סמ"ע על חושן משפט רס

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רס |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה:    פי' אף שידוע שהיה ביד זה ושל אבותיו ג' או ד' דורות מ"מ כיון שהוא ידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן מעולם והאבידה העלה חלודה ונמצאת מטה מטה כדמסיק מ"ה אמרי' המע"ה שיכול זה המוציא אותן לו' לא של אבותיך היה אלא של עכו"ם אמוריים שהיו דרים מימים קדמונים במקום זה היה כן הוא ל' הגמ' וה"ה של עכו"ם אחרים כל מקום לפי מה שהוא ואפילו חלודה כזה וירידת דרך מטה כזה יכול להיות שאירע מב' ג' דורות שהיו אבותיו של זה מ"מ כיון דמצאו דרך מטמוניות ואפשר שבא שמה מימים קדמונים והיה של עכו"ם המע"ה וכ"כ הטור ע"ש:

הרי הוא של מוצא':    פי' אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע"ה שדר בו לע"ע כתבתי בדרישה טעמים והטעם הכולל לכמה ענינים הוא במ"ש בפרישה בשם המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא היה מפקירו וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הטור ס"ג אבל אין ראיה משם וכמ"ש בפרישה ע"ש:

כדרך כל המטמוניות הישנים:    דאיכא למימר בשעת הנחה מונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח"כ נשתקע הכותל וגם הוגבהה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומ"ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך:

שמא מונחים הם שם:    בפרישה כתבתי דנראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצאה באשפה שאינו יכול לפנות שבסוף סי' זה ע"ש מ"ה פסק דלא יגע בו דומיא דאשפה וגם אינם של בעל הגל והכותל:

מחציו ולחוץ כו':    נראה דאע"פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות עפ"ר:

ואם הוא ממלא כל הכותל כו':    אפילו הוא חתיכה א' ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי"ל דחולקין בספק ממו כזה:

סעיף ב

ואם הם לצד פנים:    כצ"ל ואם בוי"ו ר"ל כיון שהיד או הרצועה הן לצד פנים מורה שבע"ה הניח שם מ"ה אפילו נמצא הסכין או הכיס מחציו ולצד חוץ הן של בעל הבית ואם הוא איפכא הן של המוצא אפילו נמצא מחציו ולפנים.

סעיף ג

אבל אם הודה שהוא מציאה כו':    הטעם דכבר כתבתי דחצירו של אדם אינו קונה לו בדבר האבידה אלא שהיינו אומרים שלו או של אבותיו היה והרי הוא מודה דהוא מציאה:

לפיכך אם היה משכיר כו':    הטור כתב זה לדין בפני עצמו והמחבר העתיק ל' הרמב"ם בספ"ו דגזילה בל' "לפיכך ונ"ל דה"ק כיון דאם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאה שאין חצירו קונה לו מ"ה אם השכירו לג' עכו"ם דבר הנמצא בו הוא של מוצאו ואין הבעל בית יכול לו' חצירי זכתה לי מה שנפל מעכו"ם ופי' זה קצת דחוק וצ"ע:

של שוכר האחרון:    פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית:

ואם השכירו לג' עכו"ם:    כן הוא ל' הגמ' ולשון הטור הוא ואם היו דרים בו ב' עכו"ם וישראל ביחד כו' ועפ"ר שכתבתי שהלך בשיטת הרא"ש ושכן הוא ג"כ כוונת התוס' אע"פ שכתבו דבפחות מג' לא הוה רוב ר"ל ג' עם הבע"ה הדר עמהם שהמוצא דבר רשאי לקחתו מפני שודאי נתייאש ממנו זה שנפל ממנו כיון שדרים שם רוב עכו"ם ואמר שהם מצאוה ולא יחזירו לו א"נ שתולין לו' שמהם נאבד האבידה שהן רבים ולא מהישראל יחידי שדר עמהן ואפשר שכן נמי דעת המחבר והרמב"ם ואף שכתבו שלשה עכו"ם ל"ד קאמרו א"נ שהן פירשו הגמרא שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם להדבר ועד"ר:

הרי עשאו פונדק:    ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעכו"ם מצאוהו:

סעיף ד

דהוו כשנים השותפין כו':    דשכירות ליומא ממכר הוא:

קנה א' מהם מציאה כו':    כן הוא לשון הטור ולכאורה נראה דל"ד☜ קאמר אחד מהן אלא ה"ה אחר הנכנס לשם וקנהו שם דזיל בתר טעמא דאכתוב בסמוך בשם תשובת הרא"ש אלא אורחא דמלתא נקט דאין מדרך אחרים לכנוס ולקנות שם גם משום דזה הדין מעשה שהיה הוה שנשאל עליו הרא"ש וכמ"ש הטור ושם המעשה היה שקנאהו השוכר ע"ש מיהו אינו מוכרע כ"כ וצ"ע:

אין לחבירו זכות כו':    בתשובת הרא"ש סיים טעמו וכתב ז"ל דאין זה דבר הפקר דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר"ש דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים הרי קנאה הגנב ואי כר"ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא הרי הוא של בעלים וממ"נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהוא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע"ג הקרקע כו' עד"ר:

סעיף ה

בין התיבה לחנוני כו':    פי' דרך החנוני להיות יושב מבפנים לחנות ותיבה שבה דברים שמוכר לפניו ופתחו במקום שעומד שם ונוטל משם למכור והקונים עומדים בחנות מצד התיבה ולחוץ וחנוני מניח שם המעות שמקבל מהקונים לתוך התיבה ומ"ה הנמצא בינו ובין צד פתיחת התיבה ודאי מיד החנוני נפל והוא שלו דלא נתייאש ממנו:

ואפילו יש בהן סי':    כן הוא דעת ר"י והרא"ש ז"ל הרא"ש מפני שישראל האובד המעות מייאש ואומר אמרי קמיה חנוני שאבדתיהו ולא מהדרי לי ודאי דעתיה למגזלה ולא מצינא למוקמיניה בדינא דמשתמט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי חד מינייהו אשכחי' כו' אבל דעת רש"י הוא דדוקא בדבר דלית בהו סימן הוא של מוצאו וכמ"ש הטור בשמו וכן הוא דעת הרמב"ם וכמו שסיים המחבר שהעתיק ל' בסוף סעיף זה וכתב דברוב ישראל חייב להכריז מפני שיש בהן סימן ודין שולחני וחנוני בזה שוים הם ומור"ם שכתב אדברי המחבר בריש סעיף זה ז"ל אפילו יש בהן סי' נתן מכשול לפני הקוראי' דבסוף אמ"ש שם דביש בהן סי' חייב להכריז הל"ל די"א דאין חייב להכריז דאז היינו לומדים מדבריו תרתי חדא דלאו דברי הכל הוא אלא די"ל כן והשני שדין חנוני והשולחני שוין הן בזה אליבא דשני הדעות וצ"ע:

וי"א דעל התיבה של החנוני:    אבל בנמצא על הכסא כ"ע מודו דהיא של המוצא וכן הוא בגמ' וכתב הטור החילוק שביניהם ז"ל דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השלחן (מ"ה הוא של המוצא) משא"כ בחנות שאין דרך הבאי' לקנות ליתן חפציהן על התיבה וצ"ע:

בין כסא לשולחני:    כסא הוא רגל שהשלחן מונח עליו ועליו הוא מחליף והוא מפסיק בין השולחני. המחליף העומד לפנים בחנות ובין הבאים להחליף העומדי' בחוץ לחנות וכעין תיב' החנוני הנ"ל המפסיק בין חנוני המוכר ובין הבאי' לקנות ממנו ומה"ט הנמצא בינו דשולחני ובין הכסא הוא דשולחני דבודאי מידו נפל ובא לשם אבל מה שעל השלחן וחוצה לו של המוצאו מטעמי' שכתבתי וק"ל:

על הכסא לפני השולחני:    פי' אפילו מצאן על הכסא העומד לפני השולחני וכ"ש כשמצאו מהכסא וחוצה לה לצד פתח החנות וכן הוא בגמרא וטור ע"ש:

שאל"כ חייב להכריז כו':    כבר כתבתי דר"י ורא"ש חולקין בזה ומטעם שכתבתי לעיל בסמוך אדברי מור"ם שכתב בהנמצא בחנות דאפילו ביש בו סימן מיירי ע"ש דאותו טעם שייך ג"כ בזה ובע"ש ערבב הדברי' ומשמעות דבריו הוא דבחנוני אפילו ברוב ישראל ויש בו סי' הוא של מוצאו וא"צ להכריז וז"א וכמ"ש ודו"ק:

סעיף ו

קציעות:    הן תאני' שנתייבשו בשדה שחותכין אותן מהאילן ומניחן בשדה לייבשן כדי להיותן עומדין ומקיימין זמן ערוך:

שהבעלי' מתייאשי' מהם:    בגמרא אמרו דדרך תאני' ותמרי' ליפול מהאילן ומ"ה נתייאשו מהנופלי' מהאילן אפילו קודם נפילתן ממנו דאל"כ הוי יאוש שלא מדעתו ובאיסור' בא ליד המוצא וגם הקציעות בשע' שבא הבע"ה ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבתן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבא ליד המוצא ועי' פ"ר:

עם נפילתה נמאסת:    לכאורה היה נראה דזה הטעם הוא ג"כ בקציעות דאל"כ ה"ל להרמב"ם והטור והמחבר לכתוב טעם בהן למה הן של מוצאו ועפ"ר דשם כתבתי דז"א אלא הן של מוצאן מטעם שכתבתי לפני זה:

והקיף מקום האילנות:    פירוש שלא יכנסו בהמות וחיות שם:

או תיקן מקום שיפלו כו':    נראה דזה קאי גם אתאני' הנ"ל דאם תקנו מקום שיפלו שם לא נתייאש אם לא שתאמר שבנפילתן ממקום גבוה אפילו על דבר נקי ורך הם נמאסי' והוא דוחק:

סעיף ז

במקו' הגרנו':    וכ"כ הטור ושם כתבתי בפרישה דס"ל דתלוי הדבר במקו' מציאתן וכיון שנמצאו במקו' הגרנות אפי' נמצאו לאחר זמן הדישה תולין אותו בבעלי' דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרי' במרחק ד' אמות ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה ע"ש:

קב בתוך ד' אמות:    לשון הטור הוא בד' אמות על ד"א או יותר ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דלשני אוקימתא שבתו' מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד' על ד' הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו וגם האיבעי' דלא איפשט' בחצי קב בתוך ב' אמות ר"ל כה"ג דאפי' הוא במרחב ב' על ב' [ב' על ד'] אפ"ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל' הרמב"ם דנקט ל' הגמרא כפשוטו:

או ביותר על ד' אמות:    כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם פט"ו דגזילה דין י"ב פי' הקב נמצא מפוזר במרחב שהוא יותר מד' אמות והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד' אמות דה"ל לסיים בל' שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד' אמות וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד' אמות הוא שלו כ"ש בנמצא בתוך יותר מד' אמות (וזה קשה ג"כ בדברי הטור שכתבו וכנ"ל) ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד' אמות עד קביים אפ"ה הוא של מוצאו דזה אינו דבזה דינו לא יגע בהן וכמו שהגיה מור"ם ז"ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז"ל וכן יותר מקב בד' אמות וכ"כ הטור בהדי' דיותר מקב בד' אמות הוא איבעי' דלא איפשט' ואפשר דכתבו הרמב"ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדינו זה אתא דדוקא קב ביותר בד' אמות הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפילו ביתר מד"א אע"פ שהטירחא לפי השיעור אחד הוא אפ"ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האיבעי' דלא איפשיט' בגמ' כמו במצא קביים בתוך ח' אמות וכדמסיק המחבר וכתב דהו' ספק וק"ל:

אפי' בתמרי' לחוד כו':    פי' אם נמצאו קב תמרי' בד' אמות והם מחולקי' בגירסת הגמ' ומור"ם נמשך אחר ל' הטור והוא גרס בגמ' כמ"ש כאן וכבר כתב המ"מ על הרמב"ם שם וז"ל דלפי גירסת גמרתינו אינו כן אלא הכוונה הוא בכל א' בפני עצמו אי אמרי' כיון דתמרי' ורימוני' לית בהו טירח' באסיפתן שהן גסין אינו מייאש הבע"ה מהן אלא יאספם לנפשו ושומשמין הן חשובין יותר משאר פירות מיבעי' להו אי אמרי' דיבא בע"ה לטרוח ולאסוף קב מהן בד' אמות מפני חשיבותן או לא:

סעיף ח

בתוך נ' אמה:    בגמרא אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דאינה יכולה לפרוח:

הרי הוא של מוצאו כו':    דכיון דליכא למיתלי משובך נדדה ובאה שם אמרינן עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברי' ושבים עכו"ם נינהו:

ובשביל של כרמי' כו':    פרש"י שע"י הכרמי' דרכה לנדדה אפילו חוץ לנ':

הרי הוא של קרוב:    פי' כשהוא בתוך נ' לשניה' אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה"ה בשביל של כרמי' אפילו ביותר מחמשי':

הלך אחר הרוב:    דקי"ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ט:

בכל ענין הן של מוצאו:    תלינן ברובא דעלמא שהן עכו"ם ולא בקרוב אף שהוא של ישראל:

סעיף ט

אם מצאה דרך הנחה:    היינו כגון טלית או קרדום בצד גדר וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה דדרך עובדי האדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שיבח השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחו משם:

ואם הי' דבר שיש בו סימן כו':    שמא יפסידו בעליהן שהניחן שם ע"י לקיחתו של זה המוצא אף שדעתו ליטלו ולהחזירו למי שיתן בו סימן עכ"פ גורם לרוב עליהן טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים וכ"ש אם אין בה סימן שיגרום לו היזק בכולו וכדמסיק המחבר וכתב טעמים הללו:

עד שימצאנה דרך נפילה:    כגון שמצא בסרטי' וכדמסיק ואז אם יש בו סי' נוטלה ומכריז ואם אין בה סי' הרי הוא של המוצאן:

אפי' נסתפק לו הדבר כו':    פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מ"ה יש להסתפק אם הניח בעליה' שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא שם בלי כוונה שאינו משומר כל צרכו:

אסור לו להחזירו לשם:    מדקאמר אסור להחזירו ע"כ בדבר שיש בו סי' מיירי דאי באין בו סי' הא מסיק וכתב דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך ליה אמצא במקו' שיש להסתפק בהינוח או בחיבור דאז מיד שנטלן בידו אפילו לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סי' או אפילו בודאי הינוח והלך עמו לביתו וכ"כ הטור ומור"ם בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. ואם היה דבר שאין בו כו':    קאי אאם עבר ונוטלו דקאמר דלא יחזירנו למקומו ומסיק ובא לומר אלא מה יעשה ואמר דאם אין בו סי' והוא כבר נטלו זכה בו ואם יש בו סימן חייב להכריז ועד"ר שם כתבתי דרבים תמהו על הרמב"ם במ"ש דזכה לנפשו בדבר שאין בו סי' הלא באיסורא בא לידו דה"ל יאוש שלא מדעת וכמ"ש מור"ם בסמוך והב"י והכ"מ כתבו ישוב לזה ודחיתי דבריהם שם בדרישה וכתבתי הנלע"ד דס"ל כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו:

ומה שכתב בין ספק הנחה בין כו':    ברמב"ם נא כתב תיבת ספק אלא ז"ל בין בדרך הנחה כו' והמחבר דקדק וכתב ספק הנחה משום דבודאי הנחה דהוא מקום המשומר קי"ל דאף אם נטלה ממקומה כ"ז שנח הוליכה לביתו חוזר ומניחה במקום שנטלה ואפי' בדבר שאין לו סי' וכמ"ש הטור ומור"ם בסמוך ולגירסת הרמב"ם שכתוב בו בדרך הנחה נראה ליישב דקאי ג"כ אמקום שאין משתמר לגמרי כ"א קצת אבל יש עדים שבכונ' הניחם שם ואפילו בזה קאמר דנוטל ומכריז דאמרינן ודאי היה דעתו לחזור ולטלו משם לפי שעה מאחר שאינו משומר לגמרי ושכחו מלקחו וניחא לבעליהן מסתמא שיקחנה משם ישראל ויכריז עליו קודם שיקחנה עכו"ם או ישראל דלא מעלי ויחזקנו לעצמו:

סעיף י

כיצד כו':    בא לפרש איזה דרך הנחה וקאמר דהיינו במצא טלית בצד גדר. ודרך נפילה כשמצאו בסרטיא דהוא מקום ר"ה וכבר נתבאר טעמם בסעיף שלפני זה ע"ש:

מקושרי' בכנפיה':    בגמרא (דף כ"ה ע"ב) ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סי' דכ"ע הכי קטרי להו גם במקו' א"א לומר בו סי' כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם ואין כאן סימן מקום דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה"ל ספק הינוח שם מבעליהן בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה וכל ספק הינוח במקום שאין משתמר כ"כ דינו דלא יגע בו ואם נטלה ממקומו ס"ל להרמב"ם דזכה בו המוצאו מטעם שכתבתי בסעיף שלפני זה:

ומ"ש הרמב"ם והמחבר אחר הגדר או אחר הגפה:    חשבו למקום שאינו משתמר אלא קצת ובצד הגדר חשבו המחבר למקום המשתמר בריש הסימן הוא ראייה למ"ש בפרישה בשם ר' ירוחם דיש חילוק בין צד הגדר לאחורי הגדר ע"ש בר"ס זה:

אבל יש חולקין בכל זה וסבירא להו דג' חילוקי' בדבר כו':    בכל ג' חילוקי' הללו אין פלוגתא מבוארת אדברי הרמב"ם אלא בתרי ענייני' חדא במ"ש הרמב"ם דבמצאו במקום שאינו משתמר כ"א קצת ונוטלו ואין בו סימן דהוא של מוצאו ושאר הפוסקי' ס"ל דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו כיון דבא לידו באיסורא וה"ל יאוש שלא מדעת והשני בספק הינוח במקו' שאין משתמר כ"כ ויש בו סי' דכתב המ"מ והכ"מ דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכתחלה לא יגע בו ושאר הפוסקי' חולקי' וס"ל דלא אמרו ספק הינוח לא יגע בו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז וכן מוכח סוגייתנו בגמ' שם (דף כ"ה ע"ב) והמ"מ כתב דהיה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ובדרישה כתבתי לשונו ולפי דבריהן צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכל דבר שיש בו סימן כו' חייב להכריז קאי דוקא אעבר ונטלו דסמיך ליה לפניו וכמ"ש לעיל וראיה לזה מדלא כתב אלא חייב להכריז ולא כתב ה"ז חייב לנוטלה ולהכריז ועוד כתבתי קצת הוכחה לזה בדרישה ע"ש אבל בטור לא כתב פלוגתא אדברי הרמב"ם כ"א בהא' שכתבתי כאן בראשונה אבל פלוגתא השניה לא כתב ועד"ר שכתבתי ראיה גם לפלוגתא השניה:

והוליכ' לביתו כו':    דאז איכא למיחש שמא בא בעל אבידה וביקש ליטלו במקום זה שהניח שמה ולא מצאוהו ושוב לא ילך שם לבקשה נמצא דיפסידו זה עתה בהנחתו שמה לכך יהי' בידו ויכריז ובאם אין בה סי' יהא מונח כיון דבאיסורא בא לידו כנ"ל:

לא הוליכו לביתו:    פי' אלא הגביה ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך טעם הנ"ל דהרי ראה דלא בא בעל אבידה לבקשה יחזור ויניחנ' כיון דהמקו' הוא משומר:

אפילו ודאי הינוח כו':    דאמרי' מתחלה הניחם בעליהן שם להקל ממשאם ושכחו' שם ונתייאשו כיון שאין בהם סי' לא בחפץ ולא במקו' טור:

ובמקו' שמשתמר קצת כו':    כיון שאינו משתמר כל הצורך לכך נוטל ומכריז דבר שיש בו סי' ובאין בו סי' לא יטלנו דשמא בעליהן הניחם שם ויבאו ויקחו שלהן ואם יטלנו יפסיד לבעליהן שהרי אין בו סי' ואם נטלו אפילו בידו ולא הוליכו משם וראה שלא בא בעליהן ליקחנו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו כיון שאין המקום משתמר היטב:

לא בגופו ולא במקום:    לשון הטור כגון אלומות קטנות שמתגלגלין או גוזלות מדדין דאיכא למימר שמא נדדו לשם:

סעיף יא

ה"ז לא יגע בו:    דאמרי' דמדעת הטמינם שם:

בד"א באשפה כו'. עד אבידה מדעת הוא והרי הוא של מוצאו:    כן הוא ל' הטור והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמי' של עכו"ם והתרה בה דאמרי' דהיא ג"כ אבידה מדעת אע"פ דאינו חייב לטפל בה מ"מ אין לטלה לעצמו כמ"ש רבינו בסי' שאחר זה ומטעם שכתבתי שם דס"ל דאע"ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ"מ אין לאחר ליטלו לעצמו ה"נ דכוותיה ומ"ה לא חילק הרמב"ם בזה והניחה ג"כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לערבב הדברי' כאלו אין פלוגתא אלא ה"ל לכתוב הג"ה זו בלשון י"א וכמ"ש בסי' שאח"ז בס"ד:

אע"פ שמצאה מכוסה כו':    כיון דהטמינה שם אינו יודע שזה בא לפנותו מ"ה עליו חוב להציל ממונו מאבידתו: