ט"ז על אורח חיים שא

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

וכן לראות כל דבר שמתענגין בו. בטור סיים אחר זה מותר לראותו וכתב ב"י שזהו יתור ל' דהא כבר כתב וכן לראותו כו' ובסמ"ק אין אלו ב' תיבות עכ"ל ול"נ דגם נוסחת הטור בסמ"ק היה כמו לפני הב"י אלא דהוסיף בכונה אלו ב' תיבות דלא נטעה לומר דהסמ"ק שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג בזה אינו מותר באמת דזה דומה למ"ש ב"י כאן בשם התוספתא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל הוא כדרכו אפי' כל היום כולו עכ"ל והא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל דאטו בשופטני שרץ בחנם ועל מה רץ אלא ודאי שיגיע לו מזה ענג לאיזה דבר כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול ואפי' הכי אסור והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אח"כ משא"כ בקפיצת הבחור שהתענוג לו בשעה שרץ וקופץ וא"כ גם ברץ לראות כאן לא הותרה לו הריצה וקפיצה אלא הכונה להתיר ראיה לחוד דה"א דיש איסור בראיה זו שכ' הטור ססי' ש"ו דהרהר בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל כו' עכ"ל ומביא ב"י בשם רבינו יונה דשמא מתוך הרהור בא טרדת הלב כו' וכן אנו אומרים מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה עכ"ל ע"כ ה"א דג"ז אינה מנוחה שהקב"ה רוצה בה שיראה ויהרהר בשבת בדברים חצוני' קמ"ל דכיון דענג הוא לו שרי וזה ענג שבת זו הנלע"ד בל' יתור של רבינו הטור לפרש דברי הסמ"ק שלא נטעה לומר דקאי על ריצה וקפיצה אלא אראיה בלבד והליכה בנחת וסמכו כאן לפי שבשניהם הטעם משום ענג שלו בבחורים בקפיצה ובסיפ' בראיה לחוד כנלע"ד נכון:

סעיף ד

או פני מי שגדול דאם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו דהוה דינו כגדול ממנו בזה ואף על גב דבס"פ אלו מציאות לענין אבידת רבו לא מקרי רבו אלא מי שרוב חכמתו ממנו כר' יודא דהכי קי"ל ל"ד להכא דשם לענין שיהא קודם לאביו לענין אבידה צריך שיהי' דוקא מי שרוב חכמתו ממנו משא"כ כאן דלא בעינן אלא גדול ממנו ובהחזרת אביד' ל"מ גדול ממנו אלא דוקא למד ממנו כדאי' במשנה שם שהביאו לידי עה"ב והיינו משום כנגד מעלת אביו צריך כ"כ אבל כאן דומה למ"ש שם ת"ח שבבבל קורעין זע"ז ופירש"י שיושבים בבה"מ ומקשיה ומפרקים וכלם למדים זה מזה והוי כתלמיד לרב ולענין אבידה במקום אב עד שיה' רבו מובהק וא"כ ה"נ בהאי תלמיד ורבו צריך לו רבו לומד ג"כ ממנו הן מצד ששמע מרבנים אחרים הן מצד חדודו וחריפותו הוה כאן כתלמיד ורב ותו דעכ"פ לא גרע זה משמירת פירות דמות' בסי' תרי"ג כנ"ל:

סעיף ו

אבל לא בחזר'. דכאן אין שייך מכשול לעתיד לבא דדוק' בהעברה שם דשמירת ממונו לא הוי דברי הרשות לגמרי כן נתן הב"י הטעם ולעד"ן דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעתיד לבא משא"כ בעשיית מצוה ובמה שמצינו כאן בדבר מצוה חשש מכשילן לעתיד ק' למה לא חשבי' עולא בהדי ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן בפ"ק דביצה דף י"א וצ"ע:

סעיף ז

באותו שאין בו מכה. דאז לא אתי לאחוכי וזהו כחייא בר רב אבל בהגהות רש"ל מייתי תשובת מהר"מ דפסק כר"ה דנפק באותו שיש בו מכה וכתב מו"ח ז"ל ע"כ יש להחמיר שלא לצאת כלל במנעל א' בין שיש בו מכה בין באין בו:

סעיף ח

לא יצא במחט כו'. במשנה פ' במה אשה איתא גבי אשה לא תצא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת ואיתא תו שם לא תצא במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת אמר עולא וחילופיהן באיש. פי' הרי"ף כלו' אם יצא איש במחט שאינה נקובה או בטבעת שאין עליה חותם חייב ופרכי' הוצאה כלאחר יד היא במה שמוציא את הטבעת באצבעו כיון שאיז דרכו להוציא בכך אלא כל שאין תכשיט לו מוליכו בידו וא"כ אין חייב כיון שלא הוציאו כדרך המוציאין ומשני רבא פעמים שאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכו לקופסא ומנחת בידו תוך אותו זמן וכן באשה שנותנה לבעל' טבעת בלא חותם להוליכה לאומן ובאותו זמן מניחו באצבעו וכ"ד רמב"ם פי"ט וכ' הרא"ש ע"ז תמיהני על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינ' נקוב' הוצא' כלאחר יד הי' ועוד בשלמ' בטבעת שייך לומר וחילופיהן באיש דבאשה באין חותם תכשיט ויש חותם משוי ובאיש להיפוך אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משוי לאיש לכך נרא' כפרש"י שפי' וחילופיהן באיש דמחייב חטאת קאי אטבעת באין חותם ולא קאי אמחט עכ"ל. ונראה מדבריו דמסקנתו דבאיש הוה נקובה ואין נקובה שוין בשניהם פטור אבל אסור משום דהוצאה כלאחר יד הוא דהיינו דמיירי שהמחט תחובה בבגד כמ"ש הטור וכיון שאין דרכו בכך דהא משוי הוא אצלו אין עליו חיוב אלא אם הוציאו ביד ובזה חייב ודאי בכל דבר שבעולם ובאשה חייבת במחט נקובה ואע"ג דתחובה בבגדה כי כן דרכה תמיד להשתמש במחט שאינה נקובה בצעיפים או מפתח חלוקה כדאית' סי' ש"ג ע"כ אומר בפי' דמתני' דאם יצאת בנקוב' חייבת דהוי משוי לה והוא דרך הוצאה וב"י כת' לפרש דברי הרא"ש במ"ש דלאו דרך הוצאה כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה ה"ל מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ותימ' לי דא"כ יהיה פטור כל מי שמוציא דבר שאין דרכו להוציא אלא ודאי כמ"ש דפטור כו' כ"ז שלא הוציא בידו אבל אם הוציא בידו חייב על כל דבר נמצא לדעת הרא"ש לפרש"י באיש בין במחט נקובה בין אינה נקובה פטור אבל אסור פטור מכח שלא הוציא כדרך המוציאין ביד אלא תחוב בבגדו ואסור דעכ"פ הוי משוי ואף שהוא שלא כדרך המוציאין מ"מ לכתחלה אסור ובאשה בנקובה הוי משוי ודרך הוצאה ע"כ חייבת ובאינה נקובה שהוא תכשיט לה אסור משום שמא תראה לחברתה והמ"מ כתב שהגאונים כתבו כהרמב"ם אלא שנחלקו בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ועולא לא דיבר אלא בטבעות בלבד וכך פירש"י כו' א"כ לדידיה הוה גם באיש ממש כמו באשה ששנינו בה בפי' דבנקובה חייבת ובאינה נקובה פטור אבל אסור דמדאמר שוה לנשים ש"מ שדין נשים פשוט אלא שאנשים הויין ג"כ הכי וע"כ הפשוט בנשים היינו מה ששנינו במשנה אצלם חיוב בנקובה נמצא ששפיר כ' ב"י שיש ג' מחלוקת בדבר אלא שיש ט"ס בדבריו בג' מקומות דהיינו תחלה כתב ופי' הרי"ף כו' דאיש היוצא במחט נקובה חייב ובאינה נקובה פטור כו' צ"ל איפכא בנקובה פטור ובאינה נקובה חייב כמ"ש בהדיא ברי"ף עצמו ובהעתקת הרא"ש להרי"ף ותו כתב בשיטת ה"ה וז"ל ונר' שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב חטאת כמו האשה עכ"ל צ"ל במחט נקובה דהא באשה מפורש חיוב שלה במשנה בנקובה ואח"כ כ' בג' מחלוקת כו' וז"ל ולדברי ה"ה באינה נקובה חייב ובנקובה פטור צ"ל בנקובה חייב באין נקובה פטור נמצא דכך הם ג' מחלוקת לרי"ף ורמב"ם באיש חייב באין נקובה ופטור בנקובה ולהרא"ש בין בנקובה בין באינה נקובה פטור ולדברי ה"ה בנקובה חייב ובאינה נקובה פטור. ומ"ש כאן בש"ע בדיעה הא' אם יצא בנקובה חייב הוא דעת ה"ה דדין האיש כמו האשה במחט וי"א בהפך זו דעת רי"ף ורמב"ם שבאיש הוה חילוף מן האשה גם במחט ממילא פטור בנקובה וחייב באין נקובה ובחנם כ' מו"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה כמ"ש ודין האשה במחט וטבעת כתוב בסי' ש"ג ע"ש:

סעיף יא

לתכשיט ולהשתמש. דבירו' איתא הדא אמרת עשוי לכך ולכך פי' דאסור ומפרשי' לה דהיינו עשוי לתכשיט ולהשתמש וי"א ס"ל דהיינו אם לאיש ולאשה אז דוקא אסור אבל בזה מותר כיון דעשוי עכ"פ לתכשיט ובאיש לא גזרינן דלמא אתי לאחוי:

של נחשת וברזל כו'. ז"ל הטור והר"מ התיר אם הוא עשוי מכסף אבל לא בשל ברזל ונחשת אפי' עשאה לנוי ובספר המצות כתוב מפתח אסור אם אין עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח יש אוסרין ויש מתירין ודעת א"א להתיר עכ"ל. ביאור דברים אלו הם לפע"ד בדרך זה דיש שני דרכים להתיר בענין זה דהיינו האחד מצד תכשיט כמ"ש ב"י על תשובת הרשב"א שאוסר במפתח בסוף האיזור דיש היתר עכ"פ מצד שהם תכשיט שנית מצד שהוא בטל לגבי דבר אחר כגון שקשור בסוף האיזור ובזה כתב מהר"ם דיש היתר בשל כסף מצד שהוא תכשיט ובסה"מ חילק בדבר דאם המפתח תלוי ברצועה דהיינו החגור היא רצועה וסופה מובלעת בבית יד של מפתח בענין שא"א להפרד משם כי הוא מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה א' דאז מותר מטעם שהמפתח בטל לגבי חגורה ארוכה שיש בה זינק"ל וכמ"ש ב"י בשם תשו' אשכנזית דנהגו להקל בזה אפי' בשל ברזל אבל בהיתר שהוא מצד תכשיט דהיינו שלשלת של כסף או חוט של צבעונים והמפתח הוא אחוז בקרס בסופו אסור כיון שאינו חתיכה אחת עם השלשלת ויש מתירין דבטל הוא אצל השלשלת והוה תכשיט כנ"ל פי' ומ"ש רמ"א כאן דבברזל אפי' קבוע אסור דהיינו דעת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י דס"ל דאע"פ שהמפתח בסוף האזור אסור דכיון שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי והיש שכתבו להתיר היינו תשובת מהרי"ל שנקט ב"י בשם תשובה אשכנזית דנהגו גם בברזל ונחושת להקל ג"כ בזינק"ל דוקא ונ"ל דבזמן הרשב"א לא היו נוהגין ללכת בזענק"ל לכך חשיב לזה כדבר בפ"ע אבל לדידן מודה אבל בקבוע באמצע האיזור לא מקרי בטל לגבי האזור דאינו שייך להאזור וע"כ אותן אנשים שמורין לעצמן היתר לטלטל בשבת מחמת שתלוי בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במאי דתלוי בקשר קיימא על האיזור כל זה הוא טעות והם מורים שלא כהלכה דאין היתר אא"כ הוא כעין זענק"ל דוקא דאז בטל לגבי החגורה או אם הוא של כסף או תלוי בשלשלת של כסף דאז מותר מחמת תכשיט כמ"ש הרא"ש ובאשכנז נוהגים שעושין מפתח ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים ויוצאים בהם עד כאן לשונו. ומשמע דאפי' של ברזל מדתלה ההיתר בשלשלאות או בחוטי צבעונים דהם תכשיט והמפתח בטל נגבייהו ועמ"ש בסכ"ג כנלע"ד:

סעיף יב

במחט התחובה כו'. כל אלו הה שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:

ואם יצא פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ודוקא כשרוצה להכריז על עצמו. שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים:

סעיף יד

בגד על צעיפה. נראה דזה על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ונראה דשרי כמו בבלנין בבגד שמסתפגים הנשים וכ"כ ב"י ססי' ש"א:

סעיף טז

מחמירים. עמ"ש סי' ש"א ס"מ:

סעיף יז

להחזיק עצמו. נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקו' משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם וכדאיתא לענין לכתף דאמרינן פ' אין צדין שאני ילת' דבעיתא ולא אסרו בסומא אלא כיון שיכול לילך בלי מקל ואינו עושה אלא לתקן פסיעותיו כמ"ש הרא"ש בא"צ דאסור משום זילותא די"ט:

סעיף כג

בדבר שדרכו להיות מחובר. ביאור זה הוא ע"פ מש"ל בב"י בסימן זה בשם הרשב"א הבאתיו בסעיף י"א לענין לעשות מפתח בסוף האיזור שהיו נוהגים היתר דבטל לגבי האיזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי עכ"ל ואע"ג דלעיל כתב רמ"א ע"ז דיש מתירין היינו דס"ל לאותה דיע' דזה הוה שפיר דרכו להיות שם כיון שעשוי כעין זענקי"ל וכאן מיירי שעשוי שלא כזענק"ל בזה מודים כ"ע דלא בטיל לגבי האיזור:

פצול"ט אם מחובר לכסות. הטעם בש"ג בשם הסמ"ג דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות וליכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי דחשיבי להנהו תפירו' כאלו הוא אריג ואע"ג דהני פצו"לט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפיר' דהכסות הוא מלבוש וחשיב ע"כ הפצו"לט בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפציל"ט בחגור' בקשר שאסו' להתירו בשבת איסור גמור דאדרבא אמרינן החגורה בטל לגבי הפצול"ט כו' עכ"ל ע"כ מי שרוצה להיות הפצול"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה כמש"ל סי' זה אלא יחבר ראש הפצול"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהיה כמו חגורה ארוכה ויחגור עצמו כ"ז שהולך על הרחוב כנ"ל:

סעיף כה

בקמיע שאינו מומחה. כלל הדינים וביאור הדברי' הוא בדרך זה דדברי סעיף זה הוא ל' הטור ע"פ שיטת התוס' בשם ר"י החולק על פירש"י בזה דרש"י ס"ל גברא מומח' מהני מומחתו אפילו לשאר דברים שלא ניסה עדיין בכך ומדמי לה לשור נגח וכן בקמיע שהי' מומחה מהני גם לאם כתבו אחר ור"י והרא"ש ס"ל דל"מ שום מומחה רק במה שנתברר וג' חלוקות יש כאן הא' אתמחי גברא ולא קמיע היינו שכ' ג' איגרות של לחש א' וכ"א ריפ' איש אחד בפ"ע אז יש מעלה לקמיעות אלו מצד הכותבם שעל ידו נעשו ג' רפואות בכתב לחש זה אלא שהקמיע לאו מומחה דהיינו שאין ליתן מעלה להכתב עצמו בלי מעלת הכותב והקשו התו' בשם רשב"א למאי נ"מ קמ"ל שהקמיע אינה מומח' בזה דהא עכ"פ בכל פעם שיכתוב זה לחש זה יועיל מחמת הגברא שהוא מומחה ותירצו דנ"מ אם אבד זה האיש מעלתו דהיינו שכתבו ללחש זה אח"כ ג"פ ולא הועיל אז אם היה מעל' מצד הקמיע עצמה דהיינו אם ריפ' כל א' מהם ג"פ אז מותר לצאת בקמיע זו מחמת מומח' קמיע אע"ג דהורע מעלת הגברא אבל עכשיו שלא ריפא כל כת' רק פעם א' הרי נאבד מעלת הגברא ולא הגיע עדיין מעלת הקמיע ומ"ה קראו גם בלא נאבד מעלת הגברא גברא מומחה ולא הקמיע אע"ג דשם אין נ"מ הזה אלא דבאשר"י וטור כתב נ"מ אחר דהיינו שלא יכתבנו אחר לאותו לחש והתוס' לא ניחא להו לתרץ הקושי' מכח נ"מ זה דא"כ קשה אפי' איתמחי גברא וקמיע ל"מ שיכתב אדם אחר לקמיע זו לשיטת התוס' שזכרנו דבעי' דוקא מה שנתברר מהני וכאן אפי' במומחה גברא וקמיע לא נתברר לאדם אחר ע"כ לא זכרו התוס' אלא מה דמהני באם יש מעלה לקמיע וכ"ש בגברי קמיע והיינו אם נאבד מעלת המומחה כמ"ש אבל ודאי פשוט שכל שלא נאבד מעלת האדם יש לאגרת שכתב כבר מעלה מצד גברא אע"ג דלית בה מעלת קמיע ויש לה היתר נגד כל אדם כמו בסיפ' דהא יכול לכתוב לחש זה מחדש ולמה יגרע מה שכ' כבר למפרע כיון שהוחזק במומחה דגברא עכשיו החלוקה שנית באתמחי קמיע ולא גבר' דבחד קמיע ריפא ג"פ אפי' לאדם א' ממילא יש מעל' לאות' אגרת מצד עצמה כמות שהיתה לכל העולם ולא אמרי' דשמא מזלי' דהאי גברא גרם דמקבל כתבי' כמ"ש בחלוקה הג' דמעלת מומחה היא מלת' דמסתבר טפי למתלי בה מבמזל דגבר' משא"כ במומחה דגבר' לא עדיף ממזל' דגבר' דמקבל כתבי' ע"כ צריך שם ג' בני אדם וגם כאן עכ"פ ל"מ אם יכתבנה אחר כמו בחלוקה הא' ואין כאן שינוי דין אלא אם נאבד כמ"ש דבחלוק' א' אסור אפי' באותו כתב עצמו שהועיל כבר ג"פ לג' בני אדם וכאן מותר והטור לא זכר הך נאבד שזכרו התו' דהטור לא בא לתרץ קושיות רק לכתוב הדינים וכיון דקמ"ל בחלוקה האח' דאין שם מעלת קמיע ממילא ידענו דאם נאבד מעלת הגבר' דאין כאן כלום ובחלוקה הב' לא היתה כלל מעלת גבר' ע"כ לא זכר הטור כלום מזה:

חלוקה הג' מעלת גברא וקמיע שריפא בג' כתבים של לחש א' בכל א' ג"פ אפי' לאדם א' אפ"ה ל"מ רק ללחש זה ולאיש זה אבל לא שיכתבם אדם אחר. ועכשיו נבאר הדברים דמ"ש בטור בחלוקה א' ורפאו שלשתן פי' ג' בני אדם דוקא דאלו לאדם א' י"ל מזליה דהאי מקבל כתב' גרם וכמ"ש כאן בש"ע ומ"ש בחלוקה הב' שאותה האגרת מומחה לכל אדם ודאי אף ברישא מותרות אותן האגרות שכתב כבר לכל אדם מצד מומחת גברא ואין נ"מ אלא בנאבד כדלעיל וב"י הביא בשם מ"כ והם דברי מהר"י חביב בזה וז"ל פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו עכ"ל. ואלו דברים אין להם ביאור דודאי גם שם מהני מצד מומחת גברא ואין כאן דבר והפוכו אלא זכר כל המעלות ואנחנו נדע מה נעשה נ"מ ביניהם דהיינו בנאבד כדלעיל ומה שהוצרך הטור לזכור חלוקה הג' דהיינו בתרתי לטיבותא ולא צריך לזה כלל נראה דקמ"ל דאפי' בזה ל"מ לגבר' זה אלא ללחש זה דוקא ולא כרש"י ומ"ש אבל אם כתב ג' קמעים לאדם אחד כו' הקמיע פשיטא דאין לה מעלה דהא כל אחד לא רפאה אלאפעם אחת וגברא גם כן לא אתמחי אפי' ללחש זה כיון די"ל מזליה דהא דמקבל כתבי' הועיל וזה אמרינן במקום שלא היה שם מעלת קמיע ואתה רוצה ליתן לו מעלה מצד הסופר שכתבן כיון דמכח גברא אתה בא אני אומר דשמא מזליה דגברא דמקבל קמיע זה הי' גורם לו שיועיל כי למה יגרע מזל גברא זה מזה כנלע"ד ברור בזה וראיתי בזה פירושים אחרים לא יתכנו לפע"ד:

סעיף כז

יוצאין בביצת החרגול. בגמר' מפרש למאי מהני דברים אלו:

ויש מי שחושש. פי' אפי' בבית:

סעיף כט

מגביה שוליה כו'. דאין זה דרך מלבוש וה"ל משוי וכתב כאן שעל פי זה מותר להתעטף בטלית תחת הגלימא כו' והיינו כיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתיפיו ואע"ג שמגביה שוליו למטה ומקפלו ועיין אחר זה:

סעיף ל

מותר לצאת בר"ה כו'. זהו מתשובת הרשב"א שמביא ב"י לקמן סימן זה וז"ל כתבת בעיר הזאת נוהגים שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם בר"ה והאר"י היוצא בטלית מקופלת כו' חייב. תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות אפי' בחצירותם ודרך מלבוש הוא להם והרי הוא כאותה שאמרו והרטנים יוצאים בסודר שעל כתפיהם ולא הרטנים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנים בכך וטלית מקופלת שא"ר יוחנן פירש"י שלאחר שנתנה על ראשה הגביה שיפוליה כו' ואין זה דרך מלבוש עכ"ל. נר' מבואר כונת הרשב"א שהתיר בטלית מקופלת ומונחת סביב צוארו כ"ז שנושאו לבה"כ ואז מפשיטו ומתעטף בו והתיר בזה דדרך לבישה היה כך שם ולא אסר ר"י בטלית מקופלת אלא שאין לבישתה רק בהעטף כל רחבה אלא שזה מגביה שוליה אחר הלבישה כדי שלא תתלכלך ואין דרך כלל ללבוש כן כמו ששינה זו בהגבהתו וא"כ גם מ"ש כאן בש"ע מותר לצאת בר"ה וכו' הוי פירושו כן דהוה הטלית מקופל ומונח סביב צוארו וא"כ קשה למה כ' בסעיף שקודם לזה ועפ"ז מותר להתעטף כו' דמשמע דמיירי ג"כ במקפל באותו חלק שמגביה מלמטה מותר דוקא מטעם שכתיפו וגופו מכוסה בו וכאן מתיר אפי' בסביב הצואר לחוד. ולבוש כ' בהיתר הריש' דמתעטף רחבו לאורך גופו תחת הגלימא אע"פ שאינו מניחו על ראשו כדרכו אלא על כתיפיו ולמטה תחת הגלימא כדי לכסותו מ"מ לובשו כדרכו מקרי ובטלי' של מצוה שלנו אפי' אינו מניחו אלא על כתיפו סביב צוארו כו' עכ"ל ואין כוונת הש"ע כלל כן דא"כ תהיה עיקר הרבותא במה שאינו מניח אותו על ראשו ולא הוזכר כאן בש"ע מזה והאיך כ' הש"ע ועפ"ז כו' דלא קרב זה אל זה כלל עכ"ל. גם אין רבותא כלל במה שאין ראשו מכוס' בטלית דפשוט הוא דבכל יום לפעמים אין הראש מכוסה כמ"ש בה' ציצית אלא פשוט שכוונתו כמ"ש דאע"ג דמקופל בסופו שרי כיון דכתיפו וגופו מכוסה וא"כ קשה הא כתו' אחר כך דאפי' סביב צוארו שרי אף אם הוא מקופל. גם לא הבנתי מ"ש רמ"א בסיפ' אע"פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל כו' דבתשו' הרשב"א שהוא המקור לזה לא הוזכר שם מזה ונ"ל דהש"ע כ' דבריו דרך לא זו אף זו דתחלה כתב היתר במה שמקפל למטה וכתיפו וגופו מכוסי' ואח"כ כתב אפי' במתעטף בטלית מקופל סביב צוארו לחוד שרי ונראה שפיר לסמוך ע"ז להקל דהא מביא ב"י בשם ש"ל בשם ר"ח שאין איסור אלא כשמסיר' כולה מעליו ומקפלה ונושא' על כתיפו עכ"ל:

סעיף לא

וקיפל' מכאן ומכאן. וז"ל הרמב"ם עד וה"מ בטליתות כו' ונראה דהוא מפרש מ"ש רבי יוחנן טלית מקופלת אין פי' כמו שפירש"י שמגביה שולי הבגד למעלה אלא שמעטף ואח"כ מקבץ הקצוות לידו או על כתיפו ולענין דינא שוים הם לאיסור:

וה"מ בטליתות כו'. צ"ע טוב' מנ"ל לרבינו בעל הש"ע חילוק זה דאין לו שם יסוד ובנין דאדרבה אין סברא לחלק דמה מהני מה שמוציא ידיו מתוך הבגד כיון שאין לובשו כדרך מלבוש במה שמגביה ומקפל הבגד שלא כדרכו. ותו דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כתבו לדין זה וכי לא היה בזמן כלם בגדים כמו לדידן דהיינו עם בתי הידים. ותו כתב ב"י וז"ל עוד דכל כה"ג שתופס קצתו בידו ומגביהם שלא יתכלכלו אפי' בטליתות דידהו שרי דלא אסרו אלא להניח על כתיפו דוקא לפי שנר' כמשוי עכ"ל. ותימה הרי כתב הרמב"ם בתחלת סעיף זה לענין קיפול דמקפלן בידו או על כתיפו הרי דגם בידו שייך איסור זה כמו על כתיפו דהקיבוץ הוא עושה האיסור והיינו כעין מרזב הנאמר בגמ' והב"י סיים על דבריו וז"ל וזה דבר פשוט ולא כתבתי אלא לפי שראיתי מפקפקים בדבר וכבר נתבאר לעיל שאין להם על מה שיסמכו עכ"ל ואני בעניי לא ידעתי סמך לדברי רבינו בעל הש"ע בזה להקל בבגדים דידן היכ' דמקבץ הבגד בידו כדי שלא יתלכלך או מקבץ למעלה על כתיפו וצ"ע ועמ"ש ס"ס ל"ד:

סעיף לב

אבל בבית. פי' שאין שם רק איסור מוקצה וכיון שאין נושא אותם בהדי' אלא אגב הבגד מותר. ואם הם מנוקבים פי' זהובים אדומים כ"ה במהרי"ל וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צואר בתו לתכשיט:

סעיף לג

ויש מתירין כו'. לדיעה זאת אפי' באינם תפורים דהא תפורים ל"מ מידי כמ"ש ב"י אח"כ בשם תשו' מהר"ם ומביא ראיה ממשנה בפונדתו או בשפת חלוקו פטור אבל אסור אלא דהנך יש מתירים ס"ל משום פסיד' הקילו ואם כן במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ואע"ג דבסימן רס"ו דמותר משום פסידא הצריכו לטלטל דוקא פחות פחות מד"א שאני התם שמוליכם לביתו אבל הכא שצריך לנושאם אצלו כל היום א"א בכך:

סעיף לד

בסודר המקופל כו'. צריך ביאור למה מותר טפי כאן במקופל מבטלית שחייב במקופלת ובב"י כתב וז"ל וכ' רבינו ירוחם ומותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל. ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו משמע דאע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר דדרך לבישתו בכך וכ"מ מל' הרמב"ם בפי"ט שכ' היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו דמשמע דבגונא דאסור בטלית שרי בסודר עכ"ל. ולא ידעתי טעם בזה למה באמת יש היתר בסודר טפי מבטלית ואם יש שינוי בצורתם היה לפוסקים לכתוב השינוי כמ"ש רבינו הטור גבי סכנית'. והנלע"ד שיש בסוגיא זו פי' בגמרא איתא אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב ופירש"י לאחר שנתלה על ראשו הגביה שיפוליה על כתיפיו חייב שאין זה דרך מלבוש תני' נ"ה כו' והרטנין יוצאין בסודר שעל כתפן כו' ותו אית' אר"י האוליירין מביאין בלרי נשי ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו סכינית' צריך לקשר בראשיהם ולמטה מכתפיים ונ"ל דרש"י הוכרח לפרש מ"ש טלית מקופלת שלאחר שנתנה על ראשו כו' ולא פי' כפשוטו שלקח טלית מקופלת והניחו על כתיפו. ותו דהוכרח להזכיר שלאחר שנתנה על ראשו שהיא יתור ל' אלא נר' דהיה קשה לו קושיא דלעיל מ"ש בטלית דאסור ובסודר דמותר ע"כ פי' דבאמת אם מצא הטלית מקופל והניחו על כתיפו דרך עיטוף דמותר אלא הא דאסור היינו שהניח' תחלה כמות שהי' ע"פ כל רוחב הטלית וזהו אינו דרך מלבוש ע"כ חייב אבל אם לא עשה כן אלא לקח סודר מקופל כבר ועטפו על כתיפו מותר דכן הוא דרך הסודר שלובשין אותו בעודו מקופל וה"ה נמי בטלית ע"כ פירש"י דהא דאסור בטלית מקופלת לא מיירי במניחה כשהי' מקופלת דאם כן תקשי לך מההי' דסודר מקופלת דמ"ש אלא דכאן מיירי דמניחה תחלה על ראשו ואח"כ מגביה שוליה ומקפלה על כתיפו אבל אם מניחה כשהי' מקופלת ומעטף בה על כתיפו אה"נ דמותר ואין חילוק בין סודר לטלית בזה דבשניהם מותר כשהוא מקופל ומעטף בו ואסורים במניח אותו על ראשו ואח"כ מגביה ומקפל על כתיפיו ודעת הטור כפירש"י כמ"ש בהדיא בפירושו בטלית מקופלת ואח"כ כ' להיתר בסודר המקופל דכל שהוא בגד ומעוטף בו אף שהוא מקופל אין איסור ואין חילוק בין טלית לסודר אלא דנקט ל' הגמר' בכל א' ושם בגמ' הוה חד לישנא דר"י דנקט טלית לאסור ובברייתא נקט סודר להיתר ואחר כך כ' דין הבלנים דלא הוה בגד כלל אם אינו מכוסה ראשו ורובו וכן סכנית' אם לא קשר ב' ראשיו למטה דהנהו תרתי אין שייך בהם קיפול רק מצד שהם אינם קרוים בגד ובגמרא איתא תו דאסור לעשות מרזב כשיוצא לר"ה והטור כללו במ"ש שקבץ שני קצותיו כו' אבל הרמב"ם כת' בפי"ט וז"ל המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן כו' כמו שהעתיק כאן סעיף ל"א והיינו דין המרזב ואח"כ כ' וז"ל היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין נימא קשורה לו באצבעו וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו היתה סכניתא קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה מכתפים ונמצא' כמין אבנט ומותר לצאת בה עכ"ל וע"כ לומר דהיתר הסודר לא מיירי במקופל דהא כתב דצריך שיהיה לכסות ראשו ורובו ודבר זה אמרו בגמ' גבי בלנים ושם לא מיירי כלל בקיפול וכמ"ש הטור אלא ע"כ דין הסודר להרמב"ם הוא ממש דין בלני' ולא מיירי גם כן בקיפול ומ"ה לא זכר הרמב"ם בסודר מקופל כמ"ש אצל טלית והב"י כ' דמיירי בגוני דטלי' אסור כן הוא מותר בסודר וכבר הוכחנו שזה אינו אלא נ"ל דזהו עיקר ההפרש שביניה' שהטלי' מקופל שאסור אינו מפרש כפירש"י אלא כפשוטו דלוקח טלית מקופל ומניחו על כתיפו אע"פ שהוא דרך עיטוף אסו' וא"כ הייתי סבור דאף כל מידי שאינו מכסה כל גופו נמי לאו בגד הוא אף שאינו מקופל ע"כ כת' דבסודר שעל כתיפו ונמשך קצת למטה שרי ועכ"פ צריך לכסות ראשו ורובו והיינו ההוא דבלנים שהזכירו בגמ' והב"י כ' שא"צ לכסות ממש אלא שיהי' בו כשיעור לכסות והוא תמוה מאד דהא אמרי' בגמ' בהדי' ובלבד שיתכסה בו ראשו ורובו ולא אמרו שיעור לכסו' אלא ודאי דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא נקט על כתיפו למעט שאר הגוף קצת אחר זה דהיינו רוב הגוף ובין לרש"י ובין לרמב"ם אין היתר לסודר אלא דרך עיטוף דוקא וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם מותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל אלא שהב"י כת' ע"ז ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו משמע אע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך עכ"ל ולדידי ניחא דברי רי"ו כמ"ש גם תמוה מל' ב"י בקושי' שלו מיוצא אדם בסודר מקופל שאין ל' זה בגמ' אלא בטור כ"כ כלל העולה לפע"ד דלרש"י וטור כל שהוא בגד ומקפלו ומתעטף בו שרי ומ"ה התיר הרשב"א במה שנושאין טלית תחת הגלימה סביב צוארו בר"ה דלא אסרו אלא כשנתנו על ראשו ואח"כ מגביה שוליו כפירש"י כמ"ש ב"י וכל מה שאינו בגד גמור כההיא דבלנין אפי' בלא קיפול אסור אח"כ ראשו ובסכנית' בקושר דבזה עושה אותו בגד כמו שסיים הרמב"ם דהוה כמין אבנט ולהרמב"ם כל שהיא מקופל אסור להניח עליו אפי' דרך עיטוף ולענין הלכה יש להחמיר כן ואין לישא הטלית תחת הגלימ' אא"כ שהוא פושטו ומתעטף בו אף שאינו מגיע עד למטה אלא מכסה רוב גופו סגי וכבר זכרתי שתמוה הרבה במה שהתיר ב"י וש"ע בבגדים דידן ועוד תמי' ביותר דהא כשמקבץ הבגד עושה כמרזב וזה אסרו בגמ' ובפוסקי' כל שאינו להתנאות ומה יועיל לזה במה שאנו מוציאין הידים מן הבגד כנלע"ד הגם שהרב"י לא נחית לכל זה תורה הוא וללמוד אנו צריכים:

סעיף לו

ויש אוסרים בב' חגורות. בב"י הטעם ול"ד לשני מלבושים שאדם לבוש בהן מפני הקור אבל תרי חגורות מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא. ונ"ל דאין בכלל זה מה שנוהגין הנשים בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה דהא יש צורך לאלו ב' חגורות ותו דגם בזה שייך לו' המלבוש מפסיק ביניהם אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרי' לעיל ה"נ כן הוא שאותו חלק כמקופל ונכפל הוה כמרזב וככיסי בבליית' הנזכ' בגמ' וע"ז יש לנו לו' הנח להם מוטב יהיו שוגגין כו' כנ"ל וכ' ב"י בשם ש"ל אלו שיש להם ב' אבנטים במכנסיהם האבנט הא' שבו שנצי' והא' שמחברין אותו למעלה במתניהם נראה שמות' אם תפירת המכנסיים חלוק לב' אבנטים אבל אם אין תפירתן חלוקה נראה שאסור דהוה כמו ב' המייני זה ע"ז עכ"ל ולא ידעתי איסור בזה דהא עיקר טעם האיסו' בב' חגורות הוא מטעם שא"צ להם כמש"ל וכאן ודאי צריך להם:

סעיף לז

הנקראים גונאטש. ובלשוננו הענדש"ך והטעם להתיר שהם מלבוש על הידי' וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש וצריך להוציאם מידו שמא ישכח ויביא' ד"א בר"ה עכ"ל ש"ל. ונ"ל דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד מאח' מהנה אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני' ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערביל א' ואף אם יצטרך להוציא ידו א' הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה וגם לא חיישי' דלמא נפיל דהא אוחזו בידו ממנעל של עץ שזכר רמ"א בסימן זה סי"ו דלא חיישינן שיפול ואין כאן חשש כלל ואף שמו"ח ז"ל נקט כאן ערבי"ל הנלע"ד כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכ"מ וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהנדשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש לדבריו ומ"ש כאן או שיקשרם בהם כו' תמוה לי דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד דהוה דבר חשוב ומכ"ש אם נקשר בחגורה שלו וכמש"ל סימן זה סכ"ג לענין פצול"ט:

סעיף מ

כובע שהוא מתפשט כו'. בגמרא איתא סיאני שרי ופירש"י כובע של לבד והתני' אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פירש"י שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אוהל הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב בגלימ' טפח ה"נ דחייב פירש"י הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י אלא טעמי' לאו משום אהל אלא משום שמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד"ת בר"ה הלכך מיהדק בראשי שפיר שרי לא מיהדק אסור ור"ת ל"ג אלא וה"ג ל"ק הא דמיהדק כלומר הא דפרכת מאפיק גלימי טפח ל"ק דגלימא לא מיהדק אלא נכפף למטה ולא הוה אהל. סיאנ' דמיהדק וקשה ובולט חוץ לראשו טפח הוי אוהל ואסור וכ"כ רמב"ם וז"ל כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיה עושה צל כמו אהל מותר ללובשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אהל והוא מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכ"פ כאן בש"ע ומ"ש בסעיף שאח"ז לצאת בשבת כו' ומתיר היכ' דאין חשש שמא יפול והיינו כרש"י וכבר פסק כר"ת דאסור משום אוהל בסעיף מ"א מיירי כשנכנס שבת והכובע כבר על ראשו קודם שבת אז יש לחלק בחשש שמא יפול אם ירצה לצאת ולפי"ז יש איסור בשבת לילך בכובע שלנו שקורין בריט"ל הן לרש"י ביוצא לחוץ מצד שמא יפול מחמת הרוח ולר"ת אפי' בבית אסור משום אהל שהרי הבריט"ל יוצא סביב לראשו טפח ואין ראוי לומר דכ"ע איסור עבדי. ונ"ל ללמד היתר בזה לכ"ע דמצד אהל אין כאן איסור דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטו' אבל אסור יש לנו לו' דלא אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד ונרא' לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל וכן הא דפרכינן בגמרא משרביב לגלימא יש היכר כיון שאפשר לו לתת הטלית על ראשו ותו לא וזה מפשיט הטלית חוץ לראשו מוכח שזה משוה אהל ע"כ היה גם בזה איסור אם לא משום שהוא רך ונכפף אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא ועיקרו לכסות בו הראש וא"א לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ולפעמים אין יוצא מלפניו טפח רק לאחוריו ושם ל"ש אהל לא אסרו בזה משום אהל כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל וחלק היוצא אינו מסויים ותו דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פ' המביא כדי יין וכאן לא נתכוין רק לכסות ראשו ועל כן נ"ל דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש בסי' שט"ו מזה. ונ"ל דמדלא התירו בטלית לר"ת אלא כיון דנכפל מה שיוצא מראשו ממילא נלמד דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גר"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוה כמו כובע לר"ת כנלע"ד:

ולענין איסור מחמת חשש דרש"י שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כבר כ' ב"י וז"ל ונ"ל דלרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בעשוי כסייאנ"י שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש עכ"ל. ומזה נ"ל דאף בפנטינ"ש מותר לצאת בשבת דהא אין דרך לילך יחף בר"ה ולא כיש מחמירים שמביא רמ"א לעיל ס"ו. ותו נ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש כנלע"ד והא דלרש"י לא חשוב אהל כתבתי בסי' שט"ו ס"ח וע"ש במסקנ':

סעיף מה

אפי בחדרי חדרים כו'. זה אמרינן במקום שיש חשש איסור דאוריי' כגון כאן בכבוס ועמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב:

סעיף נא

שיש לו מכה. היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י כ"כ ב"י בשם כל בו: