שולחן ערוך אורח חיים תקיא ד

אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ:

הגה: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים משום דמוליד בהן ריחא (המגיד פרק א' והגהות אשירי סוף פרק ב' דביצה):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות:

אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט:

כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה:

וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:

מגן אברהם

עריכה

(ט) מוגמר: דאינו שוה לכל נפש:

(י) למתקן לאכילה: משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי עיין סי' תק"ז ס"ד:

(יא) ואסור לסחוף: ואף על גב דמותר למלול עשבים כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואסופי היא דקמוסיף (גמ') ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש, ומ"מ אתרוג שהי' מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו בי"ט דאינו מריח יותר בשביל כך (עיין סי' תרל"ח), ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים:

באר היטב

עריכה

(ה) מוגמר: ומותר להביא כלי מלא נקבים ומכסין אותו מעי"ט ופוקקין נקביו ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפי' בשבת מותר. רש"ל.

(ו) למתקן: אפי' טובים לאכילה בלא"ה אלא שרוצה למתקן יותר נמי שרי. מ"א.

(ז) ריחא: עסי' תרנ"ח ס"ב ומה"ט כתבו הט"ז בסי' זה והמ"א בסי' זה ובסי' קכ"ח דאסו' ליתן מי וורדים בשבתות וי"ט לתוך המים לצורך נטילת ידים לכהנים ואפי' ששופכים מעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וכ"כ הלק"ט ח"א סי' י"ט. אבל בתשו' גינת ורדים חא"ח כלל ג' סימן ט' כתב דבידים אין שום איסור כלל כי אם במים דודאי קמוליד ריחא דאסור. וכ"פ בתשובת ח"צ סי' צ"ב דבידים אין שום איסור כלל ע"ש. (אבל בספר א"ר כתב כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש).

משנה ברורה

עריכה

(כא) מוגמר - דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב ולענין שתיית טיטו"ן ביום טוב עיין בבה"ל:

(כב) על הגחלים - בגחלים של עץ אפילו אם הובערו לצורך אוכל נפש דיש בזה משום מכבה [הגחלים בתחלת נתינתן] ומבעיר שמבעיר הבשמים וכ"ש אם הבעיר הגחלים בשביל זה ואף בגחלת של חרס [פי' חרס שניסק לצלות עליו בשר] משמע בש"ס דאסור:

(כג) לגמר הבית - דוקא כשעושה זה ביום טוב אבל מותר ליקח מעיו"ט כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנין אותה בבשמים ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי לעשות כן אפילו בשבת [גמרא]:

(כד) למתקן לאכילה - ואפילו טובים כך אלא שרוצה למתקן יותר שרי:

(כה) של עץ - אף דיש בזה משום מכבה ומבעיר כנ"ל שרי דדבר זה שוה לכל נפש הוא דאף עניים מתאוין למתק אכילתן אלא שאינו מצוי להם ואף דבחרדל בסימן תק"י אסור בכה"ג התם משום דאפשר מבע"י שכן דרכו. ודע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הגחלים הובערו מכבר לצורך או"נ לקדרה וכה"ג אבל אסור להבעיר עצים לכתחלה כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות ע"ג גחלתן:

(כו) ואסור וכו' על הבגדים - ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו ממנו מותר להחזירו דאינו מריח יותר בשביל כך:

(כז) משום דמוליד וכו' - ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:

(כח) ריחא - וה"ה דאסור ליתן ביו"ט דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו:

ביאור הלכה

עריכה

(*) אין עושין מוגמר וכו': ולענין שתיית טיטו"ן ביו"ט יש דעות בפוסקים והובאו באחרונים יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש כמו מוגמר וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק הטיטו"ן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וגם שלא לכסות במכסה (דעקעל) שאינו מנוקב ושלא להרבות עוד טיטו"ן בעוד שהתחתון בוער וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}