שולחן ערוך אורח חיים שא לז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שא · לז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה וראוי לחוש לדבריו:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
הנקראים גונאטש. ובלשוננו הענדש"ך והטעם להתיר שהם מלבוש על הידי' וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש וצריך להוציאם מידו שמא ישכח ויביא' ד"א בר"ה עכ"ל ש"ל. ונ"ל דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד מאח' מהנה אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני' ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערביל א' ואף אם יצטרך להוציא ידו א' הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה וגם לא חיישי' דלמא נפיל דהא אוחזו בידו ממנעל של עץ שזכר רמ"א בסימן זה סי"ו דלא חיישינן שיפול ואין כאן חשש כלל ואף שמו"ח ז"ל נקט כאן ערבי"ל הנלע"ד כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכ"מ וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהנדשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש לדבריו ומ"ש כאן או שיקשרם בהם כו' תמוה לי דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד דהוה דבר חשוב ומכ"ש אם נקשר בחגורה שלו וכמש"ל סימן זה סכ"ג לענין פצול"ט:
מגן אברהם
(נ) שיתפרם: שמא ישכח ויעבירנו ד"א בר"ה ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמי' [ב"ח]:
באר היטב
(לא) וראוי לחוש: ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמיר ב"ח וכתב הט"ז ונ"ל דדוקא בהענטשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי"ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י"ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי"ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע"ש ועיין בשכנה"ג.
משנה ברורה
(קלח) בבתי ידים: והטעם שהם מלבוש גמור שעשויין להגין מפני הקור ויש מי שמחמיר הוא משום דלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כנה או פרעוש העוקצתו וחיישינן שמא ישכח ואתי לאתויי ד"א בר"ה:
(קלט) הנקראים גוואנטי"ש: זו היא מה שאנו קורין הענטשיך אבל מה שאנו קורין ארבי"ל שתוחב בו שתי ידיו דעת הט"ז דשרי לכו"ע דבהאי שוב ליכא למיחש שמא יסירנה מידו דאף אם יעשה כך הרי הוא לבוש לידו השנית ולא מיקרי משוי ויש דס"ל דאדרבה זה חמיר טפי שבקל נופל מידו ואתי לאתויי ד"א ועוד שרגילין לשאתו לפעמים כך ביד וע"כ לפי מה שכתב השו"ע דראוי לחוש בגוואנטי"ש ראוי לחוש גם בזה [פמ"ג]:
(קמ) או שיקשרם וכו': דתו ליכא למיחש שמא יוציאם בידיו:
(קמא) וראוי לחוש לדבריו: ועכשיו נהגו להקל ואפשר משום דכיון שלהרבה פוסקים אין לנו ר"ה מדאורייתא בזה"ז דנגזור דילמא אתי לאתויי ומשמע מדברי האחרונים דאף שאין למחות ביד המקילין מ"מ ראוי לכל בעל נפש להחמיר:
ביאור הלכה
(*) שיתפרם וכו' או שיקשרם בהם בקשר של קיימא: עיין בט"ז שהקשה דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד וכו' ובביאור הגר"א הקשה ביותר מזה דאפילו תפירה מאי מהני מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא וכמ"ש בסל"ח וסל"ט וראיתי בא"ר שתירץ דכיון שקושר בקשר יפה מחזי כבית יד ארוך ואין ע"ז שם משא ולהכי מהני ועוד ראיתי בספר נהר שלום וכן תו"ש שכתבו דאף דע"י קשירה בודאי אינו בטיל לגבי הבתי ידים מ"מ הא לע"ע לבוש בהן דרך מלבוש ורק משום חששא דשמא יצטרך להסירם ויביאם בידו וכיון שהם קשורים אף אם יוציא ידו מהם לא יפלו לגמרי דניחוש שמא יטלם בידו רק שיהיו תלויין עליו והוי שלא כדרך הוצאה ופטור ולכן לא גזרינן בזה [ואע"ג דלפ"ז גם בקשר שאינו של קיימא היה ראוי להתיר דתו ליכא חששא דשמא יוציאו בידו אפשר דחששו שמא יותר הקשר כמו שהביא הפמ"ג] וט"ז והגר"א דלא ניחא להו בתירוץ זה משמע דס"ל דדרך הוצאה הוא:.
(*) יפה: וה"ה דמותר לחברם בקרסים [א"ר]:.