מגיד משנה/הלכות חמץ ומצה/פרק ד

הלכה אעריכה

כתוב בתורה לא יראה לך חמץ וכו'. ברייתא פ"ק (דף ה':) לפי שנאמר לא יראה וכו' ושם מבואר שאם הטמין שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא:

ומ"ש רבינו או הפקידו ביד העכו"ם אע"פ שאינו מבואר בברייתא דבר פשוט הוא וק"ו ומה חמץ של עכו"ם שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו זה שהוא של ישראל לגמרי לא כל שכן. וכמה דברים יש בגמרא מורים שאסור להפקיד חמץ ביד עכו"ם. ולעבור עליו למד רבינו מהברייתא השנויה במכילתא ונחלקו בפירושה ובגרסתה רבינו והרמב"ן ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש התורה שאינו עובר בלאו אלא בחמץ שלו וברשותו דאיכא תרתי הא לאו הכי לא:

יכול לא יהא עובר וכו'. זה מבואר בברייתא הנזכרת:

יכול יהא חייב לבער וכו'. ג"ז שם ובשלא קבל עליו אחריות כמו שיתבאר לפנינו:

הלכה בעריכה

חמץ של הקדש וכו'. שם אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ושם מפורש שאפילו נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר הדין כן ומפרש רבינו נכרי שכבשתו גר תושב:

אבל צריך לעשות מחיצה וכו'. שם (דף ו'.) אמר רב חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה עשרה ומדברי רבינו דבשלא קבל עליו אחריות הוא וכן פירש"י ז"ל זה לשונו חמצו של עכו"ם המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות דאמרינן דמותר להשהותו עושה לו מחיצה ביד משום היכרא וזה דעת קצת מפרשים ז"ל אבל בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא קבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשרה אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה דכיון דייחד לו בית לאו ברשותו הוא אע"ג דקביל עליה אחריות. זהו דעתם ז"ל:

אבל של הקדש וכו'. כבר נתבאר זה פ"ג גבי מצא חמץ ביו"ט שבשל הקדש אינו צריך היכר:

הלכה געריכה

עכו"ם שהפקיד חמצו וכו'. שם (דף ה' ו'.) מבואר בגמרא דקביל עליה אחריות חייב לבערו וכבר כתבתי שיש סוברין שביחוד בית די אפילו קביל עליה אחריות ומן ההלכות נראה כדעת רבינו:

הלכה דעריכה

עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'. שם (דף ה') אמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ומחייביתו לבעורי. ומפרש רבינו שתשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא משמע באונס ואף על פי כן נקרא החמץ שלהן וצריכין לבערו או להחזירו להם קודם הפסח. ובהשגות כתוב שאין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך וכן כתבו מקצת המפרשים ז"ל שזה האחריות מדין ומחק המלכות היה שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל שהיו שומרים העיר. אבל בהלכות הר' יצחק אבן גיאת ז"ל נראה כדברי רבינו שכך כתוב שם פירוש אנשי החיל אולי שהיו נותנין להם קמח לעשות לחם ואם נגנב או אבד אין משגיחין בהן אלא פורעין אותו משום הכי אמר להן בעירו עכ"ל:

הלכה העריכה

ישראל שהרהין את חמצו וכו'. משנה פרק כל שעה (דף ל':) עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ובגמרא (דף ל"א:) העמיד רבא כגון שהרהינו אצלו ואמר לו קנה מעכשיו וכן מבואר בהלכות והטעם שאנו צריכין מעכשיו לפי שעכו"ם מישראל אינו קונה משכון כדאיתא בגמ' ולפיכך אע"פ שהרהינו אצלו אי לא אמר מעכשיו לא קנה. וסובר רבינו דבעינן טפי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע"פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלי מילתא דלמפרע של עכו"ם היה כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור וזהו דעת רבינו אפרים ז"ל והזקיקום לזה דברי התוספתא שאמרה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי מכאן עד קודם הפסח הרי הוא מכור לך וכו' אלמא דבעי הגעת זמן קודם הפסח.

ובהשגות. א"א לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר וכו'. דעת הר"א ז"ל שיש אסמכתא במשכון כמו שכתב פ' י"א מהל' מכירה אלא שבעכו"ם קונה ואין בו דין אסמכתא ודעת רבינו בהפך שאין דין אסמכתא במשכון כמו שנתבאר שם אבל עכו"ם מישראל אינו קונה וכן הוא בגמרא דלכולי עלמא קלישא קנית עכו"ם מישראל ואם כדברי הר"א ז"ל דכל שהגיע זמן קודם הפסח אפילו בלא מעכשיו קנה עכו"ם למה טרח בגמ' לאוקומי למתני' בדאמר ליה מעכשיו לוקמיה שהגיע זמן קודם הפסח.

ויש לדחות בזה דמשום דמתניתין סתמא מיתניא העמידוה במעכשיו. ואני סובר שרבינו והרב ר' אפרים סוברים דמתני' דוקא דקודם הפסח הגיע זמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר. וא"א לומר בשקבע אחר הפסח דאכתי עד הגעת זמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר. וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא והן הן דברי התוספתא. ומ"מ דעת רוב האחרונים ז"ל כדברי הר"א ז"ל בחלוק הראשון דכל שאמר לו מעכשיו אפילו הגיע זמן אחר הפסח מותר וכן נראה מן ההלכות שהכל תלוי במעכשיו. וכן נראה מדברי הרב אבן גיאת ז"ל וזה עיקר. וכ"כ בעל העטור. ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה שהוא פוסק כסתם מתני' דישראל מעכו"ם קונה משכון וכר"מ דאמר הכין בגמרא וכדין ישראל מישראל הלכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של עכו"ם ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו כנ"ל:

הלכה ו-זעריכה

ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה וכו'. תוספתא.

ומה שכתב ואם עשה כן ה"ז עובר וכו'. הוא כפי דעתו שכתב שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו כנזכר בראש הפרק:

הלכה ח-טעריכה

תערובת חמץ עוברין עליה וכו'. ראש פרק שלישי (דף מ"ב.) אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' ופירש רש"י ז"ל אלו עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא וכן פירשו הגאונים ז"ל וכבר נתבאר פ"א שרבינו פוסק שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס ובודאי לדבריו ה"ה שאינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי א"פ וזהו שכתב כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ"א שיש בהן כזית בכדי א"פ וזה הפסק הוא עיקר. ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו. כך פירש דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל וסייע דברי רבינו בדעת זו. וכונת רבינו צריכה לי עיון:

אבל דבר שיש בו תערובת וכו'. כיצד עריבת העבדנין. ברייתא פרק אלו עוברין (דף מ"ה) ת"ר עריבת העבדנין שנתן בתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער אחר שלשה ימים אין חייב לבער אמר ר' נתן בד"א שלא נתן בתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה אין צריך לבער אמר רבא הלכה כר' נתן אפילו יום אחד אפילו שעה אחת ע"כ בגמ':

הלכה יעריכה

וכן הקילור והרטיה והאספלנית וכו'. תוספתא הקלור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער והובאה בהלכות. וכתב רבינו האיי גאון וכ"ש תריאק שאינו צריך לבער ונתבארו דברי רבינו. ובהשגות א"א זה שבוש דמאחר קבל ומטעם אחר ולא מטעמו עכ"ל. ואין בדברים אלו טעם:

הלכה יאעריכה

הפת עצמה שעפשה וכו'. ברייתא שם (מ"ה:) וכבר בארתי דין זה פ"א:

ומלוגמא של חמץ שנסרחה וכו'. תוספתא בהלכות מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ע"כ. ובהשגות א"א בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה ע"כ. ובאמת שכן הוא בירוש' ולא הביאו בהלכות וגם רבינו לא כתבו לפי שדברי הירוש' הם בנתחמצה בפסח ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הות סרוחה והוה לה כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה. ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות ורבינו:

בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכו'. מ"ש רבינו וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ אינו מה שנזכר (מ"ב.) בגמ' קולן של סופרים דהתם אסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהרי הוא נוקשה בעיניה ואסור לקיימו. אלא דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות וה"ל כעריבה שנתן לתוכה עורות. וז"ש רבינו שאין צורת החמץ עומדת. ודבר ברור הוא שאחר שנתדבקו מותר לקיימן. ובהשגות א"א אין זה טעם אלא שכבר נפסל וכו'. ואין בסתירה טעם ודברי רבינו הכרח:

הלכה יבעריכה

דבר שנתערב בו חמץ וכו'. מבואר בגמ' (דף ל'.) דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמו שכתבתי פ"א. והרבה מהגאונים כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח שחוזר וניעור וכ"כ בהלכות הר' יצחק ן' גיאת ז"ל. ויש מן האחרונים חולקים בזה ואומרין דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר וניעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר.

ודע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר תערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום כמו שאבאר בהל' מאכלות אסורות אף בחמץ כן, ר"ל שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים ז"ל. ושם בהלכות מאכלות אסורות יתבאר דיני התערובת בארוכה.

ותערובת חמץ שעבר עליו הפסח נראה מדברי רבינו שכיון שהוא עובר עליו ודאי אסור הוא לאחר הפסח וכשאמרו כי קניס ר"ש ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא ר"ל שאם עבר הפסח על חמץ ואח"כ נתערב מותר לפי שבתערובת זה לא נעשה איסור ולא עבר עליו הפסח אבל בתערובת שעבר עליו הפסח כיון שהיה מחוייב לבערו ועבר עליו אסור ויש מפרשים שכתבו כן. ודוקא בחמץ שיש בו כזית בכדי א"פ שעובר עליו כפי מה שכתבתי למעלה: