שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף נז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נז עמוד א עריכה

מאי לאו נגנבה מביתו ונעל בפניה כראוי: שיכולה לעמוד ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא היא לא ממקום שהחזירה ומיירי שאינו משתמר כלל באותו מקום שהחזירה לשם דהשתא הוי פשיעה דאפילו שומר חנם מחייב. תלמיד הר"פ ז"ל.

ותרתי קתני והכי קאמר החזירה שחרית למקום שיראנה דעייל ונפיק וחזייא ליה אינו חייב ליטפל בה. מסתברא דאורחא דמילתא נקט במאי דקאמר החזירה שחרית דהתם אורחא דמילתא דעייל ונפיק אבל ודאי מסתבר דלא מפטר מוצא אבדה עד דחזי ליה לבעלים דעייל ונפיק. ואפשר דחזי ליה אף כשהחזירה בצהרים והחזירה בצהרים דנקט משום דמסתמא לא עייל ונפיק וכיון דכן לא חזייה הוי מוצא אבדה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. ואף על גב דקיימא לן כרב יוסף הכי קיימא לן והאי אוקמתא דרבה מסתברא דבעיקר דינא מודה רב יוסף והכי משמע ליה נמי החזירה למקום שיראנה שהמוצא רואה הבעלים שהם במקום שיכולים לראותה. הרא"ה ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלי בתים להיות בבתיהם אינו חייב ליטפל בה עוד אף על פי שאינו מקום המשתמר שהרי מכל מקום דרכן של בעלי בתים לצאת משם תמיד ורואין אותה. ואם היה בצהרים לא נפטר בכך שמן הסתם אין בעל הבית בביתו ואם נגנבה משם חייב אף לדעת האומר שומר חנם הוא שזו פשיעה. ודבר זה שאנו פוטרין בשחרית רבותי פירשוה אף בבעלי חיים ולא נאמר בגמרא לדעתם מודינא לך בבעלי חיים כיון דנקיט נגרי ברייאתא אלא ללמדנו שאף אם נגנבה מביתו חייב אף לדעת האומר שהוא שומר חנם מפני שפשע כמו שביארנו למעלה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שבעלי חיים חייב ליטפל בהם עד שיכניסום לרשות הבעלים ונראין דבריהם בזה. ומכל מקום אף בזו אין צריך דעת בעלים. ע"כ.

לעולם הוא חייב עד שיחזירנה וכו': תימה דילמא בפשיעה הוא דקאמר. וי"ל דהיא סיפא דברייתא דלעיל דקתני נגנבה או שאבדה וכו' ועלה קתני לעולם הוא חייב. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב בשיטה לעולם הוא חייב. מקשים בתוספות ושמא כדין שומר חנם קאמר. ומתרצינן דסיפא דברייתא דלעיל היא וקאי אנגנבה ואבדה וכו'. וקשה חדא דקושיא מעיקרא ליתא דלישנא דלעולם קדייק דמשמע לעולם חייב ואפילו נגנבה או אבדה. וכן היא הנוסחא ברוב הספרים מאי לעולם לאו אפילו בביתו וכן ברש"י. ונראה שהתוספות לא גרסי ליה אלא כמו שהוא במקצת ספרים איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו שמע מינה כשומר שכר דמי. ועוד קשה על תירוצם דאם כן דסיפא דברייתא דלעיל היא הוי לן למימר בהדיא איתיביה מסיפא לעולם הוא חייב וכו' כנהוג בתלמוד כי פריך מעיקרא מרישא דברייתא והדר מסיפא אומר בפירוש תא שמע מסיפא. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו כלומר ואף על פי שנגנבה או נאבדה מביתו של שומר אינו פטור ל"ש כשומר שכר דמי ולהכי לא תיפטר עד שיחזירנה לרשותו. ע"כ.

אין לי אלא לביתו לגינתו וכו': הקשה ר"מ מאי פריך רבה לרב יוסף הא לדידיה נמי קשה דמודה רבה בבעלי חיים והאי קרא בבעלי חיים. ותירץ דהאי פירכא אותביה רבה לרב יוסף קודם שחזר בו והודה בבעלי חיים והא דלא אקדמיה משום דרצה לסדר שתי קושיות שהקשה רב יוסף זו אחר זו. הרא"ש ז"ל.

ולשיטת הרא"ה ניחא דאפילו דמאי דאמר רבה לרב יוסף מודינא לך בבעלי חיים רצה לומר לענין אבדה דבעלי חיים מודינא לך ולא לענין גנבה כלל אלא לענין אבדה דבעלי היים בלחוד מודינא לך דלא סגי לה שמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אלא דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ובהכי מיהת סגי ליה לרבה מה שאין כן לרב יוסף דכיון דאית ליה שומר שכר הוי אפילו מקיפו חומה של ברזל אינו פטור אלא אם כן אנסוה מידו. אי נמי שאמדוהו שאם היה שם אינו יכול להציל וכן הוא בירושלמי. ע"כ.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב לעיל וז"ל מודינא לך בבעלי חיים וכו'. פי' התוספות כגון שנגנבה וכו'. ולפירושם לא יקשה קושיית מהרא"ל בסמוך גבי השב תשיבם דרבא מוקי לה באותו ענין שלא גרמו לו נגרי ברייתא. ע"כ.

היינו ביתו: כלומר ולא בעי ריבויא כלל דפשיטא מילתא דמפטרי מדין השבה. הרא"ה ז"ל.

אלא לאו לגינתו שאינה משתמרת שמע מינה בשומר חנם: תימא דאכתי מיחייב משום פשיעה כיון דאינה משתמרת. וי"ל דאין משתמרת ברוח שאינה מצויה אבל משתמרת ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא היא. תלמיד הר"פ ז"ל.

הא קמשמע לן דלא בעי דעת בעלים וכדרבי אליעזר: יש מביאין ראיה מהכא דהלכא כרב יוסף דמשמע הכא דרבה לית ליה דרבי אליעזר ודריש מהשב תשיבם דאפילו לגינתו שאינה משתמרת רק ברוח מצויה דהוי שומר חנם ושומר חנם פטור הואיל ומשתמר מרוח מצויה כדאמרינן לעיל שומר חנם כלתה שמירתו. ובפרק אלו מציאות מוקי לה סתמא דתלמודא לקרא דהשב תשיבם לכדרבי אליעזר כדדריש ליה רב יוסף אלמא הלכה כמותו. ואומר ר"י דאין זו ראיה דעל כרחך רבה גופיה לכדרבי אליעזר דריש ליה דאי לגינתו שאין משתמרת אתא ומשום דהוי כשומר חנם תיקשי ליה לדידיה היינו ביתו כיון שהוא פטור בכך והא דדריש ליה הכא לגינתו שאינה משתמרת אסמכתא בעלמא היא וקרא לכדרבי אליעזר איצטריך וכי פריך מיניה לרב יוסף הוי מצי לפרוך וליטעמיך לרבה נמי תיקשי. והרבה מצינו בתלמוד דמצי למפרך ולטעמיך ולא פריך. ה"ר ישעיה ז"ל.

כגון שטענו טענת ליסטים מזויין: תימה אמאי מוקי לה בליסטים מזוין ודחיק למימר דגנב הוא וכו' ככתוב בתוספות עד דהוי אונס בליסטים מזוין ופטור בו שומר שכר דזה תימה הוא לומר שלא נוכל למצוא גנבה באונס בשום ענין אם לא בליסטים מזוין דאטו אם נתן כספים בקרקע מאה אמה שאי אפשר לגנבם אלא במחילות תחת הקרקע לא יחשב זה אונס לפטור בו שומר שכר כמו שאנו פוטרין אותו בליסטים מזוין דמה יכול לעשות יותר. ובסמוך נמי דפריך מברייתא דלא אם אמרת דמשמע דאי ליסטים מזוין גזלן הוא ניחא אכתי תיקשי ליה דמצינו שומר שכר משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב באונס וכן ההיא דק"ו שאין עליו תשובה. וההיא קשה טפי מכלהו וכו' ואפילו באונס דדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים היה דומה לפטור בו שומר שכר דהא שומר חנם סגי ליה בשמירה פחותה כמו שור המועד לרבי יהודה כדמוכח בפרק ארבעה וחמשה ושומר שכר בעי שמירה מעולה כמו שור תם כדמוכח נמי התם ונעל בפניה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה זו היא שמירה פחותה דמועד ודשומר חנם כדמוכח בריש פרקין ואי יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה זו היא שמירה מעולה והואיל וכן כמו שבשור תם כשנעל יפה שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה אם נפרצה בלילה פטור בשומר שכר נמי שמצינו שמירה מעולה דומיא דשור תם אם נפרצה בלילה ונגנבה יהא פטור.

ומיהו מצינו למימר דשומר שכר עדיפא מההיא דשור תם כמו באדם המזיק דחייב באונס של רוח שאינה מצויה כשנפל מן הגג והזיק ואפילו הכי אם נתקל והזיק בנפילתו פטור ומעביר חבית בשכר ונתקל חייב אלמא בשכר בעינן שמירה מעולה טפי מבאדם המזיק אף על פי שאדם המזיק צריך לשמור עצמו שלא יזיק ברוח שאינה מצויה. ועוד קשה לרבה דפטר בסוף השוכר את הפועלים עאל בעידנא דעיילי אינשי וכו'. ומיהו מצינן למימר דסתמא דתלמודא לית לית דרבה כדאשכחן התם רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו להא דרבה ואביי נמי פליג עליה התם בכולה שמעתתא. ומכל מקום דבר תימה אם בשום ענין לא נוכל למצוא גנבה באונס כדפירשתי. ומיהו איכא למימר דהכא לא חייש וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

כתבו בתוספות ולרבה דפטר בסוף הפועלים עאל בעידנא דעיילי אינשי או דנם בעידנא דניימי וכו'. דהיינו נמי דלא מקשי ליה רבה גופיה מהני דמקשי ליה אביי משום דלרבה אפילו עאל בעידנא וכו' שומר שכר פטור ולדידיה לא קשיא לן הני לרב יוסף דאפשר לאוקמינהו בטוען שנגנבה בעידנא דעאל או דגנא כד גנו וכד עיילי אינשי. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות אך בההוא ק"ו דאין עליו תשובה קשה. ועוד עד ועוד אף על גב דלא שכיח יכול לטעון כן. ואין לתרץ נמי משום דאכתי לא קמה לן שום גנבה בשואל לא מצי פריך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנבת אונס תאמר בשואל שמשלם קרן דמכל מקום אף על גב דאכתי לא קמה לן שייך למימר שפיר תאמר בשואל שכשתבא לחייבו בגנבה מק"ו לא תחייבהו כפל בטוען טענת גנבה באונס שהרי יתחייב קרן כדקיימא לן השתא נמי לפי האמת. וכהאי גוונא אשכחן לעיל בפרק ארבעה וחמשה דההיא שמעתא דרובע עשה בו אונס כרצון כדפירשתי שם. וכן בפרק קמא דמנחות דפריך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן תאמר בטרפה שכשנעשה ראשו לגבוה נמצא בה היתר מליקת העוף לגבוה ואף על גב דכל כמה דלית לן איסור טרפה לגבוה נמצא בה היתר מליקת העוף לא משכחינן לה היתר מכללה פריך. תוספות שאנץ.

כתב הר"א מגרמישא ז"ל כגון שטענו טענת ליסטים מזוין. כתוב בתוספות בסוף הדיבור ודוחק ונראה דהיינו משום דליסטים מזוין גנב אלמא יש חילוק בגנבה. אבל לפירוש התוספות לא תיקשי מרבה דסוף פרק הפועלים דלאו בגנבה איירי אלא דבא ארי ודרס ואלו היה שם היה יכול להציל דאפילו הכי פטור אי עאל בעידנא דעיילי אינשי. ע"כ.

דף נז עמוד ב עריכה

לא אי אמרת בשומר חנם: כתב הרא"ה ז"ל דקאי אההיא דפרק השואל דמהדרינן גנבה ואבדד בשואל מנא לן אייתי למימר פשיעה בשומר שכר מנא לן ואתינן למגמר ליה משומר חנם ודחינן לא אם אמרת וכו'. ע"כ.

והתוספות פירשו דקאי אהא דבעי למילף בשלהי המפקיד שליחות יד וכו'. ואף על גב דהתם היינו דברי אמוראין מכל מקום פריך מינה שפיר משום דהתם היינו רבי יוחנן ורבי אליעזר שהיו מן הראשונים. תלמיד הר"פ ז"ל.

לא אם אמרת וכו': ותימה להאי תנא מנא לן דפרשה ראשונה וכו'. וי"ל דהא פשיטא דעדיפא חומרא דקרנא וכו' אבל לעשות פירכא על ק"ו וכו' ככתוב בתוספות. ובהאי סברא פליגי אי חשבינן ליה פירכא כל דהו או לא. וכהאי גוונא אשכחן בבבא מציעא וכו'. עוד יש לומר אף על גב דקרנא עדיפא פריך שפיר גבי שליחות יד דמשתמע ליה דשליחות הוי כמו קנס דמפני שנהנה בו בפרוטה מתחייב בכל. והיינו דפריך מה לשומר חנם שכן מצינו שקנס בו הכתוב כפל אבל במקום אחר אינו חומרא לעשות ממנו חומרא. ה"ר ישעיה ז"ל.

נמצא שומר שכר וכו': כתוב בתוספות ושמא אין שייך כפל וכו'. וטעמא דאין חייב כפל אלא היכא דטענת גנבה גורמת הפיטור והכא מה שהבעלים גורם. הר"א מגרמישא ז"ל.

אמאי אין עליו תשובה: איכא דפריש וכיון דכן איכא לחיוביה נמי בגנבה ואבדה תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל כיון דכן נימא נמי דליפטר בגנבה ואבדה. ולא נהירא דאם כן אשתכח השתא דאיכא תשלומי כפל בשואל נמי בטוען טענת גנב כיון דאתית למימר דשואל פטור בגנבה אלא אאבדה מהדרינן והכי קאמר מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען וכו' וכיון דכן איכא לחיוביה באבדה תאמר בשואל שאינו משלם כפל בטוען ליסטים מזוין וכיון דכן אפשר נמי דמיפטר באבדה. הרא"ה ז"ל.

סברוה כרבי יהודה: משום דסתם מתניתין רבי יהודה היא. הרא"ה ז"ל.

מכלל דאי בעי פטר נפשיה: אומר רבי שמעון דהוי מצי לדחויי דפטר נפשיה בגנבה בבעלים. הר"א מגרמישא ז"ל.

רבי זירא אמר כגון שטוען טענת ליסטים מזוין: והיה יכול לפטור עצמו בשבועה אף על פי שהוא כשומר שכר ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נמצא הגנב ולא היה ליסטים מזוין משלם תשלומי כפל לשוכר. הראב"ד ז"ל.

(חו"מ שצ"ד) נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית: תימה כיון דירדה כדרכה משלמת מה שהזיקה אם כן נפלה נמי דהוי תחילתו בפשיעה כשפשע בשמירתה לגבי ירדה כדרכה וסופו באונס כשנפלה. ויש לומר דגבי נפלה לגינה מיירי שאין יכולה לירד כדרכה אבל אם יכולה לירד כדרכה משלמת מה שהזיקה גם בנפלה כדפירשתי. וסיפא דנקט ירדה אורחא דמילתא נקט והוא הדין אם נפלה כיון שיכולה לירד. אי נמי ענין הפשיעה נקט. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הר"א ז"ל מגרמישא וז"ל נפלה לגינה. כתב בתוספות אורחא דמילתא. ולא היו צריכים לכך דהכי פירושו ירדה יכולה לירד כדרכה. וכהאי גוונא בפרק שני גבי הכלב והגדי. ע"כ.

אכל הרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל דדוקא ירדה אבל יכולה לירד ונפלה פטור כדקתני ולא קרינן ליה תחילתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו ברשות הרבים אלא אם כן יאחז בזנבה אלא ודאי כל נפלה פטור. ע"כ.

אבל הראב"ד ז"ל כתב בחידושיו בפירוש התוספות וז"ל הא דאמרינן במתניתין נפלה לגינה ונהנית פטורה דוקא שאינה יכולה לירד שם כדרכה כלל אבל אם היתה יכולה לירד אף על פי שנפלה חייב דהוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו זה שאמרנו אם נפלה באונס פירושו שהוחלקה במימי רגליה או שדחפתה חברתה או שנתקלה או כל צד שנפלה מחמת אונס שלא בפשיעת בעלים אבל כל שבפשיעה משלמת מה שהזיקה. ואם היתה יכולה לירד לשס שלא באונס אף על פי שירידתה באונס פירש הראב"ד ז"ל שהוא חייב בכל מה שהזיקה שהרי תחילתו בפשיעה. ואף הוא חזר לומר במקום אחר שכל נפלה פטור כסתמא דמתניתין דקתני ירדה כדרכה דאטו מי שאינו רשאי להעביר צאנו ברשות הרבים יאחזנה בזנבה וילך ונראה לי דוקא כשאין בעלים עמה הא אם היו בעלים עמה לא היה לו להעלות על לב שתרד לשם אלא שתלך על פי הנהגתו. ע"כ.

אמר רב בנחבטת אבל אכלה וכו': פירוש לאו לישניה דרב הוא מאי דקאמר אבל אכלה וכו' אלא לישנא דתלמודא דמפרש לה לרב לפום מאי דקס"ד ונקיט לה בדרב כאלו רב אמרה בההוא לישנא ורבותא טובא בתלמודא. הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל פירש דפירכא דתלמודא הוא ולא פירושא דתלמודא.

לימא רב לטעמיה דאמר היה לה שלא תאכל: וכי תימא אם כן שן דכתב רחמנא היכי משכחת לה איכא למימר דשן דעלמא דמחייב היינו על עסקי שימור שלא שימר אותה כראוי אבל הכא על עסקי שימור לא מחייב דנפילתה היתה באונס ואאכילה נמי לא מחייב והיה לה שלא תאכל. הרא"ה ז"ל.

ומה שנהנית נמי לא משלם קא משמע לן דמשלם כפי מה שנהנית כלומר ומשלם כשיעור שאם היה תבן היה נותן בה פשוט או שנים להשים תחתיה להצילה מרעתה ובאכילה אחר נפילתה משלם נמי מה שנהנית דהיינו דמי שעורים בזול שאם היה מוצא בזול הזה שתאכל בהמתו כדי שביעתה משעורים בשנים או שלשה פשוטים היה לוקחן אף על פי שאין דרכה אלא תבן כדי שתשמן שתהא חזקה ועושה כפליים משהיתה ראויה לעשות. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל הזיקה בחבטה משלמת מה שהוא רוצה ליתן דבהמתו הנופלת לשם שתיפול על הירקות ולא על הקרקע. ע"כ.

קמ"ל דאפילו נחבטה גבי ירקות והפסידה אותם סלקא דעתך אמינא מציל ממון חבירו הוא דאי לאו ירקות הוה מתה ואפילו מה שנהנית נמי לא תשלם קמשמע לן דנהי דאיהו מחייב לאצולי היכא דאיתיה אבל ממונו היכא דליתיה לא מחייב. אי נמי וכו' כלומר ואפילו בפניו נמי הוא גופיה מחייב במקום דלית ליה הפסידא כדתנן לגבי אבדה היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל פירוש הואיל ועשה בלא תנאי אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. הראב"ד ז"ל.

והרא"ה ז"ל פירש וז"ל ואימא הכי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכו'. פירוש מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו של מבריח כלומר שלא מחמתו כלל של חבירו זה שמקבל התועלת הא לאו מדעתו של זה המבריח וכי הוה ממילא כמאן דהוי מחמתו דחבריה חשבינן ליה. אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו אית ליה פסידא כלומר אי נמי כי אמרי בהא מבריח ארי מנכסי חבירו שלא מדעתו אלא ממילא כי האי פטור הני מילי היכא דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא והוי שלא מדעתו אלא ממילא כי האי חייב. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל מהו דתימא מבריח ארי מנכסיו הוא ולא משלם מידי שאין כאן אלא הברחת ארי רצה לומר הצלת בהמתו שלא תחבוט בקרקע. ופירשו גדולי המפרשים דמצוה הוא דקא עביד קמשמע לן דכי הוי חייב להצילו מדעתו כלומר דאיתיה תמן אבל היכא דליתיה לא. אי נמי מבריח ארי דוקא דלית ליה פסידא הא אית ליה פסידא.

והקשו בתוספות שהרי בפרק אין בין המודר אמרו המודר הנאה מחבירו וכו'. ותירצו ששני הטעמים שהוזכרו מצטרפין לאחד כלומר הני מילי מדעתו אף על גב דאיכא פסידא. ופירוש מדעתו שהוא עושה הדבר מרצונו. אי נמי לית ליה פסידא אף על פי שלא מרצונו עשה שהוכרח בכך אבל היכא דאיכא תרתי שלא מדעתו ופסידא אין זה הברחת ארי ונוטל מה שההנהו. וזו שאמרו בפרק הגוזל בשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' שנוטל שכרו ואין דנין אותו במבריח ארי אף על פי שבדעתו עשה.

וכן במשיב אבדה אמרו היה בטל מן הסלע וכו' תירצו הם שכל מה שמציל לגמרי אינו קרוי מבריח ארי ואין הברחת ארי אלא כל שמפסיד מפחד ההפסד קודם שיבא. ופורע חוב חבירו אינו הצלה ממש שהרי אמרו בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל. וכן זן את אשתו שמא תצמצם ותספיק במעשה ידיה או ירויח לה אחיה או אביה ומתוך כך קראוהו מבריח ארי. ויש שאין לו עליו שום סרך צווי בית דין כגון פורע חוב חבירו וזן את אשתו הוא מבריח ארי אבל שומר אבדה ושופך את יינו מפני דבשו של חבירו ומציל חמורו של חבירו ששוה יותר צד מצוה איכא ואינו קרוי מבריח ארי. ואף בכל זה אי איפשי להסכים כל השמועות לענין אחד וצריך לחזור בטעמים אחרים לבד מהן. ע"כ.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל אי נמי מבריח ארי. כתוב בתוספות ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר ראייה גמורה אינה דמצינן למידחי דשומר חנם מפסיד כיון דחשיב מדעתו ומשומר שכר אין להביא ראיה דהתם כיון דאם לא קדם חייב חשיב שלא מדעתו. ע"כ.