שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף נה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד ב עריכה

פרק ששי נתחיל פרק הכונס בסייעתא דשמיא

כבר ביארנו שעיקר הכוונה באלו השני פרקים רצוננו לומר פרק שור שנגח את הפרה ופרק הכונס הוא לבאר עניני המועדים שאינם בעלי חיים והם הבור והאש. וביאר עניני הבור בפרק שור שנגח ובא אחר כך זה הפרק בעניני האש וכמו שבפרק שור שנגח כיון להשלים מעט מה שחסר מעניני השור קודם שיתחיל בביאור עניני הבור כן בזה הפרק כיון להשלים מעט מה שהניח מעניני השן קודם שיתחיל בביאור עניני האש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים.

האחד בעניני השן והרגל אי זו שמירה פוטרת בהם.
השני על איזה צד ישתלמו נזקיהם.
השלישי בשן המזקת ברשות שלה על איזה צד פטורה ועל איזה צד חייבת.
הרביעי יתחיל בנזקי האש ויבאר בו מבעיר על ידי אחר או בסיוע אחר כיצד הוא דינו.
החמישי אף במבעיר עצמו אי זו סיבה פוטרת בו ונתערב בזה החלק מעט מן החלק הששי.
הששי לבאר בו איזה דבר חייב אדם בו בנזקי האש ואי זה דבר אדם פטור בו.
השביעי באש הפוגע בפשתן והזיקו זה את זה על איזה צד יתחייב האחד ויפטר חבירו.

זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

מתניתין הכונס צאן לדיר: והוא שהיה מנהגן כשהיו רוצים לזבל את השדה שהיו מלינין שם את הצאן והיו גודרין סביבות המקום שמכניסין אותם שם בפסין שלא יתפזרו לכאן ולכאן עד שיזדבל אותו מקום שהוקף בצואתם ואחר כך מכניסין אותם למקום אחר ואותו היקף קרוי בלשון תלמוד דיר. הרב המאירי ז"ל.

כתוב בתוספות אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא וכו'. ודוחק אמאי הפסיק בשור שהכה את האשה. עוד כתוב בתוספות אגב דתנן כסהו כראוי בבור ולא בעינן למתנייה אגב דתנא בפרק ארבעה וחמשה קשרו כראוי דמילתא דקרן צריך לסיים. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

נפרצה בלילה וכו': פירוש לא בנעל שלא כראוי הוא אומר כן שהרי מכל מקום תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב אלא בנעל כראוי ונפרצה הכותל בלילה או פרצוה ליסטים שפטור. ושמא תאמר ומה הוצרכנו בכך והלא אף ביצאה והזיקה בלא פריצה פטור בא להשמיענו שאם נפרצה ביום חייב בכדי שידע ויבא להוציא את צאנו משם למקום אחר או לשמרם על איזה צד. הרב המאירי ז"ל.

או שפרצוה ליסטים: כתבו בתוספות ואיצטריך לאשמועינן דאפילו הליסטים פטורין כשלא הוציאוה. וכתב הרשב"א ז"ל ומסתברא דאדרבה משום צריכותא דסיפא נקט רישא דאתא לאשמועינן דכל שהוציאוהו קיימא ברשותיה אפילו לתשלומי נזקו. ע"כ.

הניחה בחמה: אנעל בפניה כראוי קאי וקתני או שמסרה לחרש שוטה וקטן חייב. וא"ת תיקשי מהכא לרבי יוחנן דאמר בפרק קמא דשור מותר ובור מגולה שמסרו לחרש שוטה וקטן חייב אבל בקשור ומכוסה פטור והכא קתני חייב כשמסרו לחרש שוטה וקטן דקאי אנעל בפניה כראוי. וי"ל דלצדדין קתני הניחה בחמה ונעל בפניה כראוי או שמסרה לחרש שוטה וקטן ונעל בפניה שלא כראוי והכי מפרש לה לרבי יוחנן. תלמיד הר"פ ז"ל.

גמרא מאן תנא וכו': רבי יהודה היא. ולא אמרינן דהיא רבי אלעזר בן יעקב דאמר אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה פטור דעדיפא ליה למנקט תנא דמתניתין. הרא"ה ז"ל והתוספות פירשו בענין אחר.

רבי יהודה היא: הקשו בתוספות דרבי יהודה דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר. וצריך עיון מאי קושיא דהא לא אתא האי מיעוטא אלא למעט קרן תם דלא נילף לה ממועד מנגיחה לתם נגיחה למועד אבל ודאי שן ורגל דמועדים ודאי הוו בכלל קרן מועד. תלמיד הר"פ ז"ל. וכן תירץ הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

הא כסהו פטור: פירש רש"י ז"ל דמיעט בשמירתן מדלא מחייב עד דטאים ליה. ותימא דילמא כיסוי מעולה קאמר דסלקא דעתך אמינא עד דטאים ליה ומאי מיעטה בשמירתן איכא. וי"ל בדלא מצריך עד דטאים הוא הדין דלא מצריך כיסוי מעולה דאם כן היינו כטאים. ה"ר ישעיה ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אף על גב דבעי כסוי הראוי בין לשוורים בין לגמלים ובמקום דשכיחן עגלות כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים וכמו שכתבתי למעלה בפרק הפרה מכל מקום קרי ליה שמירה פחותה ומיעט בה התורה כל שלא חייבה לטמטם. וכן פירש רש"י ז"ל. ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא כסהו פטור. אפשר מדלא כתיב ולא יכסה וכתיב ולא יכסנו מיעוטא הוא. ומורי אחי נראה לפרש מדכתיב מעיקרא גבי חיובא כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו השתא משמע אפילו בכיסוי כל דהו מדלא כתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם ואם כסהו פטור השתא הוה משמע כיסוי גמור אבל בכי האי גוונא דכתיב משמע כל דהו כדפרישנא. עד כאן.

אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה: ואף על גב דמוקמינן ליה לקמן לדרשא אחריתי ואמרינן פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו אפשר מדכתיב המבעיר ולא כתיב מבעיר או מלישנא יתירה דכתיב המבעיר את הבערה. הרא"ה ז"ל.

עד דעביד ליה כעין ובער: אף על גב דבריש מכלתין דרשינן מיניה אזלא ממילא מכל מקום מדלא כתיב ובערה שמע מינה אאדם קאי דאי שמרו שמירה פחותה ואזלא ממילא פטור. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל דמדכתיב ובער שמע מינה דאאדם נמי קאי ואבהמה נמי קאי דהכי הוי פשטיה דקרא ושלח בעירה ובער ולכך נמי דרשינן אזלא ממילא. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל עד דעביד כעין ובער. אף על גב דבריש מכילתין אמרינן דמשמע ובער דאזלא ממילא נהי דלא משמע דשלחה הוא שלוחי בידים אבל ודאי בפשיעה משמע. ע"כ.

ניתני שור: פירוש סתם שור הוי מועד. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

הפורץ גדר בפני בהמת חבירו: גדולי המחברים פירשו דבר זה על הנזק ולא על הכותל שאם על הכותל אפילו הוא רעוע חייב בדמי רעוע אף בידי אדם. ואם תפרש שהוא עומד לסתירה ויש כאן מצוה אם כן בדיני שמים אין כאן חיוב. אלא נראה לי הואיל ומכל מקום מתכוון הוא להזיק ולא למצוה חייב בדיני שמים. ומכל מקום הם מחזיקים את דבריהם משאר צדדים והוא שאם בכותל בריא אתה מחייבו על הכותל לבד ולא על הבהמה או נזקיה למה אמרו הפורץ גדר לפני בהמת חבירו היה לו לומר הפורץ גדר חבירו. וכן למה גלגלוה על ענין כונס צאן לדיר ויצאה והזיקה. אלא לענין הבהמה נאמר ולענין נזקיה שאם היה הכותל בריא ופורץ לפניה חייב הפורץ בנזקיה אף בדיני אדם ואם רעוע הוא הואיל ופשעו הבעלים פטור הפורץ וחייבים הבעלים שהרי תחילתו בפשיעה הוא ומכל מקום בדיני שמים חייב שאפשר היה שלא תפיל ולא תזיק.

וחכמי הדורות שלפנינו הקשו על דבריהם ממה שאמרו במשנה הוציאוה ליסטים וכו' ותירצו וכו' כמו שכתוב במגיד משנה פרק ד' מהלכות נזקי ממון. ויש לחזק דבריהם שדבר זה הוא בכלל דינא דגרמי ולא בכלל גרמא בנזקין והוא שכבר ידעת שהרבה מפרשים טרחו ליישב מה הפרש יש בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין עד שפירשו שכל שכוונותיו להזיק ושעל ידו לבד נעשה הנזק הוא דינא דגרמי כגון שורף שטרותיו של חבירו ומחל שטר חוב אחר שמכרו.

וכל שאין כוונותיו להזיק או שכוונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק הוא גרמא בנזקין ופטור כגון מה שאמרו בפרק לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואם לא הרחיק ארבע אמות אין כוונתו להזיק. וכן משסה כלבו של חבירו בחבירו אף על פי שכוונתו להזיק כח אחר מעורב בו. וכן אתה מפרש את כולם על פי דרך זו. ואף בזו אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכוונתו להזיק ושעל ידו לבד בא הנזק הרי הוא בכלל דינא דגרמי וחייב על הנזק אבל רעוע הרי פשע חבירו וגרמא עם פשיעת חבירו פטור. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי לחייב. לכאורה אבהמה קאמר דליחייב עלה. וקשה דהא תנן במתניתין או שפרצוה ליסטים פטור ואליסטים נמי קאי כדפירש במשנה. וליכא למימר דלא קאי רק אבעל הבהמה אבל ליסטים מחייב דמדקתני סיפא הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין משמע דליסטים לא מחייבי אלא בהוצאה אבל לא בנפרצה. ויש לומר דמתניתא לענין יצתה והזיקה הוא דקתני דליסטים פטורין אלא דוקא בהוציאוה אבל הכא מיירי לענין אונס הבהמה שנגנבה או שאבדה ולכך מחייב בפריצת הכותל כיון שהכותל בריא.

מיהו לא נהירא דודאי גם לענין אונס הבהמה לא מחייב בפריצת הכותל כיון שהכותל בריא דהא גרמא בעלמא הוא. לכך נראה דהכא לאו אבהמה קאי אלא אכותל וכו'. ומשני בכותל רעוע ואף על פי שאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל כיון דרעוע וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי יש לומר דאכותל נמי קאי חייב בדיני שמים דמכל מקום נהנה הוא מן הכותל עד שיזדמנו לו פועלים לתקן. וכן משמע בסמוך דקאמר מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי קא משמע לן. ע"כ.

וכן כתוב בתוספות שאנץ ובתוספי הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרק הנשרפין ע"ז א'. אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב על תשלומי הבהמה שחייב ודאי לשלם אותה כיון שנעבדה בשביל פריצת הכותל שפרץ הוא דמזיק גמור הוא אבל בכותל רעוע שהוא כל שעה ושעה עומד ליפול הילכך בדיני אדם אין בו כח לחייבו דדילמא לאו כלום עבד. ומיהו בבא לצאת ידי שמים חייב לשלם דדילמא לא הוה נפיל. ע"כ. ולקמן גבי הא דאמרינן מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי כתב וז"ל הא דאמרינן למסתר קיימא בדין הוא דהוי לן למימר למיפל קיימא דהאי לישנא שייך בה טפי אלא אפשר דעדיפא נקט דהוא גופיה מחייב למסתריה בידים ועבירה בידו כששוהא אותה בעומדת בכל שעה ליפול ולהזיק. ע"כ.