שולחן ערוך יורה דעה רא מז
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רא · מז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובי' ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובי' המקוה כשר כאלו הוא נובע.
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(קא) מקוה שנובע כו'. דוקא נובע ומטעמא דלקמן אבל אם היה מקוה של מימי גשמים ונתייבשה לא וכ"כ הב"ח:
(קב) כשר כו'. כ' הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל סעיף מ' דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל ולפעד"נ דהכא טעמא אחרינא איכא כדכתב הרא"ש (שממנו מקור דין זה) בתשובה כלל ל"א דין י"א וז"ל לפי שרוב תגבורת המים הוא ממקום נביעתו וכן באר מים חיים נביעתו הוא מגידין המתפשטין לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואף גם זאת בזמן החום והשרב שגידיהן נצמתים ואין במימיהן למלאות הבאר מ"מ לא אפסק לחלוחית הגידים ומים נשאר בהם אלא שהן מועטים ואינם מספיקים למלאות הבאר מ"מ כשבאין עליהם מים והוסיפו מהם מים מעצמם נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה עכ"ל ומביאו ב"י ואם כן אין צריך לטעם האחד שכתב הרא"ש שם וז"ל ועוד שדבר ידוע שאי אפשר שישארו אותן הגידים בלא מים כלל וכיון שיש בהן מים קצת יש עליהם תורת מעיין ומעיין אינו נפסל בשאיבה ע"כ וגם בתשובת הרא"ש נרא' מבואר שטעם הראשון הוא עיקר וכל התשובה שם בנויה על טעם זה ונראה דאפי' מאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה פסולה מודה הכא משני טעמים הנ"ל ואפילו מאן דפוסל שאיבה במעיין אפילו ס"ל גם כן שאיבה שהמשיכוה כולה פסולה אפי' תימה דהכא אין רוב המים מעיקר הנביעה י"ל דמודה הכא כיון דאיכא תרתי לטיבותא שאובה שהמשיכוה ומעיין וכן נראה דעת הרב והעט"ז דהכא לכולי עלמא כשר:
ט"ז - טורי זהב
מקוה שנובע כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין י"א כתב הטעם לזה דכמו שמצינו לעיל סעיף ב' למאן דמתיר לטבול בנהר משום דעיקר גידול הנהר ממקום מקורו ה"נ בזה שהבאר מקום נביעתו מגידי האדמה שמתפשטים לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואע"פ שבזמן החום הגידי' נצמתים ואין שם מים שיוכלו למלאות הבאר מ"מ לא כלה לחלוחית הגידים אלא שהן מועטין וכשבאים עליהם מים הן מי גשמים הן מי שאובין שנשפכו לתוך הבאר האחרת והוסיפו הגידים מעצמן מים נמצא שנטהרו השאובים ברבייה והמשכה. ועוד שא"א שישארו הגידים בלי מים וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם תורת מעיין וריבה עליו שאובים דמותר עכ"ל. ולפי ב' טעמים אלו אין הדין כן באם היו במקוה מי גשמים תחלה ונתייבשו דלא מתכשר על ידי המים שאובין שמבור האחרת דאפי' לטעם הא' אין כאן היתר דדוקא בנביעה שיש בגידין שהיא בקרקע לעולם ממקום זה לא נפסק ובזה י"ל שכל שבא מים ממקום אחר גם המקור שלמטה נתברך וניתוסף משא"כ במי גשמים שנבלעו שבזה אפשר שכלו לגמרי מחמת החום ונמצא שאין כאן אלא השאובין שנמשכו לחוד ופסול ומ"ה כתבו הטור והש"ע כאן מקוה הנובע וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב עוד ולמה שאנו מחמירין בסעיף מ' בהג"ה אפי' במעיין פוסל שלשה לוגין שאובין לא קי"ל כהך פסקא דכאן שהוא מדברי הרא"ש והרא"ש ס"ל אין שאובין פוסלין במעיין ואני אומר דלפי טעם הראשון שכ' הרא"ש מותר לכ"ע במעיין דכיון שהגידים מוסיפין פעמים מים יותר ממה שמקבלים כיון שיש עכשיו לפנינו מ' סאה הרי הרוב מכשרים והמעט נכשר גם כן על ידי המשכה וכן הוא במשנה בהדיא פרק ד' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר אם רוב מן ההכשר כשר כו' ע"כ אין בזה פקפוק:
באר היטב
(עה) נובע: כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל ס"מ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו וס"ל דכאן כשר לכ"ע שהדבר ידוע שא"א שישארו אותן הגידין בלא מים כלל וכיון דלא איפסק לחלוחית הגידין ונשאר בהם מים קצת נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה וכל זה במקוה הנובע דוקא אבל אם היה מקוה של מי גשמים ונתייבשה לא מהני.