ט"ז על אורח חיים תמב

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים תמב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד:

תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד:

כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן:

ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך:

עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א:

עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד:

נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:

סעיף ג

וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון:

סעיף ד

ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח:

סעיף ה

וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר וניעור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:

סעיף ז

ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר:

סעיף ח

הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי:

אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא:

סעיף ט

מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור:

סעיף יא

א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן: