שולחן ערוך חושן משפט עה ה
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עה · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך ומהלואה שניה פרעתיך כך וכך ומתוך טענתם הכירו הב"ד שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרין הו"ל כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וישבע שבועה מן התורה על השאר:
- הגה: ודוקא שהכירו הב"ד שהודה עדיין במקצת לפי חשבונו אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי הודאה במקצת (ב"י בשם רשב"א) ועיין לקמן סי' פ"ז סעיף ה':
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(יט) ודוקא שהכירו כו'. אבל אם נתחייב כו'. בסמ"ע סימן פ"ז ס"ק ט"ז נראה שהבין החילוק בין שני הדינים האלו דברישא נראה מתוך דברי עצמו שנשאר חייב לו עדיין כך וכך לפי החשבון ובסיפא הטעם לפי שנתחייב מחמת שאין מאמינים אותו או שנתחייב ע"פ ב"ד כגון שטען פרעתיך כך וכך לפי שנתתי עבורך רבית והב"ד מכירים שאין המלוה חייב לשלם לו הרבית לפי שהוא רבית קצוצה וכה"ג ע"ש ולפעד"נ דאם נתחייב ע"פ ב"ד אף ע"פ שלא הודה בכלום חייב שבועת התורה דהאיך יעלה על הדעת דחיוב ע"פ ב"ד יגרע מהעדאת עדים והא בכל דוכתא ב"ד חשוב טפי מעדים וגם כל הקלים וחמורים דילפינן בש"ס העדאת עדים מפיו שייכי טפי בב"ד ע"ש. והכי משמע נמי ממ"ש הרמב"ם ספ"ד מה' גזלה בשם יש גאונים דאם אמר על המקצת אין חטפי ודידי חטפי והי' ע"א שחטף ועל המקצת אומר לא חטפתי חייב ש"ד כיון דנתחייב במקצת לשלם ע"פ ב"ד והובא בטור לק' סי' שס"ד ובסמ"ג ובמרדכי ורבי ירוחם וכמ"ש לק' סי' פ"ז סעיף ה' ס"ק י"א ונהי דהרמב"ם פליג שם וס"ל דאינו חייב אלא היסת וכן פסק המחבר סי' שס"ד סעיף ו' היינו משו' דאין הב"ד יודעים בבירור שחייב לו שהרי הוא כופר עדיין ולא נתחייב ע"פ עדים ולא ע"פ הדין רק מכח ע"א משום שאיל"מ אבל כשהב"ד יודעים בבירור שחייב לו לפי שאותו פרעון לא חשיב פרעון ע"פ הדין וכה"ג פשיטא דגם הרמב"ם מודה דלא מסתבר כלל לו' דחיוב ע"פ ב"ד יגרע מהעדאת עדים (וכן משמע להדיא מדברי העיר שושן לק' סימן שס"ד סעיף ו' עיין שם) והכי משמע נמי מדאמרינן בש"ס רפ"ק דמציעא אר' חייא קמייתא ותנא תונא שנים אוחזין בטלית כו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי כו' ונהי דמסיק התם בש"ס דליכא ראיה ממתני' היינו משום הקושיא דפריך התם כי היכא דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי כו' אבל אי לאו הך פירכא הוה בית דין חשוב כמו העדאת עדים מטעמא דאנן סהדי. ואף ע"ג דמודינא דהיכא דלא נתחייב אלא מתוך שאינו נאמן לא מיקרי מודה מקצת כגון בהך דסוף פרק ד' מהלכות גזלה שכ' הרמב"ם וכן אם טענו ק' ואמר ליה על נ' אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך וכן אם טענו ק' וא"ל נ' להד"ם ונ' איני יודע אם הלויתני ויש לו ע"א שהלוה לו נ' וכן בטען על כל הק' להד"ם והביא ע"א שלוה נ' ואמר לויתי ופרעתי דחייב בנ' מכח מתוך שאיל"מ ואינו חייב ש"ד על השאר מטעם שכתב הרמב"ם וכן כל כה"ג וכמ"ש לקמן סי' פ"ז (וא"כ) ליכא לאקשויי דהא אנן סהדי וכדפריך בפ"ק דמציעא היינו משום דכיון שאין הב"ד יודעים בבירור שחייב לו רק שאנו פוסקים כן מכח מתוך שאיל"מ ואינו נאמן לא שייך לומר אנן סהדי דהא מ"מ יכול להיות שאומר אמת ובפרק קמא דמציעא כיון דהאי תפיס ביה הוה כאלו אנו יודעים בבירור שהוא שלו אבל אי תימא דאפי' הבית דין יודעים בבירור גמור שחייב לו נ' כגון שטעה הלוה בדין אינו חייב שבוע' התורה א"כ היאך מדמה בש"ס אנן סהדי דב"ד להעדאת עדים אלא ודאי כדאמרן והלכך אם ראובן תובע לשמעון ק' וזה אומר נ' פרעתיך ונ' נתתי עבורך רבית והבית דין מכירים שהנ' רבית אסור לשמעון ליקח מפני שהוא רבית קצוצה ונמצא שנתחייב שמעון לשלם חמשים ע"פ מה שהכירו הבית דין מתוך הודאתו שהודה שהלוה לו מאה ולא פרעו עדיין רק חמשים לפי דבריו חייב שבועת התורה שהרי הבית דין עדים במה שהודה שנשאר עליו וכן אם ראובן תובע לשמעון ק' והוא משיב נ' פרעתיך בעצמי ונ' אתה חייב לי מפני שנעשית לי ערב בעד פלוני בעד נ' והב"ד מכירים שהערבות הוא אינו ערבות כגון שנתערב לאחר מתן מעות וכה"ג או שאומר נ' פרעתיך שהמחתיך במעמד שלשתן אצל פלוני והב"ד מכירים שאותו המחא' אינו כלום לפי שלא הי' לו לשמעון אצל אותו פלוני כלום בשעה שהמחהו וכדלק' ר"ס קכ"ו וכל כהאי גוונא חייב שבועת התורה שהרי נתחייב בבירור ע"פ הדין וא"כ הב"ד עדים עליו במה שנשאר חייב והכי משמע להדיא מדברי הבעל התרומות והמחבר והר"ב שכתבו ומתוך טענתם הכירו הב"ד שעדיין חייב לו מאותן שתי הלואות ך' דינרים כו' ואי כהבנת הסמ"ע ה"ל למימר ומתוך טענתם נמצא שהוד' שעדיין חייב לו ך' דינרים כו' ועוד שכתבו ה"ל כשנים מעידים כו' ואי כהבנת הסמ"ע ל"ל למימר דה"ל כשנים מעידים תיפוק ליה דהוי הודאת פיו דמה לי אם הודה בפני ב"ד בתחלת טענתו או הודה בסוף טענתו פשיטא דבכל גוונא מודה מקצת הוא. ועוד שכתבו שהרי הב"ד עדים במה שהודע כו' ואם איתא הל"ל שהרי הודה שנשאר חייב כך וכך כו' וכן הר"ב כ' ודוק' שהכירו הב"ד שהודה עדיין כו' ואם איתא הל"ל ודוק' שהודה שעדיין חייב במקצת כו' אלא ודאי כוונת הבעה"ת והרב והמחבר לו' שהוא אינו מודה בכלום רק אומר נ' פרעתיך כך ונ' פרעתיך מחמת שנתתי עבורך רבית או שנעשית לי ערב בעד פלוני או שהמחתיך במעמד ג' וכה"ג והב"ד מכירים שעדיין חייב לו נ' לפי חשבונו לפי שאותו פרעון שנתן בעדו רבית או שנעשה לו ערב או שהמחהו לא חשיב פרעון א"כ הב"ד עדים במה שהודה שלא פרעו ממש רק שלפי דעתו היה חשוב פרעון והב"ד עדים במה שהודה שנשאר עדיין חייב לו כך וכך וחייב שבועת התורה והרשב"א בתשוב' שהביא ב"י לק' ר"ס פ"ז שכתב בענין נתתי עבורך רבית דלא חשיב מודה מקצת נ"ל שהמעשה היה שראובן תבע לשמעון שהלוהו ק' והשיב שמעון על הכל להד"ם ועוד שאתה חייב לי נ' בעבור שנתתי עבורך רבית ובא ע"א שהלוה לו נ' והשיב על הנ' פרעתיך בענין דהוי משואיל"מ על הנ' וראובן מודה לו שנתן עבורו רבית נ' ומ"מ אלו היה כדברי שמעון שפרע לו הנ' שמעיד העד היה שמעון פטור ועתה נתחייב במקצת מכח מתוך שאיל"מ ואלו היינו מחייבים לראובן שיחזיר לו הרבית הי' שמעון כופר בכל לפי שהי' מנכה הנ' מה שנתחייב לו ע"פ העד מחמת הנ' שנתחייב לו ראובן בעד רבית ופסק הרשב"א דאע"פ שראובן מודה שאמר לו להלות ברבית רבית קצוצה היא ומתחייב שמעון באותו סך הרבית לענין שאינו יכול לנכות לו ומ"מ אין חיוב זה עושהו מודה מקצת כיון שלא נתחייב בנ' אלא מתוך טענת הכפיר' שהרי אמר על הכל איני חייב לך רק שנתחייב ע"פ עד א' ודוק. ואפי' אם תמצא לו' שדעת הרשב"א אינו כן מ"מ לדינא נראה עיקר כמ"ש הבע"ת ועל כן המחבר והר"ב כתבו כאן כדברי בעה"ת ולא הביאו בש"ע דברי הרשב"א בזה דאם טוען נתתי עבורך רבית כו' וגם בד"מ לא הביאו נראה דס"ל כבעה"ת בזה וכן עיקר (וכן משמע מדברי הר"ן פרק שבועת הדיינים שהבאתי לק' סי' פ"ז ס"ה ע"ש) ועיין מ"ש עוד מדינים אלו לק' סי' פ"ז סעיף ה' ס"ק י"ב:
באר היטב
(יב) נתחייב: כתב הש"ך דבסמ"ע סי' פ"ז נראה שהבין החילוק בין ב' דינים אלו דברישא נראה מתוך דברי עצמו שנשאר חייב לו עדיין כך וכך לפי החשבון ובסיפא הטעם לפי שנתחייב מחמת שאין מאמינים אותו או שנתחייב על פי ב"ד כגון שטען נתתי עבורך רבית והב"ד מכירים שאין המלו' חייב לשלם הרבית לפי שהו' ר"ק וכה"ג ע"ש ולעד"נ דאם נתחייב על פי ב"ד אע"פ שלא הוד' בכלום חייב ש"ד דהיאך יעלה על הדעת דחיוב על פי ב"ד יגרע מהעדאת עדים והא בכל דוכת' ב"ד חשיב טפי מעדים כו' והבי' ראי' לדבריו ע"ש באורך.
קצות החושן
(א) ודוקא שהכירו הב"ד עיין סמ"ע וש"ך. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ד מגזילה יש גאונים שהורו דאם אמר על המקצת אין חטפי ודידי חטפי והי' ע"א שחטף ועל הקצת אומר לא חטפתי חייב ש"ד כיון דנתחייב במקצת לשלם ע"פ ב"ד אבל הרמב"ם חולק וס"ל דאינו נשבע אלא היסת וכן פסק בטור וש"ע בסי' שס"ד. ומדברי הר"ן פ' שבועת הדיינין בשם הרמב"ן משמע דסובר כדעת הגאונים ע"ש באומר חמשין א"י אם פרעתיך וחמשין לא לויתי וכן אם תובע נ' דחבלה ונ' דהלוא' ונשבע כבר על חבלתו ונתבע כופר בכל חייב ש"ד על נ' דהלוא' כיון שכבר נשבע ראובן אנן סהדי דנ' אית ליה גבי' י"ש דאלו לדברי הרמב"ם אינו חשוב מוד' במקצת מה שנתחייב עפ"י ב"ד. אמנם דברי הרמב"ם צריך ביאור דכיון דבכל מקום אלימי ב"ד טפי מעדים וא"כ למה העדאת עדים יחייב שבוע' על השאר וחיוב ב"ד לא יחייב שבוע' ועיין ש"ך ונראה טעמא דהרמב"ם הוא ממה שאמרו ברפ"ק דמציעא בהא דאמרו ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי וכו' ופריך עלה מי דמי התם למלוה אית לי' סהדי ללוה לית לי' סהדי דלא מסיק לי' ולא מידי דאי הוי ללוה סהדי דלא מסיק לי' ולא מידי לא בעי ר' חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וע"ש וא"כ ה"ה בירור עפ"י ב"ד אינו מחייב דכי תאמר בנ' א"י אם פרעתיך הוי בירור עפ"י ב"ד שחייב לשלם אע"ג דיכול להיות שאינו חייב אלא כיון דהתור' חייבו הוי כמו בירור א"כ כי היכי דהתור' חייבה לזה שאומר א"י אם פרעתיך כן נמי התור' פטרה למקצתו השני שאומר לא לויתי ואלו הוי משכחת פתרי לומר בקצתו איכא פס"ד ובקצתו השני ליכא פס"ד הי' דומה להעדאת עדים דמלוה אית לי' סהדי וללוה לית לי' סהדי אך פס"ד הוא ידוע למלוה וכמו כן ידוע הפס"ד ללוה דפטור במחציתו השני א"כ אין חיוב ב"ד מחייב שבועה כמו העדאת עדים דכמו דיש חיוב ב"ד למלוה בקצתו כן נמי יש פטור עפ"י ב"ד ללוה בקצתו השני וכ"ת כיון דכבר ידוע עפ"י ב"ד בקצתו לחיוב תו אין הב"ד פוטרין לקצתו השני עד שישבע ליתי' דהעדאת עדים הוא הסיב' לחייב שבוע' ולזאת היא קודמת ולכן לא משכחת לה אלא בהעדאת עדים ודאית לי' סהדי למלוה ולית לי' סהדי ללוה אבל דברי ב"ד לא משכחת למלו' בלא לוה דכי היכא דידוע הפסק לחייב כן ידוע הפסק ללוה בקצתו השני וא"כ דברי הרמב"ם נכונים שלא לחייב עפ"י פסק ב"ד כיון דאינו ידוע בבירור אם הוא חייב ולאו משום דגריעי כח ב"ד מכח עדים אלא משום דלא משכחת ב"ד לזה ולא לאחר וכמ"ש ודו"ק. אמנם כי ס"ד ותנא תונא לדר' חייא קמייתא עד כי פריך עלה מי דמי א"כ הוי ראוי גם פס"ד לחייב שבועה דהא כח ב"ד לא גריעי מכח עדים אלא דלמסקנא מי דמי למלו' א"ל סהדי ממילא הדין שלא לחייב עפ"י חיוב ב"ד ומשום מי דמי דהא גם ללוה איכא פס"ד לפטור ויתיישב בזה קושיות הש"ך שהקש' לדעת הרמב"ם דפס"ד אינו מחייב שבועה כמו העדאת עדים א"כ היכי קאמר ותנא תונא לדר"ח קמייתא הא בשנים אוחזים בטלית ליכא סהדי רק מה שהדין כן נותן וע"ש לפי מ"ש ניחא דבס"ד דלא דחי מי דמי גם פס"ד מחייב ולבתר דדחי מי דמי תו ליכא לחייב עפ"י פס"ד ומטעמא ?רמי דמי וכמ"ש ועיין בתוס' שם בהא דאמרו אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר"ח וע"ש שכתבו דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור ל"ה מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה בדאורייתא אבל לר"ח קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במה דתפיס חברי' ודוחק דלפ"ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמה דתפיס חשיב כהודאה וזה לא היה פרכתו למעלה אלא מטעם כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ע"ש ולפי מ"ש ניחא דכיון דפריך מי דמי תו לא מצינו למימר דפס"ד יחייב שבועה בשום מקום ואינו מחייב רק עדים ממש וא"כ ע"כ טעמא דמתניתין ליכא למימר משום דר' חייא קמייתא ואינו אלא משום הודאה מה דתפיס וא"כ ליכא למימר ותנא תונא רק להילך ודו"ק:
(ב) לפי שאינו נאמן בדיבורו ז"ל הרשב"א שאין שבועה למודה במקצת אלא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש אבל לא בכופר הכל אלא שנתחייב מתוך טענתו כגון שתובעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי ופועתי חמשים דהוחזק כפרן לאותו ממון ובתשוב' אחרת כתב שמעון כפר הכל ואין לו עליו אלא היסת זולתי על הריבית שהוצרך ללות בריבית ולפרוע לבע"ח שנכנס לו ערב בשביל ראובן שבזה רואה אני לחייב שמעון שאפי' נתן לו רשות בפי' ללות בריבית ולפרוע החוב אין לשמעון לעשות כן וריבית קצוצה הוא ומכל מקום אעפ"י שיתחייב שמעון באותו סך הריבית אין חיוב זה עושהו כמודה במקצת להתחייב שבועת התורה על מה שכבר שאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה כמודה במקצת מפורש בפיו אשר יאמר כי הוא זה כתיב עכ"ל. ובסמ"ע סי' ש"ד מפרש החילוק שבין שני הדינים דברישא נראה מתוך דברי עצמו שנשאר חייב לו עדיין כך וכך לפי החשבון ובסיפא הטעם לפי שנתחייב מחמת שאין מאמינין אותו או שנתחייב עפ"י ב"ד כגון שטען פרעתיך לפי שנתתי עבורך ריבית כך וכך והב"ד מכירין שאין המלוה חייב לשלם הריבית לפי שהיא ריבית קצוצוה ע"ש ובש"ך השיג על דברי הסמ"ע והאריך בזה וע"ש. וזה קיצור דבריו ז"ל ונלפענ"ד דאם נתחייב ע"פ ב"ד חייב שבועת התורה דהיאך יעלה על הדעת דחיוב ע"פ ב"ד יגרע מהעדאת עדים ואף דנתחייב ע"פ ב"ד אינו חייב אלא היסת וכמ"ש הרמב"ם היינו משום שאין הב"ד יודעין בבירור שחייב לו שהרי הוא עדיין ולא נתחייב ע"פ עדים ולא ע"פ הדין רק מכח ע"א משום משאי"ל אבל כשהב"ד יודעין בבירור שחייב לו לפי שאותו פרעון לא חשיב פרעון ע"פ הדין וכה"ג פשיטא דגם הרמב"ם מודה דלא מסתבר לומר דחייב ע"פ ב"ד גרע וכו' הלכך אם ראובן תובע וזה אומר חמשין פרעתיך ונ' נתתי עבורך ריבית והב"ד מכירין שהחמשין ריבית אסור לשמעון ליקח מפני שהוא ריבית קצוצה ונמצא שנתחייב שמעון לשלם נ' ע"פ מה שהכירו הב"ד מתוך הודאתו שהודה שהלוה ק' ולא נפרעו עדיין רק נ' לפי דבריו חייב שבועת התורה שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וכן אם משיב נ' פרעתיך בעצמי ונ' אתה חייב מפני שנעשית לי ערב בעד פ' והב"ד מכירין שהערבות אינו ערבות וכל כה"ג חייב שבועת התורה שהרי נתחייב בבירור ע"פ הדין וא"כ הב"ד עדים במה שנשאר חייב וע"ש שהאריך בזה ואחר העיון היטב נראין דברי הסמ"ע דהא הש"ך נמי מודה דא"ז מודה במקצת ממש דכיון דהוא כופר א"ז מקרי הודאות פיו וכמ"ש הרשב"א אשר יאמר כי הוא זה מפורש בפיו וא"כ ודאי אין זה מודה במקצת האמורה בתורה אלא דהש"ך בא עלה מתורת העדאת עדים דכיון דידוע לב"ד בבירור שנתחייב לו חמשים ואע"ג דאין הב"ד יודעין רק שהפרעון אינו פרעון אבל אין יודעין אם חייב לו נ' ראה הש"ך להרכיב העדאת עדים על הודאות פיו והיינו שהב"ד עדים לפי ששמעו הודאת עצמו שחייב לו ק' אלא סבור שפרע מקצתו והב"ד עדים שאינו פרעון א"כ הוי הודאת עדים ע"י הודאת עצמו אבל זה ליתי' דאם אנו באים להרכיב העדאת עדים על הודאות פיו ולעשות ממנו הודא' (העדא') עדים לא מצינו לפרש המשנה דמה שהנחת אתה נוטל פטור ומשום דלא הי' הודאה בדבר שבמדה ומשקל ואע"ג דאח"כ אנו מודדין ויודעין הודאתו בכמה כבר יצאה בפטור ואלו אנו עושין מזה העדא' עדים דהא אנן עדים דמה שבבית הודה אלא שמחוסר מדה והשתא אנן עדים על המדה ויודעין אנו כמה חייב בפחת וגבי העדאת עדים לא שייך לומר כבר יצאה בפטור דהא כל העדאת עדים אח"כ הם באים וכל זה מבואר בר"ן פ' שבועת הדיינין ז"ל ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי כשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין עומד בה וע"ש שתי' כיון שהודאתו ראשונה לא חייבו שבועה שוב אינו חייב בה. וע"ש בר"ן לענין חמשין דחבלה וחמשין דהלואה אם עדיין לא נשבע לא הוי מודה במקצת דמי יימר דמשתבע אבל אם נשבע על החבלה היינו דר' חייא קמייתא דה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גבי' כיון שכבר נשבע ואע"פ שבשעת תביעה לא הוי עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאה הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאח"כ בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למידין ממנו לנידון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאה בפטור אבל בדר"ח קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא הי' לו עדים ואח"כ באו לו עדים ונחבל נמי כנשבע הרי אנו עדים עכ"ל וא"כ אי נימא לעשות מהודאת פיו העדאת עדים היכי משכחת מה שהנחת אתה נוטל לחייביה שבועה אחר המדידה ומשום העדאת עדים דאנן סהדי שמגיע לו כ"כ ובזה לא שייך יצאה בפטור אלא ודאי כיון דאין אנו יודעים כי אם ע"י הודאת פיו וכבר יצאה בפטור אין עושין ממנו העדאת עדים ואע"ג דזה ודאי אלו הודה חוץ לב"ד בפני שנים שחייב חמשים ודאי הוי העדאת עדים אבל מזה שהודה לפני ב"ד ויצאה בפטור אין עושין דאל"כ בקדמה הודאה לתביע' נמי נימא העדאת עדים ועוד מה שהנחת אתה נוטל מאי איכא למימר וגבי מה שהנחת אתה נוטל אפי' היה ידוע לב"ד כבר כמה הי' שם אפ"ה פטור כיון דהוא לא הודה בפי' בדבר שבמדה וא"כ ה"ה הכא כיון דהוא לא הודה בחיוב מבורר דהא אומר שפרע הכל לא הוי אשר יאמר כי הוא זה מפורש כמ"ש הרשב"א וכיון דפטור בהודא' תו אין עושין על הודאות פיו העדאת עדים וכמ"ש ודו"ק ותשכח שזה ברור) (ולפי"ז נרא' בהני גווני שכתב בש"ך כגון באומר נעשית לי ערב וידוע לב"ד שאין זה ערב בדין או פרעתיך בהמחאה וידוע לב"ד שאין זה פרעון לפי שלא הי' מעמ"ש או בריבית בכל הני גווני ודאי פטור כיון דהודא' ליכא גם העדאת עדים ליכא וכן הוא בתשובת הרשב"א ומה שמפרש הש"ך בלשון הרשב"א הנה נראה בעליל מדברי הרשב"א כדברי הסמ"ע ואומר אני דאפי' הגאונים דס"ל דנתחייב בב"ד ה"ל מודה במקצת מודי בהני גווני וס"ל כסברת הרשב"א דבהאי דגאונים באומר אין חטפי ודידי חטפי ובא ע"א שחטף כיון שהב"ד מחייבין אותו הרי הוא העדאת עדים על כפירתו שאמר דידי חטפי וה"ל כאלו באו עדים שדידי' חטף דפס"ד ה"ל כמו עדים וכן מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן באומר על מקצתו א"י אם פרעתיך דזה נמי הוי כפירה וכמ"ש תוס' בפ' השואל ד' צ"ח וא"כ כיון דהב"ד מחייבין אותו ה"ל כעדים על כפירתו דמהני כמו בנחבל שנשבע על חבלתו שכתב הר"ן אבל בהנך גווני דרשב"א דהוא לא כפר כלל אלא שמודה בכולו וטעה בדינו א"כ ליכא לא הודאה ולא עדים. אמנם אפי' דברי הר"ן בנחבל שנשבע על חבלתו או באומר על חמשים א"י אם פרעתיך דחייב ע"פ פס"ד נרא' דס"ל כדעת הגאונים ומזה הקשה בט"ז על הסמ"ע דהביא דברי הר"ן כיון דאנן קי"ל כרשב"א לא קי"ל כר"ן ע"ש בט"ז סי' פ"ז ולפי מ"ש גם להרשב"א יכול להיות דסובר בנ' דחבלה ובחמשין א"י אם פרעתיך דחייב דזה הוי העדאת עדים על מכפיר' וכמ"ש אלא דרשב"א סובר דאפי' נתחייב מתוך טענתו מתוך הכפיר' נמי פטור גבי לא לויתי ובא ע"א שלוה וע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם לא כדעת הגאונים אבל הני תרי דינים מיהו לא סתרי דהיינו מ"ש הרשב"א בתשוב' אחרת במודה בכולו אלא שטוען עבור ריבית בזה גם הר"ן מודה דל"ה העדאת עדים על הכפיר' רק על הודאת פיו. ודברי הש"ך שגבו ממני שכת' בסי' פ"ז סקי"ב על דברי הרשב"א דנתחייב מתוך טענתו ל"ה העדאת עדים. וז"ל והיינו כגון דא"ל על נ' אל תפרעני אלא בעדים ותובעו ק' וא"ל פרעתיך וכל כיוצא בזה ואם אמר על נ' איני יודע אם פרעתיך מודה במקצת הוא שאע"פ שלא הוד' כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו חייב במקצת וכן אם תובעו נ' דהלוא' ונ' דחבלה ע"ש ומשמע דס"ל כדברי הרשב"א וכדברי הר"ן והם תרתי דסתרי ולכן נרא' דברי הסמ"ע יותר מדוקדקים שלא הביא בסי' פ"ז רק דברי הר"ן בנ' דחבל' והשמיט דברי הר"ן בא"י אם פרעתיך בחמשין וע"ש גבי חבלה כשנשבע כיון דחכמים האמינו בשבוע' הרי הוא כמו עדים ממש ואינו דומה לנתחייב מתוך טענתו דהתם אין העדים באים להכחישו על טענתו וכמ"ש בסמ"ע סי' פ"ז ס"ק י"ד כיון דאין החיוב חמשין מבורר מפי העדים ע"ש אבל בחמשים דחבל' כיון דנאמן כשנים אחר שבועתו הוא הבע"ד והוא העד ומבורר חיוב חמשין מפי העדים דהוא שבועתו ובנ' א"י אם פרעתיך ל"ה מחויב שבוע' וכמ"ש בסק"א דאי תימא דפס"ד אפי' אינו ידוע גוף המעש' אם פרע או לא חשיבא כעדים כיון דהפס"ד כן א"כ במה שכופר על החמשים נמי פס"ד הוא דפטור ואפי' אינו יודע המעש' דאפשר חייב הוא דהא אמרת דפס"ד הוא עדיו ומש"ה לא הביא רק דברי הר"ן בנ' דחבלה ועולה ממ"ש דהיכא דאין הדבר ידוע בבירור רק ע"פ פס"ד ל"ה מודה במקצת וכמ"ש בסק"א דכי היכא דלמלו' אית ליה סהדי ללו' נמי אית ליה סהדי ע"פ פסק דאינו חייב והיכא דמוד' בכולו אלא שטוע' בדין ואומר שפרע חמשין ובפני ב"ד אין זה פרעון וכגווני דכתב בש"ך נמי פטור משום דאין זה לא הודא' ולא העדאת עדים וכמ"ש לבד בנ' דחבל' כשנשבע הוא הבע"ד והוא העד וכדברי הסמ"ע ודוק היטב: