדי כלומר הכא כתיב שעורים והכא כתיב עדשים. ומשני דהוה נמי גדישים דעדשים וצריכי תרווייהו דמעיקרא שאלו מגדישים דעדשים דהוי הפסד מרובה ולבסוף שאלו מגדישים דשעורים דהוי הפסד מועט. תלמיד הר"פ ז"ל.

מהו להציל עצמו בממון חבירו: כתוב בתוספות איבעיא ליה אי חייב לשלם וכו'. משמע שכבר נשרף ואם כן מאי ויצילה ומאי קאמר בשלמא בסמוך דלא שביק להו לאיחלופי. כתוב בתופפות שלא לקחוה ממי שזכה בה דאי הוה שרי לאיחלופי היו נוטלים ממנו שכך דרך במלחמה שכל מה שיש צורך למלך עצמו אין מניחין ליחיד לזכות. טמון וחד מהנך וכו'. ותימה אם כן מנא לן דאיבעי ליה טמון כלל. ושמא משום דאם כן תרי קראי למה לי דלטעמיה דאיחלופי לא היה צריך למימר עדשים כדפירשו התוספות ולטעמיה דמקלא נראה לו דוחק לומר דהוו נמי עדשים. הר"א מגרמישא ז"ל. ובפרק הגוזל בתרא תמצא לשון הראב"ד ז"ל שהאריך בסוגיא זו. עיין שם.