שולחן ערוך יורה דעה נה ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · נה · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה והם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו אבל נפסקו שלא מחמת עיכול כשרה:
- הגה: וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא (רשב"א בתשובות ובחידושיו) אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא איעכול ניביה וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר היטב טריפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (הכל באו"ה כלל נ' והגהות סמ"ק דף צ"ב ע"ב והגהה ש"ד סי' פ"ו) וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה. אם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשר (מרדכי):
מפרשים
(ב) והוא דאיעכול כו'. והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כשלחן ערוך עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה (דף מ' ע"א) גבי בכור נשמטה ירכו הוי מום וכתבו התוספות פירש"י וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי כדאמ' בפא"ט האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה וקשיא לפירושו דטריף התם אפי' לא איעכול ניביה ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ור"ל דטריף התם רב מתנא אפילו בלא איעכול ובלא נפסק א"כ לרב מתנא תיקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דאיתעכול איתעכולי וכמ"ש התוס' פא"ט דף נ"ז גם המעדני מלך בבכורות דף רס"ב ע"ב הניח דברי התוס' בתימה ולא ירדתי לסוף דעתו וכן הגיה מהר"ש אידל"ש וקשיא לפירושו דאיכא מאן דטריף כו' והוא פשוט א"כ אדרבה מוכח מדברי התוס' אלו איפכא וכ"פ התוס' בפא"ט דלא מיטרף אלא באיעכול:
(ג) אך י"א דא"א בקיאין בו'. וכתב מהרש"ל בא"ו שלו ס"ס פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לאו הכי לא מטרפינן ומדברי הר"ב לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דא"א בקיאין אפי' לא נפסק טרפה ומשמע מדברי מהרש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפוסקים:
(ד) דא"א בקיאין כו'. וכתב הר"ף בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכיל ניבי' ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט עכ"ל וכ"כ המרדכי פא"ט והגהת מיימוני פ"י ומביאם ב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין ו' ומשמע דלטעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה וכ"כ באגודה פא"ט סימן נ"ו. ומשמע מדבריהם שכתבו ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט כו' דאי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם לכן או לא טרפה וקשה דהא הוי ס"ס ספק לאחר שחיטה נשמט ואת"ל קודם שחיטה דילמא לא איעכול ניביה מיהו בהגהות שבסוף ס' או"ה כלל נ' דין ה' מתיר בכה"ג מטעם ס"ס אבל משמעות הפוסקים דנעיל לא משמט הכי ובתשובת מנחם עזריה סימן צ"ז שאלה מעש' בעוף א' שנשבר העצם מהארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ספק ספיקא ספק לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכים וכאן א"א להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' כו' עכ"ל. וכ"כ האגור בשם התוס' דכל ס"ס שאינו יכול להפכו לא מקרי ס"ס א"כ בכאן י"ל דאינו מתהפך דליכא למימר ספק נתעכל או לא נתעכל ואת"ל נתעכל שמא לאחר שחיטה דאם נתעכל ודאי קודם שחיטה דבשעה מועטת כזו לא נתעכל וא"כ כיון דנתעכל קודם שחיטה שף נמי קודם שחיטה ועוד דלאחר שחיטה לא שייך כלל לפלוגי בין נתעכל או לא אבל צ"ע דבדוכתי טובי מוכח דאע"פ שאינו מתהפך קרי ס"ס ואע"ג דבדיני ס"ס בדין ט"ו חלקתי בזה ע"ש מ"מ הכא כיון דנתעכל בלא נשמט אינו טרפה א"כ שפיר י"ל ואת"ל נתעכל שמא נשמט לאחר שחיטה אלא נראה לומר דאע"ג דאיכא ס"ס כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה לא הוי ס"ס כדלקמן סי' צ"ח ס"ק ט' וסי' ק"צ ס"ק נ"ד דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ' שכתב דלענין ס"ס לא איכפת לן במה שהוא חסרון ידיעה ע"ש:
(ה) אע"פ שחזר ונקשר היטב. משמע אפי' שבר אל שבר יחדיו ידובקו כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניבי' וכן משמע בת"ח כלל פ"ז סוף דין ו':
(ו) וטוב להחמיר כו'. ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה ודו"ק:
והוא דאיעכול ניביה. בטור כתב או איעכול וכתב ב"י בשם ריב"ש שהוא ט"ס ולענ"ד דאין כאן ט"ס אלא הטור גורס כגי' הרי"ף והגאונים שמביא ב"י דגרסי בגמרא והני מילי דאיעכול כו' ולפ"ז קאמר תלמודא דאפילו בלא נפסקו לגמרי אלא קיימים עדיין רק שהם נתעכלו טרפה וממילא כ"ש נפסקו לגמרי אפי' בלא עיכול:
וכן אם נשבר סמור לגוף אף על פי כו'. בנשבר ולא יצא לחוץ מחלק בקולית אבל אם יצא לחוץ טרפה בכל העצם הקולית כמו בנחתך דלענין נחתך או נשבר ויצא לחוץ לכולי עלמא טרפה בכל הקוליא וכן כ' בהדיא באו"ה כלל נ':
(ב) דאיעכול: והב"ח אוסר מדינא שמוטת ירך אפי' בבהמה ולא איפסק ולא איעכל ניביה אפ"ה טריפה והש"ך השיג עליו ופסק דלא מיטרף אלא דוקא בדאיעכל ניבי' (ואם לא שף מדוכתא רק העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו דהיינו אסית' נשבר חצי דהיינו מצד א' הוא החצי עצם והחציה שניה נשבר ולא נמצא רק בשר לבד ולא היה עצם טריפה (בי"ע סי' צ"ד). כ' דמשק אליעזר דף קמ"ד הכל הוא בכלל שף מדוכתיה ל"ש דשף כפשטיה ואינו עומד באסיתא רק מצד או עומד באסיתא אלא שנתחבר ויש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתא. והובא ג"כ בכ"ג דף קפ"ג).
(ג) שמא: כ' הש"ך בשם מהרש"ל דיש להתיר כל זמן שלא נפסקו ניבי' ומדברי רמ"א לא נראה כן וכן דעת הב"ח דאפילו לא נפסק טריפה. (ופרי חדש כ' כרש"ל דאי לא אפסוק ודאי לא אעכול ניבי' ועי' כ"ג דף קפ"ב) כתוב בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו ידוע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכל ניביה ובלבד שידוע שלא היתה שמוטה בשעה שהובא לשחוט וכתב הש"ך דמשמע מזה בשעה מועטת אפילו איפסק ניביה נמי כשרה אבל אי לא ידע השוחט בודאי שלא היה שמוט בשעה שהובאה לשחוט טריפה ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא ספק קודם שחיטה או לאו ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה זה אינו דספק זה הוי מחמת חסרון ידיעה ואפלו בספק ספיקא לא הוי ספק דלא כתשובת מ"ב דכתב דבספק ספיקא לא איכפת לן בחסרון ידיעה (וע"ל סי' נ"ג ס"ד בהג"ה).
(ד) היטב: ר"ל נשבר דלא יצא לחוץ דאלת"ה בלא"ה טריפה כדלקמן ס"ס. כ' הש"ך אפילו שא"ש יחדיו ידובקו (כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם שמא איעכול ניביה).
(ה) מרובה: וכתב הש"ך ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה (ואם אינו ידוע אם נפסקו או לא אין להתיר מכח ספק ספיקא דהוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה ואף בה"מ יש להחמיר. פרי חדש).