שולחן ערוך חושן משפט פו ב


שולחן ערוך

במה דברים אמורים? כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסידרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה (דאע"פ שיש לו נכסים במדינה אחרת) (ריב"ש סי' שנ"ג) אבל אם יש לו במדינה זו נכסים האין ב"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

(ד) אע"פ שיש לו נכסים כו' דאין מטריחין המלוה ללכת וגבות במדינה האחרת אלא גובה ממשועבדים הנמצאים כאן, וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסימן קי"א סעיף י"א דמלוה גובה ממשועבדים שבמדינה זו אע"פ שיש לו בני חורין במדינה האחרת.

(ה) אין בי"ד נזקקין כו' דשעבוד זה נקרא משועבדים, ואין מגבין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אף שהגיע זמן פרעון החוב, כן מוכח בהר"ן פ"ב דכתובות ולאפוקי ב"י וד"מ ב', ועיין הגהות דרכי משה.

ש"ך - שפתי כהן

(ה) בד"א כשאין לשמעון נכסים כו'. צ"ע גדול בדין זה ולפי שהוא נוגע בהרבה מקומות מוכרח אני להאריך. דע שכדברי המחבר כ"כ הבעה"ת והטור וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף קכ"ב והר"ן פ"ב דכתובות והריב"ש סי' שכ"ג ומביאם ב"י דהך דר' נתן מיירי בדלית ליה נכסי חפשתי ומצאתי שגם הבעל העיטור סוף דיני חוב דף ס"ד ע"א כתב כן וכ"כ הרב המגיד סוף פ"ב מהל' מלוה וכ"נ מתשובת הרמב"ן שבבעה"ת ריש שער נ"א שהבאתי לקמן סעיף ה' ס"ק י"א וכ"כ ר' ירוחם נ"ו ח"א שכ"כ הרשב"א ושכן עיקר והנה אם תפרש דברי הפוסקים האלו כפשטן ודאי דאין זה עיקר לדינא אלא נראה לפע"ד עיקר כמ"ש בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' בשם האור זרוע בשם אבא מורו ומביאו בשלטי גבורים פ' גט פשוט דף מ"ה ע"ב במסקנתו וכן מצאתי בפסקי מהר"מ רקנטי סי' ער"ה דריא"ז נראה דהך דר"נ מיירי אפי' אית לי' נכסי וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס וכן פסק מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט וכ"נ דעת הבעל גידולי תרומ' ריש שער נ"א סוף ד' ש' וכן בעל ס' לחם משנה ספ"ב מה' מלוה. והראי' שהביאו הרשב"א והר"ן והרב המגיד ובעה"ת שם מפ' שור שנגח ד' וה' (דף מ' ע"ב) לאו ראיה היא כלל דמעיקרא קאמר ש"ס דהיכא דאית ליה נכסי חייב הוא עצמו לשלם מן העלייה בלאו הך דר' נתן ולא מצי בעל שור לומר הוה מעריקנ' ליה לאגמ' אלא דש"ס פריך בלית ליה נכסי ואהא משני משום דר' נתן וכ"כ מהרש"ל והג"ת והלח"מ שם. גם מ"ש הרשב"א והר"ן והרב המגיד והריב"ש שם דחוב זה הוי כמשועבדים ואין גובין ממשועבדים במקום שיש בני חורין כו' אם תפרש דבריהם כפשוטו ודאי לא נהירא דהא דאין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין היינו משום דחשו חכמים לתקנה דלקוחות דלא ליפסדו וכדאית' בר"פ הניזקין והכא מה תקנה שייך ומאי פסיד' איכ' הרי הוא חייב לשלם בלא"ה לשמעון וכ"כ מהרש"ל שם אלא הר"ן והפוסקים הנ"ל מיירי היכא דאית ליה איזה פסיד' ללוה שני ואינו רוצה לשלם עכשיו וכמ"ש לקמן דהשת' הוה ליה דומי' דמשועבדים דאין גובין במקום שיש בני חורין והשת' לא קשיא על הר"ן מה שהקשה עליו מהרש"ל שם ע"ש:

וכתב עוד מהרש"ל שם וז"ל וכן נראה מאחר דעיקר דינא דר' נתן לאו מסבר' קאתי אלא מקרא ושעבודא דאוריית' הוי ליה גביה א"כ אין חילוק בין לית לי' נכסים בין אית ליה אבל מ"מ אין הב"ד מחוייבין להזקק לו לעשות דין עם לוי מאחר שיש לשמעון נכסי וכהאי לישנ' כתב הטור בשם בעה"ת דוק' דאין לשמעון נכסים לפרוע ממנו שסדרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה אבל אם יש לו נכסים אין ב"ד נזקקין להוצי' מזה ליתן לזה אבל מ"מ אי תפס מלוי בעבור חוב שיש לו על שמעון אפי' אית ליה נכסי לא מפקינן מיניה ונ"מ שאם אותו החוב הוא בשטר אף שיש לשמעון נכסים לא יוכל למחול ללוי שכל נכסיו משועבדים לבע"ח עד שישלם לו עכ"ל ומ"ש וכן נראה מאחר דעיקר דינא דר"נ כו' נכון הוא ועוד אביא לקמן ראיות ברורות דהך דר"נ מיירי אפי' אית ליה נכסי אך מ"ש אבל אין הב"ד מחויבים כו' וכהאי לישנ' כתב הטור כו' לא נהיר' לי דכיון דנכסים משועבדים לו מדאוריית' למה לא יהיו הב"ד מחוייבים להזדקק לו ועוד דר"נ מנין שמוציאים מזה ונותנים לזה קאמר הרי דאב"ד קאי שהב"ד מוציאין מזה ונותני' לזה וכמ"ש הבעה"ת גופיה להדי' שם בריש שער נ"א טעם הדבר שאין על שמעון זה הטורח משום דמוציאין קתני ב"ד מפקי ולא הוא כו' ומביאו ב"י ודוחק לו' דר"ל דב"ד רשאין להוצי' אבל אין מחוייבי' להוציא ועוד דהא הבעה"ת בלית ליה נכסי מיירי ובלית ליה נכסי פשיט' שמחוייבים להוצי' אלמ' דהאי לישנ' שמוציאין מזה ונותני' לזה חיוב' הוא שהב"ד מחוייבין להוצי' מזה וליתן לזה. גם מ"ש וכהאי לישנ' כתב הטור בשם בעה"ת דוק' דאין לשמעון כו' אין ב"ד נזקקין כו' נראה שהבין שבעה"ת ס"ל דהך דר"נ מיירי ג"כ בדאית לי' נכסי רק שמחלק לענין שאין הב"ד נזקקין לו בדאית ליה נכסי כו' והבין שהבעה"ת חולק על הר"ן. ולא נהיר' גם אישתמיטתי' דברי בעה"ת עצמו ריש שער נ"א שכתב להדי' דהך דר' נתן מיירי בדלית ליה נכסי וכמ"ש הר"ן וז"ל בעה"ת שם תניא רבי נתן אומר כו' ומסתבר' דדוק' היכא דלית ליה נכסי ללוה אבל היכ' דאית ליה נכסי ללוה אין ב"ד נזקקין להוצי' מזה וכדאית' בב"ק פרק שור שנגח ד' וה' דאמרינן הניח' היכ' דאית ליה נכסי היכ' דלית ליה נכסי מאי איכ' למימר ומשני משום דאמר כי היכי דמשתעבדנ' לדידך ה"נ משתעבדנ' להיאך מדר' נתן אלמא דמילת' דר"נ בדלית ליה נכסי להיאך קא משתעי מילת' עכ"ל הרי דס"ל לבעה"ת להדי' דמהך דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה משמע דהך דר"נ מיירי בדלית ליה נכסי ולכך כתב אבל היכ' דאית ליה נכסי אין בית דין מוציאין אבל לפי מה שכתב מהרש"ל דלא כהר"ן אם כן ה"ה שהב"ד נזקקין לו:

גם נלפע"ד דאישתמיטתי' למהרש"ל דברי הבעה"ת והטור דלקמן סי' קכ"ה סעיף ה' שכתבו שם להדי' דהיכ' דאית ליה נכסי לא שייך דר"נ אפי' תפס מלוי ע"ש (ולקמן סימן קכ"ה סעיף ג' ס"ק י"ז וכתבתי ביאור דבריה' צ"ע בזה ע"ש) גם מ"ש מהרש"ל ונ"מ שאין שמעון יכול למחול אף שיש לו נכסי יתבאר לקמן דלית' האי נ"מ אלא נ"מ טובי אחריתי איכ' וכמו שיתבאר ולפי שכבר הבאתי הרבה פוסקי' מאד שכתבו דהך דר"נ מיירי דוק' בדלית ליה נכסי לכך מוכרח אני להאריך לסתור דבר זה או לפרש בענין שגם הם מודי' לדברי וכמ"ש לקמן. הנה כבר הזכרתי ראיה אחת דהך דר"נ היינו אפי' בדאית ליה נכסי והוא דכיון דהך דר"נ אתי מקרא ודאוריית' הוא אם כן פשיט' כי היכי דלמ"ד שיעבוד' דאוריית' וטורפין מלקוחות בין יש ללוה נכסי או אין לו נכסי אלא דמפני תיקון העולם אין טורפין לקוחות היכא דאית ליה נכסי ללוה וכדאית' בר"פ הניזקין א"כ ה"ה הכא כיון דהאי שעבוד' דאוריית' הוא מה לי אית ליה נכסי או לית ליה נכסי ותיקון העולם לא שייך כאן דהא לית ליה ללוה שני פסיד':

ועוד ראיה ממאי דגרסינן בפסחים פרק כל שעה (דף ל"א ע"א) דפרכי' התם לרבא דאמר ב"ח מכאן ולהב' הוא גובה מהא דאמר רבא אי פקח הוא מגביא להו ארע' כדאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן (ונתבאר זה לקמן ריש סי' ק"א ע"ש בטור וב"י) אי אמרת בשלמ' למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה מהן דכמאן דגבו מחיי' דאבוהון דמי אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגובה מהן הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי ואלו קני יתמי נכסי מי קא משתעבדי לב"ח ומשנינן שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנ' ליה לאבוכון משתעבדנ' נמי לב"ח דאבוכון מדר"נ דתני' ר' נתן אומר מנין לנושה בחברו כו' והא התם ודאי משמע דמיירי אפי' אית ליה נכסי דהא הך דא"ר נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן משמע דבכל גווני מיירי אפי' הניח אביהן נכסים מטלטלי' אם גבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן ואמאי הא כל כמה דהוי ליה נכסי מטלטלים לא משתעבדי מדר"ן בחיי אבוהון והדרא קושי' לדוכת' דה"ל כאלו זבין יתמי נכסי דמי ואלו קנו יתמי נכסי מי קא משתעבדי לב"ח וכן יש להוכיח מהך דהרי שהי' נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי ומוציאים ממנו מדר"נ כו' דבפ' האשה שנפלו (ריש דף פ"ב) ומהך דאין לו קרקע ויש לחייב קרקע כותבים עליו פרוזבל מדר"נ כו' דבפרק השולח (דף ל"ז ע"א) ומ"ש בספר לח"מ ספ"ב מה' מלוה בזה לא מיחוורא לי וגם לפי מה שהוכחתי מהך דפ' כל שעה נדחו דבריו ע"ש ואין להאריך. (ועוד הוכחתי לקמן מדברי הרשב"א ור"י גופייהו נל"א ח"ב ומביאם ב"י לקמן סי' ק"ה מחו' ב' ג' דהך דר"נ מיירי אפי' אי"ל נכסי וכמ"ש ע"ש) . מיהו נ"ל דהיינו דוקא כשאין הפסד ללוי בכך (וכן דעת ב"י דהיכי דאין הפסד ללוי מוציאין ממנו מדר"נ אפי' אית ליה לשמעון נכסי וכמ"ש לקמן ס"ק ז' בשמו ע"ש) ונ"מ דאם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית ולוי רוצה לשלם גובה ראובן הבינונית א"נ היכי דלית ליה לשמעון אלא קרקע וללוי יש לו מטלטלים או מעות ורוצה לשלם דגובה ראובן המטלטלים או המעות דלא אמרי' כיון שראובן הלוה לשמעון יהא הוא בעל דבר של שמעון ולא יגבה אלא קרקע זיבורית אלא כי היכי דמשעבד לוי לשמעון ה"נ משתעבד לראובן מדר"נ ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את וכדאמרי' פר' האשה שנפלו (ריש דף פ"ב) והלכך כיון דסוף סוף צריך לוי לשלם ה"ל הוא לוה של ראובן אבל היכי שיש ללוי פסידא בזה כגון ששמעון מודה לו שהשטר פרוע או אמנה וכה"ג או שמוחל לו השטר או נתנו לו במתנה או שהרויח לו הזמן או שלוי אינו רוצה לשלם מחמת שצריך עדיין המעות ושמעון אינו מקפיד עליו ורוצה להניח המעות עוד אצלו לאיזה זמן וכה"ג נהי דהיכא דלית ליה נכסי לאו כל כמיניה דשמעון מ"מ היכי דאית ליה נכסי אין מוציאין מלוי ולא משום דלא משתעבד ליה מדר' נתן היכי דאית לי' נכסי שכבר הוכחתי דמשתעבד מדר"ן אפי' אית ליה נכסי אלא דלא עדיפא שעבוד' דר"נ משעבודא דעלמא בקרקעות דלוה גופיה דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא לוה שמכר או שעבד קרקעותיו לאחרים דאין גובים מהן במקום שיש אצל הלוה בני חורין אפי' הן זיבורית משום פסידא דלקוחות והיינו משום תיקון העולם וכדאיתא בריש פ' הנזקין דאע"ג דמדאוריי' משתעבדי ליה חשו רבנן לפסידא דלקוחות ואם כן ה"ה הכא נהי דמשתעבד לי' מדאוריי' מ"מ כיון דאית ליה פסידא אם ישלם הוה ליה חוב זה כמשועבדים ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וליכא למימר דהכא לא קנה לוי שום דבר משמעון הא לאו מילתא היא סוף סוף כיון דהשתא אית ליה פסידא שהרי הוא אומר שהוא פרוע או אמנה או מכר לו וכה"ג שייך תקנתא דרבנן ועוד דודאי לא גרע אומר אמנה או פרוע או מחל לו מאלו נותן לו מתנה והא אפילו במתנה קי"ל בפ' הניזקין שם דאין גובים ממקבלי מתנה במקום שיש בני חורין אצל הלו' אפי' הן זבורית וכמ"ש כל הפוסקים והטור והמחבר לקמן סי' קי"א סעיף ח' ולא נהירא כלל לחלק בין מתנה ובין אומר פרוע או מחל לו או שאר פסידא ללוה:

וראיה לדברי ממ"ש הרמב"ם ס"פ ב' מה' מלוה ומביאו הבעה"ת שער נ"א ח"ב וכן כתב הסמ"ג סוף עשין צ"ג וז"ל שמעון שהי' חייב לראובן מאה ולוי חייב לשמעון מאה מוציאין מלוי ונותנים לראובן לפיכך אם אין לשמעון נכסים והי' לו שטר חוב על לוי ואמר לו שטר אמנה הוא או פרוע הוא והודה לו שמעון אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושים לאבד זכותו של ראובן אלא ישבע ראובן ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבוע' עכ"ל הרי שכתבו לפיכך אם אין לו לשמעון נכסים כו' ומ"ש בספר לחם משנה שם משום דביש לו נכסים אינו חב לאחרים לא נהירא לי דהא מ"מ חב לאחרים כשיהיו אותם נכסים של לוי בינונית או מטלטלי או מעות וגם ליכא למימר דמ"ש אין לו נכסים אורח' דמלתא נקט משום דאם הי' לו נכסים מסתמא היה משלם לו כפשוטו דפשטא דמלתא לא משמע הכי וגם ליכא למימר דס"ל דהך דר' נתן מיירי בלית לי' נכסי דא"כ למה כתבו מתחלה בדינא דר' נתן בסתם מוציאין מלוי ונותנים לראובן כו' הל"ל מיד שמעון שהי' חייב לראובן כו' ואין לשמעון נכסים מוציאין מלוי כו' ועוד שהרי בפ' י"א מה' מלוה דין ט' כתב הרמב"ם הך דרב נחמן דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן כו' שהבאתי לעיל ומשמע להדיא מדבריו שם דאף שהניח אביהן מטלטלים ב"ח חוזר וגובה מהן וכן משמע להדיא בסמ"ג דף קע"ה ע"א אלא ודאי ס"ל דהך דר' נתן מיירי אפי' אית ליה נכסי וא"כ אמאי כתבו בפ"ב מה' מלוה לפיכך אם אין לשמעון נכסים כו' ועוד למה כתבו אלא ישבע ראובן ויטול מלוי כו' אמאי ישבע הא משתעבד לי' איהו גופיה מדר' נתן והוה ליה איהו בעל דבר דידיה וכדאיתא בפרק האשה שנפלו וכמ"ש למעלה ולוי הרי אינו טוען שפרע לראובן וכן שמעון הרי הוא מודה שחייב לראובן ולמה ישבע ראובן אלא ודאי כמ"ש דנהי דמשתעבד מדר"ן מדאוריית' אפי' אית ליה נכסי מכ"מ כיון דאית לי' פסידא ללוי בזה תקנתא דרבנן הוא דאין גובים ממנו היכא דאית ליה נכסי דה"ל חוב זה כנכסים משועבדים כיון דאית ליה פסידא בזה כיון שאומר אמנה או פרוע ולפי דבריו אינו חייב לו כלום אין לך פסידא גדולה מזה וזה שכתבו ישבע ראובן ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה בבא ליפרע מלקוחות דאע"ג דשעבודא דאורייתא והלקוחות אינם טוענים ברי ששטר של הטורף פרוע תקנו רבנן דהבא ליפרע מלקוחות לא יפרע אלא בשבועה הא נמי בכלל תקנה זו דלא יפרע אלא בשבועה כיון דאית ליה פסידא ללוי:

ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שמטה דין כ' היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שעבודו כותב עליו פרוזבול עכ"ל והוא מן הש"ס פ' השולח (דף ל"ז ע"א) ואיתא שם דהיינו כר' נתן ומשמע אפי' יש ללוה מטלטלי ולא כמו שדחק עצמו בספר לחם משנה פ"ב מה' מלוה בזה וגם הקשה שם על הר' המגיד פ"ב מה' מלוה ונכנס בדוחקים ולפי מה שכתבתי אתי הכל כפשוטו דודאי הך דר' נתן בפרוזבול ובשאר דוכתי היינו אפי' אי"ל נכסי משתעבד ליה מדאורייתא והרמב"ם והרב המגיד פ"ה מה' מלו' מיירי דהיכא דאית ליה פסידא ללוי דומיא דשטר אמנה או פרוע אין גובים ממנו בדאית ליה נכסי לשמעון מתקנתא דרבנן. כן נ"ל ברור:

ולפ"ז נראה דמ"ש כל הפוסקים הנ"ל דהך דינא דר' נתן היינו בלית ליה נכסי דאי בדאית ליה נכסי אין מוציאים דה"ל חוב זה כמשועבדים דאין גובים במקום שיש בני חורין מיירי כל הנך פוסקים דלעיל בדאית ליה פסידא ללוי או שאין לוי רוצה לשלם עדיין ורוצה עוד להשתמש במעות מדעת שמעון וכמו שכתבתי והשתא לא קשיא מה שהקשה מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט על הר"ן וז"ל והנה מ"ש הר"ן דחוב זה דומה לנכסים משועבדים כו' אינם דברים של טעם כו' דהכא מאי תקנה שייך ומאי פסידא איכא כו' והא"ז פסק להדיא בשם אבא מורו אף דהיכא דאית ליה נכסי כו' עכ"ל ולע"ד ל"ק מידי מזה על הר"ן דהר"ן קאי התם להדיא אאומר שטר אמנה או פרוע דאיכא פסידא ללוי ובהא הא"ז בשם אבא מורו מודה דנהי דהא"ז כ' דר' נתן מיירי בדאית ליה נכסי היינו דמשתעבד מדאורייתא מדר' נתן אבל מ"מ מתקנתא דרבנן אין גובים מחוב זה היכא דאית ליה פסידא בדאית ליה נכסי ואע"פ שהר"ן שם כתב דהך דר"ן מיירי בדלית לי' נכסי כו' מ"מ נראה דר"ל דהך דר"ן דקי"ל דמוציאין בעל כרחו דלוי כמו באומר אמנה הוא דמיירי מיניה הר"ן התם ואם נפשך לו' דהר"ן והא"ז פליגי א"כ מכל שכן קשה על מהרש"ל אמאי השיג על הר"ן כאלו הר"ן לבד כתב כן הא הרשב"א והרב המגיד והריב"ש ובעל העיטור ור' ירוחם ובעה"ת והטור והרמב"ן והרמב"ם וסמ"ג ושאר הרבה פוסקים כתבו כהר"ן והבאתי דבריהם לעיל ואין ספק דאישתמיטתי' למהרש"ל דברי כל הפוסקים הנ"ל שהרי לא הביאם כלל ואלו הוה חזי להו הוה פירש דבריהם ודברי הר"ן כמו שכתבתי בודאי אינו עולה על הדעת שכל הנך גדולי פוסקים יכתבו דין שהוא נגד הסברא ונגד הש"ס אלא ודאי כדפי' וזה נ"ל ברור:

ובהכי ניחא מ"ש הרשב"א והר"ן ובעה"ת והרב המגיד דהך דר' נתן מיירי בדלית לי' נכסי כדמוכח בפרק שור שנגח ד' וה' והקשה מהרש"ל שם על הר"ן וכן הגדולי תרומ' שם על הבעה"ת וכן הלח"מ שם על הרב המגיד דלא מוכח התם מידי וכמו שכתבתי לעיל ולפי מה שכתבתי ל"ק מידי דהרשב"א ובעה"ת והר"ן והרב המגיד לא באו אלא לו' דבפ' שור שנגח ד' וה' לא איתמר מילתא דר' נתן רק בלית לי' נכסי א"כ מה"ת לן לו' דבאית לי' נכסי מוציאים היכא דאית לי' פסידא ללוי וכמ"ש תדע דאל"כ קשה למה כתב הרשב"א סי' אלף קכ"ב בפקדון שמוציאין ממנו אע"פ שיש לו נכסים אחרים ומביאו המחבר לקמן סעיף ד' הא אי תימא דלא נשתעבד מדר' נתן בדאית לי' נכסי אמאי יוציאו ממנו אלא ודאי דשעבודא דר' נתן מדאורייתא היינו אפי' אית ליה נכסי אלא דבמלוה אין מוציאין ממנו בע"כ משום פסידא דיליה מתקנתא דרבנן ובפקדון דלית ליה פסידא לנפקד לא שייך תקנתא דרבנן ומגבינן מדר' נתן מדאורייתא והכי מוכח נמי ממ"ש ר' ירוחם נל"א ח"ב בשם תשובת ר' מאיר דשמעון הנפקד חייב לשלם מן הפקדון של ראובן ללוי מה שחייב לו ראובן ללוי מדר' נתן ומביאו ב"י לקמן סי' ק"ה מחוד' ב' ולא חילק שם בין אית ליה נכסי לראובן או לא והרי רבי' ירוחם ס"ל דבאית לי' נכסי אין מוציאין מן הלוה מדר' נתן וכמו שכתבתי לעיל בשמו אלא ודאי כמ"ש והכי מוכח נמי ממ"ש הב"י לקמן סי' ק"ה מחו' ג' שכ' הרשב"א פ' שור שנגח ד' וה' עלה מ' גבי הא דאמרי' משום דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לך משתעבדנא להאיך מדר' נתן ושמעינן מהא דאלו רצה ב"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנושה בראובן אע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ולא חילק ואם איתא הל"ל דהיינו דוק' בדלית ליה נכסי לראובן אלא משמע דאפי' אית לי' נכסי לראובן כיון שרוצה הב"ח או הנפקד לשלם דדוקא כשאינו רוצה לשלם יש חילוק בין אית לי' נכסי מתקנתא דרבנן לפסידא דילי' אבל כשרוצה לשלם מרצונו הטוב פשיטא דיכול לעשות כן (ולא הוי כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דלקמן סי' קכ"ח ועמ"ש שם בס"ק ח') אפי' אית לי' נכסי לראובן כיון דמשתעבד לנושה שלו מדאורייתא מדר' נתן וכמ"ש וא"כ כיון שדברי הרשב"א ור' ירוחם שכתבו כהר"ן מוכרחים בבירור לפרש כמו שכתבתי א"כ גם דברי הר"ן שכתב כדבריהם יתפרש כן ול"ק מה שהקש' מהרש"ל עליו. וכן דעת ב"י דהר"ן והרשב"א ופוסקים הנ"ל מיירי בכה"ג וכמו שכתבתי לקמן ס"ק ז'. וכן משמע בריטב"א פרק האשה שנפלו כדברי שכתב שם וז"ל דתניא ר' נתן אומר כו' תימא אפי' בלא רבי נתן נמי מי עדיף מנכסים משועברים שהמלוה טורף וגם מן המטלטלין וי"ל דהתם היינו כששעבד לו מטלטלי אגב קרקע אי נמי בשבועה אבל לר' נתן בלאו הכי גובה הימנו בעל כרחו דהא איהו גופיה אשתעבד לי' מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שגובה ממנו שלא בשבועה אם הוא מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו אלא כשיגיע זמנו עכ"ל משמע דאי אית ליה שום פסידא אינו גובה ממנו והיינו כמו גבי לקוחות מתקנתא דרבנן וכמ"ש לעיל:

ובדברי מהרש"ל גופי' נראה שמודה לדברי לדינא שהרי כתב אבל הכא מה תקנה שייך ומאי פסידא איכ' כו' משמע הא היכא דאיכ' פסידא שייך שפיר תקנה זו. ולפ"ז מ"ש מהרש"ל בסוף דבריו ונ"מ שאם אותו החוב הוא בשטר אף שיש לשמעון נכסים לא יכול למחול ללוי כו' לא נהירא דכיון דיהי' ללוי פסידא בגביה זו שהרי מחל לו אין מוציאין מלוי מכח תקנת חכמים כיון דאית ליה נכסים לשמעון ולא גרע מחילה זו ממתנה דקי"ל דאין גובין ממקבלי מתנה במקום שיש בני חורין אפילו הן זבורית אף דשעבודא דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל מפני תיקון העולם ואפשר דמהרש"ל מיירי השתא שאין לו נכסים עכשיו ורצה לו' אף שבשע' שמחל לו הי"ל נכסים א"י למחול כיון שמשועבד לו מדר' נתן כל נכסיו עד שישלם לו וכיון דהשתא לית ליה נכסי ל"ש תקנתא דרבנן משא"כ אלו הי' ר' נתן מיירי דוקא בדלית ליה נכסי היתה מועיל אז מחילתו ונמצא גם מהרש"ל מודה לדינא למה שכתבתי וכן עיקר:

(ו) שסידרו לו ב"ד כו'. כתב מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט דהוא הדין כשאין שמעון כאן נפרע מלוי ולא דמי לערב (ע"ל סי' קכ"ט ס"י) דהיכא דאית לי' נכסי ללוה לא מטרחינן לערב וכופין ליה להמתין על הלוה דהתם איכא אטרוחי דבי דינא דשוב צריכים למיעבד דינא לערב על נכסי לוה אבל הכא לית ליה טעמא למילתא להכריח למלוה להמתין על הלוה אם לא שהוא בעיר עכ"ל ואין דבריו נראין לפע"ד ונראה דלטעמיה אזיל שכתב שם דאפי' אית ליה נכסי מוציאין ממנו מדר' נתן אבל לפי מ"ש לעיל בסק"ה דבאית ליה נכסי אין מוציאין בעל כרחו של לוה משום פסידא דידי' מתקנת חכמים דהוי כנכסים משועבדים דאין גובים במקום שיש בני חורין אם כן דמי לערב דכמו דחשו לפסידא דערב כך חשו לפסידא דלוה ותו דדילמא אם יהיה שמעון הלוה בכאן יברר ששטר זה פרוע הוא הלכך עכ"פ צריך לאודועי לי' ולהמתין על הלו' שיעור הראוי וכדלקמן סי' קכ"ו וכן כתב בתשוב' בנימן זאב סי' שצ"ט וכן משמע מתשוב' הגאונים שהביא הב"י בסי' זה מחו' ג' וז"ל שאלו לרב האי הא דר' נתן אשכחן בתשו' ר"ע דלא מפקינן ממונא מלוי ויהבינן לראובן עד דאזיל ראובן ותבעו לשמעון כו' תשובה כדין וכשורה כתב והא מילתא דרבי עקיבא אף על גב דלא מפרשי' בש"ס וקבלה היא בידכם כבר מיפרשה בתלמוד א"י דהקשו ומתמהו וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו א"ל רבי ירמיה אנן משלחין בתרי' ג' אגרין כו' ע"כ וע"ל סי' ק"ו:

(ז) אין ב"ד נזקקין כו'. כבר כתבתי בס"ק ה' דהר"ן והפוסקים כתבו הטעם דחוב זה ה"ל כמשועבדים דאין גובים במקום שיש בני חורין וכ' ב"י ומשמע דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דאי בשהגיע זמן אין לו דין משועבדים ע"כ וכ"כ בדרכי משה וקשה דהא הר"ן כתב שם מיד אח"כ על זה וז"ל אפשר דכיון דמשתעבד מדר' נתן א"י למחול והא דאמרי' בפ' החובל דתיזבין לכתובת' לגבי האי דחבל' לי' ומשני דכל לגבי בעלה ודאי מחלה י"ל דהא דר' נתן לא סגי אלא כשיגיע זמניה פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא אבל לא סגי דליהוי מהשתא שעבודא ולכך בכתובה יכול למחול עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה לקמן בסי' זה אלמא דמעיקר' מיירי הר"ן שהגיע זמן הפרעון דאל"כ הי' יכול למחול ואפ"ה כתב דהיכא דאית לי' נכסי לא משתעבד מדר' נתן ונראה שזה הי' כווות הסמ"ע ס"ק ה' שכתב וז"ל אין ב"ד נזקקין כו' אף שהגיע זמן פרעון החוב כן מוכח בהר"ן פ"ב דכתובות לאפוקי ב"י וד"מ עכ"ל והב"ח כתב בריש סי' זה וז"ל וכתב ב"י דכשהגיע הזמן אין לו דין משועבדים אלא בלא הגיע הזמן בשעת תביעה מיירי ולא משתעבד לי' מהשתא מדר' נתן אלא לענין זה דכשיגיע זמן הפרעון שיפרע למלוה קמא אבל כי אית לי' לשלם אין מוציאין מזה אפילו לכשיגיע הזמן והכי משמע ממ"ש הר"ן הביאו ב"י עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דכיון דכשהגיע הזמן אין לו דין משועבדים א"כ כי אית ליה לשלם אמאי אין מוציאין מזה לכשיגיע הזמן ועוד דבהר"ן שהבאתי לא משמע כדבריו:

אכן אחרי העיון נראה שדברי הב"י וד"מ נכונים והוא כשנדקדק עוד מ"ש דבשלא הגיע הז"פ מיירי והאיך נכוף לזה שיפרענו קודם זמנו בלית ליה נכסי למלוה שלו אלא ודאי ס"ל דכיון דבשעה שהלוה היה משועבד לו ה"ל כהלוה לו מעות של ראובן וכיון דמשתעבד ליה מדר' נתן אין כח להלות לו יותר מן הזמן הראוי ואף שלא הגיע הז"פ הוי כהגיע הזמן כיון דלית ליה נכסי (משא"כ בדאי' לי' נכסי דכיון שיגבו ממנו קודם זמנו אית ליה פסידא דאין גובין במקום שיש בני חורין) וא"כ זה שייך דוקא כשהי' חייב לראובן בשעה שהלו' לו א"כ קאמר הר"ן שפיר דבכתוב' התם כיון שלא הגיע הז"פ אף בדלית ליה נכסי לא נשתעבד' מדר' נתן ויכול' למחול דהא בשעה שנעשית הכתובה לא היתה חייבת לניזק שלה והזמן של כתובת' כדין נעשה ואף דקי"ל דאין חילוק לענין מוציאין מדרבי נתן בין אם נתחייב שמעון כבר לראובן או לא וכמו שכתבו הפוסקים והטור והמחבר לעיל ס"א היינו לענין דבכל ענין משתעבד מדר' נתן אבל לענין אם מוציאין ממנו קודם זמנו שפיר יש לחלק בין נתחייב לו כבר או לא וכדפי' וכמ"ש לקמן כה"ג בשם הרא"ש והטור בסעיף ה' ס"ק י"ב וע"ש וזה ברור:

אך לפ"ז יהי' הב"י נגד תשוב' הרא"ש שמביא הטור ס"ס זה שמבואר בדבריו שיכול להלוות לכתחלה לזמן שירצה אף שהוא חייב כבר לשמעון וכן דעת המחבר גופיה לקמן סעיף ה' ולקמן ס"ס זה וכן מובן מדברי הריטב"א פ' האש' שנפלו שהבאתי לעיל ס"ק ה' וכן נראה בדין מטעם שכתב הרא"ש וטור שם כי היה יכול ליתן מטלטלין לכל מי שירצ' ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר ההלואה כו' לכך נראה דכל עיקר דעת הב"י וד"מ לא נתכוונו אלא לומר דאי הרויח לו הזמן לאחר ההלואה או ששמעון או לוי אומרים שלא הגיע הז"פ עדיין או שלוי אינו רוצה לשלם לו עתה מחמת שצריך עדיין לאותו מעות ושמעון אינו מקפיד מלהניח המעות אצלו לאיזו זמן שירצה והוא הדין שאר פסידא וכה"ג דבכי הא כי אית ליה נכסי אין מוציאין ממנו דה"ל כמשועבדים כיון דאית ליה פסידא שישלם קודם הזמן וכה"ג וכי לית ליה נכסי מוציאין ממנו דלאו כל כמיניה דשמעון לעשות זמן לאחר ההלואה או לעשות שאר פסידא כיון שנשתעבד כבר לראובן וכמ"ש הרא"ש וטור ס"ס זה והשתא אם הב"י וד"מ מיירי שידוע שהרויח לו זמן אחר ההלוא' א"כ י"ל כמו שכתבתי לעיל דהר"ן קאמר דבכתובה כיון דלא הגיע הז"פ לא נשתעבד מדר' נתן דהתם הזמן נעשה כדין קודם שנתחייבה לניזק ואם מיירי שאין ידוע שהרויח זמן רק ששמעון או לוי אומרים שלא הגיע הז"פ עדיין דאין נאמנים בדלית ליה נכסי א"כ פשיטא דל"ק מידי ממאי דקאמר הר"ן בכתובה וק"ל. ועכ"פ דברי הב"י וד"מ נכונים בפירוש דברי הר"ן וגם לדינא דהיכא דלית ליה פסידא לא שייך לומר דה"ל כמשועבדים וכמו שהוכחתי באריכות לעיל ס"ק ה' ונפקא מינה אם אין לשמעון אלא זבורית או שיש ללוי מעות או מטלטלין והגיע הז"פ ולית ליה פסידא ללוי מוציאין מלוי לראובן ודלא כסמ"ע ס"ק ה':

ונראה כדפי' דמ"ש הב"י וד"מ דבשלא הגיע הז"פ מיירי הוא הדין כשלוי אינו רוצה לשלם מחמת שרוצה עדיין המעות לאיזו זמן בהסכמת שמעון דזה הוי כלא הגיע הזמן וכן משמע בתשובת רשב"א סי' אלף קכ"ב שלא הוזכר שם שלא הגיע הזמן וכמ"ש לקמן סי' ק"א סעיף ד' בהג"ה וכן משמע מדברי שאר כל הפוסקים הנ"ל שהבאתי לעיל ס"ק ה' שכולם לא הזכירו שלא הגיע הזמן וסתמו וכתבו אלא מיירי שלוי אינו רוצה לשלם מחמת שיש לו איזה הפסד וכדפי' וכן כתב בספר גידולי תרומה ריש שער נ"א דהרשב"א וריב"ש וסייעתם מיירי אפילו הגיע זמנו והיינו משום דכיון דליתיה בידי דהמלוה לא מקרי לחלוטין בני חרי ולעולם יוכל הלוה שלו לומר לזה לך אצל נכסים אחרים שיש לו ולא מאלו שהם בידי כי אולי אתהנה מהם או אולי אפייסנו שיניחם בידי או ימחול לי וכיוצא בו כו' עכ"ל רק שהשיג שם על הב"י ולפי מ"ש גם דעת הב"י כן וכן עיקר:


ט"ז

באר היטב

(ו) נזקקים:    דזה נקרא משועבדים ואין מגבין מהם במקום שיש ב"ח אף שהגיע ז"פ החוב כן מוכח בהר"ן ולאפוקי ב"י וד"מ עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בהרבה ראיות להוכיח דאף דאית נכסים לשמעון מ"מ נשתעבד לוי אא"כ שיש ללוי הפסד בזה כגון שאומר ששטרו של שמעון הוא פרוע או אמנה ושאר דבר המבטל השטר או שמחל לו השטר או שצריך עדיין המעות לזמן מה ושמעון רוצה להניחו אצלו וכה"ג אז אין מוציאים מלוי בע"כ אא"כ אין לשמעון נכסים כלל ואז צריך ראובן לישבע ש"ד שלא נפרע אע"פ שאין לוי יודע אם נפרע כדין כל טורף משועבדים שאינו גוב' אלא בשבועה זהו קיצור תוכן דבריו וע"ש באריכות וע"ל סימן ק"ו.



קצות החושן

(ב) בד"א שאין לשמעון נכסים והוא דעת הרב' פוסקים אבל מוהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט כתב דשעבודא דר"ן אפי' אית לי' נכסי וז"ל וכ"נ מאחר דעיקר דינא דר"ן לאו מסברא קאתי אלא מקרא ושעבודא דאוריי' אית ליה גביה א"כ אין חילוק בין אית לי' נכסי בין לית ליה נכסי אבל מ"מ אין הב"ד מחוייבים להזדקק לו לעשות דין עם לוי מאחר שיש לשמעון נכסים וכו' אבל מ"מ אם תפס לוי בעבור חוב שיש לו על שמעון אפי' אית ליה נכסי לא מפקינן מיניה ונפקא מיניה שאם אותו החוב הוא בשטר אף שיש לשמעון נכסי' לא יוכל למחול ללוי שכל נכסיו משועבדים לבע"ח עד שישלם לו עכ"ל ועיין ש"ך שהאריך בזה ודעתו כדעת מוהרש"ל דשעבודא דר"ן אפי' אית לי' נכסי אלא דאם מוחל תו אין המלו' מפיק מיניה משום דכל דאיכ' פסידא ללוה כגון ששמעון הרויח לו הזמן או מחל לו דאז אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש נכסי' ב"ח אפי' הן זיבורית מפני תיקון העולם אבל היכא דליכ' פסידא לשמעון אז צריך לשלם לראובן אפי' אית לי' לשמעון נכסי ונפקא מיניה דאם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית ולוי רוצה לשלם גובה ראובן הבינונית א"נ היכ' דלית לי' לשמעון אלא קרקע וללוי יש לו מטלטלין או מעות ורוצה לשלם דגובה ראובן המטלטלין דל"א כיון שראובן הלו' לשמעון יהי' הוא בע"ד של שמעון ולא יגבה אלא קרקע זיבורית אלא כי היכי דמשתעבד לוי לשמעון ה"נ משתעבד לראובן מדר"נ ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את ע"ש באורך לענ"ד נרא' כדברי מוהרש"ל דמ"ש בש"ך דהיכ' דאיכ' פסידא יכול הוא למחול משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח הנה לפמ"ש בס"ק א' ובסי' פ"ה סק"ה דשעבודא דר"ן אינו כמו שאר שעבוד נכסי דגוף של הלו' הוא ואין למלו' בהם אלא שעבוד אבל דר"ן אינו כן אלא גוף החוב הוא של המלו' ואפי' בזוזי לא מצי סלוקי ע"ש א"כ אין זה דומה להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח דהתם גוף הנכסים של הלוה אבל אם מכר דבר שאינו שלו ודאי אין במכיר' זו כלום ואפי' רוצה הגזלן או הלוקח לסלקו בזוזי מצי אמר אנא דידי בעינא וא"כ ה"נ כיון דגוף החוב אינו שלו אלא של המלו' אין לו כח למחול וכאחר הוא לגבי חוב זה. אמנם מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה שכתב גבי אמנה או פרוע דאם אין לשמעון נכסים והודה לו שמעון אין משגיחין על הודאתו ומשמע דאם אית לי' נכסי שפיר מצי מחיל כבר כתב בל"מ שם דמחיל' ל"מ אפי' אית ליה נכסי אלא באמנה נאמן הוא כיון דלא חב לאחריני ומ"ש הש"ך שאם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית גובה ראובן הבינונית מלוי ולא מצי אמר לאו בע"ד דידי את לא נהירא לפענ"ד דודאי בכה"ג לא גבי ראובן הבינונית וראי' מהא דאמרינן סוף כתובות גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דר"נ סבר זה גובה וזה גובה ור"ש ס"ל הפוכי מטרתי למה ומוקמינן פלוגתייהו היכא דלחד אית לי' עידית ובינונית ולחד זיבורית דר"נ סבר בשלו הן שמין ור"ש ס"ל בשל עולם הן שמין ואי נימא דראובן גובה הבינונית א"כ לר"נ אמאי זה גובה וזה גובה יאמר אלו הי' חייב לך אחר והי' לו בינונית הייתי גובה ממנו מכח דר"ן ואני בעל דבר לא (את) השתא דאני הוא החייב משתעבדנא לדידי מדר"נ דמה לי אני מה לי אחר) (אלא ודאי דכה"ג ל"ש שעבודא דר"ן ומשום דשעבודא דר"ן אינו אלא כמו השעבוד שנשתעבד שמעון לראובן כן נמי כפי שעבודו נשתעבד חוב לוי לראובן אבל אם שמעון לא נשתעבד כל כך לראובן וכגון ששמעון נתחייב לראובן מטבע כסף ולוי נתחייב לשמעון מטבע זהב דהוא חשוב יותר הרי שמעון מסלק לראובן במטבע כסף ואין לו לראובן יותר מחובו דאלו שמעון נתחייב לראובן מאה זהובים ולוי לשמעון מאה ועשר דאין לו לראובן ביתר מחובו ומטבע של זהב דחשוב הרי הוא כיתר וה"נ מה"ט בבינונית כיון דשמעון לא נשתעבד לראובן ויש לו שעבוד על לוי בבינונית אין לו לראובן ביתר משעבודו ול"א שעבוד' דר"ן אלא בכדי חובו ושעבודו וכיון דאם הי' לשמעון בידו הבינונית והזיבורית לא הי' גובה אלא הזיבורית א"כ אין לו ביתר משעבודו והוי כמו יתר על דמי חובו וכמ"ש וכל ז"ב:

אמנם היכא דיש לשמעון עידית וזיבורית וללוי בינונית בזה נרא' דשייך שעבוד' דר"ן וגובה מלוי הבינונית כיון דאלו הי' הבינונית ביד שמעון נמי הי' גובה הבינונית כיון דיש לו עידית וזיבורית אבל אינו מוכרח דשייך בזה שעבודא דר"ן די"ל כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה הרי הוא השתא כאין לו בינונית וכל שאין לו בינונית רק עידית וזיבורית אין לו אלא זיבורית וא"כ אכתי מצי אמר לוי מה לך אצלי כלך אצל שעבודך דאין שעבודך אלא זבורית כ"ז שלא נגבין בינונית שלי וא"כ אין לך ביתר מחובך וכמ"ש וכן מוכח מדברי הה"מ פכ"ד ממלו' דכתב זה גובה וזה גובה וכר"נ סוף כתובות והק' דנרא' דהרמב"ם סובר בשל עולם הן שמין הוי כתרתי דסתרי וע"ש בהה"מ שכתב דר"נ נמי סובר בשל עולם הן שמין אלא דפליגי בזה דר"נ סבר דמגבין מבעל זיבורית תחל' והדר גבי בעל זיבורית מבעל עידית ובינונית את הבינונית ורב ששת סבר דמגבין מבעל בינונית תחלה אם הבינונית לבעל זיבורית והדר גבי לה מינייהו ע"ש וא"כ מוכח דגם בזה לא שייך שעבודא דר"ן דאי נימא כיון דאם הי' הבינונית בידו ממש הי' גובה שייך בי' שעבודא דר"ן א"כ לרב נחמן אפי' סביר' לי' דמגבין מבעל זיבורית תחלה אכתי יאמר בעל הבינונית כי היכא דמשתעבדנא לדידך משתעבדנ' לדידי ומה לי אני מה לי אחר אלא מוכרח לומר דכיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה הוי לי' השתא כאין לו בינונית וא"כ מחמת שעבודו דר"ן אינו משתעבד ביתר משעבודו ואין לו בשעבוד אלא זיבורית וכן משמע מלשון רש"י סוף כתובות ומר סבר בשל עולם הם שמין וכיון דבהדדי אתי למיגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל זיבורית תחל' והדר גבי לה מנייהו הלכך אפוכי מטרתי וכו' ומשמע דשעבוד' דר"ן לא שייך בי' וכמ"ש דאם לא כן גביי' זו למה ודו"ק:

וראוי לספק בהא דכת' בטור וש"ע סי' ו' דהלוקח גובה מהלו' וחוזר הלו' וגובה מהמוכר אם אית לי' נכסים ואם אין למוכר נכסים וגבה הלוקח קרקע חוזר וגובה ממנו ע"ש ולפי מה שפסק מוהרש"ל דאפי' אית ליה נכסים נמי שייך שעבוד' דר"ן וא"כ אפי' היכא דאית ליה נכסים להמוכר יחזור הלו' ויגבה מן הלוקח והטור וש"ע לשיטתייהו דסברי דל"ש שעבוד' דר"ן היכא דאית לי' נכסי מיהו נרא' מסתימת הפוסקים דליכא חולק בהאי דסי' פ"ה ולכן נרא' דכיון דדינא דבע"ח בזוזי ואין הלו' יכול לסלק בקרקע אלא משום דאית ליה פסיד' וכמ"ש תוס' פ' מי שהיה נשוי דף צ"ב ומש"ה ביש נכסים למוכר אפי' זיבורית אין הלו' חוזר וגובה מלוקח דהא צריך לסלוקי בזוזי ופסידא לית ליה כיון דיכול לחזור ולגבות מהמוכר ולא חשיב פסידא אלא אם אין נכסים למוכר ודו"ק:

(ג) אין ב"ד נזקקין כת' הרמב"ם הענקת עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו. ועיין פ"ק דקידושין דף ט"ו לו ולא לבע"ח ואידך לית לי' דר"ן והקשו על הרמב"ם דס"ל דר"ן א"כ איצטריך לו ולא לבע"ח ומנא ליה לו ולא למוכר עצמו ועיין בתוספות שכתבו ואידך לית ליה דר"ן גבי שכירות אבל מהפוסקים משמע אפי' בשכירות לזה כת' בש"ך ואידך לית ליה דר"ן גבי צדק' וה"נ הענק' ע"ש והוא על דרך פי' תו' בשם ר' נתנאל דלית ליה דר"ן גבי שכירות ובתומים הקש' כיון דבתלמוד' השוה להדדי ותליא בדר"ן אי איתי' או ליתי' איך נחדש סברא מה דלא ס"ל לגמ' כלל ומה נדע אשר לא ידעו ע"ש וא"כ קושי' דהא אנן אמרינן דהיינו דאמרי גמ' ואידך לית ליה דר"ן גבי צדקה ועל דרך ר' נתנאל גבי שכירות אבל הא קשיא דמשמע מלשון הרמב"ם דאין בע"ח גובה הימנו ומשמע אפי' כבר גבה וכן משמע מפי' המשניות להרמב"ם וכ"כ מוהרי"ט בחידושיו לקדושין וא"כ אכתי איצטריך לו ולא לבע"ח היכא דכבר גבה ונרא' לפי מ"ש במרדכי פ"ק דב"ב באחד שהי' נושין לו מנה ונצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא ר' זוז ותובעו הנושה ולוה משיב לו לא רחמי עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ושאלו לרבי אבי העזרי ופטרו דתניא בתו' דפיאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלו' כו' אלא שרבינו שמחה מחייבו משום דאפי' התנה שאין לבע"ח רשות בו ל"מ ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה ע"ש אבל כבר כת' הרא"ש בתשו' כלל ע"ד דמהני ע"מ שאין לבע"ח רשות ועמ"ש בס"ק ח' ומש"ה ניחא דאפי' כבר גבה הענקה אין בע"ח גובה דמסתמא אין אדון נותן אלא כדי לפרנס עצמו ולא לפרוע לבע"ח דהענק' דין צדקה יש לה מיהו מאן דאית ליה דר"ן אפי' בצדק' ל"מ תנאי דאיך יוכל להתנות שלא יהא לבע"ח רשות בו דהא מחויב לפרוע לבע"ח הענקה דמשתעבד הוא לבע"ח אבל מאן דלית ליה דר"ן גבי צדק' וה"ה הענק' א"כ כ"ז שלא גבה אינו מחויב לבע"ח מדר"ן ומה שנתן ודאי אדעת' שלא יהא לבע"ח רשות נתן ודו"ק:

(ד) הם מעות בפקדון והוא מתשובת הרשב"א סי' אלף קנ"ב והנה כת' ביש"ש פ' שור שנגח סי' י"ט דאפי' חוב ראובן היא הלוא' ושמעון בלוי פקדון נמי שייך ביה שעבודו דר"ן וכן מוכח מש"ס פ' שור שנגח דף מ' דהשור הוא פקדון וקרינן לה שעבוד' דר"ן וכן כת' בש"ך ע"ש. ותמי' לי טובא דאי נימא שעבודא דר"ן גבי פקדון א"כ כי היכא דאינו יכול למחול בשעבוד' דר"ן כן נמי לא יכול ליתן את הפקדון לנפקד ובאמת כ"כ בש"ך בסק"י דמה"ט אין המשאיל יכול להרויח זמן לשואל וע"ש והוא תמוה דנרא' דפקדון לא גרע משאר מטלטלין ויכול ליתנו לאחר ואין הבע"ח טורף מן מטלטלין המשועבדים:

(ולענ"ד נרא' דגבי פקדון לא שייך כלל שעבודא דר"ן דכיון דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיע' ללישנא בתרא בפ' אלו נערות וכן פסקו רוב הפוסקים וכ"כ בש"ע סי' שמ"א ע"ש. וא"כ לא שייך שעבוד' דר"ן כיון דעדיין לא נשתעבד כלל ואין לומר דאע"ג דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיע' אבל חיובא מיהא רמי עליה להחזיר הפקדון לבעלים ואותו החיוב נתחייב למלו' של המפקיד דליתיה דהא התם בפ' אלו נערות גבי שואל שטבח הפר' בשבת פטור ללישנא בתרא משום דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיע' ובאותה שעה קי"ל בדרבה מיניה ואמאי הא חיוב הוי עליה משעת שאל' אע"כ דליכא שום חיוב ושעבוד אלא משעת פשיע' וכ"ז שהוא בעין ממון בעלים הוא וכ"ז שיתבענו לוקחים ממון שלהם וא"כ גם שעבודא דר"ן לא שייך בי' ויכול ליתנו לנפקד כמו שאר מטלטלין וזה ברור והא דאמרי' פרק שור שנגח גבי שאלו בחזקת תם כי היכי דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא לדידיה מדר"ן היינו משום דהתם הוי שקיל ניזק מן הפקדון בתורת טירפא וגוביינא וכמו שיבואר דודאי גם מן הפקדון שקיל דלא גרע משאר חפצים של החייב אלא דשם פריך בש"ס ולימא לי' אלו הוה בידי הוי מעריקנ' לי' לאגמא והיינו משום דכיון דאתה שומר שלי לא הי' לך לגרום לי היזק דהייתי מתפשר עמו כשהייתי מעריקו וכמ"ש תו' שם לזה שפיר קאמר כי היכא דמשתעבדנא לדידך דהא בשעת פשיע' ודאי יש שעבוד אותו שעבוד משתעבדנא לדידיה והוא הניזק ודו"ק ולפ"ז מש"כ בש"ך סק"ח דמ"ש הרשב"א דהך דר"נ דוקא בלית לי' נכסי אבל אית ליה נכסי לא היינו דוקא במקום דאיכא פסידא אבל היכא דליכא פסידא אפי' אית ליה נכסי שייך דר"ן דאל"כ מ"ש דגבי מפקדון וע"ש ולפי מ"ש אין ענין דר"נ כלל גבי פקדון והא דגבי מפקדון היינו משום דכתב הרשב"א בחידושיו סוף קידושין דלמה לי הך דר"נ תיפוק ליה דיש לגבות מנכסי הלו' בכל מקום שיש לו והעלה משום דחובות מילי נינהו ולא משתעבדי וע"ש ואם כן ודאי פקדון דכל היכ' דאיתי' ברשותו דמארי' איתי' ויכול להקדישו ולמוכרו ודאי הוא משועבד וגובה בתורת טירפא דמה לי מעות ברשותו או מופקדין ואפי' מותרין כל היכ' דאי' ברשותא דמארי' אי' כל זמן שלא הוציאן וכמ"ש הגאון ח"צ בסי' ע"ג ומ"ש הרשב"א משום דר"ן אין זה עיקר טעמו אלא לאלומי מלתא הוא דכתבו אבל גבי חוב אפי' לית ליה פסידא לא שייך דר"ן באית ליה נכסי לדעת הרשב"א וכדמוכח מראיית הרשב"א מדלא משני פ' שור שנגח שם כי היכ' דמשתעבדנ' גם בקושי' הראשונ' דס"ד דמיירי באית ליה נכסי והתם לא הוי פסידא לשומר וקושית הש"ס פ' שור שנגח לימא ליה הוי מעריקנ' לאגמ' אע"ג דראוי ליתן לניזק בתורת גוביינ' מ"מ כ"ז דלא מסיק מדר"נ הוי ליה פשיע' דהי' לו להציל וכמ"ש תו' דהי' מתפשר עמו ולזה היא דמשני כי היכ' דמשתעבדנא והיינו משום דעל פשיעתי איני חייב לך וכמ"ש אבל כל זמן שהוא בעין לא שייך גבי פקדון דר"ן ומשום דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיע' וא"כ ליכ' שעבוד כלל כל זמן שהוא בעין ולא צריכנ' ביה לדר"נ ובלא"ה שקיל מתורת טירפא כיון דלאו מילי נינהו כמו חובות וממילא יוכל המפקיד ליתנו לנפקד וכמ"ש דלא שייך ביה שעבודא דר"ן והגהת אשר"י דכתב פרק שור שנגח דינא דר"ן גבי פקדון אפשר דסבירא לי' דשומר נמי משעת משיכ' אשתעבד וכלישנא קמא דפ' א"נ אבל להפוסקים כלישנא בתרא דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיע' ה"ה והרא"ש והמרדכי והרשב"א והרמב"ן נרא' דכיון דכל זמן שהוא בעין למשאיל לא אשתעבד לאחריני משתעבד ומוהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל סי' ג' דפסק ג"כ כלישנא בתרא איך כתב דר"ן גבי פקדון גם הש"ך שכ' בסק"י דא"י להרויח זמן לשואל משום דר"ן ובסי' שמ"א ג"כ פסק כלישנא בתרא וא"כ איזה שעבוד לשמעון לומר דזה השעבוד נשתעבד לראובן ולפי"ז נרא' דאפי' לפי מ"ש בסק"א דגבי שעבודא דר"ן אינו יכול לסלקו בזוזי ומשום דגוף החוב שייך לנושה הכא גבי פקדון דלא שייך בי' שעבודא דד"ן ודאי מצי לסלוקי בזוזי ואפי' למ"ד שעבוד' דר"ן גבי פקדון מ"מ כל דהפקדון הוא כלי אז ודאי יכול לסלוקי בזוזי דכלי חשובה היא והוי כיתר מחובו ומצי אמר לדידי שוה יותר ולא נשתעבד אלא כדי חובו וכמ"ש בסק"ב גבי עידית ובינונית ע"ש ועמ"ש בסק"ז עוד מזה:



פירושים נוספים

▲ חזור לראש