הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן נה
סימן נה
עריכה(סי' נ"ה סעיף ב') והם היתרות שבעצם. וברש"י גיד קטן שראשו מחובר לשדרה ובפמ"ג אות ה' ד"ה ודע עמד בזה וכתב להחמיר כשתי הפירושים עי"ש:
(ש"ך סק"ד) ואינו יודע אם לאחר שחיטה. משמע דבידוע דקודם שחיטה לא סמכינן על הך סברא דבשעה מועטת לא איעכול ניביה אלא כיון דהוי ס"ס אלא דלא מתירין משום הס"ס לחוד כמ"ש הש"ך אח"כ בזה מצרפי' הסברא דבשעה מועטת ליכא עיכול ניביה וצריכין לבדוק הניביה דמה דאפשר לברר מבררי' ואם נאבד בלא בדיקה י"ל דמותר:
(בא"ד) אלא נראה לומר ובהפ"מ י"ל דמותר (כדלעיל סימן נ"ג בש"ך סקי"א):
(ש"ך סק"ה) משמע אפי' שא"ש יחדיו. ובלא נקשר כלל וליכא ריעותא בעור ובשר י"ל דאף בהפ"מ אסור כיון דמצד שבירת הרגל עצמו לא שריה אלא בהפ"מ כדלקמן ס"ה בהגה והכא דמצד איעכול ניביה דבעי' ג"כ הפ"מ י"ל דתרי קולי לא מקילים בהפ"מ ע' לקמן (סימן ע' ס"ו בהגה) ובט"ז (סס"י צ"א) ולא מקילין הכא בהפ"מ אלא בנקשר וצ"ע לדינא אח"כ מצאתי כן בפמ"ג:
(ש"ך סק"ו) יש להקל בהפ"מ. היינו רק בבדק הניביה אלא דא"א בקיאים בבדיקה בזה מקילין בהפ"מ אבל בלא בדק כ"כ אף בהפ"מ אסור דהא לעיל (סי' נ"ג ס"ג) מחמירים כדעת הפוסקים דנשבר כנשמט אף בהפ"מ אלא דלפ"ז יהא מוכח דמקילים אף בלא נקשר אף דבלא"ה אסור באין הפ"מ בליכא ריעותא בעור ובשר והוי תרי קולות בהפ"מ ודלא כמש"ל לזה י"ל יותר דהש"ך מיירי בנקשר היטב דמצד שבירת רגל ליכא ומקילי' בהפ"מ אף לא בדק כלל וכדמסיק הש"ך לעיל (סי' נ"ג סק"ז) ודו"ק:
(ס"ה בהג"ה) מ"מ המנהג להטריף. דגזרי' דלפעמים יהיה נקב בעור ובשר דאזי אסור לרש"י אף בעור ובשר חופים את רובו דשמא יצא השבירה פעם א' דרך נקב ובצירוף דאף לאינך פוסקים מ"מ כיון דעכ"פ בעי' עו"ב חופים אמרינן דא"א בקיאים מש"ה אסרינן בניקב העור ובשר ואף בלא ניקב מטעם גזירה ובהפ"מ מקילים היינו בלא ניקב העו"ב אבל בניקב עו"ב אסרינן אף בהפ"מ. כך מסקנת האחרונים. ואני מספק עוד דאפשר לא היקל בהפ"מ בלא ניקב עו"ב. היינו דלא גזרו אטו ניקב כיון דבניקב גופיה אסרינן רק מטעם א"א בקיאים בחיפוי. אבל היכא דליכא באמת חיפוי דהיינו בנקלף וכדומה. י"ל דאף בהפ"מ אסור או דבהפ"מ לא אמרינן כלל הגזירה אטו ניקב וצ"ע לדינא:
(ש"ך סק"כ) כשירה ודוקא כשעור. אין זה דרך ביאור על המחבר דהא המחבר ס"ל ס"ה דעו"ב חופים כשר אף בלא נקשר אע"כ דהמחבר מיירי באין עו"ב חופים. ומכח דנקשר ונתרפא אמרינן דאז בשעת שבירה היה עו"ב חופים ולא היה טריפה מש"ה נתקשר ואח"כ נעשה אין עו"ב חופי' אלא דהת"ח כ"כ לעצמו דס"ל כרש"י דעו"ב חופים לחוד לא מהני דחיישינן שמא יצא משבר פעם א' דרך נקב ובזה נקשר מורה דלא יצא אבל באין עו"ב חופים לא מהני נקשר:
(ש"ך סקכ"א) דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה. וצ"ע אם להקל בהפ"מ מטעם ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא יצא לחוץ ואף דהוי חסרון ידיעה בהפ"מ מקילין בכה"ג כמ"ש הרמ"א (סי' ק"י) ע' בש"ך לעיל (סימן נ"ג סקט"ו ובסימן נ"ה סק"ד) בשם הרמ"ע דהוי ס"ס אינו מתהפך. ומ"מ אם הוא מהקוליות ולמטה. לכאורה יש לדון להקל כיון דיש לצרף לדעת הריא"ף וסייעתו דאין איסור אלא בקיליות וא"כ אף אם בודאי היה עור ובשר או בנחתך י"ל דהוי ס"ס ספק לאחר שחיטה וספק כשיטת הריא"ף ועכ"פ בספק אם יצא לחוץ ובפרט בעו"ב שלם נ"ל דיש להקל אף בלא הפ"מ: