קצות החושן על חושן משפט קצט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב
עריכה(א) שיש לי בידך מדמי המכר והקשו בתו' דהא מלוה אינו קונה ותי' דמיירי בהנאת מחיל' מלוה והרב המגיד פ"ה ממכיר' כתב לדעת הרמב"ם דעשאו חכמים כאלו המכר הראשון הוא בעין והחליפו עם הדבר שמוכר לו עתה ע"ש ובשטה מקובצת פ' הזהב כתב וז"ל ולדידי לא קשה אלא הבמ"ע כגון דאית ליה לשמעון הני זוזי ברשותו שנתחייב לו מדמי השור ולא דמי למלוה דאית ליה רשותא לאפוק' אבל הכא מעת שנתחייב לו דמי השור ואית ליה לא מצי לאפוקי ומחייב למיפרע ליה מיד הלכך הוי כפקדון גבי' והוי כנתינ' מעות בעין כנ"ל שיטה עכ"ל. ודבריו צ"ע דאטו מי שנתחייב מעות בעד מקח קנה להני זוזי דאיתנהו ברשותו כיון דאפי' יחד לו מעות אין מטבע נקנה בחליפין ומכ"ש היכ' דלא יחד לו וא"כ ודאי יכול להוציא הני זוזי ואי משום דלא ליהוי רשע ולא ישלם במלוה נמי כל שהגיע זמנו אינו רשאי לדחותו בלך ושוב וצריך לפרוע:
סעיף ג
עריכה(ב) יין לקידוש וה"ה נותן פרוט' לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה כיון דמקדשין נמי על הפת:
סעיף ד
עריכה(ג) הקדש וצדקה קונה במעות בפ"ק דקידושין (דף כ"ט) פדאו במנ' ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפד' פדוי ואינו נותן אלא מנה אמאי ה"נ נימ' לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והקשו בתוספות האמר בהנזקין (דף נ"ב) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקני אלא בכספא דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקר יתמי יכולין לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש ואמאי הא בהדיוט נמי איכ' מי שפרע וי"ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא"כ אינם קונים בלא משיכ' אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהיו קונים בכסף הלכך במקום הפסד של יתומים אוקמה אדינ' אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע"י תקנ' חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קיבל המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמיקני בכספא אבל רבנן תיקנו משיכ' להרויחן כדי שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אא"כ מקבל מי שפרע אוקמה אדינא בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף עכ"ל ולפ"ז נראה ברור דה"ה הקדש וצדק' דין נכסי יתומים ממש אית להו דהא צדק' לעניים לאו דין הקדש הוא דהא קי"ל דנשבעין עליהם וכן לענין ריבית דין הדיוט היא כמבואר בי"ד סי' ק"ס וכן לענין נדיב לב דמהני בהקדש ולא בצדק' לעניים כמבואר סי' רי"ב וכיון דצדקה דין הדיוט א"כ מדאוריית' דין הדיוט ולא מפסדי ע"י תקנה ויכולין לחזור אחר שקיבל המעות כמו בנכסי יתומים וה"ה הקדשות שלנו דין הדיוט אית להו כמבואר בטור וש"ע סי' צ"ה וא"כ מ"ש הרמ"א בהקדש וצדקה דאין יכולין לחזור אחר שקיבל המעות נראה ברור כמ"ש דיכולין לחזור ולא מפסדי ואין להם דין הקדש אלא למעליותא דידהו וכמו בנכסי יתומים וז"ב.) (ולפי שהרמ"א הוציא דבריו מדברי המרדכי פ' הנזקין ומדברי הר"ן פ"ק דקידושין ולענ"ד מדברי המרדכי לאו ראי' חדא דבמרדכי לא מיירי מדין הקדשות שלנו אלא דינא דגמרא הוא דכתב והוא הקדש בדק הבית ועוד דלפי מ"ש המרדכי ליישב קושיות תוס' אפשר דה"ה בהקדשות דידן ע"ש שהקשה מהא דיתומים יכולין לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור דהא בהדיוט נמי מקבל מי שפדע וכתב עלה וז"ל וי"ל דדוקא גבי הקדש הואיל והדיוט קאי במי שפרע הוי זילותא דהקדש אבל גבי יתמי ליכא זילותא ע"ש ולענין זילותא אפשר דהקדשות דידן נמי הוי זילות' ואע"ג דלענין שבוע' ואונאה וריבית דין הדיוט הוא אבל לפי מ"ש תוס' לחלק בין יתומים להקדש משום דיתומים מדינ' הדיוט הוא אלא דחכמים ייפו כחם ככח הקדש אין להם להפסיד ע"י תקנתם א"כ הקדשות דידן וצדק' נמי כיון דמדינא הדיוט נינהו לא הוי כחם כח הקדש אלא למעליותא אבל לא לגריעות' וכמ"ש וגם הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו לחלק יתומים מהקדש כמ"ש תוס' א"כ עיקר כמ"ש תוס':
ומ"ש הרמ"א מדברי הר"ן פ"ק דקידושין כד דייקינן בלשון הר"ן נראה מדבריו דאינו אלא למעליות' וז"ל הר"ן ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמדו במאתים כו' וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד מינה לצדקה דצדק' נמי קניא באמיר' כדכתיב בפיך זו צדק' ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרינן בפ' הניזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש ה"נ דיינינן בצדק' שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (ד"ז) מיבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי אתקש לבל תאחר הוא דאתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרינן את"ל יש יד לצדק' ופסקו הראשונים ז"ל כאת"ל אלמא ס"ל דאין היקש למחצ' ומעתה יש ללמוד לענין צדק' מהדינים האמורים כאן ובפ' הניזקין עכ"ל ונרא' דמ"ש הר"ן ומשמע לי' נמי כו' ה"נ דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים מבואר מזה דאינו מדמ' צדק' לעניים אלא לנכסי יתומים וא"כ ממילא אין להם כח הקדש אלא למעליותא וכמו בנכסי יתומים ומ"ש להביא ראי' מנדרים דאתקש לקרבנות נמי אינו אלא לו' דיש להם צד הקדש והכל למעליות' דידהו וכמ"ש דאין לו' דאתקש לגמרי לקרבנות וכהקדש גמור דא"כ לענין שבועה וריבית ואונאה אמאי אית להו דין הדיוט אלא ודאי לא בא הר"ן אלא ללמד שמצינו לצדקה צד הקדש לענין יד א"כ ה"נ לקנין והכל למעליותא ולזה קאמר דהוי כנכסי יתומים ועוד דגם צד הקדש מצינו לענין יד א"כ ראוי להם דין הקדש עפ"י תקנת חכמים כמו ביתומים וגם בעיקר דברי הר"ן שכ' שפסקו הראשונים גבי יד כאת"ל הוא שטת הרמב"ם אכל הרמב"ן והרשב"א נחלקו עליו הובא בר"ן פ"ק דנדרים וכ"כ הרא"ש שם דאינו אלא ספיקא וא"כ לגריעותא הוי עניים מוחזקין ועיקר כמ"ש דאפילו נימא יש יד לצדקה נמי לאו הקדש הוא אלא דין הדיוט לקנין ולכל מילי דהיינו לשבוע' וריבית וכיוצא וכמ"ש א"כ מ"ש הר"ן מדין יד לצדק' אינו אלא לאורויי דיש בו צד הקדש ואינו אלא למעליות' וכמ"ש וכיון דתחלת דברי הר"ן אינו אלא לדון שיהי' כנכסי יתומים וא"כ אינו לגריעותא ודאי דברי הר"ן מ"ש לבסוף מדין יד לצדקה נמי על דרך זה וכמ"ש וכל מוכח מסיום דברי הר"ן שכ' ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורים כאן ובפ' הנזקין עכ"ל ואלו הי' כוונתו לדין הקדש ממש אפי' לגריעותא מה היה לנו ללמוד מפ' הנזקין דהתם בנכסי יתומים מיירי ואינו אלא לטיבות' אלא ודאי כוונת הר"ן בא ללמוד שיש לצדקה כח הקדש לטיבות' כמו בנכסי יתומים ולפ"ז אם א' קנה מהקדשות דידן או מצדקה מעות או הם קנו במעות יכולין לחזור ביוקר וזול וכמ"ש והארכנו בזה יען שהאחרונים סתמו בזה כדברי הרמ"א ולענ"ד נראה כמ"ש וזה ברור: