ביאור הלכה על אורח חיים שא
סעיף ב
עריכה(*) כל דבר שמתענגים בו: עיין במ"ב וכן פירשו הרבה אחרונים והנה בטור מסיים ומותר לראות ועיין בב"י שכתב דהני שתי תיבות מיותר הוא ומשו"ה השמיט בשו"ע אלו התיבות ובספר חמד משה מיישבו דה"ק דוקא דבר שמתענג בו ומותר לראות לאפוקי דבר האסור לראות כגון לילך לבתי תרטיאות וכה"ג אסור גם בשבת לילך ולראות דבודאי לא הותר דבר איסור משום עונג שבת:.
סעיף ג
עריכה(*) אפילו אם היא רחבה: מלשון זה משמע דכ"ש אם האמת המים הוא קצר דשרי לקפוץ ולא ידענא טעמו דהא בס"ב כתב דקפיצה אסור ואולי דבאמת המים כיון שיכול לפעמים ליפול בתוך האמה התירו לקפוץ עליו בכל גווני ודמי זה למה דאמר בגמרא במסקנא כיון דלא אפשר שפיר דמי דכולהו בכלל לא אפשר הוא:.
סעיף ד
עריכה(*) להקביל פני רבו וכו': עיין במגן אברהם שמחלק בין רגל לשבת דבשבת רק מצוה וברגל חיובא והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס ועיין בסי' תקנ"ד אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא דגרס שם בגמרא אי מרחקי אינו מחייב כ"א ברגל ואי מקרבי מיחייב אפילו בחודש ושבת עי"ש ועוד יותר מבואר שם בריטב"א שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש וזהו הענין בשונמית ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל עכ"פ עי"ש שהאריך:.
(*) יכול לעבור בה: היינו אפילו כשהוא לבוש ואפילו הוא עד צוארו במי [גמרא שם] ודוקא היכא דלא רדיפי מיא. גז"ש:.
סעיף ז
עריכה(*) כל היוצא וכו': כללי דיני הוצאה מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי ואסור מן התורה ובמזיד חייב כרת ובשוגג חטאת והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול ואם אין דרך הוצאתה כך בחול מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור אבל אסור מדרבנן ודבר שהוא מלבוש או תכשיט מותר מן התורה אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש ס"ט] גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי וגם יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה ואתי למישלף ואתויי גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית העין ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה וחיישינן דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה ודילמא אתיא אח"כ לאתויי וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים מקרי משא אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך הוצאה וחייב עליה זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות:.
(*) באותו שאין בו מכה: עיין במ"ב הטעם וזהו דעת חייא בר רב שם בגמרא אבל רב הונא ס"ל שם איפכא דנפק דוקא באותו שיש בה מכה ע"ש טעמו והנה דעת המחבר הוא דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כחייא בר רב אבל הרז"ה ותשובת מהר"ם פסקו כרב הונא והביא בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן הגר"א בביאורו ראיה לדבריהם מהירושלמי וע"כ הסכימו הרבה אחרונים [הב"ח והט"ז והא"ר והמי"ט] דנכון להחמיר שלא לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש ברגלו מכה בין על אותה הרגל ובין על הרגל האחרת ומוטב לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם [ואף דיש מחמירין שלא לילך יחף בשבת וכדלקמן בסעיף ט"ז כאן שא"א בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו ר"ה גמורה לדעת הרבה פוסקים מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר כי יש מקילין לגמרי בכרמלית וכדלקמן בסימן ש"ג סי"ח [פמ"ג וכ"כ הגר"ז]:.
סעיף ח
עריכה(*) לא יצא במחט וכו': ואם יצא בנקובה חייב. הוא דעת הרה"מ שהובא בב"י ודעה אחרונה היא דעת הרי"ף והרמב"ם ויש עוד דעה שלישית והוא דעת הרא"ש והטור דבשניהם פטור באיש והשמיטו המחבר עיין הטעם בתו"ש ועיין בב"י שמצדד דדעת רש"י הוא דאיש שוה לאשה בין בנקובה ובין בשאינה נקובה ובביאור הגר"א מצדד דדעתו הוא כדעת הרא"ש והטור דבאיש בין נקובה ובין שאינה נקובה פטור אבל אסור ולפ"ז בנקובה דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרא"ש והטור כולם שוים לפטור ועולה לפ"ז שפיר דלא תקשה מההיא דסי"ב וכמו שהתעורר ע"ז המגן אברהם גופא בסקי"ט ומה שתירץ שם אינו מרווח וכמו שהקשה עליו בספר חמד משה ונהר שלום ובפמ"ג:.
(*) ובשאינה נקובה פטור: ואם צריך לו המחט לחבר שפתי המלבושים זה לזה יש לעיין אם מותר לאיש ועיין לקמן בסימן ש"ג ס"ט דלענין אשה מותר במחט שאינה נקובה במעמדת קישורים ועיין שם בטעם המגן אברהם משום דהוא לצורך הלבישה וא"כ לכאורה ה"ה באיש ואולם לדעה השניה דס"ל דבאיש חייב באינה נקובה אפשר דאין להקל מחמת זה דשם שאני דבאשה באינה נקובה לכו"ע פטור וכמו דלא מקילינן מחמת זה באשה לענין נקובה כן ה"ה באיש לענין שאינו נקוב דבשניהם יש חיוב חטאת ויש לחלק דשם אין דרך להעמיד במחט נקובה משום דמישתליף משא"כ באינה נקובה י"ל דהוא דרך לבישה וצ"ע:.
סעיף ט
עריכה(*) ואם יצא חייב: עיין בב"י בשם רבינו ירוחם והסכים עמו דכהיום שדרך האנשים לצאת בחול בטבעת שאין עליה חותם הוא בכלל תכשיט ופטור אבל אסור ועיין לקמן בסימן ש"ג סי"ח שם העתיק דעת הר"ן לענין זה בשם יש מי שאומר משום דהוא עצמו ס"ל כרי"ו הנ"ל:.
סעיף יא
עריכה(*) ויש מתירים בשל כסף וכו' אבל אם המפתח וכו' ויש שכתבו וכו': מלשון זה משמע דמפתח של ברזל ונחשת שקבוע ומחובר בסוף החגורה וכמו שפרשו האחרונים גרוע ממפתח של כסף דהמתיר בזה כ"ש דמתיר במפתח של כסף [ואפילו הוא קבוע באמצע חגורה וכמו שפירש הט"ז] ומדעת הט"ז משמע דזה עדיף דאפילו מאן דמחמיר שם מודה בזה הואיל דנעשה גוף אחד עם החגורה:.
(*) בזה להתיר: וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס עיין במ"ב דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו וכ"כ בח"א כלל נ"ו ובזכרו תורת משה [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח והעתקתי שם במ"ב היינו לענין שיהא מותר בטלטול שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם] ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור דהא עיקרו נעשה לכתחלה להשתמש בו וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה אלא שממילא מתקשט בו ג"כ [וראיה דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו] וכיון שהוציאו להשתמש בו אפילו בעשויה לשם תכשיט ג"כ מתחלה מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך ולכך [היינו שהטבעת עשויה לשם חותם ולשם תכשיט] הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור ואפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור דלדעה ראשונה בסי"א בודאי אסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאו ואפילו לדעה שניה דמתיר היינו דוקא בשהוא ניכר שהוא לתכשיט דאין אדם עשוי לעשות מפתח מכסף וזהב וכמו שכתב הלבוש משא"כ במורה שעות [וגם יש בזה חשש דשליף ומחוי אף לאיש שטעם הפוסקים דמתירין בתכשיט לאיש הוא משום דאין דרך איש להראות לחבירו משא"כ במורה שעות ידוע דדרך להראות לחבירו את השעות וגם לראות בעצמו ובתוך כך יטלנו בידו ואתי לאתויי ד"א ועיין לקמן בסכ"ט] ואפילו אם יש לו ג"כ רביד הזהב על צוארו שהוא תכשיט לו ממש ג"כ אין המורה שעות בטיל לגביה אף שהוא חשיב יותר וכמו שפסקו הפוסקים בנדן של סכין ותיק של בתי עינים דאף שהם של כסף מ"מ אין הסכין והבתי עינים בטילין לגביה משום דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וכמו שכתב בב"י וה"ה הכא אין אומרים נעשה מורה שעות להשלשלת אלא נעשה שלשלת למורה שעות ועיין בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ובש"ג של המרדכי ומה שכתב הט"ז דאם המפתח של ברזל תלוי בשלשלת של כסף מותר לדעת היש מי שמתיר בסי"א משום דבטיל לגביה ומקרי תכשיט כבר תפס עליו התו"ש ג"כ מטעם זה עי"ש ואפילו הט"ז פשוט דמודה בנידון דידן דהתם סובר דהמפתח אינו חשוב כלל לגבי השלשלת של כסף וכמו לקמן בריש סל"ח אבל בנידון דידן דהמורה שעות בודאי יש לו ג"כ חשיבות גדול ולא גרע מחוטי משי לקמן בסל"ח דאמרינן דחשיבי ולא בטלי וכ"ש בעניננו. והארכתי בכל זה להוציא מדעת גדול אחד שכתב להקל בזה אגב שיטפיה ולא הביא לדבריו שום טעם וראיה וביותר אתפלא שכתב שם בעצמו שהאחרונים אסרו דבר זה וגם החכם צבי מכללם ואיך חלק עליהם בסברא בעלמא. היוצא מדברינו דבכל גווני אין צד להקל בזה ובפרט דלדעת כמה פוסקים יש גם בזמנינו דין ר"ה גמורה כמבואר לקמן בסי' שמ"ה ע"ש במ"ב ובה"ל ויש בזה חשש חיוב חטאת דדרך הוצאה הוא בכך ומצאתי בקש"ע שגם הוא כתב כדברינו דאין להתיר אפילו ברביד זהב והביא שגם הגאון מהר"א העלער הורה כן:.
סעיף יג
עריכה(*) אבל אם קושרתו וכו': אבל בלא קשירה לא מתקיים ובסימן ש"ג סט"ו מבואר דבמוך שהתקינה לנדתה באותו מקום שרי אף בלא קשירה שם מתקיים אבל הכא לא מתקיים בלא קשירה כיון שאינו תלוי רק לפניה [מ"א ותו"ש]:.
סעיף טז
עריכה(*) שהרגל נכנס בו: ר"ל אע"ג דבגמרא משמע דבשל עץ גזרינן דילמא משתמיט מרגלו מפני שאין מהודק היינו בזמנם שהיה קשור העיקר בשוק ולא היה הרגל נכנס בו משא"כ בשלנו. ולענין סנדל של שעם לפי הרי"ו בודאי מותר לצאת בו לכו"ע אפילו למאן דאוסרים בשל עץ. והובא בב"י בסוף הסימן:.
סעיף יז
עריכה(*) שאינו יכול לילך בלא מקל: ואם יש מסמר בראש המקל שעושה גומא בהליכתו והוי פסיק רישא דלא ניחא ליה צ"ע אם מותר לילך בו יע"ש במ"ז שמצדד להיתר בזה:.
(*) אבל אם אפשר לו וכו' אסור: עיין במ"ב הטעם דהוי כמשוי ולפ"ז יש בזה איסורא דאורייתא כשהולך כך בר"ה ועיין בפמ"ג שגם הוא רצה לומר מתחלה דהוי כמשוי אך אח"כ הביא דמוכח מלבוש שהוא רק משום גזירה דילמא אתי לאתויי ד"א בר"ה [היינו בלי סמיכה] ומשמע דס"ל דמדאורייתא לא הוי משא בכל גווני כיון דהזקן מסתמך עליה והנה המעיין בשבת ס"ו במסקנא יראה להדיא דרבא ס"ל דמקל של זקנים לא עביד כלל לסמיכה [וגרע מקב של קיטע שיש לו בית קבול כתיתין דטמא מדרס משום דמסתמיך עליה לפרקים] ולכך טהור ממדרס משום דרק לתרוצי סוגיא עבידי והמרדכי הביא ראיה לדינו מברייתא זו דמקל של זקנים אח"כ מצאתי ברי"ו דמוכח דס"ל דבזה אין שם מנעל ותכשיט על המקל וכן באור זרוע כתב בהדיא דהוי כמשוי:.
סעיף כב
עריכה(*) יוצאים במוך וספוג: עיין במ"ב והנה השו"ע העתיק כל זה הלשון דסעיף זה מלשון הטור ונראה דהטור שסיים ע"ז לפי שהם מרפאים ובע"כ מיירי התוספתא לדבריו בספוג ומוך ישנים [עיין לקמן בשכ"ח סכ"ג] שהם מרפאים הוא אזיל לשיטתיה דס"ל דדבר שאינו מרפא אע"ג דמגין על האדם מצער הוי משאוי כדמוכח לקמן בסכ"ח [וכמו שביאר המגן אברהם שם] דהוא ג"כ מלשון הטור ולדידיה ע"כ מיירי הברייתא בשנתנו כבר מבע"י ולא נפל דאל"ה אסור להחזיר בשבת משום רפואה אבל לפי דעת הרמב"ם דאף בדבר שאינו מרפא אלא שמועיל כדי שלא ישרט המכה ג"כ מותר לצאת בו וכמו שכתב הגר"א בביאורו בסעיף זה מיירי התוספתא זו גם במוך וספוג חדשים שאינם מרפאים אלא שמועיל כדי שלא ישרט המכה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"ג ע"ש דג"כ מותר לצאת בו וגם מותר להחזיר אותם לכתחלה בשבת ובתוספתא באמת לא סיים בספוג ומוך דאם נפל לא יחזיר כמו באינך וזה סעד לשיטת הרמב"ם דמותר לצאת אפילו באותם שאינם לרפואה אלא למנוע צער והברייתא כוללת דין יציאת מוך וספוג בכל גווני דהיינו אפילו בחדשים שאינם מרפאים וע"כ לא סיימה דלא יחזור כמו באינך דהא אין בזה משום רפואה:.
סעיף כג
עריכה(*) שדרכו להיות מחובר: וע"כ מותר לצאת בכיסין התפורים בהבגד וכן בקאפטו"ר שתלוי בבגד שמכסה ראשו בשעת הגשמים:.
(*) דוקא שאין בהם עינבל וכו': וה"ה אם הזוג הוא פקוק [כ"מ מהגר"א] והנה במג"א מסיק דדוקא היכא דבעי לקלא כגון לקטנים אבל גדולים מותרים לצאת אף בשיש לו עינבל ומשמיע קול כיון דלא בעי לקלא ועיין בסימן ש"ה סק"ה דשם מסתפק המגן אברהם דאפשר דקול זוג משתמע ככלי שיר ובכלי המיוחד לשיר הלא מסיק בשל"ח דאסור וכן בא"ר מפקפק בדברי המגן אברהם ע"ש וגם הגר"א משמע שמסכים לדברי הרמ"א ע"ש:.
סעיף כה
עריכה(*) וריפא בו ג' פעמים: היינו אפילו לאדם אחד כמו שכתבו הפוסקים ולא אמרינן בזה מזליה דחולה גרם כמו לקמן לענין תלת קמיע לחד גברא דיותר יש לתלות בהמחאת הקמיע מבמזליה דחולה:.
(*) כגון שכתב לחש אחד וכו': עיין במ"ב מה שביארנו מה נקרא מומחה גברא ומומחה קמיע לדעת השו"ע והוא כשיטת התוספות והרא"ש והרי"ו וחלקו על שיטת רש"י דמפרש דכשנותן שלשה מיני קמיעים לשלשה בני אדם מחליים אחרים נעשה הגברא מומחה לכל שכל קמיע שיתן יועיל ולדידהו באופן זה לא נעשה מומחה כלל ולא נקרא מומחה גברא רק בשריפא שלשתם בלחש אחד ואינו נעשה מומחה רק לאותו לחש. וכן במומחה קמיע דלדעת רש"י אם לחש זה ריפא ג' בני אדם מחולי אחד נעשה לחש זה מומחה שכל מי שיכתבנו לחולי זה מותר לצאת בו והם סוברים דדוקא אגרת קמיע זו גופא שריפאה לג' בני אדם אבל אם יכתוב הלחש הזה על קמיע אחרת לא נקרא קמיע מומחה ואסור לצאת בו. והנה הב"י אף שהביא דהסמ"ג וסמ"ק והתרומה קיימו בשיטת רש"י תפס לעיקר בשו"ע כהתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם שחלקו עליו והנה מצאתי בפיר"ח שלפנינו בפירוש בעיא דרב פפא מבואר שמפרש כשיטת רש"י וכן הביא בחידושי הר"ן בשם רבינו יהונתן בהדיא [עי"ש שהסביר טעם הדבר ויתורץ בזה קושית התוספות על שיטה זו] וכן במאירי בהדיא וכן בהגהת אשר"י סובר כשיטת רש"י וכמו שהביא בדרכי משה ומאחר שר"ח ורש"י ורבינו יהונתן וסמ"ג וסמ"ק והתרומה והמאירי והג"א קיימי בחדא שיטתא להקל והוא מלתא דרבנן דאינו חייב חטאת בכל גווני כדאיתא במשנה נראה דיש לסמוך להקל בעת הצורך וגם הב"י גופא לו היה לפניו פירוש ר"ח ורבינו יהונתן לא סתם כן בשו"ע להחמיר:.
(*) איתמחי גברא ללחש זה וכו': דע דשיטה זו דשו"ע היא שיטת התוספות והרא"ש וכמו שכתבנו למעלה ולדידהו אפילו אם כתב כמה לחשים וכל לחש הועיל כמה פעמים לכמה אנשים אפ"ה אין נעשה עי"ז מומחה לשאר לחשים אחרים שלא נתחזק בהן עד עתה:.
(*) ואתמחו אגרות הללו לכל אדם: ואין להקשות מאי נ"מ דאיתמחו האגרות ג"כ הלא משום איתמחי גברא לבד נמי מותר כל אדם לישא אותן האגרות וכמ"ש במ"ב ס"ק צ"א י"ל דנ"מ אם אבד גברא המחאתו כגון שכתב עוד ג' פעמים הלחש הזה ולא הועיל דמ"מ מותר לישא אותן האגרות שמכבר מצד איתמחי קמיע דהרי רפאה כל אגרת ג' פעמים והם לא אבדו המחאתן [ט"ז בשם התוס']:.
(*) ודוקא שבאו וכו': עיין בביאור הגר"א מה שהקשה ע"ז ונשאר בצ"ע:.
(*) לא גברא: עיין במ"ב דהטעם משום דאמרינן מזליה דחולה גרים ואף דלענין המחאת קמיע כגון שריפא בקמיע אחת לאדם אחד ג' פעמים לא תלינן במזליה דחולה זה התם משום דיכול לתלות בקמיע ובזה עדיף יותר לתלות וכמש"כ למעלה משא"כ הכא דבקמיע א"א לתלות אלא במזליה דרופא או דחולה בזה פסק השו"ע דתלינן יותר במזליה דחולה ולא איתמחי הרופא עדיין:.
סעיף ל
עריכה(*) מותר לצאת בר"ה וכו': עיין במ"ב במה שכתבנו בשם המגן אברהם ותו"ש דהוא מתשובת הרשב"א ומבואר שם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן וכן כתב בנהר שלום וש"א והנה הט"ז יצא לידון בדבר החדש בסל"ד דלדעת רש"י והטור כשלוקח טלית מקופל וכורך אותו סביב צוארו שרי בכל המקומות ומפרש דבאופן זה מותר בסודר המקופל על כתפו לקמן בסל"ד ובאופן זה מתיר השו"ע כאן לענין טלית וזה עדיפא לשיטתו מסכ"ט עי"ש טעמו אבל האחרונים לא העתיקו דבריו למעשה ומשמע דלא ס"ל חילוקו וגם הוא בעצמו כתב בסוף ס"ק כ"ד דהרמב"ם אוסר גם בזה ולמעשה יש להחמיר כדבריו [וחזר בו ממה שכתב בסקי"ט בסופו דיש לסמוך להקל וכבר עמד ע"ז בא"ר] ולכן לא העתקתי ביאורו בסעיף זה:.
(*) בטלית סביב הצואר: עיין במגן אברהם דמשמע דאפילו בטלית מצוה ועיין בפמ"ג שהתעורר דיהיה איסור בשביל הציצית דאפילו אם נאמר דדרך לבישה הוא מ"מ אינו חייב בציצית בהליכה זו דהוא אינו עתה כסות הגוף והוי הציצית משוי וי"ל דציצית נוי הן לבגד ודומיא דלילה דמותר לילך אע"ג שאינו חייב אז בציצית וכמ"ש המגן אברהם בסימן י"ג ולא דמי לסעיף ל"ח דדעתו עליהן להשלים ע"ש:.
(*) אע"פ שמניח וכו': עיין במ"ב במש"כ בשם הגר"א והנה מקור דברי הרמ"א לפי ביאורו הוא מדברי התוס' ודע דלפי המבואר בתוס' שם אינו מותר רק בשהניח צד אחד של ימין על כתף שמאל דהיינו צד העליון שלפניו אבל כשהניח שני צדדין של ימין על כתף שמאל זהו מרזב המבואר שם בגמרא לאיסור:.
סעיף לא
עריכה(*) וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו: עיין במ"ב והגר"א בביאורו נראה שמפרש דברי השו"ע דהוא העתקת לשון הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה והגביהה ואחזה כך בידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב בפנים ואסרו רבנן להוציא כך כשאינו מכוין להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ:.
סעיף לב
עריכה(*) אם צריך לו: עיין במ"ב די"א דהיינו שירא שלא יגזלוהו ולכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן דמותר במקום פסידא להוציא המעות שלא כדרך הוצאה א"כ למה בעי רמ"א כלל הכא מנוקבים אפילו לענין להוציאם בידו מי חמיר איסור מוקצה מהוצאה ע"י שינוי ואולי י"ל דהרמ"א קאי הכא להקל אליבא דכו"ע דשם הלא הוא רק לדעת היש מתירין:.
סעיף לד
עריכה(*) ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו': עיין במ"ב ועיין בט"ז שדעתו דלהרמב"ם בכל גווני בעינן שיהא חופה ראשו ורובו ולענ"ד יש לחלק בדבר והוא בסודר המקופל על כתפיו לא נוכל להחמיר כדעת הט"ז אחרי דמשמע מכמה ראשונים דמותר [עיין בביאור הגר"א] לפי מה שהיה הדרך אז בזמנם ובמקומותם ודרך לבישה הוא אבל אם פשטו להתעטף בו גופו אז בעינן שיהא לבוש בו רוב גופו כמנהג המדינה בהבגד ההוא ואם לאו אינו דרך לבישה וכעין זה פירש גם הט"ז גופא לדעת רש"י בתחלת דבריו וכלל הרמב"ם בדבריו אלו ב' סוגים דהיינו אם אין בו שיעור או שהיה בו שיעור ולא חיפה ראשו ורובו ולפ"ז אין סותר זה כלל למה שכתב בתחלת הסעיף דמותר בסודר המקופל על כתפיו:.
סעיף לז
עריכה(*) שיתפרם וכו' או שיקשרם בהם בקשר של קיימא: עיין בט"ז שהקשה דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד וכו' ובביאור הגר"א הקשה ביותר מזה דאפילו תפירה מאי מהני מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא וכמ"ש בסל"ח וסל"ט וראיתי בא"ר שתירץ דכיון שקושר בקשר יפה מחזי כבית יד ארוך ואין ע"ז שם משא ולהכי מהני ועוד ראיתי בספר נהר שלום וכן תו"ש שכתבו דאף דע"י קשירה בודאי אינו בטיל לגבי הבתי ידים מ"מ הא לע"ע לבוש בהן דרך מלבוש ורק משום חששא דשמא יצטרך להסירם ויביאם בידו וכיון שהם קשורים אף אם יוציא ידו מהם לא יפלו לגמרי דניחוש שמא יטלם בידו רק שיהיו תלויין עליו והוי שלא כדרך הוצאה ופטור ולכן לא גזרינן בזה [ואע"ג דלפ"ז גם בקשר שאינו של קיימא היה ראוי להתיר דתו ליכא חששא דשמא יוציאו בידו אפשר דחששו שמא יותר הקשר כמו שהביא הפמ"ג] וט"ז והגר"א דלא ניחא להו בתירוץ זה משמע דס"ל דדרך הוצאה הוא:.
(*) יפה: וה"ה דמותר לחברם בקרסים [א"ר]:.
סעיף לח
עריכה(*) ודעתו עליהם עד שישלים: זהו דעת הראשונים דמפרשי מה שאמר בגמרא הני חשיבי היינו משום דדעתו להשלים ועוד יש הרבה ראשונים דמפרשי הני חשיבי משום דהן חוטין של מצוה א"נ של תכלת כפירש"י ונ"מ בזה לכמה ענינים עיין בנ"א כלל נ"ו ואכ"מ להאריך:.
סעיף מא
עריכה(*) העשוי להגין מפני החמה: הנה בסעיף מ' מיירי ג"כ בכובע כזה דאל"ה לא היה שם שייך בו משום אהל וכן מבואר בהדיא ברי"ף ובשארי ראשונים אלא דקמ"ל הכא דאף לדעת היש מי שאוסר דהחששא היא רק משום שמא יפול ואתי לאתויי ג"כ לא אסרינן אלא בכובע כזה ומטעם שכתבנו במ"ב בשם ב"י ואחרונים:.
סעיף מד
עריכה(*) לובש כל מה שיכול ללבוש: דכיון דדרך מלבוש הוא שרי:.
(*) ופושט וחוזר וכו': עיין לקמן בסימן של"ד ס"ח שהביא המחבר דיש חולקין ע"ז והכא סתם בזה ועיין בביאור הגר"א שהכריח דהעיקר כהך דהכא:.
(*) ומוציא: עיין לקמן שם מה שכתבנו במ"ב:.
סעיף מה
עריכה(*) ואינו חושש וכו': ויזהר שלא ינערם מן המים שניעור הוא ג"כ בכלל סחיטה וכדלקמן בסימן ש"ב ס"א:.
(*) בחדרי חדרים: ועיין במ"ב במש"כ בשם התוספות והרא"ש ודברי התוס' הם בפרק אע"פ דף סמ"ך ד"ה ממעכן ואף דלאו מילתא דפסיקא הוא דהר"ן בפ"ק דיו"ט תירץ תירוץ אחר על קושית התוספות וגם מהסוגיא דשבת ס"ה משמע דרב כייל בכל מילי וכמו שכתב המגן אברהם בעצמו מ"מ נראה דיש לסמוך ע"ז לדינא משום דיש כמה פוסקים [הר"ן גאון ורז"ה וספר התרומה] דלא ס"ל כלל הא דרב ונהי דבעיקר דינא דרב אין לסמוך עליהם דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג והר"ן כולם פסקו כוותיה דרב וכמו שכתב הב"י עכ"פ באיסור דרבנן יש לצרף לזה דעת המקילין הנ"ל שלא לאסור מפני מראית העין כ"א נגד העם ולא בחצרו:.
סעיף מו
עריכה(*) בגדים השרויים וכו': סתם בגדים משמע אף בשל צמר פמ"ג ור"ל דלא תימא דליבון זה הוא דוקא בשל פשתן שדרך להניחן בתנור להתלבן וכדאיתא במשנה שם ובפרט איסור בישול בודאי שייך בכל הבגדים. ועיין בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל ד"ה מותר:.
סעיף נ
עריכה(*) או שיצא בהן וכו': עיין במ"ב מש"כ דלענין טלטול מותר אף בשחישב ולענין לצאת עיין בב"י דזה תליא בשיטת הראשונים דלהרא"ש ותוספות מותר ולר"ן ורבינו יונה והרשב"א המובא בב"י בסימן ש"ח אסור משום דלא מוכחי מלתא ומחזי כמוציא בשבת וכתב הגר"א דגם דעת הרמב"ם הוא כן. ודע דהב"י כתב בשם התוספות דל"ד יצא בהן שעה אחת מבע"י דה"ה אם ישב בהן ועיין בביאור הגר"א בסימן ש"ח סכ"ד שכתב דלדעת אלו הראשונים המחמירין דלא מהני חישב ה"ה דלא מהני ישב לענין הוצאה:.
סעיף נא
עריכה(*) הכרוכים על היד: עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם וא"ר וכן בח"א העתיק לענין סמרטוטין דלא חשיבי להקל והגר"א כתב דלדעת המחבר בסעיף הקודם גם בזה בעינן שיצא בהן שעה אחת מבע"י וכ"כ הט"ז אלא דהגר"א בירר לנו דמה שלא הזכיר המחבר בס"ז הפרט זה הוא לפי שיטת שארי הראשונים דלענין שיהא נחשב כמלבוש לענין הוצאה לא בעינן שיצא בהן שעה אחת מבע"י והגמרא שהזכירו לענין פיקורין הוא משום דבלא"ה אסור משום טלטול וא"כ המחבר שהזכיר פרט זה בס"נ שהוא מעתיק בזה לשון הרמב"ם שס"ל דהגמרא מיירי לענין הוצאה וכאן השמיטו סותר בזה דברי עצמו ולפ"ז בודאי אין להקל בזה נגד שיטת רש"י והרמב"ם ורבינו יונה והר"ן והרשב"א דכולם בחדא שיטתא קיימי דטעם האיסור הוא משום הוצאה וגם בעניננו בעינן שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום ומ"מ למעשה צ"ע אחרי שהמחבר סתם בזה להקל:.