שולחן ערוך חושן משפט פו א
שולחן ערוך חושן משפט · פו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי אמוציאין מלוי ונותנין לראובן ל"ש אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן ל"ש נתחייב לו אח"כ ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר למלוה על פה כיון ששני הלווים מודים כל אחד למלוה שלו מוציאין מלוי ונותנים לראובן בבכל ענין שיתחייב לוי לשמעון בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך מקח וממכר בין דרך שכירות:
מפרשים
(א) מוציאין מלוי ונותנין לראובן כ"כ הטור משמיה דר' נתן, ור' נתן למדו בברייתא מדכתיב בפרשת נשא "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו", ודרש לאשר גזלו או הלוהו לא נאמר אלא לאשר אשם לו, ואשם פירושו קרן, למי שהקרן שלו. לפיכך לא מיבעיא אם הלוה ראובן לשמעון ואח"כ הלוה שמעון ללוי, שמוציאין מיד לוי ונותנין לראובן, ששייך לומר ביה למי שגוף הקרן שלו שדהיינו ראובן, דהא קרנו של ראובן שביד שמעון הלוהו ללוי, אלא אפילו הלוה שמעון ללוי קודם שהלוה ראובן לשמעון, אפ"ה מיקרי מה שביד לוי קרנו של ראובן, כיון שאחר שיוציאו שמעון מיד לוי יחזור ראובן עליו להגבותו מיד שמעון וישאר ביד ראובן. ויש סברא איפכא, דלא מיבעיא אם הלוה שמעון ללוי תחילה, דאז כשהלוה אחר כך ראובן לשמעון חל שעבודו דראובן אכל נכסי שמעון וכל מה שנשתעבד לו בשעת הלואה ובכללם הוא ג"כ נכסי לוי, אלא אפילו הלוה ראובן לשמעון תחילה, ואז לא היה לשמעון שעבוד על לוי שתאמר דשעבוד ראובן חל עליו למפרע. וזהו שכתבו הטור והמחבר לא שנא אם נתחייב כבר כו' לא שנא אחר כך, ועיין פרישה. וסברא זו האחרונה היא עיקר, וכ"כ בעל התרומות והטור והמחבר בסימן קי"א סעיף כ"א עיין שם, ועיין פרישה.
(ב) בכל עניין שיתחייב לוי בגמרא ממעט הענקתו דעבד עברי דאין מוציאין מיד רבו ליתן למלוה דהעבד. ונראה משום שאין עבד עברי והענקתו נוהגים האידנא, משום הכי סתם הטור והמחבר וכתב בכל ענין שיתחייב וכו', ר"ל לומר דברים שנוהגין חיובן. א"נ הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה, ומשום הכי דקדק לומר בכל עניין שיתחייב כו', ר"ל דוקא במה שהוא בתורת חיוב הוה דינא הכי ודוק.
(ג) וגובה חובו מן המותר כו' וסיים שם משום דהמשכון משועבד לו מדרבי נתן. וג"כ סיים וכתב שם דהיינו דווקא שאין לחוש שיבוא לראובן היזק מזה, וכמ"ש מור"ם בהגה בסוף סעיף זה. ואותה הג"ה מקומה כאן. ונראה דמור"ם כתב שם אותה ההג"ה אפקדון, משום דבפקדון יש לגוי טפי פתחון פה על הנפקד שלו היה לו לשלוח יד בפקדונו, משא"כ במשכון דאין נפקא מינה לגוי כל כך אם ראובן יתנו לשמעון, כיון דבלאו הכי ג"כ ריבית עולה כליו ממנו ביד ראובן.
(א) לא שנא אם נתחייב לו אח"כ ודלא כדעת ר"י אור זרוע במרדכי פ' המניח ובהגה' אשר"י פרק שור שנגח ד' וה' דמחלק בכך ומביאו ב"י לקמן בסי' זה ומהר"מ במרדכי שם חולק ודעתו כדעת הטור והמחבר וכן נראה דעת הפוסקים בכמה דוכתי וכ"פ מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט ועיקר:
(ב) בין דרך הלואה כו'. וכתב בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' מא"ז דהך דר' נתן שייכא נמי בחוב של הלואה ובמפקיד ונפקד ובניזק ובשכירות ובגוזל ונגזל וכ"כ מהרש"ל שם סי' י"ט וכת' עוד מהרש"ל שם דאין חילוק בין שניהם הלואה או אחד פקדון או שאר חוב דאע"פ שאינם שוים בכל תביעות שבעולם שייך דין זה ופשוט:
וכתב עוד בהגהת אשר"י שם מא"ז ושייכא נמי בנפקד ומסור דמפקינ' מנפקד של המוסר ויהבי' לנמסר ורבינו שמח' חולק במוסר עכ"ל וכ' מהרש"ל שם שטעמו של ר' שמח' דדינ' דגרמי הוא מדרבנן ולהרמב"ן שסובר דדינא דגרמי מדאוריית' אף במוסר מוציאין מדר"ן וכ"פ מהרש"ל שם בסימניו דאף במוסר מוציאין מדר"נ ועיין במה שכתבתי לעיל סי' ס"ו סעיף ל"ב ס"ק ק' דהוי ספיקא דדינא אי דינא דגרמי דרבנן א"כ היה נראה דהכא אין מוציאין במוסר אבל מ"מ נראה מטעם אחר דמוציאין מדר"ן דכיון דחייב לו מדרבנן כל מה דתקון כעין דאוריית' תקון אף דהוי קנסא מ"מ כל היכא דמצינן למגבי מיניה גבינן והיינו שלא מצינו בשום מקום בש"ס או פוסקים לחלק בהך דרבי נתן בחוב שהוא מדרבנן אלא ודאי כמ"ש כן נראה לי ודלא כנרא' מדברי מהרש"ל שם ע"ש:
(ג) בין דרך שכירות. (ועיין בב"ח ס"ס זה שהגיה בלשון בעה"ת שהביא הב"י וכשתראה בש"ס דקדושין (דף ט"ו ע"א) ובתוס' שם תראה דלא דק ואין צריך להגיה כלל ואדרבה לפי הגהתו אי אפשר לפרש דברי בעה"ת ע"ש) בתשו' מהרש"ך ח"א סי' י"ב נתעורר על דברי הרמב"ם וכן בספר גי' תרומה ריש שער נ"א דף ס"א על מה שפסק הרמב"ם פ"ג מה' עבדים כתנא קמא דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב מה' מלוה פסק כרבי נתן ובש"ס אמרי' בפ"ק דקדושין. (דף ט"ו ע"א) דת"ק לא ס"ל כר' נתן ומתוך כך כתבו דס"ל להרמב"ם כפי' ה"ר נתנאל שבתוס' שם דמאי דאמרי' דת"ק לא ס"ל כר' נתן היינו בשכירות וכ"כ בספר לחם משנה ספ"ב מה' מלוה לדעת הרמב"ם וכ"ז לא נהירא לי דא"כ ה"ל להרמב"ם לחלק ולכתוב בשום מקום דבשכירות אין מוציאין מדר"ן אלא ודאי מעיקרא ל"ק מידי ודברי הרמב"ם נכונים וברורים והוא משום דקשי' דהא סוגיא דש"ס בכל דוכתא אזלא כר' נתן בפ' האשה שנתארמל' ובפ' שור שנגח ד' וה' ובפ' השולח ובפרק כל שעה וכ"פ כל הפוסקים ובודאי נמי דהלכתא כת"ק לגבי ר"א כדאיתא בתוספות פ"ק דקדושין ושאר פוסקים אלא ודאי איתא להא ואיתא להא ושני תשובות יש בדבר. א' כמ"ש הרשב"א בחדושיו פ' השולח דף נ"ו ריש ע"ב וז"ל אפשר לומר דאפי' אם תמצא לומר דהלכת' כת"ק בהענק' אפשר נמי דהלכת' כר' נתן והא דדרשינן לו ולא למוכר עצמו ולא דרשינן מיניה לו ולא לבעל חובו משום דמסתבר' קאי בעבד ממעט מילי דעבד אחר אבל קאי גבי עבד וממעט ב"ח (בתמיה) ומשמעות דורשים איכא בינייהו והא דאמרינן ואידך בעלמ' נמי לא ס"ל כרבי נתן ולא אמר משום דמסתבר' כדפי' משום דניח' לי' למיתלי טעמא דת"ק בדין גמור מדתלי ליה במשמעות דורשים אלא מיהו אפשר דטעמא דת"ק לאו משום האי טעמא איתיה אלא טעמא כדפי' ואנן דפסקינן כוותיה דרבי נתן אי ס"ל נמי כת"ק דר"א הכי מפרש טעמיה עכ"ל הרשב"א שם. ב' י"ל כמ"ש הריטב"א פ"ק דקדושין וז"ל ואיכא למידק דהא דקי"ל הכא כרבנן דר' אליעזר יחידא' הוא ושמותי הוא כיון דכן לית הלכת' כר' נתן דהא רבנן פליגי עליה ואנן אשכחן בכולה ש"ס דמייתי הא דר' נתן להדי' ומוקמינן מתניית' ומתני' כוותי' והנכון דודאי קי"ל הכא כדרבנן וקי"ל כרבי נתן והא דאמרי' הכא דרבנן לית להו דר"ן היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטרך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו הוה משכח רב טביומי תנא דלא יליף שכיר שכיר הוה אפשר לקיומי דאי' דילי' אבל מכיון דלא אשכחן תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דש"ס דאמר לעיל אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קא' לי' ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף לי' והיינו דמיעט מוכר עצמו מכל הני דיני משום דלא כתיבי בי' ולא יליף להו ממכרוהו ב"ד ותו לא מצרכינן לההוא מיעוטא ודריש לו ולא לב"ח כר' אליעזר וכרבי נתן ומאי דאמרינן לק' הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימרא דתוטאי היא ויחידא' ולית הלכתא כותי' דודאי הלכ' היא דכר' נתן אתיא ורבנן מודו בה אלא נקטי תוטאי דהוא אמר' להאי דרשא בהדיא וכן דרך הש"ס וזה נכון וברור וכן מצאתי לרמב"ם ז"ל שפסק כרבי נתן וכרבנן למימרא דלא פליגי ואתי שפיר לפום מאי דפרישנא עכ"ל הריטב"א והם נכונים יותר הרי שהריטב"א השגיח על דברי הרמב"ם ותירץ על נכון ואין ספק דאשתמיט להו להרש"ך ולבעל ג"ת ולבעל לחם משנה דברי הרשב"א והריטב"א אלו (וגם על ה' המגיד לק"מ דמ"ש ה' המ' דהוא מחלוקת ת"ק ור"ן היינו לרב טביומי או כפי מה דמשמע פשטא דש"ס וגם בש"ס פרק האש' שנפלו סוף דף פ"א ושאר דוכתי משמע דאיכא דפליג עלי' דר"ן) . ג' עוד נ"ל לדעת הרמב"ם דכמו שמפרש ה"ר נתנאל ת"ק בעלמא לא ס"ל כר' נתן כן בזה הדרך מפרש הרמב"ם אלא שה"ר נתנאל מפרש בעלמא בשכירות לא ס"ל כרבי נתן וזה אי אפשר לומר לדעת הרמב"ם דאם כן הו"ל לכתוב בשום מקום דבשכירות אין מוציאין מדר"ן וכמ"ש למעל' אלא הרמב"ם מפרש בעלמ' בכל מילי דצדקה כגון מעשר עני ושאר צדק' נמי לא ס"ל כרבי נתן דהדבר ידוע דהענק' הוא מדין צדקה וכדמשמע בקרא ובש"ס פרק אלו מציאות ובקדושין בכמה דוכתי הלכך לא אצטריך לו למעוטי ב"ח דעלמא ושאר צדקה נמי לא ס"ל כרבי נתן בהא כדתניא בתוספ' דפאה מעשר עני אין משלמים בו החוב ופסקה הרמב"ם בפרק ו' מה' מתנות עניים וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב בשם אבי העזרי על א' שהיו נושים בו מנה ונתנו לו צדק' דפטור לשלם ממעות זה החוב מהך תוספתא ע"ש א"כ היינו דקאמרינן בעלמא לא ס"ל כר' נתן כנ"ל ברור:
(ד) ונותן לו קרן ורבית בעלה עליו כו'. ואם משכנו אצלו לזמן אף שהי' יכול לפדותו תוך הזמן מ"מ כיון שהי' זמן קצוב ביניהם ליתן לו לזמן פלוני סך כך וכך חייב ליתן לו כל מה שיבא עליו לזמן הקצוב ביניהם כן הוכחתי לעיל סי' ע"ב סעיף מ' ס"ק קס"א מתשובת רשב"א שהביא ב"י סי' ק"ד מחו' ח' וכתבתי שגם הר"ב מודה לזה לדינא ע"ש:
(א) אח"כ: ודלא כדעת ר"י א"ז בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' דמחלק בכך ומביאו ב"י בסי' זה ומהר"מ במרדכי חולק ודעתו כהט"ו וכן נרא' דעת הפוסקים בכמה דוכתי וכ"פ מהרש"ל פ"ד דב"ק ועיקר עכ"ל הש"ך ועיין בתשו' הגאונים סי' רכ"ג וד"ר סימן ש"כ ותשובת מהרי"ל סי' ק"א ומהרי"ט ח"א סי' ק"ה ומהרש"ך ח"א סי' י"ב וקכ"ח.
(ב) הלוא': וכתב בהג"ה פרק ד' וה' מא"ז דהך דר"נ שייך נמי בחוב של הלוא' ובמפקיד ונפקד ובניזק ובשכירות ובגוזל ונגזל וכ"כ מהרש"ל וכתב עוד דאין חילוק בין שניהם הלואה או א' פקדון או שאר חוב דאע"פ שאינם שוים בכל תביעו' שבעולם שייך דין זה ופשוט וכתב עוד בהג"א שם ושייכא נמי בנפקד ומסור (דמפקיד) [דמפקינן] מנפקד של המוסר ויהבינן לנמסר ור' שמחה חולק במוסר ע"כ וכתב מהרש"ל שטעמו של ר"ש דדינא דגרמי הוא מדרבנן ולהרמב"ן דס"ל דדיני גרמי מדאורייתא אף במוסר מוציאים מדר"נ ועמ"ש בסימן ס"ו סל"ב דהוי ספיקא דדינא אי דינא דגרמי דאורייתא א"כ היה נראה דהכא במוסר אין מוציאין אבל מ"מ נראה מטעם אחר דמוציאין מדר"נ כיון דח"ל מדרבנן כל מה דתקון כעין דאורייתא תקון אף דהוי קנסא מ"מ היכא דמצינן למגבי מיניה גבינן והיינו דלא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים לחלק בדר"נ בחוב שהוא מדרבנן אלא ודאי כמ"ש כנ"ל עיקר. ש"ך.
(ג) שכירות: הש"ך הביא תשובת מהרש"ך ודברי ספר גד"ת שהשיגו על הרמב"ם במה שפסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו ופסק ג"כ כרבי נתן ונראין דבריו כסותרים זא"ז ע"פ סוגית הש"ס פ"ק דקידושין ע"ש שהשיב עליהם ודחה דבריהם כדי להעמיד דברי הרמב"ם על נכון וכ' עוד דהרמב"ם מפרש דבכל מילי דצדקה כגון מעשר עני וכה"ג לא ס"ל כר"נ וכדפסק בפ"ו מהלכות מ"ע והוא מהתוספתא וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב על אחד שהיו נושים בו מנה ונתנו לו צדק' דפטור לשלם חובו ממעות זה עכ"ל וע"ל סימן צ"ט ס"ד בהג"ה.
(ד) לפדות: והיינו כשאין לחוש שיבא לראובן היזק מזה וכמ"ש הרמ"א בסוף סימן זה ואות' הג"ה מקומה כאן סמ"ע.
(ה) המותר: ואם משכנו לזמן אף שהיה יכול לפדותו תוך הזמן מ"מ כיון שהי' זמן קצוב ביניהם ליתן לו לזמן פ' סך כך חייב ליתן לו כל מה שיבא עליו לזמן הקצוב כן הוכחתי בסימן ע"ב ס"מ מתשובת הרשב"א שהביא ב"י סימן ק"ד וכתבתי שגם הרב מודה לזה לדינא ע"ש. ש"ך.
(א) ראובן שנושה מנה והוא מדר' נתן ויליף לה מדכתיב ונתן לאשר אשם לו לאשר גזלו לאשר הלוה לא נאמר אלא לאשר אשם לו והיינו למי שהקרן שלו וצריך לדעת קרא למה וכי לא ידעינן דכל אשר יש ללוה הן בבית הן בשדה הכל משועבד למלוה וא"כ כשיגיע זמן פרעון ודאי טורף המלוה וכבר האריך בזה הרשב"א בחידושיו סוף קידושין והעלה בזה דשטרות לאו בני גוביינא דמילי נינהו ומילי לא משתעבדא וכ"כ הר"ן סוף כתובות וז"ל ואי תימא בלא ר' נתן נמי כשיתבענו המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שמגבין שאר נכסיו י"ל דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן לה ע"ש אבל הרשב"א והר"ן לשטתייהו דסברי שטרות לאו בני גוביינא אך דעת הרא"ש והטור וש"ע בסי' ס' דסברי דשטרות משתעבדי באגב אלמא דבני שעבוד נינהו הדרא קושיא לדוכתי' ובש"ך סי' ק"א כתב דנהי דב"ד מגבין שטרות לא עדיף ממכירת שטרות בע"ד גופי' וא"כ אי לאו דר"ן כי היכא דמוכר שט"ח נאמן לומר אמנה או פרוע במגו דמחיל ה"ה בגוביינא דב"ד אבל השתא מדר"ן ה"ל מלוה ראשון בע"ד דשני וכדאיתא פ' האשה שנפלו ואין צריך לבא בכח הלוה שלו הלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה ע"ש.
אמנם דברי הש"ך יתכן האידנא דמטלטלי לא משתעבדי ואם מכר או נתן אינו טורף מן הלוקח וא"כ אם יאמר אמנה או ימחול אינו יכול לטרוף מן הלוה כיון דכבר מחל לו וחובות אינו אלא מטלטלי וכדאמרינן פרק כ"ש דליהוי כיתומים שקנו קרקע בחובת אביהם; אבל לדינא דאורייתא דאין חילוק בין קרקע למטלטלין, ולמ"ד שעבודא דאורייתא, טורף נמי מטלטלי שמכר וכמ"ש הרשב"א סוף קידושין ועמ"ש בסי' ל"ט סק"א וא"כ כיון דהחוב נשתעבד למלוה אי אזיל לוה ומחיל הרי זה טורף כמו שטורף מן המטלטלין המשועבדים וממילא לא מצי טעין אמנה כיון דחב לאחריני וא"כ אכתי תקשה קרא למה כיון דמה"ת טורף מן המטלטלין שמכר.
ולכאורה אפשר ליישב דאי לאו קרא והיה המלוה בא בתורת שעבוד לא היה לו שעבוד אלא בשעבוד נכסיו ולא בשעבוד גופו כמו דאינו נמכר לשיטת ר"ת וכן למ"ד מכירת שטרות לאו דאורייתא גם השעבוד שטרות לאו דאורייתא וא"כ ודאי קרא בעי ואפי' לשיטת ר"ת כיון דשעבוד גופו אינו משועבד היה יכול למחול כמו במכירה וליתי' דע"כ ל"א מכירת שטרות לאו דאורייתא אלא משום דהוא אינו ברשותו ואין לו כח למכור אבל להשתעבד גם דבר שאינו ברשותו משועבד וכמ"ש הרא"ש בתשוב' כלל ע"ה סי' ג' וז"ל דשטרות משתעבדי באגב דמצינו במקום אחר חילוק בין מכירה לשעבוד דיותר בקל אדם משעבד ממה שמוכרם דקי"ל דאקני מועיל ומשתעבד נכסים שעתיד לקנות ואינו יכול למכור נכסים שעתיד לקנות ע"ש וא"כ למ"ד שטרות משתעבדי מה"ת משתעבדי אפי' למ"ד מכירת שטרות לאו דאורייתא היינו משום דהוי דבר שאינו ברשותו אבל שעבוד חל אפי' בדבר שאינו ברשותו ואפי' לפי מ"ש בסי' ס' דהא דדאקני משתעבד היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אין לחלק בין מכירה לשעבוד ע"ש ס"ק ה' היינו היכא דבא בתורת שעבודא דנכסים שקנ' אחר הלואה מה"ת לא משתעבדי וכמ"ש בסי' קי"ב סק"א ואינו אלא מכח שעבודו ששעבדם בפי' ומה"ת כשם שאין יכול למכור נכסים שיקנה כן א"י לשעבד נכסים שיקנה אבל היכא שאינו בא בשעבודו אלא בשעבוד ששעבדו לו תורה דהא שעבודא דאורייתא וא"כ חל השעבוד על דבר שאינו ברשותו כמו בדבר שברשותו בין דשלו הוא וכמו דיורש יורשה בירושה דממילא כן משתעבדי למ"ד שעבודא דאוריי' אפי' דבר שאינו ברשותו כל שהוא שלו. וא"כ שעבוד גופו שיש לו נמי משתעבד למלוה אפי' לשיטת ר"ת דאינו נמכר משום דהוי דבר שאין בו ממש היינו הוא אינו יכול למוכרו אבל שעבוד דממילא דאינו בא מכחו הרי הוא משתעבד כמו שיכול לשעבד עצמו בשעבוד הגוף אע"ג דאין בו ממש כן ה"נ משועבד לזה כיון דשעבודא דאורייתא וזה ברור ודו"ק. לכן נראה דקרא בעי היכא שהחוב נעשה אחר הלואה מה"ת לא משתעבד אלא נכסי' שהי' לו בשעת הלוא' וכמ"ש בסי' קי"ב סע"א דל"א נכסוהי דבר אינש אינון ערבין אלא באותם נכסים שהיו בעת הלוא' ואפי' כתב לו דאקני ל"מ מה"ת דשעבוד וקנין שוין מה"ת דל"מ וכמ"ש בסי' ס' סק"ה וא"כ מתורת שעבוד ל"ה מהני אבל בשעבודא דר"ן מהני אפי' החוב אחר הלוא' וכמ"ש בסי' פ"ה סק"ה ועמ"ש לקמן סק"ט. ועוד נרא' והוא העיקר אצלינו דאלו הוי בתורת שעבוד לא הוי אלא כמו שאר נכסים המשועבדים דמצי הלו' לסלוקי בזוזי ומכאן ולהבא הוא גובה אבל בתורת שעבוד' דר"ן הרי הוא כאלו המלו' של הלו' הוא הלו' לו והמלו' הראשון יכול למכור דשלו ממש ואע"ג דזבין מלו' לא מהני כדאמרינן פ' כ"ש דמכאן ולהבא הוא גובה היינו היכ' דבא בתורת שעבוד אבל בשעבודא דר"ן התור' אמרה ונתן לאשר אשם לו והוא המלו' האמיתי ואפי' רוצ' הלו' לסלוקי בזוזי אינו יכול דהוא המלו' האמיתי וכמ"ש בסי' פ"ה סק"ה וסעד לדברינו מדברי הש"ך ס"ק י"ח ע"ש וא"כ ודאי איכ' נפקותא טובא דאם הי' בתורת שעבוד הוי מצי לסלוקי בזוזי ולא הי' יכול למוכרו ובדר"ן [הווי] שלו ממש ואיתי' במכיר' ואינו יכול לסלקו בזוזי ונרא' דהא דכתבה התורה בפ' נשא והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו דהיינו אם כחש בפקדון או בתשומת יד והשיב את אשמו בראשו וגם חמישתו יוסף ונתן הקרן והחומש למי שהקרן שלו דכפירתו אל המלו' האמיתי וא"כ החומש יתן לו וזה שתובעו אינו אלא כמו בא בהרשא' וכההיא דאמרינן בפ' הגוזל דף ק"ז תבעו שומר והודה דשומר במקום בעלים אם באמת נשבע ע"ש ומזה מוכח דגוף החוב שייך לו דאי אינו אלא שעבוד ומכאן ולהבא הוא גובה א"כ אם חובו אינו אלא מנה וזה כופר במנה ומוסיף חומש מה לו לחומש דחברי' אלא משום דהתור' אמרה דכל החוב למלו' וא"כ כפירת ממון דידי' הוא ומש"ה חמישתו יוסף ונתן לאשר אשם לו ולא תימ' דהחוב עלה כמו הקרן והחומש אלא החוב לא הי' רק כנגד הקרן ואפ"ה החומש יתן לו דהחוב דידי' ולדידי' הוא דכפר ע"י תביעתו של זה וזה ירא' לי בדברי רש"י פ"ב דכתובות דף ל"ו ז"ל ונתן לאשר אשם לו ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם היינו קרן כדאמרינן בהגוזל דף ק"י למי שהקרן שלו עכ"ל והיינו למי שהקרן יתן החומש דהכי כתב קרא והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו היינו שיתן הקרן גם החומש למי שהקרן שלו אפי' אינו עולה כנגד קרן וחומש וא"כ מוכח דחובו של לוה דידיה דמלו' הוא לגמרי דאי בתורת שעבוד אין לו אלא מכאן ולהבא אין לו בחומש ומש"ה ניחא דכתב' התור' דינא דשעבודא דר"נ גבי כחש בעמיתו וכמ"ש והוא נכון ודו"ק: