שולחן ערוך אורח חיים תמב א
שולחן ערוך אורח חיים · תמב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
תערובת חמץ עוברים עליו משום "בל יראה" ו"בל ימצא", כגון: המורייס, וכותח הבבלי, ושכר המדי וכל כיוצא באלו - מדברים הנאכלים.
אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח, כגון: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו.
ואם לא נתן העורות ונתן הקמח:
קודם ג' ימים לשעת הביעור - מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש.
תוך שלושה ימים - חייב לבער.
וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ - מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת חמץ.
מפרשים
תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד:
תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד:
כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן:
ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך:
עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א:
עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד:
נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:
(א) תערובת חמץ: כ' המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר (עיין סי' תרי"ב) וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעור אף על פי שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל והכ"מ הסכים לי"א: ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחל' כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריית' אבל מין בשא"מ אף על גב דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בבת א' אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא וע"ש בטור לדעת רש"י וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולשהותו (ודברי הב"י בכאן צע"ג) וכן כתב הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואף על גב דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן ולדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי בי"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכיל' מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודעת הש"ע כדעת התוס' שהרי פסק בססי' תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה א"כ ס"ל שאין לאו ג"כ באכילתו דהא פסק כהרמב"ם ורש"י אלו עוברין בבל יראה וכר"י דתניא כוותי' כל מחמצת לא תאכלו וכו' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר משמע דנוקשה אינו בכלל לאו דלא תאכלו וכסתם מתני' שיאור האוכלו פטור ואפ"ה פסק חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובתערובת חמץ פסק הש"ע כסתם מתני' דאלו עוברין וכדעת הרמב"ם ודוק בב"י: וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכיל' קצת דהא כ' הר"ן דגזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וכ' הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעי' כזית בכא"פ) אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל (עס"ה) ומיירי במין בשא"מ וכמש"ל ועמ"ש סס"י תמ"ז וביורה דעה סי' קל"ד כ' בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינ' (היינו כותח הבבלי כו') דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ככבשי' שדרכן לתת לתוכן יין וכו' ע"ש ותימא דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכא"פ הא לאו הכי שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ורי"ז כתב וז"ל נתערב קודם הפסח בטל בס' ודוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לתקנו ולעשותו עם חמץ כגון אלמוד"י שכתבתי למעלה אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח אבל בע"א מותר עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור וכ"כ הרא"ש וטור עמ"ש ס"ח עיין ססי' תמ"ז:
(ב) ואינו ראוי לאכילה: דהוה ליה כנוקשה ע"י תערובות עיין במ"מ ספ"ד ועמש"ל:
(א) עוברים: הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ"מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא"מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב"י כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז ע"ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב"י א"צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב"י ח"י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ"ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב"י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע"ש. והח"י חולק עליו ופסק כמ"ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ"ו סעיף י"ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר"ח.
(ב) ושכר המדי: וכולם על ידי תערובת מים דאל"כ מי פירות אינן מחמיצין.
(ג) וכל כיוצא: הרב בעל מ"ב סי' נ"ב והרב בעל ש"א חא"ח סי' י"ב ובס' ח"י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ"כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ"ו ע"ש וע' יד אהרן.
(ד) מותר לקיימו בפסח: ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. אחרונים.
(א) תערובת חמץ וכו': הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז. וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד אחר הפסח (ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסימן תנ"א) ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש לכתחלה בתוך הפסח בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער [ח"א]:
(ב) עוברים עליו וכו': אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז:
(ג) המורייס: מין מאכל הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב בתוכו גם פירורי פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים להחמיצו:
(ד) וכל כיוצא באלו וכו': כגון חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה (דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ. ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין בח"י ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי שכר ועיין בפמ"ג:
(ה) ואינו ראוי לאכילה: ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי לאכילה קצת אסור להשהותה:
(ו) הרי זה מותר לקיימו: שהעורות גורמין שמסריח מיד:
(ז) חייב לבער: דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב לענין פת שעיפשה:
(ח) מותר לקיימן בפסח: ולענין אכילה יתבאר לקמן בס"ד:(יג) שכבסו אותן וכו': ר"ל אפילו סמוך לפסח:
(יד) בחלב חטה: היינו אפילו אם נראה עליהן קצת ממשות החמץ:
(טו) וכן ניירות וכו': היינו ג"כ אפילו אם ממשות החמץ נראה קצת מבחוץ והטעם בכל אלה מפני שכבר נפסדה צורתו וכמו שמפרש:
(טז) מותר לקיימן: מ"מ אסור להציע בגדים המכובסים בחלב חטה על השלחן דלפעמים נמצא עליהן קצת ממשות מהחמץ ויש לחוש שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל וכ"ש שאסור להניח בתוכן קמח של פסח וצעיפי נשים הרגילין לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת שדרך ליפרך מהן אין ללובשן בשעת אכילה והמדקדקים נוהגים שלא לכבס בגדים וצעיפים בתוך ל' בחלב חטה אלא בשאר מינים שאינם מחמשה מיני דגן:
(יז) ויש מחמירין וכו': דס"ל דכשניכר מבחוץ מקרי צורת החמץ עומדת עדיין אף שנתייבש ואין היתר לדידהו לענין דיבוק ניירות בחמץ אלא באופן שאין נראה מבחוץ ממשות החמץ. ובדיבוק הניירות בחלון צריך לדידהו לעשות הבצק בלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהיה מבצבץ לחוץ כלל. מיהו אם נעשו קודם שלשים יום לכו"ע אין לחוש אף שנראה מבחוץ מפני שבודאי כבר נתקשו ומאיסי ודמיין לפת שנתעפש עד שנפסל מאכילת כלב וכן אם כל הדיבוק של חמץ בנייר היה פחות מכזית אף בתוך ל' יום א"צ לבער לכו"ע:
סעיף ד
(יח) שנתערב בו: ר"ל קודם הפסח ואפ"ה אסור לאכלו דחוזר וניעור בפסח:
(יט) חמץ: היינו חמץ מעליא ורק ע"י שנתערב אינו ראוי למאכל דאי היה חמץ נוקשה קודם שנתעפש מותר להרבה אחרונים לאכול ואפילו כשנתערב תוך הפסח:
(כ) כל אדם: רק לחולים:
(כא) אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו: ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה:
(כב) הרי זה אסור לאכלו: ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ג. ולענין רפואה עיין בסימן תס"ו שם באחרונים:
(כג) דיש חולקים ומתירים וכו': ס"ל דכיון שכבר נתבטל קודם פסח לא אמרינן דחוזר וניעור אך מה שסיים והכי קיי"ל הוא פלא דהרי הוא כתב שם דהמנהג להקל בזה ולומר שכבר נתבטל הוא רק דוקא כשנתערב לח בלח ולא כשנתערב יבש ביבש אח"כ מצאתי שכבר התעורר בזה החמד משה:
סעיף ה
(כד) חייבים לבערו: ועובר משום בל יראה אם לא ביערו. וגם יש בו כרת בשתייתו אם איכא כזית בכדי אכילת פרס ואפילו אי לית ביה שיעור זה עכ"פ טעם חמץ יש בו וקי"ל טעם כעיקר דאורייתא. אם נתערב השכר בדבר אחר אותו התערובות אסור בפסח ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
(כה) אם העמיד: אפילו יש בהגבינות ששים נגד החלא לא בטיל החלא דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ולא עוד שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאלו הוא בעין ממש ולפיכך מי דבש (שקורין מע"ד) שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ משמרי שכר וזה שבישל עתה רביעי או חמישי וכן לעולם חייב לבער אפילו מי דבש האחרון שכל אחד מהן ע"י המעמיד נעשה כולו חמץ ובזה אין להקל לשתות אפי' ביו"ט אחרון של פסח רק באותו מע"ד שאין בו חשש זה רק שנתבשל בכלי חמץ יש מקילין ביו"ט אחרון לשתותו מטעם דסתם כלים אינן בני יומן [אכן במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שמבשלין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונותנין טעם לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו בן יומו ועיין סי' תמ"ז ס"ה בהג"ה ובמשנה ברורה] וכל זה כשמע"ד הראשון הועמד בשמרי שכר לבד [וכן מי דבש השני בשמרי מי דבש הראשון בלבד וכן כולם] אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ ובהצטרפותם הועמד הרי הוא מותר אף בשתיה בפסח אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר דכל זה וזה גורם (פירוש איסור והיתר) להעמידו הרי זה מותר אם אין בכח האיסור בלבד להעמידו כמו שנתבאר ביו"ד סימן פ"ז:
(כו) בחלא וכו': או ביי"ש הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר. אם העמיד הגבינה ע"י קיבה והיא נכבש תחלה בכלי חמץ מעל"ע אסור לאוכלה ומותר להשהותה [רדב"ז] ועיין באחרונים שמצדדים דאם הועמד קודם פסח אין לאסור רק אם לא היה בגבינה ששים נגד הקיבה ובפסח דאיסורו במשהו אסור בכל גווני:
(כז) חייב לבערם: בע"פ וכן אם שפכו על הגבינות אחר שנעשו כבר יי"ש כדי לחזקם חייב לבערם אף שיש ס' בגבינות כנגדם דלטעמא עבידי ולא בטלי ומיהו כ"ז אינו אלא מדרבנן ובדיעבד אם שכח ולא ביערו בין בדבר המעמיד בין בדבר דלטעמא עבידא ועבר עליו הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח וכן בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שחייב לבערה מן הדין אפילו יש בעיסה ששים נגדה ומטעם מעמיד דאין בטל אפילו באלף וכנ"ל אם שכח ולא ביערה ועבר עליה הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח:
סעיף ו
(כח) ויש להם ע"מ שיסמוכו: ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא אלא יש לזה סמך מן הירושלמי דאיתא שם הטח ביתו בצק חייב לבער:
(כט) יטיח עליו וכו': וזה מהני אפילו יש במקום ההוא כזית ויותר וכדלקמן בס"ט ע"ש:
סעיף ז
(ל) אם יש כזית וכו': ר"ל אף דבודאי מבטל ליה כשעשוי לחזק בו שברי העריבה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל:
(לא) עשוי לחזק בו וכו' או לסתום וכו': ואין חילוק בין אם היה זה בשולי העריבה או למעלה בשפתה:
(לב) בטל במיעוטו: היינו אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא בשטח כל העריבה כיון דאינן במקום אחד בטל כל אחד במיעוטו לגבי הכלי:
(לג) ואם לאו חייב לבער: ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו ואפילו אין עשוי לחזק וכדמוכח בסי"א אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער לכו"ע:
סעיף ח
(לד) כל שאילו ינטל החוט וכו': דהיה החוט עב וע"כ הוא מצרפן והוי כזית במקום אחד ולכן אינו מועיל אפילו היה עשוי לחזק:
(לה) אינו צריך לבער: ודוקא בשהיו במקום העשוי לחזק העריבה דאל"ה הכלי מצרפן וכנ"ל:
(לו) שפעמים מקבץ אותם: בעת שמכבד הבית והוי במקום אחד:
(לז) דבוקים וכו': ר"ל בגומות שיש בהן כדי להשוותן והוי כמו עשוי לחזק דמבואר לעיל בס"ז דבזה אינו חייב לבער אא"כ יש כזית במקום אחד וי"א דאפילו אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית כ"א ואחד במקומו ולא חיישינן בזה שיתקבצו במקום אחד. ומ"מ ביטול צריך לכו"ע ואם לא ביטל קודם זמן איסורו צריך לבער אח"כ:
(לח) מבטלו בלבו ודיו: דזהו בעיא בגמרא אם מצטרפין ולכן כיון שביטל אח"כ הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק:
סעיף ט
(לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו': ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב:
(מ) קודם זמנו: לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:
(מא) או שייחדו לישיבה וכו': שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:
(מב) וטח אותו בטיט: ובזה מהני אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו פני הפיכת שאור מכל צד:
(מג) מותר לקיימו בפסח: וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:
סעיף י
(מד) דיו שהוא מבושל וכו': ר"ל קודם זמן הביעור והטעם דעפצים ושאר דברים המרים שנתערב בו בודאי פגמוהו להשכר עד שאינו ראוי לשתיה אף לכלב ולכך מותר לכתוב בו במועד אבל אם בישל נכרי בפסח את הדיו הנ"ל אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל השכר מאכילת כלב קודם זמנו:
(מה) מותר לכתוב בו: ולא חיישינן שמא ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו כדרך הסופרים וחמץ שנפסל מאכילת כלב הלא אסור באכילה וכנ"ל דזה דוקא כשאכלו בכונה ומשום דהוא אחשביה משא"כ בזה שהוא שלא בכונה אין קפידא [מ"א בשם תה"ד]:
סעיף יא
(מו) אין לסמוך וכו': לא מיירי לענין להגעילן ולהשתמש בהן בפסח דבזה א"צ לצירוף כזית דהא אפילו ישאר משהו אסור אלא מיירי לענין להצניען:
(מז) אי אפשר לנקרן: לאו דוקא אלא ר"ל דברוב הפעמים לא יוכל לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר משום חומרא דחמץ בכל גווני וכתבו האחרונים דהכא מיירי בעריבות העשויות מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצין בין נסר לנסר ומצוי שם חמץ אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיוכל לנקרן כדי להצניען אבל לא להשתמש בהן בפסח ואם עבר ולש בהם בפסח אחר הגעלה מותר:
(מח) עד לאחר הפסח: לא שיאמר לנכרי כן אלא יתנם לו במתנה גמורה אלא שאחר הפסח יכול לחזור וליתנם ממנו וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח:
(מט) וה"ה לבצק וכו': וכתב מהרי"ל דכן המנהג בדפי מולייתא ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בם עיסה לטוחן בטיט או למכור לנכרי. ולפי מה שכתבו האחרונים הנ"ל אם עשויות מחתיכה אחת די כשמנקרן היטב ומצניען במקום צנוע:
(נ) בכלים שמניחין בהם קמח: דשמא יש עליהם חשש חימוץ ונכנסו בין הסדקים:
(נא) בכלים שמניחים בהם פת: היינו סלים של נצרים עפני שיש בהם גומות וא"א לנקרן ויש להטמינם בחדר שאינו רגיל לילך שם:
(נב) וצריכה כיבוס: היינו כיבוס יפה בחמין ואפר וחביטה [אחרונים] ועיין לקמן סימן תנ"ג ס"ו ובמשנה ברורה שם: