שולחן ערוך יורה דעה יד ה


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נשחטה האם והוציאו העובר, והרי היא נקבה –- יאהחלב שלה אסור לשתותו, הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד טאסור, יבוהרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב יכשרה.

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(יא) החלב שלה אסור לשתותו זהו ג"כ בעיא בש"ס (חולין סט.) מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי (וכדאיתא בסי' פ"א ס"ק י"ב וסי' פ"ז ס"ק ט') ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו וכ"כ הרמב"ם הרי זה אסור לשתותו מספק והקשה הב"ח אמאי לא בעי ש"ס נמי הכי גבי בן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד שהולד אין לו תקנה מטעם שהייה וכדלעיל סי' י"ג ס"ק י"ב ותירץ דהתם פשיטא דשרי דלאו טרפה היא אלא שאין השחיטה מתירתו ודמי למ"ש הרשב"א וכתב הר"ב (סי' כ"ד סט"ו) גבי שמוטה דחלב שלה מותר מטעם דשמוטה לאו טרפה היא אלא שאין שחיטה מועלת בו אבל הכא אסור משום טרפה וחלב טרפה אסור עכ"ל ולא משמע לי פירושא דשמעתא הכי ועוד דל"ד לשמוטה דהתם הל"מ דשמוטה לאו טרפה היא בחייה משא"כ לעיל דהולד טרפה משום דסימן אחד שלו הוי כשחוט והגע עצמך אם שחט סימן א' ואח"כ הניחה אם חלבה מותר דנימא שיגמור אח"כ השחיטה והרי נמי דכוותא היא ועוד דבשמוטה היתה לה שעת הכושר משא"כ הכא דמיום שנולד אין לו תקנה וחילוק זה מבואר בדרישה והא דבעי ש"ס הכי דוקא באיסור יוצא היינו משום דאיסורא משום אבר מן החי וחלב דעלמא נמי כאבר מן החי דמי וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל הכי קמבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי או דלמא מיגרע גרע דהתם חיותו עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של עובר זה אין לו תקנה עולמית ע"י שחיטה עכ"ל וכ"כ הר"ן אבל לעיל שכל הבהמה אסורה מטעם שסימן אחד שלה הוי כשחוט פשיטא דאסור.

(יב) והרי זה כחלב טרפה כו' כתב ההב"ח דאם היה ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ע"כ וכ"כ העט"ז ואני תמה מי הגיד להם נביאות זה שמא מאבר קטן החלב מתגדל הרבה יותר מאבר גדול ולעולם אינו בטל והכי משמע פשטא דש"ס ופוסקים אח"כ מצאתי שכתב הדרישה סברא זו מיהו י"ל דלא יהא אלא ספק אם יש ס' כיון דהוי מין במינו דבטל מן התורה ברוב אלא מדרבנן צריך ס' ה"ל ספק דרבנן ולקולא וכדלקמן סי' צ"ח ס"ב והכי אמרינן נמי לקמן סי' פ"א ס"ק ח' ע"ש.


ט"ז

מכלל האברים כו'. זה בעיא בגמרא מי נימא כיון דכל חלב דעלמא הוה כאבר מן החי ואפ"ה שרי ה"נ לא שנא א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה (ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ט"ו) ולא איפשטא ולחומרא ונראה לי ברור בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא בסי' י"ג סעיף ד' דחלב של אותו הולד ג"כ אסור לשתותו שהרי כולו איסור כיון דשחוט חציו וה"ל כשאר מידי שנשחט חציו ממש. והא דלא מבעיא לענין ולד בן פקועה הבא על הבהמה דאותו דין שאין לולד תקנה הוא מדברי רב משרשיא למ"ד חוששין לזרע האב והוא מחלוקת אמוראים בפרק אותו ואת בנו ע"כ ניחא ליה למבעי באיסור יוצא שהוא אליבא דכ"ע אבל לדינא ודאי חד טעמא הוא דהא לית תקנתא לאיסוריה דאותו ולד בשחיטה זה נראה לי פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל שכתב מכח קושיא זו דלא איבעיא לענין בן פקועה שזכרנו דהתם באמת החלב שרי דאע"ג דאין לו תקנה לולד בשחיטה מטעם שהייה אינו אלא שאין השחיטה מתירתו אבל בחייה אין בה איסור דאין בה סרך טריפה ודימה אותו לעיקור שהביא ב"י לקמן דאין שם איסור אלא שאין השחיטה מועיל לו ע"כ ולענ"ד קשה בזה חדא דהא פרש"י בהדיא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבן פקועה שהוליד דאסור כל הולד הרי דקרי ליה אסור והיאך נתיר חלבו דהא מן האיסור בא ותו ראייה דאמרינן שם בגמרא מהו לחוש לזרעו דההוא איסור יוצא ה"ד אי דאזיל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה כו' ואי תימא דהאי אין לו תקנה אין בו איסור היאך מדמה לה לאיסור יוצא לענין הולד שבא ממנה הא לא דמיין להדדי דבאיסור יוצא יהיה בו איסור ובבן פקועה אין בו איסור רק אין בו היתר שחיטה אלא ע"כ דבעי לאשווינהו ממש כי היכי דבאיסור יוצא אסור ממש ה"נ בבן פקועה וכי היכי דבתחלה היה מדמה אותם לענין לאסור הולד ה"נ במסקנא דהולד שרי רק לענין החלב מיבעי' ליה ה"נ דשוין ומה שיש איסור בזה יש בזה כנ"ל ברור דהולד שאין לו תקנה הוא אסור גמור וחלבו אסור וא"ל מאי פריך מאי איריא כו' מכח ההוא דרב משרשיא הא אמרנו לעיל דניחא ליה למינקט אליבא דכ"ע י"ל דלעיל אמרנו כיון ששייך למיבעי אליבא דכ"ע כמו לרב משרשיא ע"כ טפי עדיף למיבעי אליבא דכ"ע משא"כ כאן יש איסור ברור כרב משרשיא אין שייך לומר ע"ז בעיא כיון דמצינו בזה איסור ברור:

והרי זה כחלב טרפה שנתערב כו'. לשון זה מיותר ומורה לכאורה ששייך כאן ביטול בס' וכ"כ מו"ח ז"ל דאם היה ס' בבהמה בבשר ובעצמות וגידין כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ולע"ד אין להקל בזה כי דבר ידוע שאין האיברים שוין בזה לענין דם שבהם כי יש אבר שבו רוב בשר ומיעוט עצם אם כן יש בו ריבוי דם וכן להיפך וכן הוא לענין חלב הבא מכח דם שבאברים ואין לשער בזה בס' וכן ראיתי בדרישה וראייה עוד מסי' פ"ו סעיף ה' דבעינן ס"א ביצים מטעם דאין כל הביצים שווים ודבר זה דומה להם מאחר שא"א לעמוד על הבירור וכמ"ש סי' פ"א סעיף ב' שיש חילוק בזה ולשון המיותר כאן בש"ע ע"פ הרמב"ם הוא מורה על ענין אחר דהיינו דבגמרא איתא תחלה בעיא לענין זרע הנולד מאותו איסור יוצא אי אסור מכח שבא מאסור או לא ואסיקנא דכל מכח לא אמרינן ושרי אלא דבעיא היא לענין חלב לשתותה ע"כ נשמע מהרמב"ם דלא נטעה לומר שהחלב בא מכח האיברים שכן משמע הלשון לכאורה שכתב תחלה הואיל והוא בא מכלל האיברים א"כ הוה כמו מכח האיברים וזה אינו דכל מכח שרי אלא החלב הוא בא ממש בעין מן האיברים כאילו יונקים בפנינו חלב וזה שכתב וה"ז כחלב טרפה שנתערב כו' פי' חלב בעין ממש נתערב ולא כח בלבד כענין הולד הנולד כנ"ל נכון:

באר היטב

(ט) אסור: וכתב בש"ך וה"ה בבן פקוע הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא סי' י"ג ס"ד דחלב של אותו ולד ג"כ אסור לשתותו ודלא כהב"ח.

(י) כשרה: והנה הב"ח וש"ך מתירים אם יש ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות נגד אותו האבר דהוי ספיקא דרבנן דמין במינו מן התורה בטל ברוב מיהו הט"ז פסק שאין להקל בזה (ובנה"כ חולק עליו) שמא מהאי אבר קטן מתגדל יותר החלב מאבר גדול ומסיים הש"ך דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הפר"ח.



פתחי תשובה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש