משנה ברורה על אורח חיים שא

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים שא |◄

סעיף א

(א) אין לרוץ בשבת:    שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו אלא דבשבת איכא נמי איסורא משום מעשות דרכיך:

(ב) ואסור וכו':    וה"ה שאסור לקפוץ:

(ג) יותר מאמה:    פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף רגל אחת הוא ג"כ חצי אמה וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו הוא אמה ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו:

(ד) אם אפשר וכו':    דבאי אפשר מבואר בס"ג דשרי:

סעיף ב

(ה) מותר:    אפילו לכתחלה שזהו עונג שלהם:

(ו) וכן לראות:    פי' שכל אדם מותר לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו:

(ז) וכן מותר לטייל:    אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:

סעיף ג

(ח) לדלגו ולקפוץ:    דילוג מקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א:

(ט) ממה שיקיפנה:    והיכי דא"א בדילוג וקפיצה מותר לו להקיף אבל לעבור בה אסור דיש בזה חשש סחיטה ולא התירו לו אם לא בגוונא דס"ד וס"ו:

סעיף ד

(י) פני רבו:    וה"ה פני אביו [גמרא] ועיין במג"א שכתב דאיש ואשה שוין במצות הקבלת פנים ונראה דאשה היינו דוקא ברשות בעלה:

(יא) או פני מי שגדול:    לאפוקי הרב אצל תלמידו דאסור ואם הוא תלמיד שצריך לו רבו באיזה דברים הן מצד חדודו וחריפותו הן מצד שיש לו שמועות מגדולים אחרים כתב הט"ז דמותר לו לעבור בנהר דעכ"פ גדול ממנו באיזה דברים ובספר תוספת שבת אסר בזה. ואם הרב מסתפק באיזה דבר והולך לשאול את תלמידו שיודע בזה מסתבר בזה כהט"ז דלא גרע מלשאר דבר מצוה:

(יב) ובס"ח בהג"ה:    היינו דשם מבואר דאפילו אם איכא דרכא אחרינא להקיף מוטב יותר לעבור במים מלהרבות בהילוך כיון דהוא עובר לדבר מצוה אבל האחרונים הסכימו שם דכיון דיכול להקיף טוב יותר להקיף מלעבור במים:

סעיף ה

(יג) כדי שלא תהא מכשילו:    שפעם אחרת לא ילכו לדבר מצוה כיון שלא התירו לו לחזור [רש"י]:

סעיף ו

(יד) לשמור פירותיו:    דשמירת ממונו נמי הוי קצת מצוה ומ"מ לא התירו בחזרה דאינו דבר מצוה כ"כ ומשום שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא לא שייך בזה דמאי איכפת לן אם ימנע ולא יחוס על ממונו וגם בודאי לא ימנע מללכת לשמור דאדם בהול על ממונו:

(טו) לעבור במים:    ובלבד שלא יוציא ידיו וכו' כדלעיל בס"ד:

סעיף ז

(טז) כל היוצא וכו':    עיין בבה"ל מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:

(יז) ואינו דרך מלבוש:    דאלו הוציאו דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש:

(יח) והוציאו כדרך וכו':    היינו שלא בשינוי:

(יט) חייב:    דע דכל מקום שנאמר בהלכות שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז] ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:

(כ) אסור לצאת בו:    דילמא נפיל ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה:

(כא) שדרכה לשלפם:    וחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

(כב) לא בסייף:    ואפילו אם הוא חגור במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:

(כג) ולא באלה:    דומה למקל וראשו עגול כמו כדור [ערוך]:

(כד) ולא בשריון:    מלשון ושריון קשקשים (שמואל א' י"ז):

(כה) פטור שהם וכו':    ומ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:

(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו':    ומשמע דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:

(כז) שצריך וכו':    והיינו דילמא אתי לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת לאו זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה ובמ"ב שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:

(כח) קטן במנעל גדול:    היינו אדם שהוא קטן במנעל שהוא גדול לו:

(כט) באותו שאין בו מכה:    הטעם משום דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו ועיין בבה"ל:

סעיף ח

(ל) לא יצא:    סעיף זה מיירי אפילו בסתם אדם שאינו אומן ועיין לקמן בסי"ב:

(לא) בבגדו:    אבל אם הוציאה בידו חייב בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה:

(לב) בין שאינה נקובה:    דמחט לא הוי תכשיט לאיש בכל גווני ולכן יש איסורא לכו"ע:

(לג) בנקובה חייב:    ס"ל לדעה זו דבאיש דינו כמו באשה לקמן בש"ג ס"ט דנקובה הוי דרך הוצאה לפרקים כשהיא תחובה בבגדה [ומה דלקמן בסי"ב מבואר דאפילו באומן פטור מבואר שם במ"ב] אבל באינה נקובה פטור דלאו דרך הוצאה היא להוציא כשהוא תחוב בבגדו כ"א בידו ומש"כ וי"א בהיפך טעמם דס"ל דבאיש מחט נקובה לאו דרך הוצאה היא כשהיא תחובה בבגדו שגנאי הוא לו שיאמרו עליו שהוא חייט אבל באינה נקובה דרך הוא לפרקים אף בחול כשמוצאה בשוק לתחוב בבגדו כשיש לו צורך לחצות בו שיניו וכה"ג ועיין במ"א שמסיק דהכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט וכתב עוד דאם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אע"פ שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור אבל אסור והטעם משום דבטלה דעתן אצל כל אדם:

סעיף ט

(לד) שאין עליה חותם:    דהוי רק תכשיט לאשה אבל לאיש הוי משוי ומיירי כ"ז שהוציאו כשהוא מונח על אצבעו דאי בידו ממש אפילו יש עליו חותם חייב לכו"ע:

(לה) ואם יצא חייב:    ומקרי דרך הוצאה על אצבעו מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד שמגיע לשם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב:

(לו) לרש"י פטור:    פי' פטור אבל אסור מדרבנן דאף דטבעת שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש שכן דרכו בחול לחתום בו באגרות מ"מ אסור דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד"א וכמו בכל תכשיטי אשה דגזרו משום זה:

(לז) דאינו תכשיט וכו':    ס"ל דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:

(לח) וע"ל סימן ש"ג סי"ח:    היינו דשם נתבאר האיך לנהוג בזה בזמנינו ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם ובחידושי רע"א כתב שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:

סעיף י

(לט) אא"כ וכו':    דיכול לחתום בה אגרות:

(מ) חקוקים:    וה"ה אם האותיות על הטבעות בולטות דיבוא אח"כ על השעוה שוקע ג"כ מקרי טבעת שיש בה חותם אלא דנקט חקוקין משום צורות דבבולטין לפעמים בצורות אסור אף בחול להשהותה בביתו כגון שהיא צורה שלמה של אדם וכדאיתא ביו"ד סימן קמ"א ס"ה ויש שפירשו דהאי צורות לא איירי בצורות אדם כלל או כגון שהיה רק פרצוף מצד אחד דזה לכו"ע רשאי לעשות בין בולט ובין שוקע ומה דנקט חקוקין אורחא דמלתא נקט:

סעיף יא

(מא) אסור וכו':    היינו אפילו אם כונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי אסור מפני הרואה והיינו אפילו לדעת ר"ת והרמב"ם לעיל בס"ט דמתיר בתכשיט לאיש או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי אפ"ה אסור מפני מראית עין:

(מב) אם הוא של כסף:    דכיון דאין דרך לעשות מפתח מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט ואע"פ שגם משתמשין בו מ"מ עיקרו לתכשיט עשוי ומותר כשמוציאו לשם תכשיט אבל אם הוא עשוי מברזל ונחשת אע"ג דעשוי לנוי כעין תכשיט אסור לצאת בו דעיקרו לתשמיש עשוי שכן דרך כל המפתחות לעשות מברזל ונחשת [לבוש]. והנה אף דמדברי השו"ע משמע דדעתו כהדעה ראשונה מדקבעה בסתמא מ"מ אין למחות בזה אחרי דכתב הד"מ בשם האגור דבאשכנז נוהגין כהמתירין בשל כסף:

(מג) אסור לצאת בתיק:    היינו תיק של כסף וקבוע בשלשלת ולתלות על צוארו לתכשיט דאלו שמוציאם בידו בלא"ה אסור אפילו תכשיט גמור [אחרונים]:

(מד) דהבתי עינים בעצמם הם משוי:    וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין ולא אמרינן דהסכין יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף או בתי עינים לגבי התיק אלא אדרבה הסכין והבתי עינים הם עיקר דהא אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן לסכין. והנה כ"ז מיירי לענין לשאת התיק של הבתי עינים עם הב"ע שבתוכו על צוארו לתכשיט ולשאת הבתי עינים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלא"ה דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד"א [ח"א]:

(מה) בזה להתיר:    ודוקא כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס] לחגור בו דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת אע"פ שהברזל עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו בטל המפתח לגבי החגורה אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה אסור דאין המפתח בטל לגבי האזור דאין שייך להאזור כלל וע"כ אותן האנשים שמורין לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במה דתלוי רק בקשר של קיימא הוא טעות דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא דאז בטל לגבי החגורה. ואם המפתח הוא של כסף והוא קבוע בחגורה באמצע אף דבזה אינו גוף אחד עם החגורה מ"מ יש מתירין מצד שהוא תכשיט ויש אוסרים וכנ"ל בסי"א. ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב אסור לכו"ע שאין שייך ע"ז שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש והמוציאו לר"ה חייב חטאת ואפילו אם הוא מחובר לרביד הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות בפ"ע ואינו בטל לגבי רביד:

סעיף יב

(מו) במחט התחובה וכו':    כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזו אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:

(מז) ואם יצא פטור:    דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו דאפילו אומן דוקא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים והא דפסק המחבר לעיל בס"ח בדעה ראשונה דבמחט נקובה התחובה לו בבגדו חייב אפילו כל אדם שם מיירי שתחובה בבגד במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים וכאן מיירי כשתחובה במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק לאומן כשרוצה להראות שהוא אומן לכן לא מקרי דרך הוצאה ופטור אפילו אומן כר"מ דס"ל הכי בגמרא ובביאור הגר"א לעיל בסימן רנ"ב בסופו פסק דהלכה כר"י דאומן חייב ועיין בספר חמד משה שהוא מצדד דגם דעת הרי"ף והרא"ש מטין כן:

סעיף יג

(מח) לא יצא הזב וכו':    דדרך הוצאה הוא לאיש זה בחול ואעפ"כ לא מקרי זה בשם מלבוש דהוא עשוי רק להצילו מטינוף וכל אצולי מטנוף משוי הוא אם לא שהוא מלבוש גמור וכדלקמן בסי"ד:

(מט) בכיס:    וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו אסור:

(נ) מלבוש:    מלפניה ומלאחריה כעין מכנסים בלא שולים דכיון דדרך מלבוש הוא מותר בכל גווני וכדלקמן בסי"ד אבל כשהיא לפניה לבד או שהיא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה בכה"ג לא מקרי מלבוש ואסור:

(נא) שלא יכאב:    היינו שלא יפול על בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה ולכך מותר דכיון שכונתה בשביל צער אפילו נצלת עי"ז מטינוף ג"כ דרך מלבוש הוא כשאר מלבושים שהם עשויים להגנת הגוף ומותר:

סעיף יד

(נב) אם אינו לובשו וכו':    ר"ל שלובשו מלמעלה על בגדיו כדי שלא יטנפו אעפ"כ מותר ומה שסיים אח"כ בהג"ה בגד מפני הגשמים או כובע וכו' היינו ג"כ אפילו שמוסיף ללבוש בגד מלמעלה לבגדיו רק מפני הגשמים ובלתי זה לא היה הולך בו כגון שהוא בגד עב וגס מאד כשק וכן כובע היינו שלובש מלמעלה כובע גדולה על כובעו כדי שלא יטנף אעפ"כ שרי כיון שהוא דרך מלבוש [ב"י בסוף סימן ש"א וכ"כ ש"א]:

(נג) בגד על צעיפה:    היינו אם אינו דרך מלבוש רק שמונח על ראשה לבד כמו בחתיכת בגד פשתן קטנה אבל אם מתעטפת בו גם קצת מגופה הוי דרך מלבוש ושרי אף שהוא לאצולי טנוף כמש"ל ואפילו אם הוא בגד גרוע כשק וכדלקמן בסכ"א ושרי אף לעשירות כיון דלעניות חזי חשיב גם לעשירות מלבוש:

(נד) דאין זה וכו':    ואם כונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין אף שממילא נצלת עי"ז מטנוף בגדיה ובלבד שתקשרנה יפה:

(נה) מלבוש:    וע"כ אסור לאיש לכסות הכובע בפאטשיילע [ח"א]:

סעיף טו

(נו) כיון דאינו וכו':    היינו דע"כ חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א:

סעיף טז

(נז) וספסלים הקטנים שבידיו:    היינו שנשען עליהם בעת שנדחף לפניו ושרי דהוא דומיא דחיגר עם מקל בסעיף ו':

(נח) יוצא בהם בשבת:    דלא שייך כאן דילמא משתלפי:

(נט) של עץ:    היינו אע"ג שאין בו עור כלל אפ"ה מקרי מנעל ועיין בביאור הגר"א ובפמ"ג שהקשו מהא דלקמן סימן תרי"ד ס"ב דמשמע דדוקא במחופה עור מלמעלה אבל של עץ לבד לא חשיב מנעל ועי"ש בביאור הגר"א מה שתירץ בזה ליישב דעת השו"ע לחלק בין שבת ליוהכ"פ אבל מ"מ לדינא משמע דמצדד כהרמב"ן דשל עץ לבד לא חשיב מנעל אף לענין שבת:

(ס) וכן בפנטני"ש:    היינו מה שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י חליצה בידים ובלא התרת קשר] מ"מ כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן דילמא יפלו ואתי לאתויי:

(סא) ויש מחמירים:    היינו בפנטני"ש ומטעם דילמא משתליף והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה דהא אין דרך לילך יחף בר"ה והתו"ש מפקפק קצת בדבריו ע"ש ונראה דבמקום רפש בודאי אין להקל אך לכו"ע אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי:

(סב) במקום שאין דרך וכו':    ובד"מ משמע דאפילו במקום שדרכם לילך יחף בחול בשבת ילבש מנעלים כדי שיזכור - שהוא שבת ובב"ח איתא דגם יש בזה משום עונג שבת וה"ה דביו"ט צריך ליזהר בזה דעונג שבת ויו"ט שוין ועיין סימן ב' דגם בחול מדת צניעות הוא שלא לילך יחף:

סעיף יז

(סג) בלא מקל מותר:    דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה:

(סד) אבל אם אפשר וכו':    וכן זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אע"פ שגופו מתנענע אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל אבל אם הזקין כ"כ דא"א לו לילך כלל בלי מקל מותר:

(סה) ואינו נוטלו וכו':    וכשאדם הולך במקום שיש חשש שיפול מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים [שקורין איי"ז] ומפחד שמא יפול מותר ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר [כ"כ הט"ז] ואליהו רבא כתב עליו דאין דבריו מוכרחים וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה רק במקום שיש עירוב:

(סו) אסור:    ואפילו הוא מקל תפארת שנושאו לכבוד אסור דאף שהוא תכשיט לא הותר לישא תכשיט בידו וע"כ מה שנהגו החשובים לצאת במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת חוץ לעירוב אבל תוך העירוב מותר אם נושאו לכבוד או שיש בו צורך קצת אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת:

(סז) דינו כחיגר:    היינו דתלוי ג"כ אם יכול לילך בלי מקל [ב"י בסימן תקכ"ב]:

סעיף יח

(סח) אסור לו לצאת:    היינו חוץ לעירוב והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו:

סעיף יט

(סט) וכבלים וכו':    דנחשב לו כמו מלבוש דדרך הליכתו הוא כן ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן ולא חיישינן דילמא נפיל מרגליו ואתי לאתויי דמסתמא כיון דאסור בהם בודאי הם בחוזק על רגליו ולא יפלו:

סעיף כ

(ע) אין יוצאין באנקטמין וכו':    ובכל זה הטעם מפני שאין זה דרך מלבוש ואם הוציא בזה וכן בקב הקיטע הנ"ל פטור מפני שלא הוציא כדרך המוציאין:

סעיף כא

(עא) בתיבה וכו':    כגון שרוצה להגן על עצמו מפני הגשמים והטעם דכל הני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

(עב) בשק:    מפני שדרך הרועים לצאת בהם מפני הגשמים וכיון דחשיב מלבוש להני לכן מותר גם לכל אדם לצאת בהם אפילו שלא מפני הגשמים:

(עג) פי' בגדים גסים:    כן פירש הרא"ש בנדרים וכן רש"י בשבת ס"ב פירש נמי מלבוש שק ומשמע דשק ממש לא [וצ"ע בימינו שהרועים נהגו ללבוש שק גופא איך הדין גם לדבריהם קשה קצת אמאי קאמר הברייתא לא בתיבה וקופה וכו' יותר היה לה לאשמועינן דבשק ממש לא וגם בש"ג שעל המרדכי הביא בשם אדרת והוא הרשב"א דאפילו שק מותר וצ"ע]:

סעיף כב

(עד) במוך וספוג:    היינו שנתנו מבעוד יום וכדמפרש לקמיה:

(עה) באספלנית:    מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על המכה:

(עו) לא יחזירנה:    דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו רבנן לעשות רפואה בשבת וכדלקמן בסי' שכ"ח:

(עז) על המכה:    וה"ה אם ירצה לכרוך אותם על המוך וספוג ורטיה ג"כ אסור והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי ואינו בטיל לגבי המוך וספוג ובביאור הגר"א כתב דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי] אבל על המכה ממש אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משוי והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה וכן משמע דעת כמה אחרונים וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב ע"ש:

(עח) וקושרו ומתירו:    דהלא באגד אין בה משום רפואה:

סעיף כג

(עט) הארוגים להם:    ולכן לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ואפילו אם הם זגין של זהב שאינו עשוי אלא לבני מלכים ג"כ לא חיישינן דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי בידו כיון שהוא ארוג:

(פ) אינם ארוגים לא:    ואפילו הם קשורים להכסות וכ"ש בזוג שבצוארו דאסור לצאת דחיישינן דילמא מיפסק מהכסות או מצוארו ואתי לאתויי וכ"ש אם הם של זהב דחיישינן דילמא מחייכי עליה להחזיקו כיוהרא דאינו עשוי אלא לעשירים ואתי ליטלן ולאתויי ביד וכתבו בתוספות בשם הריב"א דאפילו בנים קטנים שאינם עשירים אסורים לצאת בזוג של זהב שאינו ארוג בכסות או התלוי בצוארו דחיישינן דילמא מחייכי עלייהו וא"א שלא ישמע אביהם ויטלם ובתוך כך אתי לטלטלם ד"א בר"ה והביאם המ"א וא"ר:

(פא) רק בדבר וכו':    דהיינו כגון זוג שהדרך היה בזמניהם להיות בכל הבגדים לנוי לכך שרי באריג שלא גזרו אטו אינו אריג כיון שהוא נוי לבגד לא הטריחו חז"ל להפסיד אותו ולהתגנות:

(פב) שאין דרכו בכך:    היינו דגזרו מחובר אטו אינו מחובר ועיין במרדכי שם שסיים דאפשר דבכלל משוי הוא וחיוב חטאת נמי יש בזה דאינו בטל לגבי הבגד כיון שאין דרכו בכך וכן משמע בתשובת הרשב"א שהובא בב"י שכל דבר שאין צורך להבגד ואין תשמיש להבגד אינו בטל לגבי הבגד והרי הוא כאלו מוציאן לבדו בלא הבגד וחייב:

(פג) מותר לצאת בהן:    דחשיב מלבוש כיון שדרך לצאת בו כל ימי השבוע ולא חיישינן דילמא יתבייש ושקיל ליה ואתי לאתויי שאימת מלכות עליו גם לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים שאינן ארוגים שאין זה חשיב:

(פד) אם מחובר וכו':    כאן בעינן שיהיה מבע"י תפור היטב להכסות או עכ"פ שיהיה תפור בשני תכיפות דאז הוי כמו אריג יחד וכנ"ל בריש הסעיף [דאל"ה חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים ואע"ג דהוא דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט מ"מ לא חשיב כמשוי דדרך היה בזמניהם לתפור כן להכסות הלכך בטל הוא לגבי בגד ולפ"ז בזמנינו שאין דרך להיות הפאציילע"ט תפור בהבגד לא בטיל הוא לגבי בגד ואסור וכ"כ בספר זכרו תורת משה ובספר מטה אשר ויש שכתבו לפי שהפאציילע"ט הוא דבר שאינו חשוב בטל הוא לגבי הכסות כשתפור בו] וקשירה בעלמא להכסות או להחגור אפילו קשרו מבע"י בקשר של קיימא ג"כ אסור לצאת בו כיון שאינו חוגר עצמו בהפאציילע"ט ומי שרוצה להיות הפאציילעט עמו ולא תפרו להכסות מבע"י אין לו היתר שיעשה עתה ממנו כעין חגורה לחגור בו כיון שיש לו חגורה בלא"ה וחגורה ע"ג חגורה אסור כדלקמן בסעיף ל"ו אלא יחבר ראש הפאציילע"ט בראש החגורה בעניבה ויהיה כחגורה ארוכה ויחגור עצמו בו כל זמן שהולך ברחוב [ט"ז וש"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מהני לזה וע"כ לכתחלה טוב לעשות עצה זו גופא מע"ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה בראש דיחשב כחגורה ארוכה לחגור בה בשבת:

(פה) לכסות:    דוקא לכסות אבל אם תפרו לחגורה אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה אא"כ יתפרנו בראש החגורה ויחגור עצמו בו וכנ"ל ועיין לקמן בסעיף ל"ו ל"ז מה שכתבנו במ"ב מענין זה:

סעיף כד

(פו) שקושרים אותם בקשרים:    דהוא ג"כ בכלל קמיע מומחה כדאיתא לקמן בסכ"ה דאחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין ותכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ועיין לקמן בסכ"ה מתי נקרא קמיע מומחה:

סעיף כה

(פז) אין יוצאין וכו':    ועיין לקמן סימן ש"ח במ"ב ס"ק קכ"ט מה שכתבנו שם:

(פח) יוצאין בו:    ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א [גמרא]:

(פט) לא שנא וכו':    כלל ההפרש בין איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק על לחש זה שכבר נתברר המחאתו] ומומחה קמיע כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות:

(צ) לחש אחד:    אבל כתב ג' לחשים לא איתמחי גברא כלל עי"ז שהרי כל לחש לא הועיל כ"א לאדם אחד:

(צא) בכל פעם שיכתבנו:    אפילו לאדם אחר וה"ה דיכול כל אדם מאותה חולי ליקח בעצמו ולישא אותן האגרות הראשונות שכבר כתב מומחה גברא זה דכיון דגברא נתחזק כמומחה על לחש זה מאי נ"מ אם יכתבנו מחדש או לישא מה שכתב כבר:

(צב) וריפא בו ג' פעמים:    אפילו רק לאדם אחד:

(צג) לכל אדם:    פי' שכל אדם שיש לו אותה החולי מותר ליקח בעצמו ולישא אותה אגרת אף שלא רפאה אלא לאדם אחד שהרי נתחזקה בהמחאתה ג' פעמים אבל אם יכתוב לחש זה באגרת אחרת אסורה אפילו אם אגרת הראשונה רפאה שלשה בני אדם דלא נתחזקה רק אותה האגרת אבל גברא לא איתמחי לאגרת אחרת:

(צד) הועילה לג' אנשים:    דאי לא הועילה כל אחת רק לאדם אחד לא הוי אלא איתמחי גברא ולא הקמיע וכדלעיל בריש הסעיף אבל כיון שהועילה כל אגרת פעם אחת לג' אנשים גם האגרת נתמחאה:

(צה) או לאדם אחד ג"פ:    גם בזה הא דצייר ג"פ כדי שיהיה גם איתמחי קמיע וכנ"ל:

(צו) שתי המחאות ביחד:    כגון שכתב אגרת וריפא לראובן ג' פעמים ועוד אגרת לשמעון ג' פעמים ועוד אגרת וריפא לשמעון עוד ב' פעמים [ועדיין לא איתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים וגם לא אתמחי קמיע] ואח"כ ריפא באותה אגרת השלישית גם ללוי ונמצא שבאו שתי המחאות ביחד [מ"א]:

(צז) לא תלינן וכו':    ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב עוד ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע שנתן מכבר שריפא ג' פעמים אסורה דעדיין לא נתמחאה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבאה המחאת הקמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:

(צח) שלשה קמיעים לאדם אחד:    היינו שלש אגרות אף שהם לחש אחד:

(צט) לא גברא:    דהיינו שאינו יכול לכתוב אגרת אחרת אף בלחש זה דכיון שלא ריפא בהג' אגרות רק לאדם אחד אמרינן מזליה דחולה גרים וכתב המ"א דאף החולה בעצמו אסור לצאת בהאגרות שרפאוהו מכבר כיון שנקראו קמיע שאינו מן המומחה וש"א מפקפקין בזה:

(ק) ולא קמיע:    דקמיע לא איתמחי רק כשאגרת אחת רפאה ג' פעמים:

(קא) של כתב:    ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה לר"ה אא"כ מחופה בעור או ד"א דאל"ה חיישינן דילמא יצטרך לפנות ויסירם מעליו ואתי לאתויינהו ד"א ואם הוא חולה שיש בו סכנה אי שקיל מיניה דאז אין צריך להסירם בכל גווני מותר לצאת:

(קב) של עיקרין:    של שרשי סימנין:

סעיף כו

(קג) לומר:    וה"ה שנאמן על הקמיע לומר שהיא מומחית דלא חשדינן ליה שיכוין להכשיל:

סעיף כז

(קד) בביצת החרגול:    הוא חגב ועיין בגמרא למאי עבדי כל דברים אלו ובזמנם היו אלו דברים איתמחו לרפואה ויש להם דין קמיע מומחה ושרי לצאת בהן כשהן תלויין עליו:

(קה) ואין ניכר בו משום רפואה:    היינו שאין ניכר שיהיה לרפואה והא דמותר בדברים הנ"ל כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר:

(קו) כל לחש מותר:    ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים:

(קז) בכל קמיע שאינו מומחה:    הקשה בביאור הגר"א הא תנן דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משמע הא בחול ש"ד ועיין בלבושי שרד שנדחק ליישב. ואם החולה הוא דבר שיש בו חשש סכנה נראה דלכו"ע שרי בכל גווני:

סעיף כח

(קח) וגם הוא מרפא:    הוא מלשון הטור ומשמע מזה דבדבר שאינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף ברגלו אסור ואזיל לטעמיה בסכ"ב עי"ש אבל בא"ר הביא בשם כמה פוסקים דאפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער ג"כ מותר לצאת בו וכ"כ בתו"ש בשם מהרש"ק ועיין לעיל בסעיף כ"ב מה שכתבנו בשם הגר"א דדעת הרמב"ם הוא ג"כ הכי וע"כ אם חתך אצבעו בשבת וכורך חתיכת בגד עליה שלא ישרט בבגדיו מותר לצאת בו מיהו יותר טוב שיכרוך על המקום הזה באיזה סמרטוט דבזה מצדד הפמ"ג דלכו"ע שרי לצאת בו דלא חשיב ובטיל לגבי המכה מיהו בכל גווני צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו כדי שלא יצטבע עי"ז:

(קט) מותר לצאת:    ודוקא בשקשר את המטבע לפיסת רגלו מבע"י באיזה סמרטוט דלא חשיב ובטיל אבל אם קשר אז בדבר שהוא חשוב אסור לצאת בשבת וכנ"ל בסכ"ב:

סעיף כט

(קי) דהיינו שלאחר וכו':    וכ"ש כשהסירה לגמרי מעל עצמו וקיפלה ונתנה על כתפו דחייב:

(קיא) חייב חטאת:    שאין זה דרך מלבוש והו"ל משוי:

(קיב) למטה מכתפיו:    היינו אפילו אם אינו מכסה בה רוב גופו ויש מחמירין בדבר דבעינן שיהא מכסה בה רוב גופו:

(קיג) ועפ"ז מותר וכו':    כונתו באופן זה שמתקצר קצת מלמטה דכיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתפיו ואע"ג שמגביה שוליו מלמטה שרי דלהתעטף כל גופו בו כמו בבהכ"נ קשה לעשות כן כשהולך בר"ה אף שילבש גלימא עליו מלמעלה:

(קיד) ולהביאו לבהכ"נ:    כאן שייך הג"ה דסעיף שאחר זה [באר הגולה ועו"ש ולפירוש הגר"א שנכתוב לקמן ההגהה על מקומה עומדת]:

סעיף ל

(קטו) בטלית סביב הצואר:    ואין זה סותר לסעיף הקודם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן בחול בבתיהם ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר דדרך מלבוש הוא שם והוא כעין סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש] ומש"כ בהג"ה אע"פ וכו' מקומה שייך לסוף סכ"ט וכנ"ל ובביאור הגר"א משמע שמפרש דמש"כ בשו"ע בטלית שסביב הצואר היינו ששני צדי העליון היה מקובץ ומונח סביב הצואר אבל שוליה התחתון שמאחוריה היה משולשל למטה ולזה סיים הרמ"א דאע"פ שמניח צד ימין על כתפו של שמאל ג"כ שרי משום דדרך ללבשו כך והוא להתנאות. ולפי פירושו שייך דין זה גם במדינתנו:

סעיף לא

(קטז) נתכוין לקבץ כנפיו וכו':    היינו שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן של צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או על כתפו ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין על כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו:

(קיז) אבל מלבושים דידן:    הטעם דאכתי נשאר עליו עצם הבגד דרך מלבוש ומשמע באחרונים דאעפ"כ אין להקל אלא במגביה קצת אבל לא להגביה הרבה ולתתם תחת הזרוע דנעשה כמרזב:

(קיח) ומוציא ידיו מתוכה:    משמע דכשאינו מוציא ידיו מתוכן כגון מענטלי"ק של נשים או שול מאנטי"ל של אשכנזים אסור להגביהם דלאו דרך מלבוש הוא ומ"מ נראה דאין להחמיר אלא להגביה הרבה אבל לא מעט כדי שלא יתלכלך דעדיין דרך לבישה הוא:

סעיף לב

(קיט) חייב:    דדרך הוצאה היא וה"ה כשיוצא לחוץ במעות הצרור לו בכיסו התחוב בבגדו אבל בבית או תוך העירוב דלית ביה משום איסור הוצאה שרי באופן המבואר לקמיה:

(קכ) מותר:    להיות לבוש בסדין הזה אם צריך לו להסדין וי"א דהאי אם צריך לו היינו שירא להניחו שלא יבואו לגזלו אבל משום צריכות הסדין בעלמא לא הותר לו לטלטל:

(קכא) רק שהם מנוקבים:    זהובים אדומים או מטבעות כסף דאין עלייהו שם מוקצה עי"ז דראוי לתלותו בצואר בתו לתכשיט ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה קאי גם ארישא דהיינו בצרורים בסדינו בעי ג"כ מנוקבים וטעמו דאי לא היו מנוקבים היה אסור לטלטל גם הסדין דנעשה בסיס להמעות שצרר בתוכו מע"ש:

סעיף לג

(קכב) אסור לצאת וכו':    ולא בטלי לגבי בגד כמו שאר דבר התפור בתוך הבגד משום דחשובים ולא בטלי ומ"מ לית בהו חיובא כמו בצרורין למעלה אלא איסורא משום דלאו דרך הוצאה היא:

(קכג) במקום פסידא:    היינו בתפורים בתוך בגדו מע"ש וטעמם דכיון דלית ביה אלא איסור דרבנן משום דלאו דרך הוצאה היא וכנ"ל וכ"ש בזמן הזה דלהרבה פוסקים לית לן ר"ה דאורייתא הקילו במקום פסידא דאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר באופן זה יבוא לעבור על איסור תורה דיבוא לחפור בקרקע ולהטמין וכה"ג וכתבו האחרונים דה"ה אם לא תפרן מבעוד יום יוכל להוציאן בשבת ע"י שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו שיניח המעות בין בגדו לבשרו או במנעלו ומ"מ לכתחלה טוב יותר לתפור בבגדו מבעוד יום:

(קכד) אם צריך לצאת:    כגון שירא שאם ישב בבית כל היום ירגישו בו שהוא שומר מעותיו ויבואו לגזלו:

(קכה) לא יצא:    היינו חוץ לעירוב כשהוא לבוש בהבגד:

(קכו) יש להחמיר:    שלא ללבוש הבגד דחיישינן שמא יצא בו:

סעיף לד

(קכז) המקופל על כתפו:    אע"ג דבטלית אסור במקופל כמ"ש בסכ"ט בסודר שרי דסודר דרך לבישתו כך בחול לקפלו על כתפיו וכ"ז מיירי במקומות שדרך איזה אנשים לילך כן לפעמים:

(קכח) אע"פ שאין נימא וכו':    דאיכא למ"ד בגמרא דבעינן דוקא שיהא נימא יוצא מהסודר וכרוכה על אצבעו להחזיקו שלא יפול מכתפיו אבל לא קי"ל הכי:

(קכט) ואם אין הסודר וכו':    והיינו שהוא קצר ואין בו שיעור כדי לחפות ראשו ורובו לכך צריך לקשור שני ראשיו למטה מכתפיו והוי כמו אבנט ושרי אע"פ שקצרה אבל אם יש בהסודר שיעור כדי לחפות ראשו ורובו אז אף אם מקפלו על כתפיו שרי וכמ"ש בריש הסעיף דמקרי מלבוש ודרך לבישתו בכך ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

סעיף לה

(קל) לבדים הקשים וכו':    שאין דרך מלבוש מלבדים הקשים והוי כמשוי ואסור ומשמע ברמב"ם דאפילו אם הם דקין אסור כיון שהוא קשה:

(קלא) מותר:    להביאם דרך עיטוף אפילו בר"ה ומשמע ברמב"ם דדוקא אם הם גם דקים כמו הבגדים:

סעיף לו

(קלב) בין לצורך חבירו:    אע"ג שאין לו שום שום הנאה בזה אפ"ה לא מחזי כמשוי כיון דדרך מלבוש הוא:

(קלג) ויש אוסרים שתי חגורות:    ולא דמי לשני מלבושים שדרך אדם ללבוש אותן מפני הקור אבל תרי חגורות מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא ומשמע בפוסקים דלכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן כיון שעכ"פ דרך לבישה הוא אלא דאסור משום דמחזי כמשוי וכ"ש לחגור פאציילק"ע על החגורה דאין דרך לחגור בכך דאסור והח"א כתב דבזה אפילו לדעה ראשונה אסור דכיון שאין דרך לחגור בזה בחול מינכר לכל שמערים להוציא ואפילו בכרמלית אסור ובט"ז סקי"ד נתן עצה שיחבר ראש הפאציילק"ע בראש החגורה בעניבה דאז יהיה נראה כחגורה ארוכה ויחגור גם בהפאציילקע ולפי המבואר לקמיה יכול לחגור את הפאציילקע ע"י הפסק מלבוש דהיינו אם החגורה היא למעלה יחגרנה על המכנסים אבל אסור לקשור את המטפחת סביב הרגל שאינו דרך מלבוש כלל אלא יעשה כנ"ל או יכרוך אותה סביב הצואר בדרך מלבוש:

(קלד) זה על זה:    והיכא שנוהגין לחגור אונטע"ר גארטיל ואיבע"ר גרטי"ל דהיינו התחתון אין נאה והשני נאה ועושין כן שהוא טוב לחגור בשני על הראשון או שהשני הוא קצר שרי [פמ"ג] וכן בח"א מצדד דאין למחות בזה במדינות שנוהגין כן. כתבו האחרונים דמה שנוהגות קצת נשים לחגור בחגורה ועוד חוגרין בחגורה על הבגד הרחב מלמטה ושע"י כך הוגבה בגד הרחב מן הארץ ועושין כן שלא יתלכלך הבגד בעת שיש טיט ורפש ג"כ שרי כיון שצורך הוא לכך:

(קלה) וכן ראוי לנהוג:    ע"כ שלא"ף מאנטי"ל שתפור בו המיינא אם רוצה לחגור חגורה על השלא"ף מאנטי"ל יתיר המיינו התפור בו ומ"מ לא הוי משאוי דבטל הוא לבגד אחרי שתפור בו וכדלעיל בסכ"ג משא"כ אם יחגור בשניהם הוי החגורה כמשאוי [פמ"ג]:

(קלו) שני כובעים:    שכן דרכו בחול לשום כובע גדול ע"ג כובע קטן [או"ז]:

(קלז) וכן שני אנפילאות:    על כל רגל דהוי כשני סרבלים:

סעיף לז

(קלח) בבתי ידים:    והטעם שהם מלבוש גמור שעשויין להגין מפני הקור ויש מי שמחמיר הוא משום דלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כנה או פרעוש העוקצתו וחיישינן שמא ישכח ואתי לאתויי ד"א בר"ה:

(קלט) הנקראים גוואנטי"ש:    זו היא מה שאנו קורין הענטשיך אבל מה שאנו קורין ארבי"ל שתוחב בו שתי ידיו דעת הט"ז דשרי לכו"ע דבהאי שוב ליכא למיחש שמא יסירנה מידו דאף אם יעשה כך הרי הוא לבוש לידו השנית ולא מיקרי משוי ויש דס"ל דאדרבה זה חמיר טפי שבקל נופל מידו ואתי לאתויי ד"א ועוד שרגילין לשאתו לפעמים כך ביד וע"כ לפי מה שכתב השו"ע דראוי לחוש בגוואנטי"ש ראוי לחוש גם בזה [פמ"ג]:

(קמ) או שיקשרם וכו':    דתו ליכא למיחש שמא יוציאם בידיו:

(קמא) וראוי לחוש לדבריו:    ועכשיו נהגו להקל ואפשר משום דכיון שלהרבה פוסקים אין לנו ר"ה מדאורייתא בזה"ז דנגזור דילמא אתי לאתויי ומשמע מדברי האחרונים דאף שאין למחות ביד המקילין מ"מ ראוי לכל בעל נפש להחמיר:

סעיף לח

(קמב) כהלכתה:    עיין לעיל בסימן י"ג ס"א במ"ב שם מבואר כל פרטי הדין הזה:

(קמג) חייב:    לא בשביל הטלית דאע"ג דאינו מקיים עשה דציצית מ"מ אינו חייב בשביל זה מחמת שבת דהא מלבושיה הוא אלא בשביל הוצאת החוטין:

(קמד) ודעתו עליהם:    ר"ל הלכך לא בטלי אגב הטלית כמו דבטלי הרצועות לגבי כילה לקמן בסל"ט:

(קמה) אע"פ שאין בה תכלת:    דקי"ל תכלת אין מעכב את הלבן:

סעיף לט

(קמו) כילה:    הוא כעין טלית שראוי להתעטף בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות מותחין אותה באהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עיטוף הוא שאין הרצועות עשויות אלא לנטותה באהל והויין משאוי בשעה שמתעטף בה:

(קמז) התלויות באבנט אע"פ וכו':    שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים ולמתוח אותן למעלה וראש השני היה קושר באבנטו ופעמים שהולך בלא מנעלים כגון ביוה"כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט:

(קמח) של משי:    היינו הרצועות ואבנט שתלוי בשפתו כמו חוטין מוזהבים לא שייך כלל לדין זה דנוי דחגורה הוא ושרי:

(קמט) אם אין וכו':    דאם היו קשורים בהם הוו בכלל תשמיש לבגד ומותר בכל גווני:

(קנ) אסור לצאת בו:    שכיון שאין משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד הרי הוא משוי ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ועיין בח"א בכלל נ"ו ובנ"א שם שכתב דלפי מה שכתב המחבר בסל"ח דחוטי ציצית חשיבי אע"ג דהן חוטין בעלמא מפני דדעתו להשלים עליהן ה"ה גבי לולאות אימתי מותר לצאת בהן כשאינו חשוב דוקא בשאין דעתו להשלים מצד השני וע"כ כתב דצריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים ומצד אחד נשאר הרצועה וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס מ"מ אסור לצאת באותו בגד כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו וא"כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד ואך אם אין דעתו להשלים עליהם אז כיון שאין חשוב בטל לבגד ומותר לצאת בו:

סעיף מ

(קנא) שהוא מתפשט:    ודוקא כשהיה השפה שהוציאה קשה ביותר ואינו נכפף אז חשוב כמו אהל ואי לא"ה הרי הוא כגלימא בעלמא ובסעיף שאח"ז דמתיר כשהוא מהודק על ראשו מיירי כשאינו קשה ונכפף או דמיירי כשאין בו רוחב טפח בהשפה:

(קנב) משום אהל:    אף שאין אהל בלא דפנות מ"מ חשיב אהל עראי ואסור מדרבנן כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש. וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו דס"ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע"ש. ולפ"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש. יש נמנעים מלתת הטלית של מצוה על הברייטי"ל בשבת כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות ועיין במ"א שמפקפק בטעם מנהגם ובספר מחצית השקל מיישב מנהגם ע"ש ומזה נשתרבב היום המנהג שאין מכסין ראשיהם בשבת בטלית בעת התפלה אפילו על הכובע קטן ואין לזה שום טעם וריח. ולענין איסור נשיאת פאראסא"ל בשבת שהוא עשוי לצל על האדם להגן מפני החמה והגשמים כתבנו בסימן שט"ו דין זה בכל פרטיו:

סעיף מא

(קנג) העשוי להגין וכו':    לאפוקי סתם כובע שאדם נושאו על ראשו אין לחוש דייתי לאתויי ד"א דבודאי לא ילך בגילוי הראש וזה הכובע מנהגן היה לשאתו מלמעלה על כובע קטן [ב"י ואחרונים] ומזה נלמוד דה"ה כובעים שלנו אם נושא אותן בר"ה על כובע קטן כנהוג יש ליזהר שיהא מהודק על ראשו שמא יפול ואתי לאתויי ד"א וכן בברייטי"ל שהמנהג בו להקל וכנ"ל אם נושא כובע קטן תחתיו יזהר שלא יצא בו בר"ה דהא סתמא אינו מהודק ובודאי חיישינן בו דילמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש:

(קנד) בר"ה:    בט"ז משמע דאפילו חוץ לעירוב יש להחמיר בזה ועיין לקמן סימן ש"ג סי"ח ובמש"כ שם במ"ב:

סעיף מב

(קנה) שגזרו שלא להניח:    והוא ירא ג"כ להוליכן בידו פחות פחות מד"א וכדלקמיה דכשירגישו בו אתי לידי סכנה:

(קנו) שהם תפלין ולא קמיעין:    דאי אין בהן רצועות אמרינן דשמא קמיעין הן דטרח אדם לפעמים לעשות קמיע כעין תפלין ונ"מ שא"צ לשמרן ולהחשיך עליהן כלל ועיין סימן י"א במ"א שכתב דבזמנינו אין מצוי לעשות קמיע כעין תפלין וע"כ אפילו באלו שאין להם רצועות צריך עכ"פ לשמרן ולהחשיך עליהן:

(קנז) והן קשורות:    ר"ל שבראש יש קשר ש"ר וכן בשל יד קשר של יד מתוקן כראוי לפי מדתו [ולא גדול יותר] שיהא יכול ללבשו ואם אינן קשורות ובשבת הלא אסור לעשות קשר א"כ לא יוכל להכניסן דרך לבישה זוג זוג צריך להמתין עד שתחשך ולהביאם:

(קנח) זוג זוג:    ר"ל תפלין אחד של יד על היד וכן אחד של ראש על הראש מכניס עד מקום המשתמר וחולץ ואח"כ חוזר ומכניס באופן זה זוג אחר ואף דקי"ל שבת לאו זמן תפלין הוא מ"מ כדרך שהוא לובש בחול לאו בכלל משוי הוא אלא תכשיט ועל בל תוסיף אינו עובר כיון דאינו מכוין בלבישתו לשם מצוה. כתב המ"א דאשה המוצאת תפלין אסורה להכניסן בשבת אף דרך מלבוש דכיון דאינה רגילה להניחם בחול הו"ל משוי לגבה ויש מאחרונים חולקים עליו וס"ל דכיון דמדינא דגמרא אין עליהן איסור בזה רק דלכתחלה אין נכון להניחן לא מקרי משוי לגבה ועיין בשער המלך פי"ט מהלכות שבת שמצא בשיטה כ"י דהראב"ד והרשב"א חולקים בזה. עוד כתב המ"א לשיטתו דאם יצאה אשה בטלית מצוייצת [היינו טלית של מצוה שאין רגילין ללבשה כ"א לשם מצוה בלבד] חייבת חטאת דכיון דאין אשה רגילה לילך בטלית כזה הוי משוי לגבה וגם בזה יש חולקים עליו:

(קנט) שלא יספיק:    היינו כיון שמבע"י בלא"ה לא יספיק העת להביא כולן לא ילבש כלל אלא ימתין שם עד הלילה וישמרם ויביאם:

סעיף מג

(קס) גשמים יורדים:    שתתקלקל הס"ת התירו לו להתעטף וחוזר ומתעטף בבגדים מלמעלה ונכנס שזהו כבודה שלא תתקלקל בגשמים:

סעיף מה

(קסא) במים:    בין ע"י מי הגשמים או שנפל בנהר ונתלחלחו כליו:

(קסב) הולך בהם וכו':    שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותן ואפילו אם נשרו כליו לבד הוא לובשן מתחלה ומהלך בהם ומסתבר דהיינו דוקא אם אין לו בגדים אחרים:

(קסג) ולא ישטחם:    עיין מ"א שמצדד לומר דדוקא כשנשרה במים אבל אם נפלו מים מועטים עליהם מותר לשטחן דליכא למיחש בזה שיחשדוהו שכבסן אבל הרבה אחרונים סוברים דאין לחלק בזה:

(קסד) ואפילו:    ובגדים המלפפים בהם תינוקות שקורין ווינדלין מותר לשטחן בביתו שיתנגבו ואפילו בחמה בחצר דכיון דיש עליהם גם צואת הקטן וא"כ מוכח שלא כבסן וליכא חשדא ואפשר אפילו אין עליהם צואה אם לא נשרה כולן בהמי רגלים דהכל יודעין שדרך התינוקות להשתין ובלבד שלא ישטחן נגד התנור במקום שהיד סולדת בו וכדלקמיה [ח"א]:

(קסה) בחדרי חדרים:    הטעם דלא חלקו חכמים בתקנתן. כתבו התוספות והרא"ש דוקא במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא כגון כאן בכיבוס בזה אסור אפילו בחדרי חדרים משא"כ בדבר שהוא איסור דרבנן אפילו למה שיסברו הרואים לא החמירו לאסור בזה כ"א בפרהסיא והובא דבר זה במ"א וט"ז ושארי אחרונים:

(קסו) אסור:    ע"כ אלונטית שמביאו בע"ש כשהוא לח מבית המרחץ ישטחנו לנגבו מבעוד יום ולא ימתין עד אחר שקיעה ועיין לקמן בסימן שמ"ב דמוכח שם דאם הוא צריך לו למחר לצורך שבת יש להקל לשטחו בבה"ש אך שיזהר שלא יסחטנו:

(קסז) אינו חייב לסלקן:    אפילו הם שטוחין נגד העם והטעם דעיקר החשד אינו אלא כששוטחן בשבת דאז יש רגלים לחשדו דכבסן היום דאם כבסן מאתמול היה שוטחן מאתמול כי לא יאמרו שנשרו במים שאין הכל יודעין בזה [לבוש]:

סעיף מו

(קסח) השרויים במים:    אפילו שריה מועטת:

(קסט) אסור לנגבם וכו':    אע"ג דאפילו בחמה אסור וכנ"ל התם משום מראית העין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה משום מבשל ומשום מלבן [דדרך להתלבן ע"י התנור כדאמרינן שבת כ"ז האונין של פשתן משיתלבנו] וגם דאסור מחמת זה לנגבן אפילו כשהוא לבוש בהם אם הוא עומד נגד החום במקום שהיד סולדת בהם:

(קע) סמוך לאש:    וה"ה דאסור להניחן על התנור במקום שהיד סולדת בהם והעולם נכשלין בזה בעו"ה שמניחין בחורף בגדים לחים על תנור חם לנגבן. ובמקום שאין היד סולדת בהם מותר לנגבן והוא שלא יניחם דרך שטיחה דאם שוטחם כדרכם אסור בכל גווני וכנ"ל בסעיף הקודם:

(קעא) ואסור לטלטלם:    ודוקא כשנשרו במים מרובין אבל כשבא עליהם מים מועטים לא חיישינן שיבוא לידי סחיטה וכדלקמן סימן ש"ב ס"ט בהג"ה:

(קעב) שמקפיד:    היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים אבל המטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול:

סעיף מח

(קעג) מסתפג אדם וכו':    משמע ממ"א דבזה"ז טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו ובביאור הגר"א משמע דסתם אלונטית הוא דבר שאין מקפיד על מימיו:

(קעד) באלונטית:    אפילו כל גופו לאחר שרחץ את עצמו במים צוננים וכדלקמן בסימן שכ"ו:

(קעה) ומביאה בידו:    לתוך ביתו במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג"ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא"א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו כ"כ המ"א ולפ"ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל בא"ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר"א דמותר לטלטלו:

סעיף מט

(קעו) חוץ לנהר ד"א:    נקט ד"א משום דסתם מקום היבשה שעל שפת ימים ונהרות הוא כרמלית אבל אם על שפתו היה ר"ה אסור להוציא ידיו מן הנהר ולחוץ אלא ינגבם מתחלה היטב זו בזו עד שיסורו המים כי הנהר הוא כרמלית ואסור להוציא מכרמלית לר"ה:

סעיף נ

(קעז) בעלי חטטין:    ועושין זה כדי שיהא נראה כשער על ראשן:

(קעח) שצבען וכרכן:    היינו שצבען לנוי וכרכן במשיחה דאז נחשב כמלבוש:

(קעט) או שיצא וכו':    דגלי דעתיה דלמלבוש קיימי ואם לא צבען ולא יצא אף לטלטלן אסור משום מוקצה אך אם חושב מבעוד יום לצאת בהן עיין סימן ש"ח סכ"ד דמותר בטלטול:

סעיף נא

(קפ) מותר לצאת וכו':    שכל אלו אינם נחשבים להם משוי אלא הם כתכשיט להם:

(קפא) בידו:    כצ"ל. וכן נדפס בעו"ש ובתו"ש ומה שנמצא באיזה דפוס בראשו ט"ס הוא:

(קפב) הכרוכים על היד:    ה"ה בכרוכים על המכה ממש [מ"א] ועיין לעיל סכ"ב וסכ"ח מש"כ שם דכן הסכימו עוד הרבה אחרונים ומשמע מסתימת המחבר דבזה נחשב כמלבוש אפילו לא יצא בהן שעה אחת מבעוד יום משא"כ בסעיף נ' הקודם כ"כ המ"א וכן מצדד הא"ר ועיין בבה"ל: