שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף מ

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד א עריכה

התם ברשות נחית: פירש רש"י ז"ל ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך דהא היורד לנכסי שבוים אי נמי לנכסי נטושים שלא ברשות בית דין קנחתי ובדתניא היורד לנכסי שבוים אין מוציאין אותן מידו אלמא אף על פי שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד. ואף על גב דקאמר ועוד קטן הוה כלומר ואפילו תימא דאף על גב דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה אכתי לא ניחא דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך.

ויש מי שפירש ברשות קא נחית כלומר ברשות של אחרים קא נחית ומשום הכי שקיל כאריס דעל דעת כן נחית אבל הכא לא ברשות אחרים הוה סביר למיחת אלא לרשותא דנפשיה ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור דקשיא לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכי ליה אביי למרי בר איסק משום דלא הוה ידע ליה ואי איכא למימר דטעמא דקמזכי ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב תסדא ורבה אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי לאביי אדרבה היא הנותנת ועוד דלשון ברשות קא נחית וברשות לא נחית לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי לרב בעל ההלכות דלא גריס ועוד קטן הוה אלא הכי גריס הכא ברשות לא נחית דקטן הוה וחדא בלחוד קאמר והוא הנכון. הרשב"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו: התם ברשות נחית וכו'. ועוד קטן הוה וכו'. כך הגירסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ופירש התם ירד ברשות בית דין הכא שלא ברשות בית דין. ולא נהירא דאפילו שלא ירד ברשות בית דין לא הפסיד וכדקתני לעיל היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו ועלה קתני וכולן שמין להן כאריס.

לכך גרסינן הכא לאו ברשות נחית דקטן הוא ואין מורידין וכו' ואין צורך למחוק גירסת הספרים דדילמא כי קתני וכולן שמין להן כאריס לאו אנטושין דברייתא אלא אנטושין דעלמא דהורידוהו בית דין ואף על גב דסוגיין דלעיל פרישנא אפילו אברייתא סוגיא דתלמודא בעלמא הוא ואינה קושיא לרב חסדא ואף רב חסדא לא אמרה כאן בדוקא אלא בדרך חדא ועוד שיש בתלמיד שהועוד הוא עיקר ואינך סניפין והיינו דאמר שלא סיימוה קמי דרבי אמי דקטן הוה ולאידך טעמי לא חש רבי אמי וכן עיקר. מעתה לא היה רב מרי ראוי ליטול כאריס כיון דלאו ברשות בית דין נחת דאחוה קטן הוה וליכא למימר דידו ומחיל לגמרי וכדפריך אביי אלא נוטל בחלק אחיו כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות וכן פסקו גדולי הפוסקים. עד כאן.

ותלמיד הר"ף תירץ דהכי קאמר התם ברשות קא נחית דלא עבד שלא כדין כלל דהא כשירד הקרוב לנכסי שבוי לא ירד בהן בתורת שיהו שלו אלא כדי לשמרן אבל הכא מרי בר איסק לא ברשות קנחית דעבד שלא כדין דירד בנכסים בתורת שהן שלו ועוד אפילו פירש בהדיא דמרי בר איסק דירד לחלק אחיו בתורת אריס מכל מקום שלא כדין עבד דקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.

וזה לשון הראב"ד: מי דמי התם ברשות בית דין נחית שהרי מורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא כנכסי רטושין הוה שהרי מדעת עצמו יצא ולא ירד ברשות ואין שמין לו. ועוד קטן הוה פירוש ואפילו תימא דקטן כשבוי דמי והאי כיון דקטן יצא מאי הוה ליה למעבד ואין לו דעת למנות לו אפוטרופוס אי הכי קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הואיל ואינו מתפרנס עמה דכמי שחלקו דמי כדפרישנא וכן עיקר שהודה לו רבי אמי אבל משום דשלא ברשות נחית הוא לא אודי ליה דכל היכא דבית דין לא מורידין כי נחית איהו לא מפסיד. ומתחזי לי דרטושין עצמן אף על פי שמוציאין אותם מידו אם לא הספיקו בית דין להוציא מידו עד שהשביח שמין לו כאריס והאי מילתא לא מיחוורא שפיר אבל בנכסי קטן כלל וכלל לא אלא השבח לאמצע עד כאן.

ולענין פסק הלכה קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע דאי לא ידע ליה לא שקיל דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל כדתנן בפרק מי שמת. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי ורבי אמי נמי דסבירא ליה הכי ורב חסדא נמי קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייבוה הא גדול לא אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע דהא אביי ורבי אמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה משום דיא ידע ליה הוא דפליגו עליה דרב חסדא דרבי אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה. זו היא שיטתו של הרי"ף ז"ל.

ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקט. ומדברי הראב"ד שכתב בפרק מי שמת נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן ואינם צריכין להתנות בפני בית דין והיינו טעמא דשותף שהוא כיורד ברשות. ואף על גב דמשמע הכא לכאורה דאביי ורבי אמי בחדא שיטתא קיימי רבי אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפים היו ברשות הוא יורד מפני חלקן ולית הילכתא כוותיה. כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אלמא אף על גב דלא חלקו אין מורידין.

ולי נראה דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידו דאית ליה אמא כלל והילכך כיון שהיה לו שותף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא ואף על גב דקטן הוה ורבי אמי מוסיף על דברי אביי הוה והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו והכא קאמר לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו וכיון שכן אף רב מרי נחת כיורד לנכסי שבוים ושמין לו כאריס. ובהא הוא דקמהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה. והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי.

ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי דאפילו בקטן כיון דלא ידע אי אית ליה שותפות בנכסים וירד להם ברשות מחמת חלקו מיהא אף על גב דאיתגלאי דאית ליה אחא זעירא יהבינן ליה כאריס וכשותף דעלמא כן נראה לי. ואתד היורד לנכסי רטושים ואחד קרוב לנכסי קטן אף על פי שמוציאין מידן אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן שמין להם במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין להם וידן על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה וכו' הרשב"א.

וזה לשון הר"ן: וכל היכא דאמרינן השביח לאמצע דוקא בשלא הוציא בה או שלא טרח בה הא אלו הוציא בה או שטרח בה נוטל הוצאה ושכר טרחו בין דידע בין דלא ידע שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין כגון קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושין וכיוצא בה עד כאן לשונו.

כתוב בספר המאור וזה לשונו: כתב הריא"ף אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה וכו' עד אבל קרוב לנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין לסמוך על זה הפסק דאי אחין שותפין נינהו והאחד השביח שלא בפני חברו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ומתניתין דקתני השביחו לאמצע טעמא אחרינא הוא משום דקטנים נינהו ואי לא מתזני בהדדי בחזקת אחין ושותפין כי אמרו בבית דין הרי אנו עושין ואוכלין לא שמעי להו בית דין דלא שבקי להו וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן שאנו אומרין השביחו לעצמן אין שומעין להן. ואי קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותן מידו ובכי הא לא אמר הרב. אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא. ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה. וכן עיקר.

עוד כתוב בספר המאור וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוהו רבנן אף על גב דלא ידע דניחול כמאן דידע דמי והשבח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אם אין מורידין מאי קנסא איכא ומה חטא שנקנוס אותו. עד כאן.

מתניתין: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים: קסבר החסרין שנותנין לפירות בין הרקבון והעכברים הוא מחצה לזה ומחצה לזה וקסבר דמחצה של עכברים לא לכל כור וכור וכו'. הראב"ד ז"ל.

רבי יהודה אומר וכו': פירש רש"י ז"ל שבימות הגורן כשמפקידין התטים יבשות ובימות הגשמים כשמחזירין נופחות. ולפי פירושו הא דהני תנא קמי דרב נחמן במה דברים אמורים וכו' דברי רבי יהודה הם שאמר לחכמים וכן מצאתיה שנויה בתוספתא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות עד כאן בתוספתא.

וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי רבי יהודה ולא הביאוה בפיסקא דרבנן. ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא דהא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה לומר דאף על פי שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות ואין נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת אם טעמו של רבי יהודה משום דמותירות בימות הגשמים מאי שנא מדה מרובה מאי שנא מדה מועטת. ויש לומר שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות וכן פירש רש"י ז"ל ודברי התוספות מכריעין.

והראב"ד ז"ל פירש דטעמיה דרבי יהודה במדה מרובה מפני שכשאדם מודד אינו מדקדק במדה כל כך פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך מפני שהמלאכה מרובה. ולדבריו ההיא דתני תנא רבנן היא והילכתא היא. וזה היה נכון אלו היתה התוספתא מודה לו אבל מה נעשה לדברי התוספתא ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דרבי יהודה ועוד צריך לעיין. הרשב"א.

אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות: אבל לכור אחד יוציא לו חסרונות שהרי אינו מותיר אלא כפי כור אחד ולעולם הוא מחסר חסרון דכור אחד דהיינו תשעה חצאי קבין. ופירש הקונטרס דרבי יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דחסרון שני כורין ועשרה כורין שוין ~אז ניחא דיתרון עשרה כורין ממלא שפיר החסרון אבל יתרון שני כורין לא ממלא החסרון. דאי רבי יהודה לאו כרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה אם כן מאי איריא מדה מרובה אפילו כור אחד נמי הוה מצי למנקט דלא יוציא לו חסרונו דהא מותיר לפי חסרונו אלא שמע מינה דסבירא ליה כרבי יוחנן בן נורי דלעולם ליכא חסרון כי אם תשעה חצאי קבין והשתא קאמר רבי יהודה דאם היתה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות אבל לכור אחד ודאי יוציא לו חסרונות כדפרישית. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הרא"ש: לא בעי למימר דבעשרה כורין איכא נפחא ובציר מהכי ליכא נפחא כלל דמה סברא היא זו. אלא בעשרה כורין עולה הנפח לפי חשבון החסרונות ואם פחות לפי החשבון ור"מ פירש דאדרבי יוחנן בן נורי קאי וקאמר דבעשרה כורין עולה החסרון לכור אחד. עד כאן.

גמרא: תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה: ונראה לי לחצי שנה נותנים חצי השיעור ולשליש השנה שליש השיעור וכן לפי מה שהוא.

במסתפק מהן וכו': אבל ידע כמה אסתפק נותנין לו מן החסרון חלק למה שנסתפק ולפי הזמן שעמד שם וכן למה שנשאר שם לשניהם לפי מה שיש לכל אחד ואחד בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט ואין הולכין אחר שיעור המשנה אלא לפי מה שימצא שם חסרון. הראב"ד.

הוה עובדא ופקע: פירוש מפני שלא היה שם איצצא והיינו דאמרינן ואיבעית אימא משום איצצא דכי איכא איצצא לא פקעי. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: יוציא לו שתות ליין: היינו בין שמרים ובין בלע כדמוכח בגמרא גבי רב יהודא דקאמר דל תמניא לשתות דרצה לומר מכל החסרון שיוכל להיות בו בין מבלע בין משמרים.

ועוד אומר מורי רבי דיש להביא ראיה מדקאמר בתר כן לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם כן הא דקאמר ביין שתות רצה לומר בלע ושמרים. תוספות חיצוניות והרא"ש.

ואמנם קשה אמאי לא חלק כאן כמה לשמרים וכמה לבלע כמו גבי שמן וכן בין קנקנים ישנים לחדשים ובין מזוקק לעכור. הרא"ש.

רבי יהודה אומר אף המוכר וכו': כתב הראב"ד דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך דהתם ודאי מודה רבי יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני אלא לאו דוקא באומר לו שמן סתם והוא נתן לו מזוקק ונשארו בידו השמרים שהערה אותם מכלי אל כלי ולפיכך אומר לו אלו בעי לערובי לך וכו'.

וכן מצאתי בירושלמי כדבריו דגרסינן התם אמר רבי הושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך כל השנה אבל אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. עד כאן גירסת ירושלמי. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: רבי יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. ארישא קאי כי היכי דמפקיד מקבל שמרים לוקח נמי מקבל. נראה לי כי החנוני מריק אותו מכלי אל כלי ונשארו השמרים בכלי על דעת שמא יבא בעל הבית וישאל ממנו עשרה לוגים או עשרים שמן מזוקק לאכילה וימצאהו אצלו ועכשו בא אליו ושאל ממנו מאה לוגין שמן סתם ואין בידו כי אם זה המזוקק הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. והטעם כמו שמפרש בגמרא. אבל אם שאל ממנו מאה לוגין שמן מזוקק אינו נותן לו שמרים שהרי פירש לו מזוקק. וטעמא דרבי יהודה בשמן סתם משום דקסבר מותר לערב שמרים דאמר ליה אלו בעי לערובי מי לא עריבי שהרי לא שאלת ממני מזוקק ולא התניתי אותו לך השתא נמי קביל. עד כאן.

גמרא: ולא פליגי במקומו של תנא קמא היו מכסין פי הדנא בשעוה ולא היה מוצץ לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. רבינו חננאל ז"ל.

באתריה דרב יהודה רמו ארבעין ותמני: פירוש בשעת הגתות ומוכרין אותם בעלי בתים לחנונים בשיתא זוזי. פריס בסוף השנה בין חדש לישן חלק להם לחנונים שימכרו אותם שיתא כוזי בזווי. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: באתריה דרב יהודה רמו תמני וארבעין כוזי בדנא וכו'. פירוש במקומו של רב יהודה היו נותנים ארבעים ושמונה טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכה בששה זוזים וכאשר היה היין מתישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונין למכור ששה טפיחין בזוז ששה ושלשים טפיחין בששה זוזין והם דמי כל החבית נשארו שנים עשר טפיחין יצא שמונה מהן שהן שתות לכל החבית בחסרונות כדתנן יוציא לו שתות ליין נשארו לו ארבעה טפיחין ריוח. ומקשינן והיכי עביד רב יהודה הכי והאמר שמואל לא ישתכר אדם יותר משתות ולא פחות משתות והשתות הוא זוז ועוד וזה לא נשתיירו לו אלא ארבעה טפיחין. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: והאמר שמואל המשתכר אל ישתכר פחות משתות: רש"י לא גרס פחות משתות ואתיא כפשטא אבל יש לפרש שאינו חייב להשתכר פחות משתות ודכוותה הא דאמרינן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כלומר אסור לומר לו תכבה ואל תכבה ואין חייבין לומר לו אל תכבה הכא נמי אינו חייב להשתכר פחות משתות ואסור להשתכר יותר משתות. והא דפרכינן הכא מינה משום דכיון דשרי להשתכר עד שתות צורבא מרבנן אין לו לוותר בזה כי מוטב ישתכר כדינו ויאכל יגיע כפיו משיהא נצרך לבריות. כן נראה לי.

ולפי שיטת רבינו חננאל הכתובה לעיל אתי שפיר ופרקינן נשתייר החבית והשמרים שבתוכו ואינון גולפי ושמריא למלאת השתות. ומקשי אי הכי הני כולהו טפי משתות נינהו ופרקינה נשארו לו לקונה ליטול זולתי הריוח אגר טירחיה שמודד לקונה לכל אחד ואחד לזה עכשו ולחברו לממר ומבטל ממלאכתו והדמים שנותן למי שנוקב לו נקבים בחבית להוציא היין מן החבית וזה פירוש דמי ברזנייתיה פירוש ברזא נקב החבית כדגרסינן בעבודה זרה דעד ברזא נוטל אלו כולן בריוח שלו. עד כאן.

דף מ עמוד ב עריכה

במזופתין שאני: פירוש דלא בלעי ואף על גב דאמרינן לעיל באתריה דמר חפו בכופרא ופירש רש"י דכופרא בלע טפי. התם מיירי בחדשים והכא מיירי בישנים דבליעתם כולה בהתחלתם וכאידך דאמרינן דאפילו בכלים שאין מזופתין כיון דטעון טעון. הריטב"א ז"ל.

אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים: פירוש מותר לערב בחבית שמרים שצפו בשוליו אבל שמרים שפרשו מן החבית דכולי עלמא אסור לחזרן ולערבן שם שמפסידין השמן ושוב אינו מזדקק. והיינו דאמר~ ולימא אי איערבת ליה זבינתיה השתא מאי אעביד להו כלומר דהא כיון שפרשו לית לי רשותא לערובינהה דאי עבידנא הכי ומזביננא ליה הוי מכר בטעות ואי אמינא ללקוחות בפירוש שהוא כך לא בעו למזבן מנאי אלא בזול. ולדברי חכמים אסור לאדם שמכר שמן סתם לערב שמרים שבשוליו דקא מעכר ליה וכן נראה מפירוש רש"י. מרבי ז"ל. הריטב"א ז"ל.

לדברי חכמים אסור לערב: תימה אפילו יהא מותר לערב למה אין מפרש טעמא משום מחילה כרב פפא דבסמוך דהא לרבי יהודה נמי פריך לעיל מדלא ערבת אחולי אחלת ומשני רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ורבנן אית להו מחילה. וכי תימא דמיירי שלא נתן לו השמן עדיין אלא הקנה לו בחליפין או במשיכה מאה לוגין בחבית אם כן מאי פריך לעיל ונימא ליה אי עריבתיה זבינתיה נקבליה ונערביה.

ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל ענין בין ישנו עדיין לשמן בעין ובין נתן לו השמן כבר הילכך לרבי יהודה פריך היכא שכבר נתן לו בלא שמרים אבל הקנה לו שמן בקנין בהא מודו רבנן לרבי יהודה דלא אחיל מידי אם כן אפילו הקנה לו מאה לוג בחבית. אמר ליה רב פפא מדלא פירש לו לערב כמו שהוא מזוקק הקנה לו והכי פירושו מדלא ערבת לי כלומר מדלא התנית לערב ולית ליה השתא לרב פפא הך סברא דפרשינן לעיל דבכהאי גוונא לא שייך מחילה. לדברי רבי יהודה אסור לערב אבל רבי יהודה לטעמיה לא ניחא ליה לרב פפא למימר דלית ליה הך סברא דלעיל דמדמינן הך דהכא והך דמודיעין אהדדי דשאני התם דאיכא הוכחה גדולה אף על פי שיכול לומר מה שלא ערבתי משום דהייתי סבור דניחא ליה בצילא ותרצה לקבל שמרים אין זו הוכחה גדולה כאותה של הוכחת דמים. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ: לדברי חכמים אסור לערב. תימה אפילו יהא מותר לערב למה אין מפרש טעמא משום מחילה כרב פפא דבסמוך דהא לרבי יהודה פרכינן השתא מדלא ערבת אחולי אחלת ומשני רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ורבנן אית להו מחילה. ועוד קשה הא דפריך בסמוך לרבי יהודה נמי ונימא ליה אי ערבת לי זבנתיה השתא נמי ניקבליה וניערביה אם לא מכרו עדיין דהא מותר לערב לרבי יהודה.

ונראה לי דמשמע ליה מתניתין בכל ענין בין ישנו עדיין לשמן בעין בין אינו עדיין בעין ואפילו הקנה לו בחליפין ובמשיכה מאה לוג בחבית הילכך לא שייך למימר לרבנן השתא מדלא ערבת לי אחולי אחיל ליה ופריך נמי שפיר לרבי יהודה אי ערבת ליה זבנתיה דאינו בעין שמכרו כבר דרבי יהודה אומר הדמים מודיעין ואי סבירא ליה מחילה לא היה לו לומר הדמים מודיעין אלא מחילה איתנהו. לדברי חכמים מותר לערב והיינו טעמא דלא מקבל דאמר ליה מדלא ערבת אחולי אחלת כיון שמדד ונתן בלא שמרים אבל הקנה לו שמן בחבית במשיכה או בחליפין בהא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דלא אמיל ליה מידי.

אי נמי אפילו הקנה לו מאה לוג בחבית סבירא ליה לרב פפא דכמו שהוא מזוקק הקנה לו ולית ליה השתא לרב פפא הך סברא דפריך לעיל בכהאי גוונא לא שייך מחילה. לדברי רבי יהודה אסור לערב אבל רבי יהודה לטעמיה לא ניחא לרב פפא למימר דלית ליה סברא דלעיל דמדמינן הא דהכא והך דהדמים מודיעין אהדדי וסבירא ליה דלית ליה מחילה היכא דדמים מוכיחין ומודיעין שלא מחלי והיכא מיהא דליכא הוכחה כי התם יש לומר מדלא ערבת אחולי אחלת לו דאף על פי שיכול לומר מה שלא ערבתי לפי שהייתי סבור דניחא ליה בצילא ותתרצה לקבל עליך בכך שמרים אין הודעה זו גדולה כאותה כל הודעת הדמים.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר ודילמא סבירי להו לרבנן מותר לערב והא דלא מקבל משום דאמר ליה כיון ולא ערבת לי אחולי מחלת וכדקאמר רב פפא בסמוך. ותירצו בתוספות דליכא למיתלי במחילה אלא בשכבר מדד ונתן לו ומשנתנו מדברת בין בשכבר מדד לו מיהת דנימא מחל לו והשתא מיירינן לרבנן והיכא שהקנה לו בחליפין דליכא מחילה אבל רב פפא סבר דמתניתין לא מיירי אלא בשכבר מדד ונתן לו דאיכא טעמא דמחילה. ואין צורך לכך דאביי סובר דבשלמא מדרבי יהודה נשמע שפיר דלית ליה מחילה הכא. אבל מדרבנן אין כאן ראיה דדילמא שאני התם דכיון דרובא קרי לצמד צמד ודין תורה הוא למיזל בתר רובא דעל כן אית לן למיתלי במחילה שהרי אין הדעת טועה בזה מה שאין כן בשמעתין דאיכא למיתלי שפיר שלא מחל אלא שסבר דניחא ליה ללוקח בצילא. ורב פפא סבר דכיון דהתם דנחת לוקח לדעת מקחו והמחילה היא בדבר מרובה תלינן במחילה ולא תלינן דממיעוטא הוא ולדעת בקר ירד דינא הוא דהכא דהוי ממון מועט דניתלי במחילה ולא נימא דמשום דליהוי צילא ללוקח עבד והילכתא כרבנן ואליבא דרב פפא. עד כאן.

רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ואף על גב דשהה בכדי שאין הדעת טועה כגון ששהה כדי שיראה לתגר או לקרובו ומשום הכי לרבנן הויא מחילה והא נמי להא דמיא שדמים מודיעים כי בודאי כשמקבל עליו לוג ומחצה שמרים בדמי שמן שאינו מזוקק הוא מוכר לו כי הדבר ידוע שאם שאל לו מאה לוגין שמן מזוקק היה מרבה עליו בדמים וכששאל ממנו שמן סתם חשב שיקבל לוג ומחצה שמרים ופוחת לו מן הדמים הילכך הדמים מודיעים. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: ולימא ליה מדלא ערבת לי אחולי אחלת. ופרקינן רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה דתנן מכר לו את הצמד ולא מכר לו את הבקר ואוקימנא בדוכתא באתרא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא מיעוטא דקרו לבקר צמד ולהכי קאמר רבי יהודה כי הדמים מודיעים אי האי גברא מרובא הוא אי ממיעוט הוא והתם פרכינן לרב וליהוי אונאה וביטול מקח ופרקינן בחד לישנא מאי אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה הא ידע ומחיל ורבי יהודה לית ליה מחילה וקתני שהדמים מודיעין ואמרינן דממיעוטא הוא דקרי לבקר צמד ולא תלינן במחילה והיינו דאמרינן הכא דרבי יהודה תלי דלניחותא דלוקח עבד דליהוי ליה צילא ולא תלינן דמשום מתילה הוא דעבד. עד כאן.

אי בעית לערובי מי הוה שרי לך לאערובי: ואם תאמר מכל מקום הא מצי יהיב ליה שמן אחר שהוא מעורב בשמריו. יש לומר דמיירי בדקאמר ליה שמן זה. אי נמי אפילו במוכר שמן סתם ובדלית ליה אלא שמן מזוקק דמדידיה אית ליה למיתן ליה למזבן משוקא ומיתן ליה לא אלא דאי משעבדי פריק להו וכדאיתא בפרק המוכר גבי המוכר אילנות לחברו וכדכתיבנא התם. הריטב"א ז"ל.

לדברי רבי יהודה אסור לערב וכו': כתוב בתוספות ונימא מותר וטעמא דמקבל וכו' לא רצה לומר להכי לא קאמר הכי משום דמשמע ליה ומתניתין איירי בכל ענין אפילו בלוקח תגר ולקח על יד דהוה אמר ליה אי ערבת לי זבינתה השתא מאי אעביד בהה לחודיה לא מזדבן. דיש לומר דמשמע להו דרב פפא קאי אסוגיא דאוקימנא בבעל הבית דניחא ליה בצילא כדקאמר אדרבה איפכא מסתברא זה קאי על מה שאמר כבר. גליון.

זבון וזבין תגרא איקרי: כי אתה לא שאלת שמן מזוקק ולא נתת לי דמי שמן מזוקק למאה לוגין ואם אתה מקבל השמרים הרי אני מפסיד דמי אלו השמרים.

אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים: פיריש שמן עכור הסמוך לשמרים, הראב"ד, והריטב"א כתב וזה לשונו: תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. פירוש פסולת הזתים שהוא צף עם השמן. ואסיקנא דהכי קאמר כי היכי דמפקיד מקבל פקטים דאמר ליה נפקד פקטך מאי עבידנא להו דלוקח נמי מקבל מיניה ~אפילו לרבי יהודה דסבר שמקבל ממנו שמרים דשאני שמרים שיש עליהן תורת שמן וחזו להדלקה. והא דכי פרכינן מאידך דרבי יהודה לא אוקימנא בפקטים שאינם בתוכו ולא פרקינן לה בפקטים שאינן בו והיינו משום דההיא פשיטא ולא אצטריכא למימר. ויש מפרשים בהפך דבפקטים שאינן בו הוא דאיירינן בשמעתין דאלו פקטים שבתוכו דכולי עלמא מקבל מיניה לעולם. והלשון הראשון נראה עיקר למרי. ע"כ.

והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה לוגין של שמן מזוקק אבל מפקיד מקבל עכור אף על פי שמוציא לו חסרונות לוג ומחצה שמרים למאה אף על פי כן העכור הסמוך לשולי הכלי מקבל ממנו לפי חלקו וממה שעירב עמו. וקשה לי נימא ליה הא רבי יהודה הא רבנן לרבי יהודה כיון דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים אינו נותן לו עכור לרבנן דלא מקבל שמרים מקבל עכור ונראה לי דהא ברייתא דלעיל כרבי יהודה תנו לה ומקשה מדרבי יהודה אדרבי יהודה אי נמי מדמקיש להו לפקטים משמע דלענין שמרים נמי שוים הם ומני רבי יהודה היא. לא קשיא הא דיהיב ליה זוי בתשרי שהוא שעת הבדים ולוקחים אותו בזול ובמדה יתירה מכל מקום שמן עכור הוא והוא מקבל אותו בניסן שכבר נצללו השמרים ומקבל אותו במדה יתירה של תשרי הילכך מקבל אותו כשעת המקח שהיה עכור חוץ מן השמרים לוג ומחצה למאה. אבל אם נתן לו מעות בניסן בשער היוקר ומדה קטנה והשמנים צלולים אינו מקבל מן העכור כלום כי אם לוג ומחצה שמרים. ויש מפרשים האי דרבי יהודה לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד אבל תרומה נותנין שמן עכור. ולא ידעתי אם הוא מגמרא או מסברא כי אין לבי נכון עמו. הראב"ד.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור וכו'. פירש רש"י בלישנא בתרא לא אמרו הפסד שמן עכור שיש עמו פקטים אלא לפסידתו של מוכר בלבד שהרי לוקח מקבל לוג ומחצה שמרים ואינו מקבל פקטים כלל כי רבותינו שמרים הוכירו שיקבל הלוקח ולא הזכירו שיקבל פקטים. ובתוספות פירשו לא אמרו הפסד של שמן עכור בשמרים אלא לענין המוכר בלבד שהלוקח מקבל שהרי אמרו שהלוקח מקבל עליו לוג ומחצה. כלומר כי כשהמוכר מוכר שמן סתם ויש לו שמן עכור בשמרים יש לו ללוקח לקבל אותו שמן כמות שהוא מעורב בשמריו ופסידו של מוכר הוא על הלוקח דכיון שאלו נתן לו שמן מזוקק יש לו לקבלו לוג ומחצה שמרים למאה עכשו שהוא עכור בשמריו יש לו לקבלו כמות שהוא ודוקא בלא פקטים שאין דעתו של לוקח לקבל שמן שיש לו פקטים. ולפירוש התוספות הא דקתני אלא למוכר בלבד בא לומר דבמקח וממכר הוא שהחמירו חכמים לחייב הלוקח שמן סתם לקבל שמן עכור או לקבל שמרים דאלו לענין פקדון ליכא פסידא כשמקבל עליו שמרים אם ערבן הנפקד עם פירותיו דהא כי מקבל שמרים או פקטים דידיה הוא דמקבל. ופירוש רש"י ז"ל יותר מחוור. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: לא אמרו שמן שכור אלא למוכר בלבד. פירש בקונטרס לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא על המוכר שהרי לוקח מקבל עליו לפחות ממאה לוגין לוג ומקצה מחמת שמרים לפיכך צריך ליתן לו שמן מזוקק בלא פקטים. משמע מתוך לשונו דאותו לוג ומחצה שפוחת היינו מחמת שמרים ופקטים ודוחק דלא משתמיט בשום מקום דליתני אלא בשביל שמרים בלבד. ועוד דפירש דבלא פקטים דקתני כלומר לפיכך צריך ליתן לו שמן בלא פקטים ואין הלשון משמע כן.

ונראה לפרש לא אמרו הפסד שמן עכור מעכירת פקטים אלא על המוכר שלא יקבל הלוקח ממנו שמן שיש בו פקטים ואף אם אמר לו המוכר קח שמן עכור משמרים ופקטים ותקח מאה לוגין שלמים ולא תפחות לוג ומחצה לא יקבל ממנו הלוקח שאותן לוג ומחצה אינן מחמת פקטים אלא מחמת שמרים והיינו דקתני שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים דמפקטים אינו מקבל עליו כלום דכל שמן שיתן בין מזוקק בין אינו מזוקק צריך שלא יהיו בו פקטים.

ועוד יש לומר דכולה מילתא בעכירת שמרים דלא שייך עכירות אלא בשמרים וכשהשמן עכור אז מפסיד המוכר שצריך ליתן מאה לוגין שלמים ואין פוחת כלום ואם היה מזוקק היה פוחת לוג ומחצה בשביל שמרים בלא פקטים פירוש גם בלא פקטים צריך ליתן לו שלא מנו חכמים פקטים באותן לוג ומחצה דסתם לוקח שמן אין דעתו על הפקטים והשתא האי בלא פקטים לאו לפרושי מילתיה נקט אלא אגב אורחיה קמשמע לן דאין לוקח מקבל פקטים. עד כאן.

הא דיהיב ליה זווי בניסן ושקיל מיניה במדה דניסן: ומסתברא דהוא הדין אי יהיב ליה זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן דלא מקבל פקטים אלא דאורחיה דמילתא נקט. דלא עביד למיתן זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן כמדה זוטרתי דניסן שהוא שעת היוקר וכן אי יהיב זווי בניסן במדה דניסן כי שקיל מיניה בתשרי לא מקבל מיניה פקטים דאנן סהדי דלהכי יהיב מעות בניסן דלשקול מיניה כדשקיל בניסן והא דנקטה כדשקיל בניסן משום דבתשרי לא שכיח שמן בלא פקטים. מרבי. הריטב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל חה לשונו: הלוקח שמן בשאר ימות השנה כשער הזול של תשרי מקבל עליו פקטים שהוא שמן בשמריו לקחו כשער של ניסן אינו מקבל עליו פקטים. ודוקא היכא דמדד ליה במדת ניסן שהיא קטנה ושיעור פקטים למקח וממכר זה כשיעורן בפקדון שאמרנו דינו למעלה לוג ומחצה שמרים למאה.

ונראה לומר שרשאי המוכר לנענע החבית ולערב שמרים עם שמנה יפה או יקבל עליו הלוקח כל פקטים שנעשו בו אפילו יותר מלוג ומחצה למאה כיון שהוא מוכרו לו כשער של תשרי וצריך עיון. עד כאן.

מתניתין: המפקיד חבית וכו': כלומר חבית של יין או של שמן. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתבו התוספות לקמן דבור המתחיל: שנטלה על מנת לשלוח בה יד.

גמרא: מני רבי ישמעאל היא וכו': אין להקשות בלא רבי ישמעאל ורבי עקיבא יקשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. דיש לומר דהוה אמינא דבסיפא כיון דייחד לו מקום אז קפיד בעל החבית שלא יקחנה משם כלל ולכך חייב מיד שלקחו. גליון.

הגונב טלה מן העדר: בהגוזל בתרא מוקי לה בגנב מרשותו דהיינו דומיא דמתניתין. תוספות שאנץ.