ט"ז על יורה דעה קטז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) ועכשיו שאין נחשים כו' - ואין בזה משום דבר שנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועמ"ש בסי' קט"ו סעיף ב' בשם סמ"ק:
בטור משקה שיורד טיף טיף אין בו משום גילוי וכתב ב"י דהיינו בכלי התחתון אבל בכלי העליון יש בו משום גילוי ויש להקשות דהא בהגוזל (דף קט"ו) משמע בדברי התוספות דיבור המתחיל אימתי כו' טעם דמותר בטיף טיף דהיינו שסבר הנחש שיש שם בן אדם ואינו בא שם א"כ יש להתיר גם העליון וי"ל שהב"י כתב כן לפמ"ש הרמב"ם בטעם טיף טיף דהנחש מתיירא מבעבוע המשקה כו' לפי זה יש לאסור העליון וצ"ע דלמה כ' ב"י בזה שהוא פשוט ובאמת היא שנויה במחלוקת.
ועוד יש מקום עיון בב"י במ"ש על הר"ן אולי שהוא מפרש דשונרא דאמרינן בגמרא לאו דוקא כו' תמוה הוא דהא שאר בהמות טמאות מתים מן הארס כמו שכתבו התוספות בפרק הגוזל בתרא דף קט"ו אם כן יש עבירה משום בל תשחית כמו שכתבו התוספות שם והוא מוכח מדפרכינן בשונרא דידיה נמי וא"כ היאך מדמה שאר טמאות לשונרא להר"ן וצ"ל דהר"ן מפרש הכי דבמאי דאמר התנא לא ישקה לבהמה [שלו ולא] של אחרים שהוא מיותר נתכוין ללמדנו דיש חילוק בדבר דהיינו בשלו אין איסור אלא משום שמא יאכלנו והיינו בראוי לאכילה אבל בבהמה טמאה אין צריכין להזהר על זה דאטו בשופטני עסקינן שימית בהמות שלו כמו שכתבו התוספות שם בב"ק ואי בענין שיש לו צורך להמיתה פשיטא דמותר ואין בזה משום בל תשחית וכמו שנכתוב עוד בסי' זה אבל בטמאה של אחר יש איסור אפילו באינה ראוייה לאכילה מצד היזק ממונו ופרכינן והתניא אבל משקה הוא לבהמתו וא"ל דמיירי בטמאה והיינו ע"כ בדצריך להמיתה כמ"ש א"כ קשה פשיטא ומשנינן בשונרא דאין הארס ממיתה ועל זה פריך ממה נפשך מאי שנא דידיה או דחבריה דע"כ איכא היזקא מדאסר בחבריה א"כ אין היתר בדידיה משום בל תשחית אלא משום שצריך לזה קשה פשיטא ומשני דכחיש והדר בריא בזה יש איסור באחרים מצד היזק דכשירצה למוכרה בשעת כחישותה אבל בדידיה מותר אפילו באין צריך לזה רק שעושה לנסות המים דאין כאן בל תשחית כיון דהדר בריא נמצא דשפיר כתב הר"ן דבשלו אין איסור כלל בטמאה דאי הארס ממיתה לא יעשה כן מעצמו ואי צריך לזה ודאי מותר ואי מכחיש והדר בריא ג"כ אין איסור ואי לא הדר בריא הוי כמו ממיתה ממש דאין אדם עושה זה אלא א"כ הוא צריך אבל בשל חבירו אסור בכל גוונא לא מבעי' היכא דממיתה אלא אפילו בכחוש דהדר בריא אסור והכל ניחא:
בדרישה מביא כאן מה שיש להקשות ממ"ש בא"ח סימן רע"ב שאין מקדשין על יין שנתגלה אפילו סננו במסננת דמשמע אבל מותר עכ"פ בשתייה והיינו כרבי נחמיה דמתיר בסננו במסננת וכאן פסק הטור דלא מהני מסננת כחכמים ונראה דקמ"ל דלא תימא דכיון שהוא רוצה לעשות בו מצוה לא יחוש לסכנה כיון דעכ"פ מהני לר' נחמיה מסננת אפילו לשתייה וכדאיתא בפרק ערבי פסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה לענין זוגות קמ"ל דאפ"ה אין מקדשין עליו:
סעיף ב עריכה
(ב) מיהו בדיעבד אינו אסור - היינו בריחא לחוד אבל אם נתבשלו יחד אסורין אף דיעבד וכתב או"ה כלל כ"ג וז"ל וכ' המרדכי וא"ז פרק א"מ דבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור דאפילו ביבש במינו צריך ששים עכ"ל וכ"ש חתיכת בשר שנפלה ליורה שיש בו דגים או איפכא שיש שם סכנה שצריך ס' נגדו אבל משום טעם בליעת כלי ליכא למיחש כו' עכ"ל והקשה בד"מ דהא איתא בטור דחיישינן לגילוי אפילו במ' סאה מים וא"א שלא יהא ס' אפילו שתה נחש ממנו עכ"ל וכן כתוב במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע דלא מהני ס' דחמירא סכנתא מאיסורא וכתב רש"ל פרק ג"ה סי' ט"ו דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע"פ דלענין איסור בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע"כ נ"ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור אחד עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אע"פ שהתנור היה סתום:
סעיף ג עריכה
רק כשמבשלם יחד. וה"ה אם נצלו כא' ממש זה עם זה כן איתא בגמ' בפ' כיצד צולין להדיא דאמר מר בר רב אשי אסרה אפילו במילחא ופי' רש"ל פ' ג"ה סי' ט"ו אליבא דהרמב"ם דשם מיירי שצלו דג עם בשר ממש ע"כ אסרו משום סכנת נפשות אבל לא כפרש"י דמיירי בתנור א' דבזה אין סכנה אבל נלע"ד כיון דלרש"י קאי על צליית בשר ודג בתנור יש להחמיר אפילו בריח ותו דהא כתב ב"י סי' צ"ה דרמב"ם מפרש ג"כ ההיא דכיצד צולין בתנור אחד וא"כ אסור למר בר רב אשי אפילו משום ריח משום סכנה כמו לענין בשר בחלב ומ"מ אין זה דומה ללחמים שאופין בתנור אחד עם בשר שזכרתי בסמוך שאין שם רק ריח בשר בלחם ובטל בו ואין אח"כ חשש לאכול עם דג. וכתב באו"ה כלל ל"ט דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי אחד או אף אם בתנור סמוכין זו לזו דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית עכ"ל:
סעיף ה עריכה
בשעת התקופה. כתוב בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ"ל:
ולא בסופו. כיון דכבר איתחזיק הדבר ח"ו ועוד איתא בגמרא פרק הכונס דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים מפני שמלאך המות יש לו רשות מסגי להדיא שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים מפני שאין לו רשות והוא מחבא את עצמו וכתב רש"ל ונראה דסיפא מיירי דווקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:
סעיף ו עריכה
בכלל אל תשקצו. בטור כ' בשם רשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות:
מצאתי בקובץ אחד ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום ח' של אחד מן הנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום אחד דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח:
עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק הגוזל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שיבכת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל) ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו:
כתב רש"ל בפרק הגוזל בתרא סי' ל"ז על מאי דאיתא בגמרא במשקין מגולין שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופירש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהן ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל ויש לתמוה הרי אמרינן בסי' ס' דאפי' אכלתה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שם שום איסור כלל מפני הסכנה אלא דוקא באכלה סם המות של אדם ואפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיא מסוכנת דכתב בב"י שם בשם רשב"א דהוי כמסוכנת וכשירה והיינו ע"פ מה שכתב הטור סוף סימן זה וכן בש"ע דאין לבעל נפש לאכול מסוכנת אלא דקשה דלא היה לו ללמוד דבר זה ממה שכתב רש"י שיש סכנה כששתה מים הרעים דהיינו מים מגולים דשם הוה סכנה גם לאדם משוס ארס נחש ומו"ח ז"ל הקשה מההיא דאמרינן בסי' ס' דאם שתתה מים הרעים דהיינו מגולים שהיא מותרת וכאן אסורה לפרש"י הנזכר לעיל מפני סכנה ונראה לי לדקדק עוד דשם אנו אומרים בסם המות של אדם דאסורה משום סכנה ואמאי מותרת במים הרעים דהא יש סם המות לאדם ונ"ל דשם באותן חילוקים דקא חשיב דהיינו אחוזת הדם כו' בכולהו ראינו הריעותא משום שאנו רואין בה חולי וכמ"ש רש"י שם שחלתה והוא מוכח דאל"כ מנא ידעינן שאירע לה כך משא"כ במים מגולים אין אנו רואים שום חולי אחר השתייה אלא יש איזה שעות שהיא בריאה אחר השתייה כמו לפני השתייה ומזה אנו אומרים בודאי לא שתה נחש מאותן מים מגולים דכל שיש סם המות ודאי לא היתה בריאה אח"כ ובזה דוקא אמרו מותרת אבל כאן דלא ישקנה הוא החשש דשמא ישחטנה אחר השתייה תכף ואפשר שיש בה סכנת נפשות וזה מכוון בלשון רש"י שאמר שמא ישחטנה [אחרי כן] דהוא יתור לשון אלא דנתכוין למה שכתבתי שישחטנה אח"כ כלומר אחר השתייה ולשון כן הוא מורה על הסמיכות ודבר זה הוא כפתור ופרח אבל התוספות בפרק הגוזל פירשו הטעם דלא ישקה לבהמה מים מגולים משום בל תשחית ומ"ה אפילו בהמה טמאה לא ישקה וכתב רש"ל שם מכאן מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפילו אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער בעלי חיים דהא לא אסרו התוספות אלא משום בל תשחית והכא ליכא ומ"מ שמעתי למחות שלא יתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל: