שולחן ערוך חושן משפט קצט ד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

יתומים או אפוטרופוס שלהם שמכרו מטלטלים ומשכן הלוקח ועדיין לא נתן המעות ונתייקרו חוזרים בהם כדין התורה שאין משיכה קונה אלא מעות (ומכל מקום הלוקח הוי שומר שכר על המקח) (מרדכי פ' הניזקין וב"י בשם תוס') ובזו בלבד חלוק דין היתומים מדין שאר בני אדם אבל בשאר החלוקות דין היתומים שוה לשל כל אדם לענין זה:

הגה: ודוקא יתומים אבל הקדש וצדקה קונה במעות ולכן אם נתן אחד דמים להקדש על המקח ונתייקר אין הקדש יכול לחזור בו (מרדכי פ' הניזקין ור"ן פ"ק דקידושין):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

הוי כשומר שכר:    פי' להתחייב בגניבה ואבידה בהנאה דהי' ברשותו דהלוקח לאכלן ולעשות בהן כל מה שירצה קודם שחזרו בהן היתומים ולא חששו בזה שאם נעמידנה על דין תורה יאמר הלוקח להאפטרופסים או יתומים נשרפו או נאבדו חיטך בעלייה וכמ"ש בסמוך כיון דבגניבה ואבידה ושמירת הפירות הלוקח נתחייב כש"ש ואינו נפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה ולא תקנו משום חשש שיאמר נשרפו חיטך אלא כשיש זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהי' לו מתוך הקניה:

אבל בשאר החלוקות דין היתומים כו':    כן כ' הטור ומטעם דאם הוזלו הפירות אחר שמשכן הלוקח אין הלוקח יכול לחזור בו (לומר כשם שהיתומי' היו יכולין לחזור בהמקח אם הוקרו משו' דביתומי' מעות דוקא קונה כך בידינו לחזור בהוזלו) שלא אמרו שיהא נכסיהן דוקא נקנין בכסף אלא לטובתן קבלו היתומי' הדמי' ולא משך הלוקח הפירות ונתיקרו הפירות חוזרין בהן כשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור חוזר ומקבל עליו מי שפרע דאל"כ אם יצטרכו מעות לא ימצאו מי שיתנם להם עד שיתנו הם פירות לקחו היתומי' פירות ומשכום ולא נתנו הדמי' והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר שנעמידם על דין תורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהן שא"כ כשיצטרכו הן פירות לא ימצאו מי שימכרו להן עד שיתנו המעות קודם נתנו הן המעות ולא משכו הפירות והוזלו חזרו בהן כשאר כל אדם הוקרו יכול המוכר לחזור בקבלת מי שפרע דאל"כ יאמר המוכר נשרפו חיטך או נאבדו בעליה שברשותכם הי' משעה שנתתם המעות ואין לומר דכשישרפו יחזרו בהן כמו בשהוזלו דאינו מן הסברא דיהא הפירות בזמן היוקר ברשותן ואח"כ כשישרפו יחזרו לרשות המוכר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ודוקא יתומי':    ר"ל דדוק' ביתומי' בשאר החלוקות דאין המעו' קונות משא"כ בהקדש וק"ל:

אם נתן א' דמי' להקדש ונתייקר כו':    נקט האי בבא לרבות' דאע"ג דיש להקדש פסידא בזה אפ"ה אינו יכול לחזור בו וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(א) אם נתן אחד דמים להקדש כו'. וה"ה איפכא באם נתן גבאי דמים לאחר לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור דהא בהדיוט קאי במי שפרע ולא תיקשי מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד ודוק ע"ש:

(ב) יכול לחזור בו אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף ש"ס דקידושין:



באר היטב

(ד) התורה:    ולא חששו בזה שיאמר הלוקח ליתומים או לאפוטרופסים נשרפו חטיך בעליה כיון דהלוקח הוי כש"ש ונתחייב בגניבה ואבידה ולא מיפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה כשאין זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהיו מתוך הקנייה. שם.

(ה) החלוקות:    עיין בסמ"ע שמבאר כל חילוקי הדינים שיש בזה אימתי יכולין היתומים לחזור אם מכרו או לקחו שום דבר. ע"ש.

(ו) ודוקא:    קאי אשאר החלוקות ביתומים דאין המעות קונות משא"כ בהקדש שם.

(ז) להקדש:    וה"ה איפכא אם נתן הגבאי דמים לאחד לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור בו דהא בהדיוט קאי במי שפרע. ול"ת מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד. ש"ך.

(ח) לחזור:    אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף. ש"ס קידושין שם.



קצות החושן

(ג) הקדש וצדקה קונה במעות בפ"ק דקידושין (דף כ"ט) פדאו במנ' ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפד' פדוי ואינו נותן אלא מנה אמאי ה"נ נימ' לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והקשו בתוספות האמר בהנזקין (דף נ"ב) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקני אלא בכספא דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקר יתמי יכולין לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש ואמאי הא בהדיוט נמי איכ' מי שפרע וי"ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא"כ אינם קונים בלא משיכ' אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהיו קונים בכסף הלכך במקום הפסד של יתומים אוקמה אדינ' אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע"י תקנ' חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קיבל המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמיקני בכספא אבל רבנן תיקנו משיכ' להרויחן כדי שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אא"כ מקבל מי שפרע אוקמה אדינא בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף עכ"ל ולפ"ז נראה ברור דה"ה הקדש וצדק' דין נכסי יתומים ממש אית להו דהא צדק' לעניים לאו דין הקדש הוא דהא קי"ל דנשבעין עליהם וכן לענין ריבית דין הדיוט היא כמבואר בי"ד סי' ק"ס וכן לענין נדיב לב דמהני בהקדש ולא בצדק' לעניים כמבואר סי' רי"ב וכיון דצדקה דין הדיוט א"כ מדאוריית' דין הדיוט ולא מפסדי ע"י תקנה ויכולין לחזור אחר שקיבל המעות כמו בנכסי יתומים וה"ה הקדשות שלנו דין הדיוט אית להו כמבואר בטור וש"ע סי' צ"ה וא"כ מ"ש הרמ"א בהקדש וצדקה דאין יכולין לחזור אחר שקיבל המעות נראה ברור כמ"ש דיכולין לחזור ולא מפסדי ואין להם דין הקדש אלא למעליותא דידהו וכמו בנכסי יתומים וז"ב.) (ולפי שהרמ"א הוציא דבריו מדברי המרדכי פ' הנזקין ומדברי הר"ן פ"ק דקידושין ולענ"ד מדברי המרדכי לאו ראי' חדא דבמרדכי לא מיירי מדין הקדשות שלנו אלא דינא דגמרא הוא דכתב והוא הקדש בדק הבית ועוד דלפי מ"ש המרדכי ליישב קושיות תוס' אפשר דה"ה בהקדשות דידן ע"ש שהקשה מהא דיתומים יכולין לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור דהא בהדיוט נמי מקבל מי שפדע וכתב עלה וז"ל וי"ל דדוקא גבי הקדש הואיל והדיוט קאי במי שפרע הוי זילותא דהקדש אבל גבי יתמי ליכא זילותא ע"ש ולענין זילותא אפשר דהקדשות דידן נמי הוי זילות' ואע"ג דלענין שבוע' ואונאה וריבית דין הדיוט הוא אבל לפי מ"ש תוס' לחלק בין יתומים להקדש משום דיתומים מדינ' הדיוט הוא אלא דחכמים ייפו כחם ככח הקדש אין להם להפסיד ע"י תקנתם א"כ הקדשות דידן וצדק' נמי כיון דמדינא הדיוט נינהו לא הוי כחם כח הקדש אלא למעליותא אבל לא לגריעות' וכמ"ש וגם הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו לחלק יתומים מהקדש כמ"ש תוס' א"כ עיקר כמ"ש תוס':

ומ"ש הרמ"א מדברי הר"ן פ"ק דקידושין כד דייקינן בלשון הר"ן נראה מדבריו דאינו אלא למעליות' וז"ל הר"ן ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמדו במאתים כו' וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד מינה לצדקה דצדק' נמי קניא באמיר' כדכתיב בפיך זו צדק' ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרינן בפ' הניזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש ה"נ דיינינן בצדק' שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (ד"ז) מיבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי אתקש לבל תאחר הוא דאתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרינן את"ל יש יד לצדק' ופסקו הראשונים ז"ל כאת"ל אלמא ס"ל דאין היקש למחצ' ומעתה יש ללמוד לענין צדק' מהדינים האמורים כאן ובפ' הניזקין עכ"ל ונרא' דמ"ש הר"ן ומשמע לי' נמי כו' ה"נ דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים מבואר מזה דאינו מדמ' צדק' לעניים אלא לנכסי יתומים וא"כ ממילא אין להם כח הקדש אלא למעליותא וכמו בנכסי יתומים ומ"ש להביא ראי' מנדרים דאתקש לקרבנות נמי אינו אלא לו' דיש להם צד הקדש והכל למעליות' דידהו וכמ"ש דאין לו' דאתקש לגמרי לקרבנות וכהקדש גמור דא"כ לענין שבועה וריבית ואונאה אמאי אית להו דין הדיוט אלא ודאי לא בא הר"ן אלא ללמד שמצינו לצדקה צד הקדש לענין יד א"כ ה"נ לקנין והכל למעליותא ולזה קאמר דהוי כנכסי יתומים ועוד דגם צד הקדש מצינו לענין יד א"כ ראוי להם דין הקדש עפ"י תקנת חכמים כמו ביתומים וגם בעיקר דברי הר"ן שכ' שפסקו הראשונים גבי יד כאת"ל הוא שטת הרמב"ם אכל הרמב"ן והרשב"א נחלקו עליו הובא בר"ן פ"ק דנדרים וכ"כ הרא"ש שם דאינו אלא ספיקא וא"כ לגריעותא הוי עניים מוחזקין ועיקר כמ"ש דאפילו נימא יש יד לצדקה נמי לאו הקדש הוא אלא דין הדיוט לקנין ולכל מילי דהיינו לשבוע' וריבית וכיוצא וכמ"ש א"כ מ"ש הר"ן מדין יד לצדק' אינו אלא לאורויי דיש בו צד הקדש ואינו אלא למעליות' וכמ"ש וכיון דתחלת דברי הר"ן אינו אלא לדון שיהי' כנכסי יתומים וא"כ אינו לגריעותא ודאי דברי הר"ן מ"ש לבסוף מדין יד לצדקה נמי על דרך זה וכמ"ש וכל מוכח מסיום דברי הר"ן שכ' ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורים כאן ובפ' הנזקין עכ"ל ואלו הי' כוונתו לדין הקדש ממש אפי' לגריעותא מה היה לנו ללמוד מפ' הנזקין דהתם בנכסי יתומים מיירי ואינו אלא לטיבות' אלא ודאי כוונת הר"ן בא ללמוד שיש לצדקה כח הקדש לטיבות' כמו בנכסי יתומים ולפ"ז אם א' קנה מהקדשות דידן או מצדקה מעות או הם קנו במעות יכולין לחזור ביוקר וזול וכמ"ש והארכנו בזה יען שהאחרונים סתמו בזה כדברי הרמ"א ולענ"ד נראה כמ"ש וזה ברור:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש