ש"ך על יורה דעה נה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) בין הערקום כו'. אבל בערקום כשרה כמ"ש ב"י וד"מ ע"ש מהר"י ן' חביב שביאר כן דברי הטור ולמד כן מדברי רבינו ירוחם וזהו דעת הר"ב בהג"ה אבל באמת מוכח מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שבנחתך בתוך הערקום טריפה וכן משמעות ל' הטור וכ"כ בס' לחם חמודות דף קפ"ה ע"א וכ"כ הב"ח וכן משמע ברבינו ירוחם שכ' בנתיב ט"ו אות י"ח ואם נחתך הרגל בארכובה התחתונה ממש בין הפרקי' התוס' אסרוה וצומת הגידי' כתבתי שיעורן ממעל לערקום והוא עצם קטן המחבר הפרקים כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' ט"ז וז"ל דע לך בני כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסות הרגל אינו קרוי ארכובה אלא עצמות קטנים יש בין עצם התחתון לאמצעי והם נקראים ארכובה ובארכובה זו עצמה טרפה לרבי יודא כלמעלה מהארכובה עכ"ל וכ"כ עוד שם כמה פעמים ולפ"ז אפי' הצומות הגידים קיימים טרפה דהא טרפה מטעם דהוי כנחתך למעלה מהארכובה וכ' הב"ח והכי נקטינן אבל מהרש"ל פרק בהמה המקשה השיג על הרא"ש ודעתו דבנחתך בערקו' דינו כלמטה מהארכובה ודבריו אינם נראין גם מה שהביא שם ראיה לדבריו מהמרדכי לא נהירא כלל דהא הם דברי ראבי"ה במרדכי דס"ל התם להדיא כשיטת הרמב"ם וסייעתו דבשוק כשר כל שלא נחתכו צומות הגידים ולא קאמר התם אלא דבערקום אין שם צומות הגידים ולכן אם נחתך שם כשר וכן פסק האו"ה כלל נ' דין ב' כהרא"ש מיהו בש"ד סי' פ"ו כתב דבערקום גופיה טריפה מטעם דחיישינן לפסיקת אחד מהגידים ואפילו לא יצאו לחוץ ולפ"ז אפי' נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה כיון דטעמא הוא משום חשש צומת הגידים כדלקמן סימן נ"ו ס"ק י"ב. ועיין מה שכתבתי מזה בסי' נ"ו ס"ק ד':
סעיף ב עריכה
(ב) והוא דאיעכול כו'. והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כשלחן ערוך עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה (דף מ' ע"א) גבי בכור נשמטה ירכו הוי מום וכתבו התוספות פירש"י וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי כדאמ' בפא"ט האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה וקשיא לפירושו דטריף התם אפי' לא איעכול ניביה ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ור"ל דטריף התם רב מתנא אפילו בלא איעכול ובלא נפסק א"כ לרב מתנא תיקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דאיתעכול איתעכולי וכמ"ש התוס' פא"ט דף נ"ז גם המעדני מלך בבכורות דף רס"ב ע"ב הניח דברי התוס' בתימה ולא ירדתי לסוף דעתו וכן הגיה מהר"ש אידל"ש וקשיא לפירושו דאיכא מאן דטריף כו' והוא פשוט א"כ אדרבה מוכח מדברי התוס' אלו איפכא וכ"פ התוס' בפא"ט דלא מיטרף אלא באיעכול:
(ג) אך י"א דא"א בקיאין בו'. וכתב מהרש"ל בא"ו שלו ס"ס פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לאו הכי לא מטרפינן ומדברי הר"ב לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דא"א בקיאין אפי' לא נפסק טרפה ומשמע מדברי מהרש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפוסקים:
(ד) דא"א בקיאין כו'. וכתב הר"ף בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכיל ניבי' ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט עכ"ל וכ"כ המרדכי פא"ט והגהת מיימוני פ"י ומביאם ב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין ו' ומשמע דלטעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה וכ"כ באגודה פא"ט סימן נ"ו. ומשמע מדבריהם שכתבו ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט כו' דאי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם לכן או לא טרפה וקשה דהא הוי ס"ס ספק לאחר שחיטה נשמט ואת"ל קודם שחיטה דילמא לא איעכול ניביה מיהו בהגהות שבסוף ס' או"ה כלל נ' דין ה' מתיר בכה"ג מטעם ס"ס אבל משמעות הפוסקים דנעיל לא משמט הכי ובתשובת מנחם עזריה סימן צ"ז שאלה מעש' בעוף א' שנשבר העצם מהארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ספק ספיקא ספק לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכים וכאן א"א להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' כו' עכ"ל. וכ"כ האגור בשם התוס' דכל ס"ס שאינו יכול להפכו לא מקרי ס"ס א"כ בכאן י"ל דאינו מתהפך דליכא למימר ספק נתעכל או לא נתעכל ואת"ל נתעכל שמא לאחר שחיטה דאם נתעכל ודאי קודם שחיטה דבשעה מועטת כזו לא נתעכל וא"כ כיון דנתעכל קודם שחיטה שף נמי קודם שחיטה ועוד דלאחר שחיטה לא שייך כלל לפלוגי בין נתעכל או לא אבל צ"ע דבדוכתי טובי מוכח דאע"פ שאינו מתהפך קרי ס"ס ואע"ג דבדיני ס"ס בדין ט"ו חלקתי בזה ע"ש מ"מ הכא כיון דנתעכל בלא נשמט אינו טרפה א"כ שפיר י"ל ואת"ל נתעכל שמא נשמט לאחר שחיטה אלא נראה לומר דאע"ג דאיכא ס"ס כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה לא הוי ס"ס כדלקמן סי' צ"ח ס"ק ט' וסי' ק"צ ס"ק נ"ד דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ' שכתב דלענין ס"ס לא איכפת לן במה שהוא חסרון ידיעה ע"ש:
(ה) אע"פ שחזר ונקשר היטב. משמע אפי' שבר אל שבר יחדיו ידובקו כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניבי' וכן משמע בת"ח כלל פ"ז סוף דין ו':
(ו) וטוב להחמיר כו'. ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה ודו"ק:
סעיף ג עריכה
(ז) וי"א דוקא כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין ז' בשם תשובת הרא"ש כלל כ' סי' י' וצ"ע דלשון תשובת הרא"ש שם כך הוא ואם נשבר הירך בין פרק שני לפרק ג' אם עור ובשר חופים את רובו כשר אין בו טריפות אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניבי' עכ"ל ומיירי דוקא בנשבר אבל בנשמט נראה דאין חילוק וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' פ"ט דאין חילוק בעור ובשר חופים את רובו אלא בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כו' ומבואר שם מדבריו דאפי' בנשמט עצם הקולית ממקום חבורו בגוף אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו וכ"ש הכא ובת"ח שם דין ו' כ' בשם תשובת הרשב"א סי' קס"ז דבנשמט הקולית ממקום חבורו בגוף אינו כשר אלא דוקא כשעור ובשר חופים את רובו וכמו שיתבאר לקמן לענין שבירת העצם עכ"ל וצ"ע דלא נמצא כן בתשובת הרשב"א רק בתשובת הרשב"א סימן רכ"ו איתא גבי עצם הקולית שנשבר וניטל ממנו קורט מראשו דבעינן עור ובשר חופים את רובו וכתבו המחבר בסעיף ו' אבל בנשמט אין חילוק וכמ"ש בתשובה סימן פ"ט וצ"ע (וע"ל סי' ס"ב בהג"ה ובמ"ש שם):
סעיף ד עריכה
(ח) מראש עצם התחתון כו'. וכן בערקום טרפה למה שכתבתי בס"ק א' וע"ל סי' מ"א ס"ק ט"ו וס"ס מ"ג וסי' נ' וסי' נ"ד ונ"ה:
סעיף ה עריכה
(ט) רוב עביו ורוב הקיפו. ע' בדברי האחרונים שהאריכו בפירושיהם בזה ולפי שנוהגים להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזה בסימן זה:
(י) כשרה. משמע אפילו האבר עצמו וכן הוא בש"ס וכל הפוסקים וגם כל האחרונים השיגו על הש"ד וכ"כ בד"מ בשם או"ה דכן נוהגין והוא בכלל נ' דין נ':
(יא) אסור מדרבנן. משום אבר מן החי) ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן סמ"ק סי' רי"א דף צ"ג ע"א ומביאו מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ז והב"ח בסתם אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"טע גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעובד כוכבים אפילו לכתחלה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:
(יב) כשחותך האבר כו'. ר"ל מקום החתך במקום שהוא מחובר עתה מכח שא"א לצמצם וכן הוא בדברי הפוסקים מקום החתך אסור אבל ודאי שלא במקום החתך א"צ לחתוך גם מעט למעלה ממקום השבירה כי מה ענין למעלה מן השבירה לזה ומהרש"ל והב"ח הבינו דהפוסקים אסרו למעלה ממקום החתך אפילו העצם והבשר נפרד מן האבר המדולדל ולכן השיגו עליהם והדבר ברור כדפי' ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופים את רוב האבר המדולדל אסור דא"א בקיאין איזה מקרי חפוי בשר וכמ"ש בת"ח כלל פ"ז סוף דין א' מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום:
(יג) וצריך לחתכו כו'. והיכא דאיכא ספק אי יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם נמלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכדכתבו הפוסקים דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא כ"כ הב"ח ודבריו נכונים הם ולפ"ז כ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו) דמות' התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ששים בתבשיל או בצלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ששי' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נעשית נבילה באיסורדבוק (כדאמרינן לקמן סי' ע"ב גבי לב וסי' ע"ג גבי כבד וכן בכמה דוכתי) כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל כיון דהתבשיל נעשה מתחל' נבלה דדוקא היכא דיש בתבשיל ס' אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקי' סוברי' דאף באיסו' דבוק כל הקדרה מצטרף כדלקמן סי' ע"ב סעיף ג' ועוד דבשלמא בדבוק י"ל כיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאילו נחתך דהא משום הכי אסרוהו כאבר מן החי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט א"כ אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:
(יד) להטריף כל שבירה כו'. דין זה הוא חומרא גדולה ולא נזכר בשום פוסק וגם כל האחרונים ומהרא"י ואו"ה לא כתבו כן רק האגור כתב שנוהגין כן והב"י חולק עליו גם מהרש"ל באו"ש סי' פ"ו כ' שלא נהגינן כהאגור בזה וגם לטעם האגור שכתב משום דלהרמב"ם יש לחוש שמא בכל אורך עצם האמצעי הוא צומת הגידין מבואר דאם נשבר שלא במקום צומת הגידין כשר אפילו לדידן ולכן נ"ל דאע"פ דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין וכמ"ש הר"ב מ"מ בנקשר אפי' בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להכשיר כשהעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל דהא בלא"ה ממשמעות הפוסקים משמע דכשנקשר מותר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הב"ח מתיר בהפסד מרובה א"כ הכא אפילו בלא הפסד מרובה יש להתיר ואולי לזה כיון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כ' ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו. ובזה א"ש דלכאורה קשה לאיזה צורך כתב הר"ב כלל האי ודוקא אם לא כו' הלא מבואר הוא לקמן ומה ענינו לכאן אלא דאשמועינן דכאן יש להכשיר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וע"ל ס"ק י"ז. וגם מהרי"ק גופיה דאסר לקמן עד שיתקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו עור ובשר הובא בב"י ות"ח שם דין ט' אבל לא כשהעור והבשר יפה ואין ניכר ריעותא ודלא כתשובת משאת בנימין שם דמחמיר אפילו במקום שאין עושה טרפה ואין ניכר ריעותא כלל בבשר ולא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכן במקום שאינו עושה טרפה דאסור רק מדרבנן משום מצות פרישה אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפילו לא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הסכימו גדולי ההוראה:
(טו) ואף אם עור ובשר מקיף אותו מכל צדדיו. דאז אין לחוש שמא יצא העצם לחוץ דהא אין להחזיק ריעותא דילמא היה נקב וא"כ כשר אף לפרש"י וא"כ למה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה א"נ שא"א בקיאין בבשר החופה ולכן נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל ד"מ:
סעיף ז עריכה
(טז) ובמחצה בשר כו'. אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף. טור בשם הרשב"א:
סעיף י עריכה
(יז) ואנן אין בקיאין כו'. לכאורה קשה לאיזה צורך כתב הרב את זה דהא כתב לעיל סעיף ה' דאנן נוהגין להטריף כל שבירה בעצם אפילו עור ובשר מקיפים אותה מכל צדדיו וצ"ל דמשום הפסד מרובה נקט לה ולפי מה שכתבתי בס"ק י"ד דהיכא דחזר ונקשר כשר אפי' לדידן כל שאין ריעותא כלל בבשר אתי שפיר דאשמועינן הכא כל שנשתנה מראית הבשר הוי ריעותא ואינו מציל בכל ענין ודו"ק:
(יח) ולכן כו'. ע"ל סימן מ"ג סעיף ב' בהג"ה וסי' מ"ח סעיף ה' וס"ס נ' בהג"ה:
סעיף יב עריכה
(יט) במקום שעושה אותה טרפה. וכ"ש באבר המדולדל דאם חזר ונקשר כשר ודלא כאו"ה כלל נ' דאוסר אבר המדולדל אף בנקשר כ"כ בד"מ סי' ס"ב וכן משמע בתשובת משאת בנימין סי' מ':
(כ) כשרה. ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו ת"ח שם דין ט' וכ"כ שם בשם או"ה:
סעיף יג עריכה
(כא) אסורה מספק. ול"ד לסי' ל"ו סעיף ה' דתלינן בזאב דהתם איכא רגלים לדבר משא"כ הכא כ"כ מקצת פוסקים ומקצת פוסקים כתבו לחלק דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה וז"ל מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ו כתב הסה"ת דהיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידע אי מחיים אי לאחר מיתה זמנין סגיאין מצינן לברורי כגון אם הושחר המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינן לברורי אסרינן מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק תלוי בחסרון חכמה ואם היה בקי היה יכול להבחין וזו כיון דיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג עכ"ל. ומשמע דהכא אסור אפי' למ"ד דכל ספק טרפות דאתיליד לאחר שחיטה תלינן לקולא וכמ"ש בסי' נ' ס"ק ג' כיון שהספק מחמת חסרון ידיעה או דכיון דאין במה לתלות א"כ עינינו רואות דלא נעשה לאחר שחיטה ומסתבר יותר לאיסור מלהיתר וכל כה"ג לכ"ע אסור כמ"ש בסימן נ' ס"ק נ' ע"ש: