שולחן ערוך יורה דעה נה א
שולחן ערוך יורה דעה · נה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
שלשה פרקים יש ברגל.
- התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש.
- ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש.
- ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית.
בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בה כשרה. עצם המחובר לגוף הנקרא קולית בכל מקום שיחתך טריפה. בעצם האמצעי אם נחתך שלא במקום צומת הגידים כשרה ואם נחתך במקום צומת הגידים טריפה ולא נאסרה מפני שהיא חתוכת הרגל במקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים לפיכך אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים כשרה.
ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומת הגידים ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אע"פ שבדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים טריפה. וכן אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לשוק בסוף הערקום בין הערקום ובין חשוק טריפה לדעת זה (ב"י בשם מהר"י ן' חביב) ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית עם השוק טריפה:
- הגה: ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה (הרא"ש וטור ורבנו ירוחם) ואין לשנות לכן בכל מקום שנחתך מן הערקום ולמעלה טריפה אע"פ שצומת הגידין קיימין:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) בין הערקום כו'. אבל בערקום כשרה כמ"ש ב"י וד"מ ע"ש מהר"י ן' חביב שביאר כן דברי הטור ולמד כן מדברי רבינו ירוחם וזהו דעת הר"ב בהג"ה אבל באמת מוכח מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שבנחתך בתוך הערקום טריפה וכן משמעות ל' הטור וכ"כ בס' לחם חמודות דף קפ"ה ע"א וכ"כ הב"ח וכן משמע ברבינו ירוחם שכ' בנתיב ט"ו אות י"ח ואם נחתך הרגל בארכובה התחתונה ממש בין הפרקי' התוס' אסרוה וצומת הגידי' כתבתי שיעורן ממעל לערקום והוא עצם קטן המחבר הפרקים כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' ט"ז וז"ל דע לך בני כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסות הרגל אינו קרוי ארכובה אלא עצמות קטנים יש בין עצם התחתון לאמצעי והם נקראים ארכובה ובארכובה זו עצמה טרפה לרבי יודא כלמעלה מהארכובה עכ"ל וכ"כ עוד שם כמה פעמים ולפ"ז אפי' הצומות הגידים קיימים טרפה דהא טרפה מטעם דהוי כנחתך למעלה מהארכובה וכ' הב"ח והכי נקטינן אבל מהרש"ל פרק בהמה המקשה השיג על הרא"ש ודעתו דבנחתך בערקו' דינו כלמטה מהארכובה ודבריו אינם נראין גם מה שהביא שם ראיה לדבריו מהמרדכי לא נהירא כלל דהא הם דברי ראבי"ה במרדכי דס"ל התם להדיא כשיטת הרמב"ם וסייעתו דבשוק כשר כל שלא נחתכו צומות הגידים ולא קאמר התם אלא דבערקום אין שם צומות הגידים ולכן אם נחתך שם כשר וכן פסק האו"ה כלל נ' דין ב' כהרא"ש מיהו בש"ד סי' פ"ו כתב דבערקום גופיה טריפה מטעם דחיישינן לפסיקת אחד מהגידים ואפילו לא יצאו לחוץ ולפ"ז אפי' נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה כיון דטעמא הוא משום חשש צומת הגידים כדלקמן סימן נ"ו ס"ק י"ב. ועיין מה שכתבתי מזה בסי' נ"ו ס"ק ד':
ט"ז - טורי זהב
בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק כו'. דבר זה מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה מביאו ב"י וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה הא בארכובה עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פרש"י בפא"ט גבי צנא דאנקורי שנשברו רגליהם בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מארכובה דין א' להם ועוד מדאמר ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא נקרא ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא ל"ק מידי דיוקים אהדדי עכ"ל וראיתי ב' פירושים על ארכובה סתם שנזכר כאן הא' מה שפי' באו"ה שכתב כלל נ' וז"ל ולמעלה ממנו עצם קטן שעומד בבין הפרקים המחבר את עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ברגליה שלפניה והוא הנחתך בפרסות כשמפשיטין הבהמות ופסק רש"י כרב דמפרש ארכובה דמתניתין והוא אותו עצם קטן וכתב וה"ה נמי אם נחתך אותה ארכובה עצמה טרפה וכ"פ הרא"ש כו' עכ"ל הרי שמפרש הך ארכובה שדן עליה הרא"ש הוא העצם קטן שמשחקין בו התינוקות שקורין טשי"ך וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל עשרים סימן י"ו ולפ"ז הוה האיסור להרא"ש גם אם נחתך בטשי"ך עצמה או אפילו למטה ממנה בין המקום שמסיים הטשי"ך ובין התחלת העצם שלמטה הנמכרת עם הראש דאל"כ הרי עדיין הדיוקים קשיין אהדדי ושוב ראיתי פי' שני בהגהות או"ה בסוף הספר שכתב וז"ל אך מהרי"ש אמר שהארכובה הוא הגלי"ד שבין העצמות והיינו בין בבהמה בין בעוף ע"כ לשונו לפ"ז אין שם סתם ארכובה חל על העצם הקטן שקורין טשי"ך שהרי כלל גם העוף בזה ובעוף אין בו טשי"ך ולא שום עצם מפסיק בין עצמו התחתון לאמצעי אלא ע"כ על המקום המפסיק בין עצמות שקורין בל"א גלי"ד ע"ז אמר דאם נחתך שם בין הפרקים דטרפה נמצא לפ"ז בטשי"ך עצמו וכ"ש למטה ממנו כשרה אלא על הגלי"ד דהיינו מקום המפסיק בין הטשי"ך לעצם האמצעי דן לאסור אבל הטשי"ך עצמה היא שייכה לעצם התחתון וממנה התחלת עצם תחתון ואע"פ שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין זה ראייה דשמא בימיהם לא היה כך וכמ"ש רש"ל סי' י"א ואכתוב דבריו בסמוך נמצא דאין איסור בין הפרקים שכ' הרא"ש אלא ממש בין עצם האמצעי לטשי"ך וכמו שאכתוב בסמוך בשם ש"ד גם מדברי הטור משמע כן שכתב למעלה ממנו מיד טרפה דמשמע תיכף שמסיים עצם התחתון ואי ס"ד דהטשי"ך שייכה למעלה א"כ קאי האי למעלה ממנו מיד על הטשי"ך וטריפה שם ולמה אמר אח"כ ואפילו בתוך הפרק שבינו ושוק טריפה היה לו לומר רבותא טפי דאפילו בטשי"ך טרפה ואם נתכוון הטור לקרות הטשי"ך בלשון פרק קשה דהיה לו לכתוב רבותא עכ"פ דטרפה אם נחתך בין הטשי"ך לעצם התחתון אלא דאפשר שבין הכל קרי ליה בתוך הפרק כו' ובמרדכי משמע שקרי לארכובה טשי"ך ואפי' הכי מתיר כנגד הטשי"ך שכתב יש עצם קטן המחברם ונקרא קופי"ץ התחתון ובל' המשנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה כו' ובין האמצעי לשלישי בחבורם יש ג"כ ערקום כו' וארכובה התחתון דינו כלמטה ממנו שאין חשש כנגדו לפסוקת הגידין כו' עכ"ל הרי שתופס פירוש ראשון שזכרנו על ארכובה ואפ"ה מתיר בטשי"ך עצמה מטעם שאין שם חשש פסיקת צומת הגידין וס"ל דיוקא דסיפא עיקר מן הארכובה ולמעלה דוקא טריפה ובש"ד סי' פ"ז כתב והארכובה עצמה שיש לחוש שמא נפסקו אחד מן הגידין כי שמה הם צומת הגידין עכ"ל ונראה שמפרש ארכובה כפי' השני דלעיל דאי כפירוש הא' שהוא הטשי"ך הא אין שם צומת הגידין נמצא בטשי"ך עצמה אין איסור. ומו"ח ז"ל הבין שש"ד קורא להטשי"ך ארכובה ואפי' הכי אוסר שם מחמת צומת הגידין ואע"פ שאין שם איסור צומת הגידין כמ"ש סי' נ"ז מ"מ אוסר לפי שאין אנו בקיאין להבחין שפיר ולי נראה כמו שכתבתי דהא הש"ד כתב בהדיא כי שמה יש צומת הגידין אלא פשוט דהוא מפרש כפי' השני שזכרתי. ורש"ל פי' דברי הרא"ש על הטשי"ך עצמה לחומרא כפי' הא' אלא שחלק עליו מסברא דנפשיה ואמר דלא מסתבר לומר שיטריף שם בנחתך בארכוכה עצמה שהרי אפי' צומת הגידין שבארכובה עצמה אין נטרפים אם נחתכין ולמה נטריף יותר בנחתך העצם הלא דינו כלמטה מהארכובה עצמה הנמכרת עם הראש ואף שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין ראייה שבימיהם שמא היה נמכר עם הראש והאריך בדבר והביא דעת המרדכי דלעיל וסוף דבריו דאין נחתך ולא יתר רגל העומד שם בארכובה פוסל כלל וכך נראה הלכה למעשה להקל שהרי בלאו הכי לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשים כעולא דפשיטא דכשר באותה ארכובה עצמה עכ"ל גם ב"י בשם מהר"י חביב כתב בשם רבינו ירוחם שאין איסור בארכובה עצמה רק בינה לשוק וכמ"ש כאן בש"ע גם בד"מ מביאו:
באר היטב
(א) הערקום: ואם נחתך בהערקום עצמו מסקנת הש"ך לאסור ואפי' לא יצא לחוץ וגם נתרפא שבר א"ש יחדיו ידובקו משום חשש צומת הגידין (ואפילו למטה מטשי"ך בין טשי"ך ובין ארכובה תחתונה טריפה דטשי"ך שייך למעלה לשוק (בה"י) ופרי חדש כ' אם נחתך בערקום דהיינו בטשי"ך גופיה בבהמה טריפה מצד שבירת העצם אם אין עור ובשר חופין את רובו אבל לא מחמת צומת הגידין כי לשם אין מקום לצוה"ג ואין לחוש לפסיקתן אבל אם נחתך בין טשי"ך ובין פרק התחתון יש להכשיר ובעוף אם נחתך בין פרק התחתון לפרק אמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא דבכל גווני יש להטריף מפני חשש צוה"ג עכ"ל) והט"ז כ' דארכובה שנזכר כאן יש שני פרושים א' הוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ופי' הב' הוא הגלי"ד שבין העצמות א"כ לפי זה בטשי"ך עצמה כשרה דדוקא במקום הגלי"ד שם יש צומת הגידין משא"כ בטשי"ך ע"ש.
פתחי תשובה
(א) הערקום. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן כ"ז שדעתו ג"כ (כדעת הט"ז) דאם נחתך הטשי"ך עצמו כשירה ע"ש עוד:
(ב) שניתק ממקומו. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ו' שנשאל בפרה חולבת והיא צולעת באחת מרגליה ובדקוה באותה רגל אם לא ירגישו איזה שבר ואמרו שאין מרגישים שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואחר זה התחילה להיות צולעת אם חלבה מותר. וכ' שאין להתיר משום דאמרינן שגרונא נקטה כדלעיל סימן ל"ב כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו על ידי הכאה אי נמי דילמא נשבר העצם ונקשר יחד דטריפה בסמוך לגוף אפילו הוא שאשי"י אלא דמ"מ יש להתיר משום ס"ס ספק אם נשמט הירך ואם ת"ל נשמט דילמא לא איעכול ניביה וס"ס המתהפכת היא וכן בהך חששא דלמא נשאר העצם נמי הוי ס"ס שמא לא נשבר ואם ת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך וכיון שיש הפסד מרובה יש להתיר ע"ש:
(ג) דשף מדוכתיה. עבה"ט ס"ק ב' ומ"ש בשם דמש"א עיין בזה בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טריפות העצמות אות ט"ז. ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ט ובתשובת חות יאיר סימן קמ"ח:
(ד) לכן יש לאסור כל שמוטת ירך. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן נ"ט באחד שקנה בהמה והיתה הולכת ביושר ולא ניכר בה ריעותא כלל לא בחייה ולא לאחר שחיטה אך אח"כ באו שני יהודים ואמרו שהם ראו שהבהמה היתה צולעת קצת ואמר להם המוכר שהירך נפל מהקערה אם היא מותרת והשיב דאף דודאי כל שבידו נאמן לאסור היינו במידי דודאי קים ליה ובקי בזה שהוא דבר הנראה לעינים מה שאין כן באברים הפנימים שאין הכל יודעין מה שבפנים דמה שאמר המוכר כן הוא רק על דרך האומד מכח שראה שצולע אומר דשף מדוכתיה ואולי באמת לא שף רק שגרונא נקטה דהא מדינא דש"ס אינו נאסר אלא דוקא דאיעכול ניביה ואף לדעת מקצת פוסקים בעינן עכ"פ איפסק ניביה ואף למאן דמחמיר היינו היכא שהבהמה היא שמוטת ירך לפנינו אבל כשהובא לפנינו שלא נשמט כלל לא אמרינן דא"א בקיאין ואף אם היו שני עדים מעידים שנשמט פ"א הירך מדוכתיה כיון שהוא לפנינו בריא וחזינן דלא איפסק ולא איעכול ודאי לא מטרפינן דכיון שראינו דהדרא לבריאותה אין צורך לבקיאות דידן דאילו איפסוק או איעכול לא הוי הדר בריא מכ"ש שאין כאן עדות ברורה רק עפ"י האומד וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר גם אחר הפשטת עורה לא ניכר ריעותא לכן הבהמה כשירה אכן אם נודע לבעל הבהמה זה הריעותא ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקו ראוי לקונסו ע"ש ועיין בתשובת חו"י סימן קמ"ח הורה בנדון כזה לאיסור וכעת אינו לפני.
וכתב עוד בשבות יעקב שם בהמה שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשה חגרת ברגלה אחת שצריך בדיקה באותה רגל דאף דמבואר לעיל סימן ל"ב ס"ז בהמה שגוררת רגליה אין חוששין כו' הא תברה בצדה דוקא שלא נודע שנפלה אף ע"ג דהתם לענין פסיקת חוט השדרה קאי ובעינן נפלה ממש שיש לחוש לפסיקת החוט משא"כ בזו שנתקלה לחוד ואינה גוררת רק רגל אחת שנתקלה בו אין לחוש לפסיקת החוט מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהיא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ז בענין בהמה שיריכה אחת גבוהה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר. וכ' לפי ציור השאלה היינו פסול המנוי במומי הבכור במסכת בכורות שאחת מירכותיה גבוהה ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפילו בדיקה אינו צריך עיין שם]:
(ה) שמא איעכול. עבה"ט ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סימן י"ז שנשאל שם אם לסמוך על רש"ל ופר"ח בלא איפסק ניביה לסמוך על בקיאות שלנו שלא נתעכלו. והשיב לדעתי דבהפסד מרובה גם הרמ"א מודה בזה ע"ש. ואיני יודע מה חידש בזה הלא הרמ"א כתב כן בפירוש בסוף דבריו:
(ו) נשבר סמוך לגוף כו'. עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהאריך מאד בזה והעלה דהאו"ה והרמ"א ז"ל מיירו בדלא ידע אי שף אי לא כגון שנמצאת ביד קטן ואין מגיד אם היתה שמוטה או תחובה כמשפט ע"ז כתבו דחיישינן שמא מחמת השבירה איפסוק ניביה ואיעכול ואי עיכול קרוב הדבר דשף והוי ספק הקרוב לודאי אבל אם נשבר סמוך לגוף וחזינן דלא שף לא מיבעיא לסברת רבוותא דאית להו דאפילו בבוקא אי איעכול ניביה ולא שף דלית לן בה אלא אפילו לסברת מורי הרב ז"ל (הוא הפר"ח הובא לקמן ס"ק י"א ובבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל סק"ז) שס"ל דדינו כשמוט אפ"ה בנשבר שלא נולדה הריעותא בבוקא יש להקל אף בודאי איפסוק וכ"ש בספק ומיהו אי חזינן דשף ואיכא לספוקי שמא לאחר שחיטה כגון שבשעה שהובאה לשחוט לא היתה שמוטה (כאותה שהביא הבה"ט סק"ג) וגם מצינו שבר סמוך לגוף כיון דאיכא תרתי לריעותא אפילו אי לא איפסוק לא בבוקא ולא במקום השבר אפ"ה יש לאסור ע"ש:
(ז) שחזר ונקשר. עיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן כ' על דבר עוף שנשבר בעצם הקולית סמוך לגוף וחזר ונקשר ונמלח עם עוד שני עופות יחד כי לא הרגישו בשבר עד אחר המליחה והדחה וכתב דכיון דנשבר הרגל וחזר ונקשר עיקר חשש לחוש לאיעכול ניביה הוא חומרא בעלמא ובמקום הפסד מרובה הרמ"א מתירו ואפילו שלא במקום הפסד עכ"פ לדעת המתיר בסימן נ"ו סעיף יו"ד בנקשר גם כאן מותר ואף אם הוא אסור איסורו מספק לכן אם נמלח עם מינו ויש רוב נגדו יש להתיר מה שנמלח עמו בקליפה אפילו הוא שמן ואם נתבשל אח"כ בלא קליפה בדיעבד אינו אסור וטוב לקלפו אחר הבישול אם נקל לקלפו ע"ש באורך. ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן י' שהורה ג"כ כיוצא בזה הלכה למעשה והסכים עמו הרב הגדול מהר"י באסאן ז"ל ועוד כמה גדולים ע"ש ובסימן נ"ה:
(ח) הגדול לפי גדלו. עיין בדגמ"ר דבעוף הגדול כגון אווז סגי ברוחב אצבע ובתרנגול ותרנגולת סגי בשני שלישי אצבע בבינוני ובקטנה לפי קטנה ע"ש:
(ט) שאין הפ"מ. יש להסתפק איך כוונת הרמ"א בזה אם כוונתו להקל בהפסד מרובה ע"י בדיקה בניביה ועיקר הקולא בהפ"מ הוא שנסמוך על בדיקתנו או דילמא התיר בהפ"מ בלי שום בדיקה כלל וסומכין בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כנשמט כלל ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ' מבואר שם שדעתו דכוונת רמ"א להקל בהפסד מרובה אף בלי בדיקה כלל ועיין בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טה"ע שהאריך בזה:
(י) הפסד מרובה. עבה"ט ומ"ש בשם פר"ח עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהעלה בספק איפסוק אפילו שהיה האופן בשלא היה בידינו לבדקו עד שלא תפול בו טענת חסרון ידיעה כפי משפטי התנאים בזה אפ"ה יש לאסור אפילו בהפסד מרובה. ולענין נשבר סמוך לגוף העלה דאי לא איפסוק ואפילו בספק אם נפסק אפי' בהפסד מועט יש להכשיר ואי ודאי איפסק אפילו בהפ"מ יש להחמיר ע"ש:
(יא) כשר. עיין פרי חדש שחולק ע"ז ומטריף ועיין תב"ש שהשיג על הפר"ח וכן ראיתי בספר עמודי כסף כ"י שחולק ג"כ על הפר"ח וכתב שעשה מעשה להכשיר כדברי ש"ע בצירוף עוד סניף להתיר וכן דעת הפרי מגדים בשפ"ד ס"ק ו' ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ז' מ"ש בזה:
(יב) יתר כנטול דמי. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן י"ח מ"ש בזה]:
(יג) והאבר אסור מדרבנן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' נ"ג שכתב דמותר לגמוע חלבה ולא דמי לדלעיל סי' י"ד ס"ה דהכא אם נאסור חלבה הוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי דהא מה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחותך וא"כ איך נאסור החלב בשביל אבר זה וכן בתרנגולת הביצה מותרת ע"ש וכן הסכים בספר באר יעקב להתיר החלב והוסיף עוד טעמים לשבח בזה ע"ש וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן י"א בעוף שהיה בגפו חיתוך הנראה שנעשה על ידי קשירה חזקה שקשרו אגפיו בחבל והיה גם העצם מחותך קצת בצדו הא' והתיר האבר כולו ע"ש ופשוט הוא:
(יד) אסור מדרבנן. עש"ך אי שרי להושיטו לב"נ ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שהעלה דרשאי להושיטו לב"נ מכמה טעמים (אמנם מטעם הראשון שכתב שם לא שרי רק אחר השחיטה ולא מחיים) ומכ"ש בעוף דיש לצדד להקל אפילו למוכרו מחיים משום דהרמב"ם פוסק דאין ב"נ מצווה על אמ"ה דעוף ואף להחולקים באבר המדולדל כ"ע מודו ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דנכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט הוא ומשום גזירה אטו אמ"ה גמור ע"ש:
(טו) להטריף כל שבירה. עיין בזה בתשובת באר עשק סימן ס"ח ובתשובת ח"צ סי' נ"ח ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן י"ז ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' כ"ו:
(טז) חזר ונקשר. עבה"ט בשם ש"ך. ומדברי הט"ז לקמן ס"ק י"א מבואר דלא ס"ל הכי ודוקא במקום שאין עושה טריפה די אם נקשר אף שלא חזר למקומו ולא במקום שעושה טריפה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ט שהורה בנמצא בעצם האמצעי למעלה מצ"ה שבר ונקשר אך לא נדבק שבר אל שבר וכתב דאף דהט"ז מחמיר בזה מ"מ יש להקל בזה כהש"ך כיון דדעת הרי"ף והרמב"ם שפסק המחבר כוותייהו לעיל ס"א דבעצם אמצעי למעלה מצומות הגידין אין לאסור מחמת חתיכות רגל אלא שאנו מחמירים כדעת רש"י ותוספות מ"מ היכא דנקשר אף שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להקל אמנם בעצם הקולית כה"ג אין להקל אף שהח"צ ז"ל בסי' נ"ח מקיל אין דבריו מוכרחים אם לא בהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל ע"ש. ועיין עוד שם בסימן ק"כ שהחכם השואל רצה להכשיר אף אם לא נקשר כלל אלא שראו מיד שנעשה השבר שהעור היה שלם מכל צד משום דהאגור ורמ"א איירי דלא הביאו תיכף לפני המורה ויש לחוש שמא יצא פעם אח' לחוץ ואח"כ עלה קרום אבל בנ"ד שראו תיכף השבירה והיה עור שלם שלא יצא מודים דכשר אפילו בלא הפסד. והוא ז"ל האריך להשיג עליו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן כ"ג שכתב בעצם הקולית בעוף שנמצא שבור והשבר נתחבר אך לא שא"ש י"י יש להתיר הכלים שאינן ב"י ואף שהוא ספק שמא לא היה הבשר שלם ויפה מ"מ ספק דרבנן הוא לענין הכלים אך כלים שאפשר בהגעלה יגעילם דמיקרי דבר שיל"מ כי הוצאות הגעלה דבר מועט הוא ע"ש:
(יז) אבל אם לא חזר. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סוף סימן שצ"ג שכתב מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה אבל אם הבשר לא נשתנה כלל ממראיתו לא מבחוץ ולא מבפנים אע"פ שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשר דודאי נתרפא יפה דאלת"ה הרי הוא מכחיש את המוחש כו' ואם תאמר לגמרי אסרה מהרי"ק ז"ל לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי ע"ש ועיין בס"ק הקודם: