שולחן ערוך יורה דעה קב ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קב · ד
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל:
- הגה: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל (טור או"ח סי' תקי"ג ובארוך והגהות אשרי סוף ע"ז ומהרא"י בשם מהרי"ח). וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטל.
- ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים -- אף על פי שיש אומרים דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי -- אפילו הכי בטילה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (תרומת הדשן סימן ק"ע).
- כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין (בארוך כלל כ"ה בשם סמ"ג ומרדכי פ"ק דשבת).
- מי שנדר מדבר אחד ונתערב אחר כך -- לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין (שם ובמיימוני פ"ה דנדרים ובר"ן פ"ו והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים) דהא אפשר לשאול על נדרו.
- דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כל שעה) ויש חולקין בזה (רמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות).
- ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דבר שיש לו מתירין (ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה):
מפרשים
(ט) הא דדשיל"מ אינו בטל כו' אבל טעמו בטל. והא דאם לבנו בו המאכל או מלאו בו תרנגולת אינו בטל (בסעיף ראשון) היינו משום דחשיב ממשו של איסור ולא חשיב נימוח ואינו בעין רק כשאינו ניכר במראה אלא בטעם עכ"ל ת"ח שם ד"ב בשם מהרא"י מיהו צ"ע גם בזה דנלפע"ד מן הש"ס דנדרים (דף צ"ח) וירושלמי פ"ו דנדרים ותוספות והרא"ש ור"ן בנדרים שם דדשיל"מ אפי' טעמו לא בטיל במינו ע"ש והכי מוכח נמי ממ"ש מהר"מ והרא"ש בתשובה ריש כלל ב' על הא דהשכר של תבואה חדשה דהתבואה בטל בששים במים והא דאמרינן דשיל"מ לא בטיל ה"מ מין במינו כו' וכן משמע מהרמב"ם וסמ"ג והמחבר לקמן סי' רי"ו ס"י גבי נתערב יין שאסור ביין אחר אפילו טיפה בחבית דנאסר הכל מפני שיכול לשאול על נדרו גם מ"ש בת"ח שם שכן דעת הטא"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת אינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטל וכדמוכח בב"י ובב"ח שם ע"ש ודוק וז"ש הטור כאן בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בששים עכ"ל אלמא במינו אפי' טעמו לא בטיל גם מ"ש הר"ב בת"ח שכן דעת האו"ה כלל כ"ה ליתא דהא פסק שם בדין ד' כהרמב"ם דיין דלעיל וכן גבי כלים הבלועים מאיסור כתב שם דין י"ט כהרשב"א והמחבר ס"ג ומ"ש שם בדין י"ז דדבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בטל קאי דוקא אאינו מינו וז"ל שם והא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו אבל בשא"מ בטל שפיר בס' אפילו אינו מכירו ונשאר גוף האיסור בתוכו כו' וכ"ש דבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בעלמא שמתבטל שפיר בס' וכן שנינו בירושלמי דשיל"מ לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט עכ"ל הרי להדיא דמיירי דוקא בשאינו מינו ולכאורה היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר דכל היכא שגוף האיסור עדיין בתערובות אע"ג דליתיה בעיניה כגון יין ביין וכה"ג לא בטיל אבל היכא שנפל שם חתיכת איסור וזרקו שלם דקי"ל דאפ"ה צריך לבטל פליטתו כדלעיל סי' צ"ח ס"ח משום טעמא דנפיק מיניה בכה"ג הוא דבטל ומעתה נוכל ליישב מקצת ראיות דלעיל דמיירי שגוף הדבר נתערב שם ולהכי לא בטיל אבל מדבריו בת"ח שם נראה דאין חילוק דהא הוציא כן מא"ח סי' תקי"ג דמיירי להדיא בנתערב גוף הדבר ע"ש וכן מוכח מדברי מהרא"י שהביא שם שהבאתי בריש ס"ק זה ודוק ועוד הוציא דין זה מהגה"א פ"ב דעבודת כוכבים בשם מהרי"ח והתם איתא בהדיא ודוקא שיש ממשות האיסור אבל אין ממשות האיסור שנימוח בס' עכ"ל וכן משמע בד"מ ובאמת לענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכדמשמע לכאורה מכל הנך ראיות דלעיל והכי מוכח נמי ממ"ש רבינו ירוחם ני"ד ח"ד דמי שנדר מבשר ונתבשל עם הבשר ביצים אסורים בנ"ט דאע"ג דהוי דשיל"מ כיון דהוא שלא במינו עכ"ד. ובלא"ה דוחק לחלק בין טעמו דכשנשאר שם או לא דס"ס עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר. שוב מצאתי בב"ח שפסק ג"כ דאין חילוק ולעולם אינו בטל אלא שקיצר בדבר ע"ש ועי' בס"ק שאח"ז:
(י) וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו'. הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע הוא או לא ס"ס יש היתר לאיסורו ומה שהוציא כן מת"ה סי' ק"ע אדרבא משמע שם להדיא איפכא וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' פ"ו דלא כ"כ שם אלא אחה"ל דאם אין איסור מחמת עצמו אלא מחמת איסור שנבלע בה אע"ג דהיא ראויה להתכבד בטל וכדכתבו הפוסקים בר"ס ק"א אבל בדשיל"מ משמע שם בת"ה להדיא דלא בטיל אפילו אם אין איסור מחמת עצמו דהא חשיב התם חתיכה ששהתה שלשה ימים בלא מליחה דשיל"מ אי לאו משום דלצלי לא נאסר מעולם ע"ש וכן בהגהת ש"ד בשם מהרא"י וכ"פ בס' באר שבע ע"ש ואדרבה מדכתבו הפוסקים גבי חה"ל שנבלע מאיסור דבטל משום דמ"מ האיסור שנבלע בה אינו ראוי להתכבד משמע דבדשיל"מ דס"ס האיסור יש לו מתירים לא בטיל:
(יא) אע"פ שי"א כו'. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק נ"ו:
(יב) שלא היה ניכר כו'. כגון גגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר לימשך הימנו בשבת לשתותו לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפני עצמו מעולם וכן כל כיוצא בו שם:
(יג) כגון חמץ בפסח כו'. ואפ"ה י"א בא"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל וטעמם כמ"ש המרדכי והרשב"א שלא אמרו יבש ביבש בטל אלא באיסורים שאוסרים עד ס' כו' והיינו דכתב שם ס"ב חמץ שנתערב מו' שעות ולמעלה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים ואי הוי דשיל"מ אפי' בע"פ נמי וכמ"ש הרב המגיד רפ"א מהלכות חמץ בשם י"מ מיהו י"ל בזה דמ"מ בטל שלא במינו כשאר איסורים שיל"מ ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו היינו משום חומר איסורו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ב:
(יד) ויש חולקים. ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז שם דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאילו במינו ה"ל דשיל"מ ולפ"ז מיירי) דיש בהשתי חתיכות של היתר ס' כנגד החתיכה של איסור דאל"כ אפי' בשאר איסורים לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו י"ל דהשני סברות שהביא המחבר בא"ח שם נמי בהא פליגי אי חמץ הוי דשיל"מ או לא. ויש חולקים ובת"ח שם ד"ט פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חולק עליו:
(טו) כגון המבשל בשבת. במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת וכמו שנתבאר בא"א ר"ס שי"ח:
אבל טעמו בטל. פירוש שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אוחו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה כו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדירה לבשם התבשיל כ"כ ב"י בא"ח סי' תקי"ג:
אלא מחמת דם הבלוע בה. דבר זה כתוב בת"ח בשם ת"ה סי' ק"ע העתיקו ב"י בסי' ס"ט ובאמת לא כתב טעם זה שם להתיר מכח בלוע אלא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכח שאין ההיתר למה שהיה אסור דהיינו בישול וסיים שם ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בטילה כיון דאין כאן אלא איסור בלוע נמצא דלא מהני סברא זו דאיסור בלוע אלא לבטל שלא תהיה חתיכה הראויה להתכבד ולא לבטל דבר שיש לו מתירין דא"כ אמאי כתוב שם בת"ה דלהרי"ף הוי ליה דבר שיש לו מתירין כיון שיש לו היתר לצלי הא אפילו להרי"ף מותר מטעם דלא הוה רק איסור בלוע ותו קשה על רמ"א כאן דאמאי הוצרך לתת טעם גבי כלי משום שצריך הוצאות ולא אמר הטעם דלא הוה אלא איסור בלוע ונראה דרמ"א כתב דברים אלו על פי או"ה כלל כ"ה דין י"ט וז"ל וכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרות בטל ברוב ואע"פ שאפשר להגעילן לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעילם מאחר שאין איסורן מגופן [דלא] גרע מבריה שלימה שנאסרה ע"י בליעה ובי"ד מפרש בסי' קכ"ב בשם הרשב"א משום שצריך הוצאות כו' עכ"ל. הרי לפניך על דין הכלי ב' טעמים ועל כן כתב רמ"א תחלה גבי כלי טעמו של הרשב"א ללמוד ממנו כלל דלא נקרא דבר שיש לו מתירין במידי דצריך הוצאות בכל מקום ואח"כ כתב גבי חתיכה שלא נמלחה דלא שייך האי טעמא כתב בו טעם אחר של או"ה שהוא מפני בלוע ואף שבת"ח כתב דבר זה בשם ת"ה סי' ק"ע זה מפני שתקפה עליו משנתו טעה במראה מקום אבל בגוף הדין יפה כתב על פי או"ה וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוה דבר שיש לו מתירין דשם לא הוה בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם ומתחלה היה דבר נפרד בפני עצמו על כן אין התערובות מתירו כיון דהוה דבר שיש לו מתירין משא"כ בחתיכה זו אלא דקשה לן מה סברא יש דלא להוי דבר שיש לו מתירין באיסור בלוע. כיון שעכ"פ יש היתר לחתיכה זו לא הקילו לבטל אותה ברוב כמו בכל דבר שיש לו מתירין בשלמא לענין ראוי לכבד שפיר י"ל דלא החמירו אלא אם האיסור הוא חשוב אבל לא אם החתיכה החשובה מותרת אלא יש בה בליעה אסורה דהא מ"מ אין על החתיכה זו איסור מצד עצמה ואין איסור על שם החשיבות נמצא דאיסור לחוד וחשיבות לחוד אבל לענין דבר שיש לו מתירין הוא עיקר כיון שיש לו היתר בלא ביטול לא נלך אחר הביטול א"כ כל שיש לו היתר לאיסורו מצד עצמו או להבלוע בו שוה הוא ואין להקשות דא"כ קשה גם על מ"ש דאם אין שם ממש אלא הטעם דלא הוה דשיל"מ דהתם מיירי שלקח גוף האיסור שלא נתערב בה ממש אלא טעם אין לו לאיסור כח לאסור דהא לא נרגש הטעם במינו והוה כלא נפל האיסור לשם כלל) משא"כ בזה דחתיכה שלא נמלחה הרי איסור ברור לפנינו ואפילו מן התורה צריך ביטול ברוב שפיר גזרו חכמים דלא מהני ביטול ברוב כיון שיש לה היתר בלאו הכי ובסמוך נזכיר עוד מזה. וכ"כ רש"ל על דברי ת"ח דלעיל דלגבי דבר שיש לו מתירין לא מהני מה שהוא איסור בלוע. ותו קשה לי ממתני' דבכורים פ"ב שאמרו גידוליהן אסורים מלאכול בירושלים כו' פי' דאם נתערב ביכורים כל שהוא בחולין אסור הכל לאכול בירושלים בתורת חולין כיון שיש לו מתירין לאכול שם בתורת ביכורים ואם זרע את הביכורים בירושלים הגידולין אסורין מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין כן פירש הרמב"ם משנה זו ולא כמ"ש הר"ש לדחות פי' זה מכח ירושלמי וכתבתי במקום אחר שלא קשיא מידי על הרמב"ם והברטנורה פירש דהך זרע קאי על התערובות דאפי' הכי אסורים הגידולים משום דבר שיש לו מתירין. א"כ ראינו אפילו באיסור זה שהוא עדיף עכ"פ מבלוע באותן גידולים שהרי אפי' בגידולי תרומה דשנינו פרק ט' דתרומות שאסורין הוא מטעם גזירה שמא ישהה תרומה טמאה עד שעת הזרע ובבכורים אמרי' שם בגידוליהון דהויין חולין ואפ"ה אמרי' דגידולי תערובות ביכורים בירושלים כיון דשם יש להם מתירין לאכול אותם בתורת ביכורים אנו מחמירין אפילו בגידולים של תערובות ביכורים א"כ ק"ו שנחמיר בהאי חתיכה שלא נמלחה שהיא אסורה מן הדין שתאסר גם את התערובות משום דבר שיש לו מתירין וגם מזה לא קשה ההיא שזכרנו בסמוך באם אין שם אלא טעמו של איסור דלא הוה דבר שיש לו מתירין דכיון שסילק משם את גוף האיסור ולא נשאר רק הטעם והוא מין במינו אין הטעם נרגש כלל מעיקרא ומן התורה א"צ ביטול כלל דלא אמרו טעם כעיקר דאורייתא אלא באינו מינו ואע"ג דמדברי טור א"ח סי' תקי"ג שכתוב שם דין זה בשם ר"ת משמע שם דקאי על מה נותן טעם דהיינו שנותנו במאכל כגון ליבנו בביצה את המאכל הא כבר כתב ב"י שאין זה מוכרח וממה שכתבתי מוכרח ההיפך שלא מיירי אלא שנתערב מין במינו ממש ואין שם טעם כלל אבל כאן בביכורים דהיה שם תחלה גוף הביכורים בין התערובות ואע"ג שנתבטל אח"כ בארץ כשנעשה ממנו גידולין מ"מ ע"כ ההיתר הוא ע"י ביטול בזה אנו אומרים בדבר שיש לו מתירין לא מהני שום ביטול וק"ו בחתיכה שלא נמלחה שיש בה איסור גמור ואתה צריך לבטלה וזה לא מהני בדבר שיש לו מתירין מכל זה נראה לי ברור דכל איסור שבעולם שעיקר היתירו ע"י ביטול אין היתר בדבר שיש לו מתירין:
כל איסור שלא היה ניכר. כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת בתוך יין צלול שהיה שם קודם השבת. ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה דבסמוך שהיה האיסור ידוע שהרי החתיכה היתה אסורה משא"כ בענבים לא היה איסור כלל תחלה:
מי שנדר כו'. הוה דבר שיש לו מתירין כיון דמצי לשאול על הנדר לחכם:
ויש חולקין. הוא הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוה דבר שיש לו מתירין וכתב רש"ל פרק כ"ה סימן פ"ז דכן נראה עיקר ולא כת"ח שפסק כהמרדכי שהוא דעה קמייתא:
(ז) טעמו: כתב הט"ז פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל"מ ולא דמי למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדרה לתקן וכו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדרה לבשם התבשיל כ"כ הב"י באורח חיים סי' תקי"ג מיהו הש"ך חולק ע"ז וכתב דלענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכתב שכ"פ הב"ח.
(ח) עצמו: כתב הש"ך דכל הפוסקים תפסו על הר"ב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורו.
(ט) שי"א: כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם כמ"ש בסימן ס"ט.
(י) הבלוע: הקשה בט"ז דלפ"ז אמאי הוצרך הרמ"א לתת טעם גבי כלי משום דצריך הוצאות ולא אמר הטעם דהוי איסור בלוע וצ"ל דבאמת גבי כלי ג"כ הוא מטעם בלוע אלא דרמ"א כתב הטעם מחמת הוצאות ללמוד ממנו במקום אחר היכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל"מ ואין להקשות מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוי דשיל"מ דשם לא הוי בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם מיהו בעיקר הדין מסכים עם הש"ך דאין חילוק גבי דשיל"מ בין איסור הבלוע או הטעם בכולם אינם בטלים אך מ"ש דגם חתיכה שלא נמלחה מקרי דשיל"מ זה אינו כמ"ש בס"ק ט'.
(יא) קודם: פי' הש"ך כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין בשבת ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ"ע מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפ"ע מעולם וכן כל כיוצא בו עכ"ל.
(יב) חולקין: כתב הש"ך בת"ח פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חלק עליו ואותן שתי הסברות שהביא המחבר באורח חיים סימן תמ"ז י"ל דפליגי נמי בהא אי חמץ הוי דשיל"מ או לאו.
(יג) המבשל: וכמו שנתבאר באורח חיים ריש סימן שי"ח.