שולחן ערוך אורח חיים רסא ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · רסא · ד
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבליה לשבת עליה, ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו:
מפרשים
מגן אברהם
(יא) אחר עניית ברכו: בכ"ה כתב שיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהתו' סוף סוכה שמביא במרדכי משבשת' היא דהא מותר להדליק הנר אחר תקיע' ג' כדמוכח בבריי' פ' ב"מ וכו' ואנו נקטי' כפסק הרב"י עכ"ל ולא דק דהמרדכי תקיעה שלישית שבג' אחרונות קאמר וכתב עוד שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין עכ"ל ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהיא שבות עיין סי' רס"ג סי"ג:
(יב) אין מערבין: משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד):
(יג) מזמור שיר וכו': ובמדינו' אלו אין נוהגין לו' מזמור וכו' ולכן ענית ברכו הוי קבלת שבת [ד"מ וכ"כ סי' רס"ג סי"ג ] ועתה נוהגין לו' מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז:
באר היטב
(ז) מערבין: אפי' לדבר מצוה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ"ז. עיין כנה"ג ובתשובת חכם צבי סי' י"א.
(ח) השבת: ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד"מ. וכ"כ בסי' רס"ג ס"י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב"ח מ"א.
משנה ברורה
(כח) עניית ברכו - משום דהוא התחלת תפלת ערבית של שבת לכך הכל פורשין אז ממלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג ס"י דהוא כמי שקבל עליו קדושת שבת בפירוש ואסור אז בכל הסייגים והגדרים שגדרו חז"ל לשבת כגון לכנוס למרחץ להזיע בעלמא וכ"ש ברחיצה בחמין וכה"ג בכל השבותין ובא המחבר להשמיענו דאפילו אותן דברים שהתירו בבין השמשות כגון עירובי חצרות והטמנה דהוא בודאי לצורך שבת וה"ה כל שבות שהוא לצורך מצוה אפ"ה אסור כאן והטעם דכיון דקבל עליו שבת בפירוש אף שהוא זמן הרבה קודם ביה"ש חמור מביה"ש בלי קבלה [ולפ"ז לא יצוייר ההיתירא דבין השמשות הנ"ל לענין ע"ח והטמנה וכה"ג רק אם הוא במקום שאין שם צבור דאל"ה בודאי רוב הצבור קבלו כבר שבת בבין השמשות והמיעוט נמשכין אחריהן בע"כ וכמ"ש בסימן רס"ג סי"ב וי"ג ע"ש] ועיין בביאור הלכה בשם הרבה אחרונים שכתבו דדוקא ע"י ברכו שהוא קבלת שבת של ציבור אבל אם יחיד קבל עליו שבת מבעוד יום לא חמיר מבין השמשות וכן משמע ממ"א סק"ז:
(כט) שעדיין יום הוא - ר"ל אפילו הוא זמן הרבה קודם בין השמשות כל שהוא אחר פלג המנחה:
(ל) אין מערבין - אפילו לדבר מצוה:
(לא) כעניית ברכו - דמסתמא כיון שמזכיר שבת הוי כקבלה. וכתב המ"א ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וגו' ואפ"ה עושין כל המלאכות עד ברכו [והיינו כשהזמן הוא קודם בין השמשות] והטעם משום דמעיקרא הכי קבלו עלייהו ואין מתכוונים בזה לקבלה. וכ"ז בזמן המג"א אבל במקומותינו המנהג כהיום מיד שאומרים מזמור שיר מקבלין הצבור שבת עלייהו ואסור בכל המלאכות אפילו עדיין היום גדול [פמ"ג ודה"ח] וכתב בספר דרך חכמה דה"ה במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש ועיין בתו"ש:
ביאור הלכה
(*) אין מערבין: היינו עירובי חצרות כמו שפירשתי במ"ב וכן מפורש במרדכי סוף פרק במה מדליקין דהדין הזה נובע ממנו [ולפלא על הפמ"ג שרוצה לומר דהכא איירי המחבר בעירובי תחומין] ועיין במרדכי שם שרבינו יואל חולק ע"ז ומתיר והמחבר סתם פה כדעת המחמירין בזה [וכן הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה סתם להחמיר] והנה בשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא פלוגתא בזה ומשמע שם דהוא נוטה יותר לדעת המתירים שסוברים דמה דהתירו בין השמשות הוא אפילו אם קבל עליו שבת ג"כ וכדי שלא יסתרו אהדדי מחלקים רבים מן האחרונים [הלא המה הא"ר לחד תירוצא והביאו הפמ"ג והמח"ב שהובא בשע"ת והשלחן עצי שטים] ואומרים דשם איירי ביחיד שקבל עליו שבת והכא דקבלת שבת של ברכו שהוא ע"י צבור חמיר טפי. ועיין בט"ז בסימן תר"א דפוסק דמותר לערב אפילו אחר שקבל עליו שבת וכן בדה"ח מצדד לפסוק דכל שבות לצורך מצוה מותר אפילו אחר שקיבלו הצבור שבת ואפילו בחצי שעה שקודם חשיכה והטעם דלא חמיר הזמן הזה מבין השמשות ובודאי לא היה דעת הצבור לקבל על עצמם התוספת שיהא חמיר מבה"ש עצמו עי"ש ומ"מ התוספתא שהביאו הפוסקים ראיה ממנה להחמיר אינה מתורצת בסברתו עיין במרדכי ועיין בבאור הגר"א בסימן שצ"ג ומשמע מדבריו דהוא מצדד יותר לדעת האוסרין והביא דגם דעת הרמ"א כן בסימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. ומ"מ נראה לענ"ד דבהצטרף עוד איזה ספק יש להורות להקל בענין זה כגון שהוא שתי שעות קודם חשכה דלכמה פוסקים הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום ואף דמהרי"ו נקט לעיל בהג"ה שעה או ב' אפשר דלא נקטו רק לענין מלאכה דאורייתא של הדלקה דחל קבלתו ואין מותר רק ע"י א"י אבל לענין שבות במקום מצוה יש להקל אפילו ע"י עצמו אם הוא שתי שעות קודם חשכה:.
כף החיים
כה) סעי' ד'. אין מערבין וכו' משמע אפי' לדבר מצוה אסור דהא טמינה לצורך מצוה היא ואסור דגרע מביה"ש. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט' ודוקא שבות ע"י עצמו חמור בקבלת שבת יותר מביה"ש בלא קבלו אבל אמירה לעכו"ם במקום מצוה אפי' קבלו שבת מותר. א"א או' י"ב. ומיהו עיין לקמן סי' שצ"ג סעי' ב' דשם סתם הש"ע להתיר שבות ביה"ש אפי' בקבל שבת יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ו:
כו) שם. ואין טומנין וכו' וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע. ברכות כ"ז ע"ב. מ"א שם. א"ר שם:
כז) שם. ולדידן הוי אמירת מזמור וכו' ובמדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) אין נוהגין לומר מזמור בכניסת השבת לכן עניית ברכו הוי קבלת (שבש) [שבת]. ד"מ או' ב' ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז. מ"א ס"ק י"ג. אבל הא"א או' י"ג כתב דהמנהג עתה מיד שאומר מזמור שיר קבלו שבת עלייהו הצבור ואסורין בכל המלאכות אעפ"י שעדיין יום גדול הוא. וכ"כ הלב"ש. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' שכתב דבאמירת באי כלה מקבל תוספת הנפש מבחי' קדושת הלילה הוי קבלת שבת באמירת באי כלה וא"כ משאמר באי כלה אפי' שעדיין היום גדול נאסר בעשיית מלאכה וגם אסור לטעום כלום עד שיקדש כמ"ש לקמן סי' רע"א סעי' ד' יעו"ש:
כח) שם ולדידן הוי אמירת מזמור שיר וכו' ולפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' צ"ל תחלה מזמור לדוד הבו לה' וכו' שיש בו ג"פ הבו וז"פ קולות. וג"פ הבו הם כנגד חב"ד דעולם העשייה העולים עתה בנה"י דיצירה ובג' קולות הראשונים עולים חג"ת דעשיה במקום חב"ד דעשיה. ובג' קולות אחרים עולים נה"י דעשיה במקום חג"ת דעשיה ובקול האחרון עולה מלכות דעשיה במקום הנה"י. ואח"כ אומר ג"פ באי כלה. באי כלה שבת מלכתא. והוא להעלות חב"ד דיצירה לנה"י דבריאה. וצ"ל ב"פ באי כלה הראשונים בקול רם לפי שהם כנגד חכמה ובינה דיצירה העולים. אבל בבאי כלה שבת מלכתא צריך לאומרה בלחש ולא בקו"ר לפי שהוה כנגד הדעת דיצירה שאינו מכלל העשר ספירות כנודע. ועתה באמרך ג"פ באי כלה תכוין לקבל תוספת קדושת הנפש. כ"כ בשער הכוו' ובסי' הרש"ש ז"ל ביאר הדברים דהיינו בפעם ג' כשאומר באי כלה שבת מלכתא יכוין לקבל תוספת קדושת נרנח"י דנפש. (ובאמירת באי כלה הא' יטה עצמו לצד ימין מפני שהוא כנגד החכמה שהוא לצד ימין. ובב' לצד שמאל. ובג' כנגד פניו) ואח"כ אומר מזמור שיר ליום השבת. והוא להעלות עולם הבריאה אל האצילות. וגם הוא ר"ת למשה כי בכל ע"ש חוזר מרע"ה לקחת אותם הארות של אלף חלקים שלו שנאבדו ממנו בעון העגל שעשו ישראל ולוקחם בסוד תוספת קדושת שבת ומחזיר לישראל אותם הארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ע"ש בסוד תוספת קדושת שבת. וז"ס ישמח משה במתנת חלקו וכו' וגם תכוין באותיות למשה כי מרע"ה משתדל בכל ע"ש להעלות כל ניצוצי הנשמות הניתנים בעמקי הקלי' ואינם יכולין לעלות משם וכן הנשמות של בני אדם התחתונים שאין בידם מעט"ו והראוים לעלות בסוד תוספת שבת יורד מרע"ה וכמה רבות נשמות צדיקים עמו אשר בעוה"ב כל א' לפי בחינתו ומעלה את הנשמות של המתים ושל החיים כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמם:
ואח"כ אומר ה' מלך גאות לבש וכו' ובסידור הרש"ש ז"ל כתוב לאמר קודם ק"ש לשם יחוד בנוסח זה. לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו. ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל בואו ונצא לקראת שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין. ואח"כ מתחיל מזמור לדוד הבו לה' וכו' ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ שאחר שאמרו כל סדר הנז' חוזרין לאומרו פ"ב ולהקיף התיבה שבבהכ"נ והוא כי מ"ש בשער הכוו' לחזור כל סדר הנז' ולאומרו בבית ולהקיף השלחן שמסודר עם הלחם לסעודת שבת וכו' הם חוזרים לאומרו בבהכ"נ ולהקיף התיבה. והוא כי באמירה הראשונה היה בבחי' אור פנימי ובאמירה שנית נגד אור מקיף וע"כ צריך לחזור ולאומרו בהקפה. ועיין עוד לקמן סי' רס"ב או' ל"א סדר קב"ש:
ואח"כ בעניית ברוך ה' המבורך וכו' יכוין לקבל תוספת קדושת הרוח שיש בו חמשה תיבות כנגד ה' בחי' נרנח"י דרוח. וצריך לענות אותו מעומד כמ"ש לעיל סי' נ"ו או' כ"ג יעו"ש. ואח"כ באמירת ופרוס עלינו וכו' יכוין לקבל תוספת נשמה וגם צריך לאומרו מעומד כמ"ש לעיל או' הנז' וכ"ז מבחי' קדושת הלילה וביום באמירת נשמת כל חי יכוין לקבל תוספת הנפש. ואחר אמירת אדני שפתי וכו' קודם שיתחיל ברוך יכוין לקבל תוספת הרוח. ובתיבת איה שאומרים בכתר בחזרת מוסף יכוין לקבל תוספת נשמה כמבואר כ"ז בשער הכוו' יעו"ש:
ודע דבענין תוספת הנר"ן שמקבלין ישראל בשבת כל אחד מקבל לפי בחינתו דאם הוא חכם המחכים לכל אדם מחכמה. ואם הוא מבין דבר מתוך דבר בתורה מבינה. ואם הוא חסיד מחסד. ואם הוא גבור ירא חטא מגבורה. ואם הוא איש תם מת"ת וכו' כמבואר בזוה"ק פ' פנחס דף רמ"ב ע"ב יעו"ש: