קצות החושן על חושן משפט פ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) מי שטוען בב"ד עיין בתשובת מוהרש"ש הלוי ח"א סי' כ' וסי' כ"א אם יכול לחזור מטענתו הראשונה ע"י אמתנא כמו שאמרו לענין איסור באשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ונותנת אמתלא לדבריה נאמנת וע"ש דעת מוהר"ש הלוי דמהני גבי ממון כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמור' כ"ש בממון הקל ושכן פסק מוהרשד"ם:
ומוהר"א חסון נחלק עליו וז"ל הגע עצמך שאדם הודה מעצמו הודאה באופן שא"י לו' לא משטה ולא השבעה הנאמר שיוכל לחזור וליתן אמתלא או טענת אנוס וכו' ותא חזי דאפי' במקום איסורא כ' הרא"ה והביאו הר"ן בפ"ב דכתובות ז"ל כתב הרא"ה דאי אמרה מקודשת אני לפ' לא מהימנין לה בשום אמתלא דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמיני' לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וע"ש דברי מוהר"ש שנתחזק בדבריו וז"ל ונוראות נפלאתי לפי קוצר דעתי ותבונתי מדברי הרב שכתב דבממונא לא מהני אמתלא וכי נעלם מפני כבודו והוד שכלו מ"ש הרמב"ם הל' טוען ספ"ז ז"ל יש לטעון בב"ד לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש' טענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונ' אע"פ שלא נתן אמתלא לטענתו הראשונה וכו' אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו כו' אינו יכול להשיאו לטענ' אחרת אא"כ נתן אמתלא לטענה שסמך ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת הרי בפי' דבממונא איירי הרמב"ם וכתב דאמתלא מהני וע"ש עוד בסי' כ"ב מ"ש מוהר"א הלוי ז"ל דהא קיי"ל דנותן אמתלא לדבריו בכל מקום נאמן וכמ"ש הרמב"ם בהרבה מקומות ובפ"ז מטוען פי' הדבר כו' ואין זה צריך לפנים דהא קי"ל שהמודה לחבירו ק' די"ל שלא להשביע או טענת השטאה ומה אמתלאה גדולה ואפ"ה נאמן ולא עוד אלא אפי' הרא"ה שכתב גבי אשה שאמרה מקודשת אני לפ' כו' אפ"ל דאולי לחומר איסור א"א כ"כ אבל בממונא יודה דמהני דהרי ההוא עובדא דהוי קרי לי' קב רשו וקאמר התם דנאמן לומר שלא להשביע והרי דהתם יחד בפי' לאנשים שהי' חייב ואמאי לא נאמר התם דאינו נאמן לחוב ולהפקיע מה שכבר הודה ע"ש. ולענד"נ כדברי מוהר"א חסון דלא מהני אמתלא' בממון וכדמוכח מדברי הרא"ה דל"מ אמתלאה כשאמר' מקודשת אני לפ' ומשום דל"מ אמתלא' אלא גבי איסור אבל מה שבין אדם לחבירו ל"מ ומה שהביא מוהר"ש הלוי ראי' מדברי הרמב"ם פ"ז מטוען לאו ראי' דהא התם רוצה לתקן דבריו הראשונים וכמ"ש הרמב"ם ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענ' וכהא דאמרינן גבי זה אומר של אבותי דנאמן אח"כ לומר לקוח והא דאמינא של אבותי דסמכינא עליו כדאבהתי אבל אם חוזר מטענתו הראשונה וטוען טענ' אחרת שאינו במשמעות הראשונה אלא אומר אמתלא' במה שהוצרך לומר כך בראשונה זה לא שמענו מדברי הרמב"ם ומ"ש מוהר"א הלוי מעובדא דקב רשו כו' ומה אמתלאה גדולה ונאמן וצ"ל דהיינו דוקא בטענת השטאה והשבעה נאמן לפי שדרך כל העולם בו לומר על דרך השטאה או השבעה ומש"ה נאמן בכך ותדע דהשבעה עדיפא משאר אמתלאה דהא גבי השבעה דעת כמה פוסקים דאפי' לא טען טענינן ליה ואמתלא אפי' באיסור ל"מ אלא כשאומר בפי' אמתל' שלו ואפי' לדעת הפוסקים דגם השבעה לא טענינן ליה היינו משום דאמרינן מסתמ' אם הי' השבע' הוי טוען כן ומדלא טען כן ש"מ שלא הי' להשביע אבל אם טען כן הרי הוא נאמן כיון דהוא אמתלא' שנוהגין בו רוב העולם ומש"ה היכא דמת טוענין בעד היורשים שלא להשביע אמר כן ואלו אמתלא' ודאי אין הב"ד טוענין עד יאמר כי הוא זה אמתלא' שלו וכ"מ מדברי הש"ע בסי' פ"א שכתב חילוקי דינים השטא' דוקא ע"י תביע' אבל במוד' מעצמו לא השבע' דוק' במוד' מעצמו אבל תובעו לא ולא זכר בש"ע שיש עוד טענ' הפוטרת גם בתובעו ובמוד' מעצמו והוא אמתלא' א"ו בממון אין לנו שום טענ' הפוטרת אלא מה שאמרו בש"ס השטא' או השבע' דבזה רגילי אינשי והיכא דלא שייכי הני לא מצי הדר בשום אמתלא' אא"כ נתן אמתלא' ליישב טענתו הראשונ' וכדברי הרמב"ם פ"ז מטוען ודברי הש"ע כאן וזה נרא' ברור ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ג:
(ב) ונתחייב בה ז"ל כנה"ג ודוק' כשטוען טענ' שהטוען עצמו יודע שנתחייב בה אבל כשטוען טענ' שהוא סובר שפוטר את עצמו בה אע"פ שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון מוהר"י אדרבי סי' קמ"ט ואין התשוב' לפני ולא אדע מה טעם בה כיון דאמרו סתם הודאת בע"ד כמא' עדים מה הפרש בין יודע מחיובו ובין אינו יודע. והנה אם נאמר טעמא דהודאה כמ"ש מוהרי"ן לב דהיא מתורת חיוב ומתנ' אם כן א"ל כיון דאינו יודע אם יתחייב לא הוי חיוב אבל לפי מה שמבואר אצלינו בסי' ל"ד סק"ג דהודא' הוי משום נאמנות ומשום דהתור' האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון ע"ש וא"כ אין לחלק. וגם בתשובת שב יעקב ראיתי שכתוב כעין זה גבי שויא אנפשיה חד"א דאם לא ידע דהוא איסור לא שייך שויא חד"א אבל לי נרא' דלפי מ"ש בסי' ל"ד דהוא מטעם נאמנות א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים וכן מוכח מהא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דלא ידע דיתחייב ואפ"ה מקבלין הודאתו ממנו דלא פרע ואם נאמר דהטעם דיכול לחזור מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכמ"ש הפוסקים א"כ כיון דלא ידע דנתחייב לא הוי מחיוב לפטור ואית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' כיון דאינו יודע שנתחייב מתוכו אלא ודאי בטענתו שחוזר קושטא קאמר אבל לפי מה שיבואר בס"ק ג' דאינו משום מגו א"כ אין לחלק ואפי' לא ידע שנתחייב בה לא מצי חוזר:
(ג) מפטור לפטור מדברי הפוסקים משמע דהא דחוזר וטוען מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכ"כ הטור בשם הרב ר' יוסף בן מגש דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וע' ש"ך סי' ע"ט ס"ק כ"ג ע"ש וקשה לי דא"כ כי אתי עדים אח"כ והכחישו טענתו הראשונ' אמאי מהימן בחזרתו דהא תנן פרק האשה שנתארמל' אשה שאמר' אשת איש אני ונתגרש' נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת ואע"ג דאתי עדים לבסוף משמע דליכ' מגו וכן במוד' בשטר שכתבו ופרעתי דנאמן במגו והיכ' דאתי עדים לבסוף לקיים אינו נאמן לומר פרעתי ולא אמרי' כבר הימני' במגו וא"כ ה"נ אי נימא דאין לו לחזור מדבריו הראשונים וטענ' גרוע' היא זו החוזרת אלא שהאמינו במגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' אם כן כי אתי עדים להכחישו אח"כ בטענתו הא תו ליכא מגו וכמ"ש ולכן נרא' דחוזר מפטור לפטור הוי טענ' מחמת עצמה כיון דעדיין לא נתחייב לא שייך הודאת בע"ד וכמי שלא נחקר' עדותו דמי דיכול לחזור והא דנקטו הפוסקים לישנא דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' לאו בתורת מגו קאמרי דליהוי מה לי לשקר אלא כיון דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' ועדיין לא נתחייב בה לא שייך בה הודאת בע"ד כמא' עדים ותדע דהא כת' מוהרש"ל ביש"ש פרק הגוזל בתרא סי' נ"ה דאם נתחייב התובע שבוע' ועדיין לא נשבע יכול הנתבע לחזור ולא הוי מחיוב לפטור כיון דעדיין לא נשבע לא הוי חיוב גמור ע"ש ומגו ודאי לא שייך בזה דהא אם עמד בטענתו הראשונ' יצטרך לשלם ע"י שבועת התובע ועתה רוצ' לפטור עצמו לגמרי א"ו לאו משום מגו הוא והא דאמרינן אי בעי עמד בטענתו הראשונ' היינו דכ"ז שהבריר' בידו לעמוד בטענתו הא' לא הוי הודאת בע"ד ויכול לחזור וז"ב ועמ"ש בסי' ע"ט ס"ק ט':
(ד) מאחר שיבואו עדים ונרא' היכי דטען להד"מ וחזר וטען פרעתי ואח"כ הוציא התובע שטר הוי חזר' מחיוב לפטור ואע"ג דהחזר' הי' קודם שהוצי' השטר כיון דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד ואם העידו עדים בב"ד אחר נמי הוחזק כפרן וכמ"ש הריב"ש והובא בסמ"ע ריש סי' ע"ט וא"כ שטר לא גרע וה"ה אם הוציא כתב ידו הוי כאלו עדים העידו כבר והוחזק כפרן:
(ה) לאחר כ"ד בד"מ הביא תשובת הרשב"א סי' אלף ס' בא' שהוד' לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תכ"ד יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כ"ד של חבירו לאו כדיבור דמי והובא גם כן בסמ"ע. ובש"ך כת' ז"ל וצ"ל דמיירי שהי' משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיטא שיוכל לתקן דבריו ולומר כך נתכוונתי שאני חייב לו ממון ואתה תתן לי משכון שלי והכל לפי ראות עיני ב"ד אם משמעות לשונו סובל כן עכ"ל. ולי נרא' דא"צ בזה ראות עינים אלא ודאי אינו נאמן לומר משכון יש לי בידך דהוא אינו אלא טענת יש לי בידך כנגדו דאינו נאמן אלא במגו וכמבואר בסימן כ"ד ואלו הוי אמר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן ואחר כמה ימים אמר משכון יש לי בידך ודאי אינו נאמן אלא במגו דפרעתי ואם א"ל בשעת הודאה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דלית ליה מגו ודאי אינו נאמן ואחר כדי דיבור נמי הוי כמו לאחר ימים ואינו נאמן אלא במגו דלא הודה ולא מהני דהוי מגו דלמפרע וזה פשוט ועיין בש"ע סי' פ"ח סעיף כ"א ועמ"ש בסי' קמ"ו סק"ט: