• לדף התרגום על כל הפרק •

בסוף ספר שופטים יש סיפור שמתחיל באיש לוי שלקח פילגש:

(שופטים יט ב): "ותזנה עליו פילגשו , ותלך מאתו אל בית אביה אל בית לחם יהודה, ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אישה, וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה...": לא ברור מה בדיוק היא עשתה:

1. אחת המשמעויות של "זנה" היא בגידה וניאוף ; לפי זה, הכוונה שהפילגש שכבה עם איש אחר.

• אולם, לפי זה, לא ברור מדוע האיש הלוי הלך אחריה להשיבה - והרי ע"פ ההלכה, אישה שנאפה אסורה לבעלה; ואין סיבה להניח שהדין יהיה שונה לגבי פילגש ( פילגש היא בסה"כ אישה שאין לה זכויות ממוניות ). וגם אם אין איסור בדבר, לא ברור מדוע איש ירצה להשיב את אשתו לאחר שבגדה בו, ועוד ישקיע בכך כל כך הרבה וילך "לדבר על ליבה".

• אם הכוונה לניאוף, לא ברור מדוע הפילגש הלכה לבית אביה - היה יותר הגיוני שתלך לבית מאהבה.

2. ע"פ חז"ל, הכוונה למעשה כלשהו שפגע באיש, ולא ניאוף ממש: ' "רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה [בקערה], רבי יונתן אמר: נימא מצא לה [באותו מקום...]" '; האיש כעס עליה ומשום כך היא עזבה אותו והלכה לבית אביה.

• אולם, לפי זה, חסרה ה"חוליה" העיקרית בסיפור - לא מסופר שהאיש כעס עליה, ולא ברור מדוע הוא צריך ללכת ו"לדבר על ליבה"; לכאורה, היא זאת שצריכה לדבר על ליבו, שהרי היא זאת שפגעה בו!
• בנוסף לכך, פירוש זה לא מתאים לאף משמעות של השורש "זנה".

3. וייתכן שעצם העזיבה נחשבה לזנות; כך תרגם יונתן בן עוזיאל (ראו גם 'דעת מקרא'). ומה הקשר בין עזיבה לבין זנות? - על-פי התורה, כשאיש ואישה רוצים להיפרד, האיש צריך לכתוב לאשתו (דברים כד) "ספר כריתות", שטר רשמי שמכריז על כך שהם כבר לא נשואים; הדבר חשוב כדי להבטיח שהקשר ביניהם יהיה יציב לאורך זמן. קשר שניתן לפרק בקלות נחשב זנות . במקרה שלנו, הפילגש ניתקה את הקשר מיוזמתה, בקלות וללא כל תהליך רשמי, ולכן הדבר נחשב לזנות. ואכן, ישנם פסוקים שבהם עזיבה מוגדרת כזנות, למשל "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר...".

הרב יעקב אריאל ( מגדים ח ) כתב:

"

הבדלי הדעות בגדרה ובמעמדה של הפילגש יתבטאו בסוגיית פילגש בגבעה.

ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה... ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה... (שופטים, יט, ב--ג).

בהמשך מתוארים היחסים המשפחתיים בין החתן לחותנו:

"ויחזק בו חותנו אבי הנערה" ... (שם, שם, ד)

"ויאמר אבי הנערה אל חתנו סעד לבך" ... (שם, שם, ה).

"ויאמר לו חותנו אבי הנערה" ... (שם, שם, ט).

פשוטם של כתובים מורה על יחס חיתון בין האיש לבין פילגשו, עד שאביה נקרא חותנו והבעל נקרא חתנו. אם המדובר באישה פנויה כינויים אלו אינם מוסברים. מסתברת יותר אפוא דעתו של הרמבם.

לעומת זאת מוקשה מאוד התנהגותו של הבעל, אישה שזינתה אסורה על בעלה וכיצד יכול היה בעל להחזירה אחרי שאישתו נטמאה ונאסרה עליו? מוסברת אפוא יותר דעתו של הראב'ד. נמצאים שני הכתובים מכחישין זה את זה?

לדעת הרמבם, שהמדובר באישה נשואה, יש לומר שלא הייתה זו זנות ממש אלא סטייה, הניתנת למחילה, כגון מעשה כיעור (עיין שוע, אהע, סי' יא, א). ומצינו במקרא זנות בהוראה של סטייה מדרך הישר כגון וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים, לא, טז), ובלשון חכמים: החטים והזונין אינם כלאים זה בזה (משנה כלאים, א', א; הזונין הן כנראה מעין מוטאציה של חטים, סטייה ביולוגית, המכונה כלשון חכמים זנו. עיין שם במפרשי המשנה).

ומכאן לא רחוקה הדרך לדרשת חזל, שהסטייה כאן לא הייתה בהכרח בתחום האישות, אלא בתחומים אחרים: רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה [בקערה], רבי יונתן אמר: נימא מצא לה (באותו מקום... ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו - רשי שם).

עם זאת, אין הכרח לומר שהאמוראים סוברים שהפילגש הייתה נשואה. התוספות על-אתר העירו שאפילו לדעה הסוברת שהפילגש אינה נשואה צריך לומר שהזנות כאן אינה זנות ממש, משום שלא מסתבר שאדם יחזיר את פילגשו לאחר שזינתה עם גבר זר. הפילגש אמנם לא הייתה נשואה, אך ההתייחסות המעשית אליה הייתה כאל אישה נשואה לכל דבר. התוספות מביאים ראיה לכך מפילגשי דויד שזנו עם אבשלום ואחרי שובו של דויד נאמר 'ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (שמוב, כ', ד).

אך יש לדחות ראיה זו על-פי הירושלמי (סנהדרין, פה, הג), שמלך אינו יכול להשתמש בכלי שהשתמש בו הדיוט. ומכיוון שאבשלום, שהיה הדיוט, שכב אתן, אין זה מכבודו של דויד להשתמש בהן (דעת רבנן דקסרין שם). או שדויד החליט להעניש את עצמו על חטא בת-שבע ולאסור על עצמו הנאה מפילגשיו (ר' יודן שם) (5) .

בשולי סוגייה זו יש להעיר שר' אברהם בנו של הרמב'ם כותב בשו'ת שלו (סי' כא), שפילגש בגבעה הייתה פריצות, בניגוד להלכה, משום שבימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים, כ'א, כה). ומדוע התעלם מהסברו של אביו שהייתה זו אמה עברייה? וצע. '

5.עיין פרשת-דרכים, דרוש יב, שהקשו על התוס' מדברי הירושלמי הנל, ועיין במפרשי הירושלמי שם. ונראה לעניות-דעתי, שהתוס', הסוברים שפילגש אינה אישה נשואה, סוברים שאינה נאסרת להדיוט על-ידי נישואיה. הגע בעצמך: רוקחת וטבחית של המלך, האם נפסלת לעבודה כשנישאת לאיש? וגם אם אופה ומבשלת להדיוט, האם נפסלת בכך לעבודת המלך? מסתבר שלא. רק מי שיוחדה באופן ספציפי להיות שרביטו של המלך בלבד נאסרת לדעת הירושלמי עי שימוש להדיוט. ואם כן מצד הדין, פילגש , מכיוון שלא נישאה למלך, הודגש בכך שאינה מיוחדת לו בלבד, שאם הייתה מיוחדת לו בלבד היה עליו לשאתה. המלך לא התכוון אפוא לייחדה באופן מוחלט ובלעדי אליו, ולכן אינה נאסרת בשכיבתה עם הדיוט, וודאי שלא על-ידי מי שהתנשא למלוך. אך מאחר והנוהג היה שגם הדיוט, שפילגשו זינתה עליו, לא נהג להחזירה, אין זה מן הראוי שמלך יעשה דבר שאינו מקובל אפילו על הדיוט. ולכן, בגלל המנהג בין ההדיוטות, היה זה פגם בשרביטו של המלך אם היה נושאה מחדש. וזו כוונת הירושלמי לדעת התוספות.

גם לשיטת הרמבם שפילגש נחשבת לנשואה, מכיון שנישואיה נעשו דרך שפחות, כלומר על-ידי שעבוד ממוני, היה מקום לומר שאין היא שייכת לאיש מסוים , אלא לאוצר ה מלכות , ובעת חילופי השלטון הפילגש עוברת למלך השני, כשם שכל שפחותיו עוברות לבעלותו. (ומה שכתב הרמבם, מלכים, ד', ב, שמלך אינו נושא אלמנתו של מלך אחר, יייתכן שפילגשו מותרת; וצע).

ומשום כך סברו פילגשי דויד שאינן מועלות בו על-ידי שכיבתן עם אבשלום ולא נאסרו עליו מצד זה (אלא אם כן נאמר שנאנסו, ובלאו הכי היו מותרות), ולכן אין כאן מצידן שימוש הדיוט בשרביט מלך, ורק גנאי או החמרה יש כאן.

"