שולחן ערוך יורה דעה קטז ו


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

מפרשים

ט"ז

בכלל אל תשקצו. בטור כ' בשם רשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות:
מצאתי בקובץ אחד ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום ח' של אחד מן הנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום אחד דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח:

עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק הגוזל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שיבכת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל) ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו:

כתב רש"ל בפרק הגוזל בתרא סי' ל"ז על מאי דאיתא בגמרא במשקין מגולין שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופירש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהן ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל ויש לתמוה הרי אמרינן בסי' ס' דאפי' אכלתה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שם שום איסור כלל מפני הסכנה אלא דוקא באכלה סם המות של אדם ואפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיא מסוכנת דכתב בב"י שם בשם רשב"א דהוי כמסוכנת וכשירה והיינו ע"פ מה שכתב הטור סוף סימן זה וכן בש"ע דאין לבעל נפש לאכול מסוכנת אלא דקשה דלא היה לו ללמוד דבר זה ממה שכתב רש"י שיש סכנה כששתה מים הרעים דהיינו מים מגולים דשם הוה סכנה גם לאדם משוס ארס נחש ומו"ח ז"ל הקשה מההיא דאמרינן בסי' ס' דאם שתתה מים הרעים דהיינו מגולים שהיא מותרת וכאן אסורה לפרש"י הנזכר לעיל מפני סכנה ונראה לי לדקדק עוד דשם אנו אומרים בסם המות של אדם דאסורה משום סכנה ואמאי מותרת במים הרעים דהא יש סם המות לאדם ונ"ל דשם באותן חילוקים דקא חשיב דהיינו אחוזת הדם כו' בכולהו ראינו הריעותא משום שאנו רואין בה חולי וכמ"ש רש"י שם שחלתה והוא מוכח דאל"כ מנא ידעינן שאירע לה כך משא"כ במים מגולים אין אנו רואים שום חולי אחר השתייה אלא יש איזה שעות שהיא בריאה אחר השתייה כמו לפני השתייה ומזה אנו אומרים בודאי לא שתה נחש מאותן מים מגולים דכל שיש סם המות ודאי לא היתה בריאה אח"כ ובזה דוקא אמרו מותרת אבל כאן דלא ישקנה הוא החשש דשמא ישחטנה אחר השתייה תכף ואפשר שיש בה סכנת נפשות וזה מכוון בלשון רש"י שאמר שמא ישחטנה [אחרי כן] דהוא יתור לשון אלא דנתכוין למה שכתבתי שישחטנה אח"כ כלומר אחר השתייה ולשון כן הוא מורה על הסמיכות ודבר זה הוא כפתור ופרח אבל התוספות בפרק הגוזל פירשו הטעם דלא ישקה לבהמה מים מגולים משום בל תשחית ומ"ה אפילו בהמה טמאה לא ישקה וכתב רש"ל שם מכאן מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפילו אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער בעלי חיים דהא לא אסרו התוספות אלא משום בל תשחית והכא ליכא ומ"מ שמעתי למחות שלא יתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל:

באר היטב

(ח) תשקצו:    בטור כתב בשם הרשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות (ואין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות) וכ' הט"ז וז"ל מצאתי בקובץ א' ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום א' של א' מהנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח עוד מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכ' הרא"ש ואם היה צריך למקומו מותר ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליו וכתב רש"ל על מאי דאיתא בש"ס במשקין מגולים שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופרש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל ואין להקשות הא אמרינן לעיל בסי' ס' דאפילו אכלה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שום איסור כלל מפני סכנה אלא דוקא באכילת סם המות של אדם דאפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיה מסוכנת וכתב עוד רש"ל מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב"ח ומ"מ שמעתי למחות שלא ליתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל (עיין בלה"פ סי' זה).





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש