שולחן ערוך יורה דעה עב ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · עב · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מלחו ולא קרעו -- קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו; דכבולעו כך פולטו. והוא הדין אם צלאו ולא קרעו שקורעו לאחר צלייתו ומותר. אבל אם בשלו בלי קריעה -- אסור עד שיהא ששים כנגד הלב; דלא ידעינן כמה נפק מיניה.
- הגה: ואפילו בדאיכא ששים - הלב עצמו אסור (ארוך וש"ד ומהרא"י ורי"ו) ויקלוף מעט סביב הלב. ויש מחמירין בו אפילו במליחה לאסור שאר בשר שנמלח עמו ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה (הגה' ש"ד בשם רבי מתתיה וכ"מ במרדכי בשם ר"י). והמנהג להקל. וכן עיקר. דגם זה מיקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו מידי דהוי אדם שבחוטין כמו שנתבאר לעיל סימן כב (וכ"ד האו"ה ומהר"א נ"ץ). ויש מחמירין לקלף קצת במקום שהיה הלב דבוק (בארוך ומרדכי שם). וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת סביב הלב ואז הכל מותר. ואין חילוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו. ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה (ד"ע ולא כאו"ה). ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים (ארוך) ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא.
מפרשים
(ג) דכבכ"פ. ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרינן כבכ"פ וכדלעיל ר"ס ס"ט וס"ס ע' שאני גבי לב דשיע (פי' חלק) ולענין זה מהני עכ"פ שיעתו דלא בולע הרבה רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה כ"כ בת"ח שם דין ב' (וכ"כ רנ"ש במ"ש טעם זה) והוצרך לטעם זה לסברת היש מחמירין שכתב בהג"ה לאסור בשר שנמלח עמו ע"ש ומהרא"י כתב בהגהת ש"ד הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו א"כ ע"י מליחה וצלייה מתייבש הדם תוך חללו וחשיב תו דם פליטה ולפ"ז פשיטא דשאר בשר שנמלח עמו שרי ועיין בס"ק ז' מיהו הרשב"א בת"ה ובחדושיו והר"ן פכ"ה כתבו בשם הרמב"ן דלצלי בלא"ה שרי דבצלי אמרי' דשיע ואינו בולע כלום ונראה שם שכן דעת הר"ן וה"נ במליחה אמרי' דשיע ובספרי כתבתי שהיא השטה המחוורת בש"ס וכן הסכים מהרש"ל פכ"ה סי' מ"ח ונ"ל דנ"מ אם אחר שנמלח הלב נפל לציר דשרי מטעם דשיע ולא בלע אע"ג דאסור בשאר בשר וכדלעיל ס"ס ע':
(ד) אבל אם בישלו בלא קריעה אסור. דע"י בישול בולע ולא אמרי' דשיע ולא שייך למימר כבכ"פ בקדרה דהא כל מה שנפלה ממנו הוא בקדרה:
(ה) עד שיהא ס' כו'. לכאורה משמע מדברי הט"ז דאפי' נמלח תחלה דיצא כבר כל הדם שבבשר הלב דמה"ט קורעו לאחר מליחתו ומותר אפ"ה בעינן ס' נגד הלב ולא סגי כנגד דם שהיה בחללו דאף זה אין אנו יכולין לעמוד עליו ולשערו שהרי כתבו אבל אם בישלו בלא קריעה כו' דמשמע דנמלח מיהא אלא דנתבשל בלא קריעה ועוד דאי לא נמלח תיפוק ליה דאפי' נקרע צריך ס' נגד כל הלב וכן מוכח מדברי הרשב"א בת"ה להדיא ע"ש וגם דברי שאר פוסקים לכאורה נראין כן וכן נראה מדברי מהרא"י שכתב בהגהת ש"ד על מ"ש הש"ד הלב אסור שנתבשל בדם חללו והעוף מותר שיש ס' כנגד דם הלב וז"ל הא דלא קאמר ס' נגד הלב דהיאך ידעינן כמה דמא נפיק מיניה פי' בתשובת מיימונ"י משום דדם הלב כנוס במקום אחד ונוכל לשער ודם שבבשר הלב יראה כיון דלקדרה איירי ע"כ נמלח תחלה (ובלא"ה מוכח מדברי הש"ד דמיירי בנמלח תחלה שכתב משום שנתבשל בדם חללו והיינו דנמלח תחלה דלא נאסר אח"כ אלא משום דם חללו) עכ"ל וא"כ הט"ו וסייעתו דמיירי נמי לקדרה ע"כ נמלח תחלה כן היה נראה לכאורה אבל מהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט (וגם מלשון תשובת מיימוני' גופיה סי' י' משמע דלא בריר ליה הך סברא דנוכל לעמוד על דם שבחללו ע"ש) דמוכרחים אנו ליישב שהטור מיירי קודם מליחה עכ"ל וגם הב"ח כתב שי"מ כן (וכן פירש רנ"ש במ"ש) ובעיני דוחק לפרש כן וכמ"ש וגם בת"ח כלל נ"ז ד"ה משמע דס"ל דהטור פליג אש"ד וס"ל דאפילו נמלח צריך ס' נגד כל הלב ופסק כהטור ע"ש ודוק גם באו"ה כלל ט"ו ד"ד כתב בשם הסמ"ק דאפי' נמלח צריך ס' נגד כל הלב ולא סגי בס' נגד הדם שבתוכו אלא שכתב שם הטעם בשמו משום דאנו צריכין מליחה משני צדדין וא"כ לא נמלח מבפנים ומבחוץ ואין נראה כן דעת מהרא"י ודעת הר"ב שהרי גם הם פסקו לעיל סי' ס"ט ס"ד דאף בדיעבד צריך מליחה משני צדדים ואפי' הכי פסקו כאן דקורעו אחר מליחתו ומותר אלא ע"כ כיון שהלב אינו קרוע הוי כחתיכה א' עבה כמו גבי ראש בר"ס ע"א ובאמת לא מצאתי מזה שום דבר בסמ"ק מיהו ע"כ דברי המחבר צריך לפרש בלא נמלח תחלה שבסי' כ"ב על מ"ש הטור דצריך ס' כנגד כל החוטין כתב וז"ל וא"ת למה צריך ששים נגד כל החוטין בדם שבהן ליסגי (ועיין בסי' כ"ב ס"ק ט') כבר נתן הרשב"א ז"ל טעם לדבר דלא ידעי' כמה נפק מנייהו אבל הר"ן כתב דמשערין בדם שבחוטין ונראין דבריו עכ"ל וכ"פ בשו"ע שם א"כ משמע להדיא דס"ל דבדם שהוא כנוס במקום א' נוכל לשערו מיהו כתבתי שם בשם ד"מ שגם הר"ן סובר דלא ידעי' לשער ע"ש וצ"ע לדינא:
(ו) ואפי' בדאיכא ס' כו'. צ"ע קצת כיון דהמחבר כתב אסור עד שיהא בו ס' דמשמע דאם יש בו ס' גם הלב מותר וכמבואר ג"כ בב"י א"כ הוה ליה להר"ב לכתוב וי"א דאפי' איכא ס' כו':
(ז) הלב עצמו אסור. הטעם כתב בת"ח שם ד"ו בשם מהרא"י בהגהת ש"ד משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו () בחלל הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב עצמו נעשה נבלה מהדם שבתוכו שהוא דבוק בו כבר כתב מהרא"י שם דלענין זה מהני שיעתו דלב דלא אמרי' דממהר לבלוע טפי משאר בשר ע"ש והוכיח כן מדברי הש"ד וכן מבואר דעת מהרש"ל שם וכ"כ הד"מ בהדיא ע"ש דלא כהעט"ז שאסר ליה מטעם דנ"נ:
(ח) ויקלוף מעט סביב. פירוש אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה וכן מבואר בת"ח שם (ולפ"ז מוכח ג"כ דעת הר"ב דאפילו נמלח הלב תחילה צריך לשער נגד כל הלב ודוק ועיין בס"ק ה'):
(ט) לאסור שאר בשר שנמלח עמו. אבל הלב עצמו מותר דלכך מהני שיעתו דלא בולע רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה המעט שבולע אבל גבי שאר בשר מיחשב דם ממש עכ"ל ת"ח שם ד"ב ומבואר בהגהת ש"ד שם דהאוסרים בשר שנמלח עמו אוסרים נמי בשר שנצלה עמו מה"ט דהוי דם בעין ע"ש ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ח לא עיין שפיר אגב חורפיה והבין דהגהת ש"ד אוסרת במליחה דוקא ולא בצלייה ולפ"ז הר"ב שחשש לדברי הגהת ש"ד להחמיר כדי קליפה במליחה אה"נ דבצלי מחמיר כדי נטילה כיון דבלא"ה קי"ל בצלי בכדי נטילה רק שאנו מחמירין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ס"ה וכן גבי ורידין בסי' כ"ב ס"א סתם הרב כדברי המחב' דאם צלאו שלם יחתוך סביבם כדי נטילה וכ"כ הרשב"א בתה"א דף כ"ח ע"ב דכי היכי דגבי ורידין צריך נטיל' ה"ה בלב ע"ש:
(י) והמנהג להקל כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם כדעת היש מחמירים והעיקר כדעת הר"ב כמ"ש בספרי ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה:
(יא) וטוב לחוש לדבריהם כו'. ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב הפוסקים הסכימו) שלא להצריך במליחה רק קליפה רק שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח שם ולפ"ז משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר שאינו דבוק בו צריך קליפה וכן מוכח עוד בת"ח שם ע"ש ודוק וכן בדין דהא מהרש"ל אוסר כולו ונהי דלא נהגינן הכי מ"מ יש להחמיר ולהצריך קליפה והב"ח כ' ואם נמצא הלב מונח תוך העוף במליחה או בצליה א"צ אפילו קליפה כמו לגבי כבד בסי' ע"ג עכ"ל וליתא דשאני הכא כיון דקצת פוסקים חשבי דם לב בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ול"ד לכבד כמ"ש בהגהת ש"ד עצמו לחלק דשאני כבד דכולי דם הוא ואפ"ה שרי רחמנא ומ"ש הר"ב במקום שהיה הלב דבוק לאו דוקא קאמר גם מ"ש הב"ח או בצלייה ודאי ליתא דהא אפילו בכבד נוהגים להצריך קליפה בצלי אפי' אינו דבוק וכמ"ש בסימן ע"ג ס"ק י"ז וכמ"ש הב"ח עצמו שם:
(יב) ואין חילוק בין בשר שעם הלב כו'. אדסמיך ליה קאי ור"ל דבמליחה אין חילוק דכי היכי דאמרי' בלב עצמו כבולעו כך פולטו ה"נ בבשר שעמו וכמו שנתבאר וק"ל דלא כהב"ח שהבין דמ"ש הר"ב לעיל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור קאי נמי אמליחה וכאן מיירי לפי הש"ס ע"ש:
(יג) ואין חילוק בין אם הלב סגור כו'. כלומר דאפי' סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מיקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור וכן עיקר כאשר הוכיח הרב בת"ח שם ד"ג בראיות ברורות ע"ש וכן משמע מדברי כל הפוסקים שלא חילקו בכך דלא כהב"ח:
(יד) ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא. וברקנ"ט פרשת לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש:
קורעו אחר מליחתו. בהג"ה ש"ד בשם מהרא"י שמעתי להקשות הא לא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם פליטה ולא גבי דם בעין ודם הלב הוי כדם צלול ויש ליישב קצת דכיון דדרך הדם של הלב להתיבש תוך חללו מה שזב הוי כדם פליטה ולפ"ז צ"ל דגם במליחה מתיבש ודוחק קצת עכ"ל:
אבל אם בישלו בלא קריעה כו'. דלא כרמב"ם דפסק להתיר מכח התירוץ בגמ' שאני לב דשיע ולא בלע:
כנגד הלב. וכתוב בת"ח כלל נ"ז ודלא כש"ד שכתב נגד דם הלב לחוד ורש"ל עשה פשרה ביניהם דהטור מיירי שלא נמלח הלב עדיין ע"כ צריך ס' נגד כל הלב אבל פ"ד מיירי שנמלח ואין שם רק דם הכנוס ובזה אין שייך לא ידעינן כמה נפק מיניה ודבריו נראין עיקר בפי' דברי הטור דאי מיירי הטור בנמלח אין שייך לומר לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכתב עוד רש"ל דאם הופשט האווז ונמלח עם הלב ונתבשל כך לא אמרינן דהוי ס' נגד דם הלב דאפשר שאין בה ס' אפילו נגד דם הלב ונראה דלמעשה יש להחמיר כדעת רמ"א להצריך ס' נגד כל הלב בכל גווני וראייה ממ"ש מהרי"ל העתקתיו בסוף סי' זה דהיה נמלח ונתבשל ואפ"ה הצריך ס' נגד כל הלב ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים:
הלב עצמו אסור. דדם שבלב מתיבש בתוכו כ"כ הג"ה ש"ד:
דהוה דם ממש. וא"ל לפי זה למה אמרינן בתחלת הסעיף קורעו אחר מליחתו ומותר תירץ בד"מ דס"ל דמהני סברא דהלב שיע לענין הלב עצמו דליהוי דם פליטה אבל לענין הבשר שעמו מקרי דם בעין.
והמנהג להקל. פי' במליחה מקילין בין הבשר שנמלח עמו בין הלב עצמו וכמו שמסיק אח"כ שאין חילוק בין בשר כו' רק בבישול קי"ל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור ומ"ש רמ"א אח"כ ולכן אם העוף שלם הכל מותר לא נתכוין אהלב עצמו דמ"מ אסור בבישול ומו"ח ז"ל הקשה כאן דברי רמ"א אהדדי ולא קשה דאהכל קאי אמה שבקדרה ועל העוף:
בין אם הלב סגור כו'. דלא כאו"ה שסובר בסגור למעלה אסור אפי' במליחה וצלייה ובפתוח למעלה סגי כמו קרוע ואם בישלו אח"כ מותר דקשה עליו היכן מצינו מה שאמרו וקורעו לאחר מליחתו אי בסתום למעלה הא כבר נאסר ואי בפתוח למעלה הא א"צ קריעה אח"כ אלא ודאי אין חילוק דכל שלא קרעו ממש אין שום היתר במקום שצריך קריעה ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמיקרי קרוע כל זה כתוב בת"ח ודבריו נכונים:
(ב) פולטו: כתב הש"ך ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרי' כבכ"פ כדלעיל ריש סימן ס"ט ובסוף סימן ע' שאני גבי לב דשיע ולזה מהני עכ"פ שיעתו דמקרי דם פליטה ואם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע ולא בלע ובהגהת ש"ד כתב הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו וע"י מליחה וצליה מתיבש הדם בתוכו נקרא שוב דם פליטה.
(ג) נפק: כתב הש"ך דלדעת המחבר מיירי דוקא דלא נמלח קודם אבל אי נמלח א"צ אלא ס' כנגד הדם שבלב דס"ל דדם הכנוס במקום א' נוכל לשער כמ"ש גבי דם הוורידין וצ"ע לדינא עכ"ל והט"ז פסק דלמעשה יש להחמיר דאפילו בנמלח צריך ס' נגד כל הלב והביא ראיה ממהרי"ל שפסק כן ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים ע"ש.
(ד) עצמו: משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו בחלל (*) הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב נעשה נבלה מהדם שבתוכו שדבוק בו כבר כתב מהרא"י דלענין זה מהני שיעתו דלא אמרינן דממהר לבלוע טפי משאר בשר.
(ה) הלב: פי' אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כ"ק ולפ"ז מוכח דעת הר"ב ג"כ דאפילו נמלח הלב תחלה צריך לשער נגד כל הלב תחלה ודוק עכ"ל הש"ך.
(ו) להקל: כתב הש"ך ודעת מהרש"ל כהיש מחמירין והעיקר כדעת הר"ב וכ"כ הב"ח דהכי נוהגין מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה וכתב עוד להמחמירין אם נצלה צריך נטילה.
(ז) ולקלוף: (ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב פוסקים הסכימו שלא להצריך במליחה רק קליפה אלא שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח). כתב הש"ך משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר צריך קליפה ולא דמי לכבד בסימן ע"ג דא"צ קליפה דשאני הכא כיון דקצת פוסקים ס"ל דדם הלב הוא בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ומכ"ש דגבי צלי יש להחמיר להצריך קליפה ולא כב"ח שמקיל בזה.
(ח) עצמו: פי' כי היכא דאמרינן בלב עצמו כבכ"פ ה"נ בבשר שעמו.
(ט) למעלה: פי' דאפילו סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור עכ"ל הש"ך וט"ז כתב ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמקרי קרוע.
(י) וזהירות: וברקנ"ט פ' לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזה ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש.